בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ד.

251

בלתי מוגה

א. ידועה תקנת הקדמונים – שנתגלתה ונתפרסמה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר1 – שביום ההולדת מתחילים לומר המזמור תהלים המתאים למספר שנותיו.

וענין זה ישנו גם לאחרי ההסתלקות2, שגם אז ישנו ענין העליות והגידול, כמבואר בכ"מ בחסידות3 שגם לאחרי ההסתלקות יש עליות בכל יום ויום, וכן גם העליות שבכל שנה ושנה.

וככל הענינים שבפנימיות התורה שישנם ברמז, או גם בגלוי, בנגלה דתורה4 – הנה ענין העליות שלאחרי ההסתלקות מפורש בגמרא בסוף מסכת ברכות: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר5 ילכו מחיל אל חיל".

ואע"פ שיש ב' פירושים ב"עולם הבא": (א) "עולם הבא" הוא עולם התחי', וכמו במשנה6 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו'", שהכוונה בזה היא עולם התחי', כמובן מהמשך דברי המשנה "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה", וכמבואר בגמרא: "וכל כך למה, תנא, הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה", (ב) "עולם הבא" הוא עולם השכר, גן-עדן, וכמ"ש הרמב"ם7 "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה .. אלא הרי הוא מצוי ועומד (שהרי "גן-עדן" ישנו גם עתה) .. ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותם החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש" – הנה מ"ש ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה .. בעולם הבא", קאי לא רק על עולם התחי', אלא גם על גן-עדן.

וההכרח על זה:

הראי' ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא

252

בעולם הבא" מהפסוק "ילכו מחיל אל חיל", היא – לפי שהלשון "ילכו" מורה על הליכה בתמידות, ללא הפסק. ואם נאמר שקאי רק על עולם התחי', הרי אין ההליכה בתמידות, ועכצ"ל, שקאי גם על גן-עדן.

וראי' נוספת שבגן-עדן יש הילוך ועלי':

מצינו שבגן-עדן ישנו הענין דלימוד התורה, כדאיתא בגמרא8 "קא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו'", והרי לימוד התורה בגן-עדן אינו רק חזרה על התורה שלמדו למטה,

– שמזה אין ראי' על ענין העלי' באופן של הילוך, שהרי אין זה אלא חזרת וחידוש הישנות –

אלא הלימוד הוא באופן שיש גם חידושים בתורה – כמובן מדברי הגמרא הנ"ל שבמתיבתא דרקיע נתברר פסק הלכה בענין שהיתה בו פלוגתא (אלא שהי' צורך בסיוע של נשמה בגוף – "מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני"), והיינו, שנתחדש שם דבר שלא ידעו אותו מקודם לכן.

ומזה מוכח שגם בגן-עדן יש עליות ע"י לימוד התורה; קיום המצוות אינו שייך בגן-עדן, ועז"נ9 "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", אבל לימוד התורה והעליות שעל ידו ישנו גם בגן-עדן.

ומזה מובן גם בנוגע לתקנת הקדמונים להתחיל ביום ההולדת קאַפּיטל חדש שמתאים למספר שנותיו – שענין זה שייך גם לאחרי ההסתלקות, אצל כל אחד מישראל, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות כ"ק מו"ח אדמו"ר, שגילה ופירסם תקנה זו לכל בנ"י בכל קצוי תבל (לא רק קצוי תבל בגשמיות, אלא גם קצוי תבל ברוחניות), הרי בודאי שגם לאחרי הסתלקותו ישנו ענין זה10.

ובהתאם לכך, הנה בי"ב תמוז השתא, שבו נתמלאו פ"ד שנה – התחילו לומר מזמור פ"ה.

ב. התחלת מזמור פ"ה בתהלים – לאחרי ההקדמה אודות בעל המזמור: "למנצח לבני קרח מזמור" – היא: "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב"11.

ואיתא במדרש תהלים על הפסוק: "זהו שאמר הכתוב12 ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה, הקב"ה הופך ומהפך

253

ומסתכל ונותן עיניו בה, עד שתרצה מעשי' להקב"ה והמצוות שנצטוו ישראל עלי', אם הוציאו את המעשרות ועשו את השמיטים וכל המצוות שנצטוו בהן, אותה שעה היא מרצה מעשי' להקב"ה .. לכך רצית ה' ארצך".

ג. ובהקדמה:

כל הענינים שבגשמיות נמשכים מענינם ברוחניות, החל מענינם בתורה – שהרי התורה היא "דפתראות ופינקסאות" שעל ידם ברא הקב"ה את העולם, כדאיתא במדרש רבה בתחלתו, וכדאיתא בזהר13 "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", "באורייתא כתיב בה ויאמר אלקים יהי אור אסתכל בהאי מלה וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא אסתכל קב"ה ועבד ההיא מלה".

וכן הוא בענין "רצית ה' ארצך גו'" – שהמציאות של ארץ ישראל עם המצוות התלויות בה מתחילה מענינם ברוחניות, החל מענינם בתורה, והיינו, שעי"ז שיהודי לומד פסוק זה בתהלים, ופועל את הענינים ברוחניות, הרי זה נמשך גם בגשמיות.

אלא, שידיעת הענינים ברוחניות היא ע"י הענינים בגשמיות14 – שהרי אין אנו יודעים את מהות הרוחניות, אלא את מציאותם בלבד, ועד שאפילו נשמת האדם, אף שנמצאת בגופו ומחי' את גופו, מ"מ, אין אנו יודעים את מהותה אלא את מציאותה בלבד15, דלא כמו הגוף ושאר הענינים הגשמיים שאנו יודעים גם את מהותם. ולכן, ידיעת הענינים ברוחניות מוכרחים אנו לקבל מהענינים בגשמיות, אבל לאחרי שיש לנו ידיעה ברוחניות הענינים, הנה ע"י העבודה ברוחניות, נמשך ונשתלשל גם בגשמיות, וכמ"ש16 "אם בחוקותי תלכו גו" – עבודה ברוחניות, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם גו'" – ברכה והשפעה בגשמיות.

ובאמת, הנה לא רק הידיעה, אלא גם עניני הנשמה עצמם – באים ע"י עניני הגוף שבו מלובשת הנשמה. וכידוע המשל17, שכאשר רוצים להמשיך את הנפש, אזי ממשיכים את הגוף, ועי"ז ממשיכים גם את הנשמה המלובשת בו.

