22

בשבעת ימי החג דוקא, ולא ביום שלפניהם ושלאחריהם כלל. וכן מצות מזוזה היא בבית שידור בו דוקא. וגם מצוות שאינן תלויות בזמן ומקום, כמו מצות הצדקה וכיו"ב, הרי הם מלובשים בדברים גשמיים שהם בהגבלת הזמן והמקום. אבל התורה היא למעלה מזמן ומקום, שהרי מצות תלמוד תורה היא גם ללמוד ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, כמו הלכות הקרבנות, וכמו"כ לימוד הלכות סוכה בחג הפסח או לימוד הלכות פסח בחג הסוכות, שיוצאים בזה י"ח מצות ת"ת. והענין הוא, לפי ששרש התורה הוא בבחי' חכמה הקדומה בעצמות המאציל, כמ"ש1 ואהי' אצלו אמון, ושם נגמר ונגזר איך יהי' אופן ההמשכה בסדר השתלשלות באורות וכלים, שזהו ענין המצוות, שהם הכלים למטה שבהם ועל ידם נמשך ומתגלה האור, והיינו, שכך גזרה חכמה הקדומה שבמאציל, שכאשר יהי' מעשה המצוה באופן כזה דוקא אזי יומשך ויתחבר אור המאציל בנאצלים כו', ועד"ז בנוגע לפרטי ההמשכות שע"י כל מצוה ומצוה כו'. וזהו הטעם שהמצוות הם בהגבלת הזמן והמקום, כיון שהם הכלים להמשכת האור למטה, אבל התורה היא למעלה מהגבלה, כיון ששרשה הוא בעצמות המאציל לגזור איך יהי' אופן ההמשכה כו' כפי שעלה ברצונו (ווי באַ אים לייגט זיך אָפּ), אבל הוא עצמו אינו מוגבל בזה.

ג) ועפ"ז

יובן גם הטעם שהתורה נכתבה כמו סיפור מעשה, שכך הי' המעשה שאמר ה' אל משה (כשלישי המדבר8) שכך וכך צריך לעשות וכך וכך אסור לעשות, ולא בדרך ציווי. והענין בזה, דהנה, התורה שרשה בעצמות המאציל, כמ"ש ואהי' אצלו אמון, ומש"נ וידבר הוי' אל משה גו', הרי זה סיפור דברים של עצמות המאציל, כמשל האדם שמספר לזולתו מה שהוחלט אצלו מכבר, שאינו כמצוה לעשות, אלא מספר שהוחלט אצלו שכך ראוי לעשות כו', ודוגמתו בנמשל, שהתורה הוא בחי' סיפור דברים של עצמות המאציל מה שהוחלט אצלו באיזה אופן יתחבר וישכון אור המאציל בנאצלים, וכיון שזהו מה שקדם כבר בעצמותו, לכן אין זה בדרך ציווי, אלא כמספר דברים כו'.

ובזה

יובן גם מ"ש בסיום כל פרשה בתורה אני הוי'. דהנה, שם הוי' מורה על ע"ס דאצילות (י' – חכמה, ה' ראשונה – בינה, ו'

8) ראה הקדמת הרמב"ן לפירושו עה"ת.