וכפי שרואים שעניני הגוף יש להם השפעה על עניני הנפש – ולדוגמא: ענין השוחד, שמצד עניני הגוף נעשית נטי' ברצון הנפש, ועד

254

שמעקמת את שכלו [שהרי החשש בענין השוחד הוא – לא שיפסוק היפך הדין למרות שיודע שאין זה ע"פ דין, אלא החשש הוא שמצד השוחד יטעה בשכלו, וכמ"ש18 "כי השוחד יעור עיני חכמים", והיינו, שגם לאחרי לקיחת השוחד נשאר "חכם"19, אלא שמצד השוחד טועה בשכלו], כיון שעניני הנשמה נגררים אחרי עניני הגוף.

וכן הוא בענין עבודת הנשמה – שכל עבודתה למטה בקיום המצוות בגשמיות היא ע"י אברי הגוף הגשמיים, כמבואר בארוכה בתניא20.

ועד"ז בנוגע לעבודת הנשמה הקשורה עם ארץ ישראל – שענין זה נעשה ע"י קיום המצוות התלויות בארץ בגשמיות, ועי"ז נעשה כן גם ברוחניות – "רצית ה' ארצך גו'".

אמנם, כל זה הוא בזמן שביהמ"ק הי' קיים, משא"כ בזמן הגלות, שאז העבודה היא בסדר הפוך:

התחלת העבודה היא ברוחניות הענינים – כמו בקרבנות, שהקרבתם בגשמיות אינה שייכת עתה, כי אם "ונשלמה פרים שפתינו"21, בדיבור, שלגבי מעשה הרי זה ענין רוחני; ועי"ז נזכה לעבודת הקרבנות בגשמיות, שזוהי אמיתית הכוונה, כמ"ש22 "ושם (דוקא) נעשה לפניך .. כמצות רצונך"23.

ועד"ז בנוגע לכללות הענין דארץ ישראל – שההתחלה עתה צריכה להיות מהענין דארץ ישראל ברוחניות, כדלקמן.

ד. והענין בזה:

ענינה של ארץ ישראל הוא – כדאיתא במדרש24 "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה".

וענינו בעבודה – שיהודי צריך להיות במעמד ומצב של התעוררות הרצון לעשות רצון קונו, והתעוררות זו צריכה להיות תמיד, כמ"ש12 "ארץ אשר תמיד גו' מרשית השנה ועד אחרית שנה", לא רק בר"ה ויוהכ"פ, שבת ויו"ט, אלא בכל ימות השנה, גם בימות החול.

והתעוררות הרצון לעשות רצון קונו צריכה להיות לא רק בנוגע

255

לעצמו, שהוא בעצמו וכל אברי גופו יהיו בתנועה של התמסרות לאלקות, אלא גם בנוגע לענינים שבחלקו בעולם, אף שהם חוץ ממנו, שגם הם צריכים להיות מסורים לאלקות – שזהו תוכן ענין המצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, שאינם בנוגע לאדם עצמו, אלא בנוגע לנכסיו וחלקו בעולם.

ובפרטיות יותר נחלקים לשני סוגים – תרומות ומעשרות: תרומה היא קודש25, ואילו מעשר – מותר לזרים26, והוא חול (מלבד מעשר שני שיש בו קדושה25), ואעפ"כ, הנה גם בזה מקיים מצוה.

וענינם בעבודת האדם:

ישנו חלק הנכסים שהאדם נותן להקב"ה – כמו הדברים הגשמיים שבהם נעשית המצוה, או המעות שנותן עבור לומדי תורה (תמכין דאורייתא), שזהו בדוגמת נתינת התרומה לכהנים – כמ"ש הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל: "כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו אותו .. להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו .. הרי זה נתקדש .. כמו שזכה לכהנים כו'"; ועד"ז המעות שנותן לעניים, שזוהי נתינה להקב"ה, כיון ש"מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"27;

ונוסף לזה דורשים מיהודי גם בנוגע לכל שאר נכסיו – "ארבע הידות יהי' לכם"28 – שישתמש בהם "לשם שמים"29, ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו"30 (שזהו"ע נעלה יותר מאשר "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כמשנ"ת כמ"פ31) – שזהו בדוגמת ענין המעשר.

ה. וע"י עבודה זו – נעשה "שבת שבית יעקב", שהו"ע קיבוץ גלויות:

לכל לראש – קיבוץ גלויות ברוחניות, שכל ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים שבחלקו בעולם, נגאלים מממשלת הע' שרים, ונכללים בקדושה.

וכמו"כ נעשית ענין הגאולה בנוגע למחשבה דיבור ומעשה שלו:

קודם העבודה הרוחנית בארץ ישראל, הרי הוא במעמד ומצב של פיזור הנפש,

256

– דאף שהוא מבנ"י, "ישנו עם אחד"32, הרי הוא במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"32 –

החל מפיזור המחשבה, שמחשבותיו מפוזרים ומפורדים (לא בעניני קדושה, אלא) בעניני העולם, "בין העמים",

וממחשבה נמשך לדיבור, שגם הדיבור שלו מפוזר ומפורד בעניני העולם – בדיבור המותר או אפילו בדיבור המאוס, אף שאינו דיבור האסור (שהרי "ברשיעי לא עסקינן"33), כמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם34,

ומדיבור נמשך גם למעשה – שאף שאינו עושה דבר האסור ח"ו, כי אם דבר המותר, מ"מ, הרי זה יכול להיות גם בכוונה הפכית – למלאות תאוות נפשו, והיינו, שלא זו בלבד שעושה מעשה סתם, ללא כוונה "לשם שמים", כמו קטן ובהמה שאין להם מחשבה35, אלא יש לו כוונת הפכית כו', שעי"ז יורד למטה מקליפת נוגה כו'36.

אמנם, כאשר יש אצלו העבודה דארץ ישראל ברוחניות, ש"רצתה לעשות רצון קונה" – אזי נעשה קיבוץ גלויות ברוחניות, בנוגע למחשבה דיבור ומעשה שלו, וכמ"ש37 "משם יקבצך ה' אלקיך", "יקבצך" לשון יחיד, דקאי על ריבוי המחשבות וכו' של האדם (אדם אחד) שמפוזרים בין העמים כו'38.

ומזה באים גם לקיבוץ גלויות בגשמיות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

ו. בין השיחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה והגאולה, שנמצאים עתה בדפוס ויצאו בקרוב לאור עולם – הם השיחות דשנת תש"ב. ויש שם גם השיחה די"ב תמוז39, שבה אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעמים רבות רצה לספר מפרטי המאורע (די"ב תמוז), אלא שלא היתה הזדמנות לכך (מצד טעמים שונים), והיום – י"ב תמוז תש"ב – ידבר בזה.

ומתחיל לספר (לא מי"ב תמוז תרפ"ז, אלא) מי"ב תמוז תרע"ט,

257

שאז אמר אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (הנשיא של הדור ההוא), מאמר חסידות עבורו ביחוד,

– באמרו, שבכלל הי' אביו אומר מאמר חסידות בי"ב תמוז עבורו ביחוד, מלבד המאמר שהי' אומר ברבים ביום השבת –

ומוסיף: "י"ב תמוז איז געווען מיין טאָג, מיין יו"ט" (י"ב תמוז הי' היום שלי, היו"ט שלי).

ז. ויש לבאר דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר "י"ב תמוז הוא היום שלי":

ובהקדמה – שאע"פ שהפירוש בזה הוא כפשוטו, שזהו יום הולדתו, הרי, דברי צדיקים, שדומים לבוראם40, הם כמו דברי הקב"ה בתורתו, שכוללים את כל הפירושים שיכולים להשתמע מדברים אלו. ובנדו"ד: משמעות הביטוי "יום שלי" כולל גם שהוא "בעל-הבית" על היום, וכמו בנכסי האדם, כשאשר הנכסים הם שלו, הרי הוא בעל-הבית עליהם.

ויובן ע"פ מ"ש בירושלמי41 בענין מלחמת עמלק: "עמלק כושפן (מכשף) הי' .. הי' מעמיד (למלחמה עם ישראל) בני אדם ביום גינוסיא שלו (יום לידתו), לומר, לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו" (שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו).

וזהו מ"ש42 "ויחלוש יהושע את עמלק", שפעל בו רק חלישות, ולא איבוד לגמרי – דכיון שעמלק בחר למלחמה אנשים שנולדו ביום זה, שאז מזלם גובר, לכן לא הי' יהושע יכול לאבדם לגמרי, אלא רק לפעול בהם חלישות43.

– בנוגע למשה רבינו לא היתה הגבלה כלל; גם כאשר הקליפה היתה בתקפה, הי' מושל ושולט עלי', וכמ"ש44 "נתתיך אלקים לפרעה", והיינו, שאע"פ שפרעה הי' בתקפו, כמ"ש45 "עדה נא גאון וגובה", מ"מ, ניצח אותו משה רבינו.

אבל בנוגע ליהושע, "פני יהושע כפני לבנה"46 – ישנם המדידות וההגבלות של העולם. והיינו, שאע"פ שיהושע הלך להלחם עם עמלק בשליחותו של משה, מ"מ, כיון שענינו של יהושע, פני לבנה, הוא המשכה למטה, אזי ישנם בזה מדידות והגבלות מצד המטה.

258

ואם הענין דהתגברות המזל ביום ההולדת ישנו אפילו אצל עמלק – שהי' "יודע את רבונו ומכוין למרוד בו"47, שזוהי הקליפה היותר תחתונה בג' קליפות הטמאות גופא (שמהם נמשכים כללות אומות העולם), ולכן נאמר בפרשת השבוע48: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד", והיינו, שעמלק אינו בבחי' מקור לשאר הגויים ובערך אליהם, אלא הוא בבחי' "ראשית גוים", שמובדל מהם49, ולכן "אחריתו עדי אובד", שלא יהי' לו תיקון – הרי עאכו"כ שישנו ענין התגברות המזל ביום ההולדת אצל שאר אומות העולם.

ומכל-שכן כאשר מדובר אודות איש ישראל, שביום הולדתו הי' ענין של התגלות כח האין-סוף [ואף שענין ההולדה ישנו גם אצל אומות העולם, שמולידים דור אחר דור עד אין קץ – הרי לאמיתתו של דבר הנה בנוגע לקליפות נאמר50 "א-ל אחר אסתרס .. ולא עביד פירין", וענין ההולדה שבהם הוא רק בכדי שיוכל להיות ענין הבחירה]51 – הרי בודאי שביום הולדתו מזלו גובר.

וזהו הפירוש בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שי"ב תמוז הוא "היום שלי" – שהוא בעל-הבית על היום, כיון שמזלו גובר.

וכיון שיום ההולדת הוא תחילת התגלות הנשמה למטה, שבזה כלולה כל עבודתו במשך כל ימי חייו, ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לנשיא בישראל, וכמ"ש גבי משה רבינו (הרועה והנשיא הראשון) "ומשה הי' רועה"52, שמשעת לידתו "הי' מתוקן לכך"53 – הרי בענין הבעלות על היום ("היום שלי") נכללת גם הבעלות על כל הענינים השייכים אליו ולאנשי דורו, שכולם נכללים ביום הולדתו, י"ב תמוז.

ח. וממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר בשיחת י"ב תמוז תש"ב הנ"ל:

במאמר שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בפני, בי"ב תמוז תרע"ט, דובר אודות הענין דמסירת נפש – שאין התורה נקנית אלא במסירת נפש; יכולים ללמוד תורה גם ללא מס"נ, אבל ע"י מס"נ פועלים המשכת העצמות בתורה.

וצריך להבין – דלכאורה לאו רישא סיפא: בהתחלת הענין נאמר

259

שפעולת המס"נ היא שתהי' "התורה נקנית" – קנין לאדם; ובסיום הענין נאמר שפעולת המס"נ היא המשכת העצמות בתורה – חידוש בתורה?

ומזה שב' ענינים אלו נאמרו בחדא מחתא, מוכח, שהא בהא תליא, ובעומק יותר – שהיינו הך, כי, בקדושה לא שייך שב' ענינים שונים יהיו תלויים זה בזה.

ט. ויובן בהקדים ביאור כללות הענין ד"התורה נקנית"54 – שלכאורה הרי זה דבר תמוה:

התורה – בלי גבול, "נעלמה מעיני כל חי"55, אפילו מ"חיות הקודש", וכמ"ש56 "ואהי' אצלו גו' שעשועים גו'", והיינו, שהתורה היא אצלו ית', ואצלו גופא הרי היא דבר יקר שהקב"ה משתעשע בו; וא"כ, איך יתכן שהתורה תהי' נקנית לאדם הלומדה, דהיינו, שיתפוס ויקלוט את התורה בפנימיות ע"י שכלו עד שתהי' דם ובשר כבשרו?!

אפילו כאשר מדובר אודות השכל של נפש האלקית – הרי זה גם דבר פלא שתהי' התורה נקנית אצלו באופן של תפיסה בפנימיות, כיון שגם השכל של נפש האלקית הוא מוגבל; ועאכו"כ כאשר מדובר אודות השכל של נפש הבהמית – שכל כזה שלאחרי הלימוד משתמש בו להבין ענינים אחרים, ובשכל זה צריך להבין ולקלוט את התורה [שהרי אם לימוד התורה נשאר רק בשכל של נפש האלקית, ואינו מגיע לשכל של נפש הבהמית, אינו יוצא י"ח מצות תלמוד תורה, ואינו יכול לברך ברכת התורה]. ולכאורה: איך יתכן שהתורה שהיא בלי גבול, שעשועים העצמיים של הקב"ה – תומשך בשכל מוגבל בכלל, ובפרט בשכל מוגבל של נפש הבהמית, ולא עוד אלא שהוא גם מלובש בגוף גשמי?!

אפילו בגבול גופא – הרי דבר גדול אינו יכול להכנס בתוך דבר קטן, וכדברי הגמרא57 שאפילו בחלום "לא מחוו לי' לאינש .. פילא דעייל בקופא דמחטא", והיינו, שאף שמדובר אודות שני דברים מוגבלים, ומה גם שגדלו של הפיל אינו בהפלאה כ"כ ("ניט אַזוי געוואַלדיק גרויס"), אעפ"כ מופרכת לגמרי המציאות של "פילא דעייל בקופא דמחטא", עד כדי כך, שאפילו בחלום לא יכול להיות דבר כזה; ועאכו"כ כאשר מדובר אודות חיבור של גבול עם בלי גבול – אפילו בלי גבול רוחני, ועאכו"כ בלי גבול של אלקות.

260

וא"כ, איך שייך שהתורה שהיא בלי גבול, שעשועים עצמיים של הקב"ה, תהי' נקנית לאדם בשכל המוגבל של נפשו הבהמית?!

וההסברה היחידה היא – שזהו מצד כח העצמות, שלהיותו כל יכול, הרי הוא מחבר ב' הפכים: בלי גבול של התורה – עם השכל המוגבל של האדם.

וזהו קישור ב' הענינים: התורה נקנית והמשכת העצמות שבתורה – כי, דוקא מצד כח העצמות יכולה להיות התורה נקנית, שתהי' נתפסת בשכל האדם.

י. ועוד ענין בזה:

ישנו פירוש נוסף ב"התורה נקנית" (נוסף על האמור לעיל שהתורה נתפסת בשכל האדם בפנימיות, ונעשית דם ובשר כבשרו) – שגם כאשר התורה נמשכת למטה לאדם הרי היא נשארת באותה מהות כפי שהיתה למעלה, שזהו פירוש תיבת "קנין"58 ("נקנית"), שדבר זה עצמו שהי' ברשות המוכר, בא לרשות הלוקח.

וכידוע59 בענין החילוק שבין "קונך" ל"בוראך" "יוצרך" ו"עושך" – שבריאה הו"ע יש מאין, ואפילו יצירה, שאינה יש מאין, הרי זה שינוי הצורה, וכמו"כ עשי', מלשון תיקון, כמו "ועשתה את צפרני'"60, הרי זה תיקון ושכלול הדבר; משא"כ "קנין", ש"אינו הויות דבר חדש, כי אם יציאה מרשות המוכר לרשות הלוקח, שמתחלה היתה הסחורה מונחת בקופסא אצל המוכר, וע"י הקנין בא לגלוי להלוקח"61 – קאי על עולם האצילות, שהוא רק גילוי ההעלם.

וזהו דיוק הלשון "התורה נקנית" – שהתורה שהאדם למטה לומד ומבין בשכל של נפשו הבהמית, היא מהות התורה שלמעלה, עד לשעשועי המלך בעצמותו.

הן אמת שבתורה שלמעלה לא שייכים ענינים גשמיים, וכלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע62: "ווי קומט אַ בולקע אין אצילות"... אבל אעפ"כ, התורה שלמטה היא מהות התורה שלמעלה.

ועפ"ז ניתוסף תמיהה על תמיהה: איך יתכן שמהות התורה כפי שהיא למעלה יומשך למטה בשכל המוגבל של האדם?! – אפילו אם

261

התורה היתה נמשכת למטה באופן של העלם והסתר, הרי זה גם דבר פלא; אבל עיקר התמיהה היא – שהתורה נמשכת למטה בגילוי, בבחי' קנין.

והמענה על זה – כאמור לעיל – שענין זה נעשה מצד המשכת (כח) העצמות, והמשכת העצמות היא ע"י ענין המסירת נפש (כפי שיתבאר לקמן).

וזהו משנ"ת בשיחה הנ"ל, שיכולים ללמוד תורה גם ללא מס"נ – שהכוונה בזה היא ללימוד התורה שאינו באופן של קנין; ובכדי שלימוד התורה יהי' באופן של קנין, שזהו מצד כח העצמות – הרי זה ע"י ענין המס"נ דוקא.

* * *

יא. התחלת מזמור פ"ה בתהלים היא: "למנצח לבני קרח מזמור", שכן, בני קרח היו מהמשוררים בביהמ"ק63.

והנה, בנוגע לענין בני קרח – יש להקדים משנת"ל64 בנוגע לפרשת קרח, דלכאורה אינו מובן: היתכן שפרשה שלימה בתורה נקראת על שמו של קרח, בה בשעה שהוא מאלה "דלא מסקינן בשמייהו"65, דכשם ש"זכר צדיק לברכה"66, כך גם להיפך, "דלא מסקינן בשמייהו" של אלו שהם היפך מצדיקים?

ואין לתרץ שבהכרח לקרוא הפרשה בשם "קרח" בגלל שכל פרשה נקראת על שם התחלתה – שהרי מצינו פרשיות שאינם נקראות ע"ש התיבה הראשונה שבפרשה, כמו פרשת חוקת, שתיבת "חוקת" אינה התיבה הראשונה בפרשה, ואינה אפילו בפסוק הראשון.

– וצ"ע בלקו"ת פ' חוקת67, בנוגע למ"ש68 "וידבר הוי' גו' זאת חוקת התורה אשר צוה הוי'", שב' שמות הוי' שנאמרו כאן "הם בפסוק אחד", שמזה משמע ש"זאת חוקת התורה גו'" נכלל בפסוק הראשון, והרי אין זה כמו שכתוב בספרים שלנו. ואכ"מ69. ובכל אופן, גם לפי מ"ש בלקו"ת, הרי תיבת "חוקת" אינה התיבה הראשונה שבפרשה. –

262

וא"כ, גם בנדו"ד היתה הפרשה יכולה להקרא בשם אחר, ולא בשם "קרח", שהוא מאלה "דלא מסקינן בשמייהו"?

יב. המשך השיחה, הביאור בפרשתנו שנקראת ע"ש בלק, אף שהי' רשע70, שזהו ע"ד ש"עבודת כוכבים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה"71, כיון שהזכרה זו (של התורה, וכן של איש ישראל שמזכירה באופן שכתובה בתורה72) היא כדי לבטלה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ג ע' 166 ואילך73.

יג. ועדיין צריך להבין: הרי אמרו רז"ל74 "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכיון שהקב"ה ברא את מציאות הע"ז, א"כ, כיצד מצווה לבטלה?

אך הענין הוא – שתכלית הע"ז מתחילת בריאתה הוא בכדי לבטלה, וכידוע שכללות הכוונה בבריאת מציאות הקליפות היא רק כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, שבשביל זה יש צורך בשתי דרכים – לא רק דרך החיים והטוב, אלא גם "את המות ואת הרע"75, שצריך לדחותם ולבטלם, ולבחור בחיים.

וכידוע שאופן התהוות הקליפות הוא מזה ש"דין לא הניין לי'"76,

263

והיינו, שהרצון דלמעלה הוא בענין ההעדר ("לא הניין לי'"), שיבטלו אותם.

ויתירה מזה – שכוונת ורצון הע"ז עצמה (בשרשה) היא שיבטלו אותה, וכמשל הזונה שבזוה"ק77, שרצונה הפנימי שבן המלך לא ישמע לה, וכמבואר בלקו"ת78 בפירוש מארז"ל79 "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו".

יד. והענין בזה:

ידוע שהקיום של כל דבר, אפילו קליפות, אינו אלא מצד הניצוץ אלקי שבו, שהוא ניצוץ דקדושה (וכנ"ל ש"לשם שמים נתכוונו"). ואדרבה: מנפילת הניצוץ למטה ביותר עד לקליפת ע"ז, מוכח, שבשרשו הוא נעלה ביותר80.

אלא, שהניצוץ שבקליפות הוא בהעלם, ועד שממנו בא ענין הפכי שמנגד להניצוץ.

ויתירה מזה: כל זמן שלא מגלים את הניצוץ, אלא הוא בהעלם בהקליפה – הנה גם הניצוץ עצמו הוא באופן שנחשך אורו, ע"ד "חתיכה עצמה נעשית נבילה" (כלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע81), כמו באיסור בשר בחלב, ולדידן כן הוא גם בשאר האיסורים82.

אבל כאשר מגלים את הניצוץ האלקי, אזי נשבר ונתבטל הציור החיצוני של הע"ז.

טו. וכמו בכל הענינים – יש לזה מקור בנגלה דתורה4:

מצינו במדרשי חז"ל83 בנוגע לע"ז של נבוכדנאצר – שהיתה ע"ז ממש, שלכן הוצרכו חנני' מישאל ועזרי' למסור נפשם שלא להשתחוות לה – שנתנו בה שם קדוש, ואעפ"כ נאסר להשתחוות, גם לא לשם קדוש, אלא צריך להוציא בלעם מפיהם.

ולכאורה: כיון שזהו שם קדוש – מה איכפת לנו שנמצא בע"ז?

אך הענין הוא – שבכל ע"ז ישנו ניצוץ אלקי, אלא שהוא באופן דחתיכה נעשית נבילה (כנ"ל). ועד"ז בנוגע לשם קדוש שישנו בע"ז,

264

שעם היותו שם קדוש, הרי זה באופן שהשם קדוש עצמו נחשך כו'. ולכן צריך להוציא בלעם מפיהם, ולגלות את הניצוץ באופן שיוכלל באבוקה, שאז חוזר ונעשה קדוש,

– ובדוגמת שמות הע"ז הכתובים בתורה, כמו "בעל צפון"84 וכיו"ב, שיש בהם קדושה, וכמ"ש הרמב"ם85 שכל תיבה שבתורה יש בה אותה קדושה כמו בתיבות "אנכי הוי' אלקיך"86

ואדרבה: כיון שבתחילה נפל הניצוץ למטה ביותר, בגלל ששרשו נעלה ביותר (כנ"ל), הנה כאשר מגלים את הניצוץ, הרי הוא מתעלה לשרשו היותר נעלה.

וזהו גם משנת"ל87 בענין "על לאו הן"88, שגם מה"לאו" עושים "הן", שזהו"ע גילוי הניצוץ כו', להוציא בלעם מפיהם.

טז. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לקליפת ע"ז – כן הוא גם בנוגע לכל האיסורים שבתורה:

רבינו הזקן מבאר בתניא89 שתוכנו של כל איסור הוא ענין של ע"ז, כי, הענין של ע"ז הוא כפירה באחדותו ית', והיינו, שאף שמאמין בה', מ"מ, כיון שכופר באחדותו, ו"משתף שם שמים ודבר אחר"90, הרי זה ענין של ע"ז.

ולכאורה: מהו החומר כ"כ ("וואָס איז אַזוי דער געוואַלד") בזה שמשתף שם שמים ודבר אחר – הרי הוא מאמין בה', מתפלל, לומד תורה ומקיים מצוות, ומה בכך שיש לו גם ישות, רצונות נוספים?

אך הענין הוא – שמצד הישות כו', נחשך גם האור של התורה והתפלה כו'. ולאידך גיסא, כאשר מבטל את הרצונות הזרים, אזי נתגלה הניצוץ כו'.

יז. וכן הוא גם בנוגע לקריאת פרשה בתורה ע"ש בלק, וכן ע"ש בלעם ("פרשת בלעם"91) – שהכוונה בזה היא כדי לבטל אותם, בכח התורה, שלכן כתב משה "פרשת בלעם", כדי להוציא בלעם מפיהם.

ולהעיר גם ממה שמצינו באחרונים92, שמפרשת בלק ובלעם יש

265

ראי' שהתורה היא מן השמים, דאל"כ, איך נודע לבנ"י כל הסיפור דבלק ובלעם שהיו מאומות העולם, ובפרט מה שבלעם חשב בלבו כו', והיינו, שבלק ובלעם עצמם מוכיחים שהתורה היא מן השמים.

יח. אמנם, בנוגע לעניננו – קריאת פרשה בתורה ע"ש קרח (כנ"ל סי"א) – הרי הקושיא מלכתחילה אינה גדולה כ"כ כמו בנוגע לבלק, כי:

בלק – הי' מאומות העולם, שנפשותיהם מג' קליפות הטמאות לגמרי93, ובין אוה"ע גופא הי' רשע, וגרוע יותר מבלעם, כנ"ל94.

ולעומת זאת – קרח, הנה בין בנ"י גופא "פיקח הי'"95, והיתה "שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן"95 (כפי שדרשו רז"ל96 על הפסוק97 "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו"),

ועד שגם המחלוקת של קרח היתה בגלל זה ש"פיקח הי'" – כמובן מדברי רז"ל95 "וקרח שפיקח הי' מה ראה לשטות זה", ולכאורה אינו מובן: בנוגע לחמשים ומאתיים "ראשי סנהדראות"98 – לא שואלים מה ראו לשטות זה, ומהי השאלה בנוגע לקרח "מה ראה לשטות זה", ומאי שנא מכל ענין של עבירה שעל זה אמרו רז"ל99 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"?! – ועכצ"ל, שאצל קרח לא היתה המחלוקת מצד "רוח שטות", אלא לפי ש"פיקח הי'".

ונקודת הביאור בזה – כמבואר בחסידות100 ש"לעתיד יהיו הלוים כהנים ממש (כדאיתא בכתבי האריז"ל101) .. כי אז יתעלה בחי' הגבורות .. ולכן רצה קרח לעשות גם עכשיו מהגבורות עיקר" (ולהעיר גם ממ"ש בתיקונים102 שאפילו אם הי' צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח, ולכן חשב קרח שביכלתו להביא את המשיח מיד, ובמילא

266

יהי' מיד המעמד ומצב דלעת"ל), אלא שנתערבה בזה103 פני' אישית – אמירתו "מדוע תתנשאו על קהל ה'"104, וכאשר ישנו ענין של פני', אפילו פני' של קדושה (כבנדו"ד, שרצה להיות כה"ג ולהכנס לקדש הקדשים), הרי זה מקלקל את הכל כו' (וע"ד מאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו'105).

ועפ"ז יש לבאר גם בנוגע לבני קרח ש"הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם כו'"106 – דלכאורה אינו מובן: כיון שעשו תשובה, למה נקראים ע"ש אביהם, "בני קרח", ולא בשמותיהם – שהסיבה לכך שהרהרו תשובה כו' (אף שלכאורה אינו מובן: מה ענין תשובה לגיהנם?!) היא בגלל שהיו "בני קרח", מצד גודל מעלתו של קרח.

ומזה יש ללמוד הוראה – בשתים: (א) גם מי שנמצא במדריגה נעלית ביותר, כמו קרח שהי' בעל רוח הקודש, ש"ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו כו'", צריך להזהר ביותר מענין של פני', שיכול לקלקל הכל. (ב) גם מי שנמצא במעמד ומצב ירוד ביותר, בגיהנם כו' – יכול לשוב בתשובה כו'107.

* * *

יט. מאמר ד"ה מה טובו גו'108.

* * *

כ. דובר לעיל (במאמר108) בנוגע לכללות כל העולמות, שאף שישנם ריבוי עולמות עד אין מספר, כמ"ש109 "ועלמות אין מספר", "א"ת עלמות אלא עולמות"110, הנה בכללות נחלקים לב' סוגי עולמות: עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא, ועז"נ111 "מן העולם ועד העולם".

267

ועד"ז ב"עולם קטן זה האדם"112, שכללות כחותיו נחלקים לב' סוגים: העלם וגילוי, ובכללות הו"ע המחשבה והדיבור: מחשבה לעצמו (העלם), ודיבור לזולתו (גילוי).

ועד"ז בעבודת האדם, שכללות העבודה נחלקת לב' סוגים: תורה – לעצמו, בחי' העלם; ומצוות – הקשורים עם זולת, הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה, בחי' גילוי. והו"ע ההעלם והגילוי שבעבודת כל אחד מישראל, שצ"ל אצלו הן לימוד התורה והן קיום המצוות.

ובכללות – הרי הם ב' הסוגים שבנש"י: מארי תורה ומארי עובדין טבין, וכמרומז בלשון הרמב"ם113: "כל איש ואיש מכל באי העולם", שכפל הלשון "איש ואיש" רומז לב' סוגים הנ"ל114.

[ולהעיר בתור מאמר המוסגר, שכיון שכל עניני התורה קשורים זב"ז, הנה מלשון הרמב"ם "מכל באי העולם", יש לברר בנוגע לב' הגירסאות שבמשנה115 "באי עולם" או "באי העולם", שצ"ל "באי העולם"].

וכיון ש"אדם" – שעיקרו היא הנשמה (כמובן מדברי אדמו"ר הזקן בתניא116 שצריך להיות נשמתם עיקר וגופם טפל), שנחלקת לב' סוגים דמארי תורה ומארי עובדין טבין – הוא מלשון אדמה לעליון117, הרי מובן, שגם באדם העליון ישנם ב' הסוגים דהעלם וגילוי, מחשבה ודיבור, אלא שלמעלה נכלל בדיבור (גילוי) גם ענין המעשה, כיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה118.

כא. וזהו גם הקשר למשנ"ת במאמר די"ב תמוז119 בענין "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"120 – שכללות ההשתלשלות נחלק לב' הענינים דתחילה וסוף, שהם מחשבה ומעשה: תחילה – בחי' המחשבה, עד למחשבה ורצון הכללי על כללות ההשתלשלות, ועד כפי שהוא לפני הצמצום, וסוף – בחי' המעשה, שהו"ע ההמשכה למטה עד

268

לעשי', הן עשי' הכללית, שהוא עולם האצילות, והן עשי' הפרטית, ועד לעוה"ז הגשמי והחומרי. ועז"נ "נעוץ תחלתן בסופן כו'".

ולמעלה מזה הוא הענין ד"סוף מעשה במחשבה תחילה"121 – ש"סוף מעשה", שהו"ע קבלת ההשפעה בטוב, מגיע (לא רק ב"תחלתן", תחילת המחשבה, ששם מגיע "סופן", סיום וגמר ההשפעה, אלא) ב"מחשבה תחילה", למעלה גם מתחילת המחשבה, למעלה משרש ההשפעה, כנ"ל בארוכה122.

וזהו גם ב' הענינים שמצינו בנוגע לשבת: (א) גמר ההשפעה מלמעלה (כולל גם מה ששבת מקבל מששת ימי המעשה, כמארז"ל74 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"), שקשור עם תחלת ההשפעה, לפי שנעוץ סופן בתחלתן. (ב) קבלת ההשפעה אצל הנבראים – שעז"נ123 "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", שמצד זה נעשה אמיתית שלימות התענוג (ועד לבחי' רעוא דרעוין), לפי שקבלת ההשפעה אצל הנבראים (סוף מעשה) מגעת למעלה מתחלת ושרש ההשפעה – במחשבה תחילה.

המשך השיחה, שכל זה הוא כאשר ישנה קבלת ההשפעה מצד המקבל, אבל ישנו מעמד ומצב שהתחתון הוא למטה ביותר שאין למטה ממנו, שאינו רוצה לקבל את ההשפעה, ועד שממאס בה כו', להיותו במעמד ומצב ד"עבדא בהפקירא ניחא לי'"124, ועל זה הוא אמיתית הענין דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, תאוה שלמעלה מטעם (כמו הטעם להטיב לברואיו ויכירו גדולתו), שתהי' שבירת הקליפה, ע"י אתכפיא ואתהפכא – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס125 בלקו"ש ח"ו ע' 21 ואילך.

* * *

כב. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר126 שבשנת הולדתו (שנת תר"ם) חל שבעה עשר בתמוז ביום הש"ק (כבשנה זו), וכ"ק אדמו"ר מהר"ש הי' אז בשמחה רבה, והזכיר כמ"פ שיום הש"ק זה נקרא "נדחה", כיון שהתענית דשבעה עשר בתמוז נדחה, וסיים: "הלואי שיהי' נדחה באמת".

269

וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר: ברכתו של צדיק מתקיימת. הלואי שיהי' כך, שידחה באמת ויהפך לששון ולשמחה.

וכיון שדברי צדיקים (ותקוותיהם) קיימים לעד127, שחודרים ומעוררים ("עגבערן") ופועלים פעולתם, הרי בודאי שדברים אלו ממהרים ופועלים שאכן ידחה ויהפך לששון ולשמחה.

כג. אך עדיין צריך להבין בפתגם הנ"ל בענין דחיית התענית די"ז תמוז:

הפירוש "שיהי' נדחה באמת" הוא – שיתבטל לגמרי, ויתירה מזה, שיהפך לששון ולשמחה128, כמ"ש129 "והפכתי אבלם לששון", היינו, שהאבל עצמו יהפך לששון, שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר, כיתרון האור הבא מן החושך130, כמבואר בתניא131.

וכיון שמקשרים ענין זה עם הקביעות די"ז תמוז בשבת שנקרא נדחה, מובן, שצריך להיות איזה ערך ודמיון ביניהם.

ולכאורה, הרי זה ענין שבאין ערוך לגמרי – כי, הדחי' שמצד הקביעות די"ז תמוז ביום השבת אינה אלא באופן שדוחים את התענית מיום השבת למחרתו, כך, שלכאורה לא מרוויחים בזה מאומה, כיון שסוכ"ס מתענים למחרתו, ובודאי שאין זה בערך כלל להדחי' באמת, שיהפך לששון ולשמחה?!

כד. ויש לומר הביאור בזה:

איתא בגמרא132 "מגלגלין זכות ליום זכאי", ועד"ז להיפך. ומובן, שמצד צירוף הזכות ליום זכאי נעשה הענין בתוקף יותר, ובפרט ע"פ הידוע שבצירוף שני ענינים ניתוסף "אור העולה על כולנה" (בלשון החסידות133), וכדמוכח גם ממארז"ל134 על הפסוק135 "וישאוהו במוט בשנים", "טעונא דמדלי איניש לכתפי' תילתא דטעוני' הוי", היינו, שהמשא "שהאדם עצמו מגביהו .. אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר", כי,

270

מצד הצירוף של שני האנשים ישנו "אור העולה על כולנה", ולכן בכחו לשאת פי שלוש יותר ממה שיכול לשאת מצד עצמו.

ומזה מובן גם בנוגע ליום התענית, שבהיותו בזמנו הוא חמור יותר מתענית נדחה (שיש בו כמה קולות136), כיון שיש בו שני ענינים של צער: (א) העינוי שבו, (ב) זמן התענית (יום של היפך הזכות), ולא עוד אלא שמצד צירוף שני הענינים יחד, ניתוסף גם כח העולה על כולנה; משא"כ בתענית נדחה – כיון שיש בו רק צער העינוי, נחלש ענין הצער.

וכיון שבתענית נדחה נחלש ענין הצער, יש לזה דמיון לדחיית וביטול ענין התענית לגמרי, וע"ד מארז"ל137 "בת דינא בטל דינא".

כה. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכיון שבכל דבר צ"ל אחיזה בגשמיות (וכפי שמצינו בנוגע לפעולה גשמית שהיתה נעשית ע"י הנביא כדי להבטיח ולפעול את קיום הנבואה בפועל ממש138), הנה כדי לפעול את דחיית התענית והפיכתו לששון ולשמחה, יש להוסיף עתה בשתיית יין "המשמח אלקים ואנשים"139, ולכן יבטלו עכשיו את ההגבלות של ג' כוסות כו'140.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להרבה מהמסובים שיאמרו לחיים על כוס מלא. ואח"כ אמר:]

כו. בנוגע לגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, מודגש הענין ד"כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן"141.

וענין זה בא ע"י הקדמת העבודה בזמן הזה, באופן שאצל כל אחד מישראל ישנם גם הענינים ד"כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן", כמובן מדברי הרמב"ם113: "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו אותו .. לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו .. הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהי' ה' חלקו ונחלתו .. הרי דוד ע"ה אומר142 ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

ובפרטיות: ישראל במעמדם, הו"ע העבודה בעניני הרשות לעשותם כלים לאלקות; כהנים בעבודתם, הו"ע העבודה בעניני קדושה, בדוגמת הקרבת הקדשים ע"י הכהנים, שהם שלוחי דרחמנא או שלוחי

271

דידן143; ולוים בדוכנם הו"ע "לשרתו ולעבדו", וכמשנת"ל144 שעבודה הו"ע השחיטה, שאף שכשרה בזר, ולכן לא איקרי שירות, מ"מ, נקראת עבודה145 (וכפירוש רבינו הזקן146 שזהו מלשון עיבוד עורות), ושירות הו"ע ההשתחוואה, שאינה עבודה, אך פסולה בזר, וכענין "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"147.

ובהתאם לכך, יש לקשר גם את חלוקת היין והמשקה עם ג' הסוגים דכהנים לוים וישראלים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א קרא לג' אנשים מהאורחים שי'148, כהן לוי וישראל, ונתן להם קנקני משקה149 לחלק בין המסובים150, והורה להם שיחלקו את כל המשקה עד גמירא, וכן הורה – בבת-שחוק – שיסיימו את כל היין והמשקה הנמצא בד' אמות אלו, באופן שלא ישאר מאומה ב"כלים"!... וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו אמר לחיים כמ"פ, והי' שרוי בשמחה גדולה, וגם צוה לנגן – במהלך ההתוועדות – כמה ניגונים, וביניהם: "אבינו מלכנו", "שאַמיל" ו"כי בשמחה תצאו" – מהגלות... וכן התחיל לנגן בעצמו "והריקותי לכם ברכה", ועודד בידיו הק' שינגנו בשמחה רבה].

* * *

כז. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם לא' שנכנס אליו בימים שלאחרי חג השבועות לשאול באיזה ענין – שעדיין לא ירד מההר...

כלומר: למרות שהי' זה כמה ימים לאחרי חג השבועות, שבדרך כלל הרי זה כבר מעמד ומצב ד"במשוך היובל"151, הנה הרבי נשאר בהר סיני עוד כמה ימים!

ועד"ז מובן בנוגע לחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, שאף שנמצאים כבר כמה ימים לאח"ז, ועד לי"ז בתמוז, מ"מ, בכחו של הרבי יכולים להמשיך את עניני חג הגאולה גם בימים שלאח"ז, ובפרט ביום השבת, שהרי ענין

272

השבת הוא דרגתו של הרבי ("ת"ח איקרי שבת"152), כך, שעי"ז יתוסף עוד יותר בהפיכת י"ז בתמוז לששון ולשמחה, נוסף על מה שנפעל מצד הקביעות ביום השבת.

וכדברי בעל השמחה והגאולה (בי"ב תמוז תש"ב39 – בין השיחות שנמצאים עתה בדפוס, כנ"ל ס"ו), שבי"ב תמוז "קידש השי"ת בעצמו את שמו הגדול", היינו שזהו כחו של הגאולה די"ב תמוז לפעול אתהפכא בחושך העולם.

וענין זה הוא בכחו של כל ישראל, כדברי הרמב"ם113: "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו כו' לעמוד לפני ה' לשרתו כו' ה"ז נתקדש קודש קדשים כו' ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כו', הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי", והיינו, שע"י ענין התורה יש בכחו של כל אחד ואחד לפעול שהקב"ה יזמין לו פרנסתו כפשוטה בעולם הזה, כי "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"153, שהתורה עושה שלום בין רוחניות וגשמיות, ומחברת גם גשמיות העולם עם אלקות.

ועד שפועלים הענין ד"לאלה תחלק הארץ וגו'"154, "בואו גו' בהר ובשפלה גו'"155 – שממשיכים את ענין הגאולה מבחי' "הר", למטה מטה, עד לבחי' "שפלה" (כמבואר בד"ה אך בגורל יחלק את הארץ156).

* * *

כח. קריאת התורה במנחה בשבת היא תקנת הנביאים – לא אלו שהיו בתקופת הנביאים, אלא נביאים שהיו בזמן משה157. וכיון שקוראים במנחת שבת התחלת פרשה הבאה, מובן, שיש קשר בין פרשת השבוע דשבת זו להתחלת הפרשה הבאה.

ובנוגע לעניננו:

במנחה מתחילים לקרוא תחילת פרשת פינחס, הקשורה באופן גלוי לסיום פרשת בלק – שבשניהם מדובר אודות מעשה פינחס; אלא, שבפ' בלק מדובר על העבודה של פינחס, ובפ' פינחס – אודות השכר שניתן לו.

273

ויש בזה מה שאין בזה, שהרי אמרו רז"ל158 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"159 – שבזה מודגשת מעלת העבודה לגבי השכר; ולאידך גיסא, "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"158 – מעלת השכר.

ומזה מובן, שענין השכר הוא בערך לענין העבודה שפעלה את השכר.

וענין זה מודגש במעשה פינחס, ששכרו הי' "הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"160 – שניתן לו ענין של כהונה, שבדרך כלל יכול להיות רק מצד התולדה161. ונמצא, שהשכר הי' למעלה ממדידה והגבלות של תורה.

והטעם שזכה לשכר כזה הוא – לפי שגם עבודתו היתה באופן של קנאות ("בקנאו את קנאתי גו'"162), למעלה ממדידה והגבלה (ועד שלא התחשב אפילו במשה רבינו ש"נתעלמה ממנו הלכה"163), ולכן הי' גם השכר באופן שלמעלה מהגבלות.

ויש לומר, שמעשה פינחס הוא המקור לדברי הרמב"ם113 ש"כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו כו' הרי זה נתקדש קדש קדשים כו' כמו שזכה לכהנים כו'" – שכאו"א מישראל, כאשר עבודתו היא למעלה ממדידה והגבלה ("פורק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם"), הנה לא זו בלבד ש"נתקדש קדש קדשים" (כעין הכהנים הלויים), אלא עי"ז ניתן לו שכר מלמעלה באופן ש"עולמך תראה בחייך"164, שגם בעולם הזה ובזמן הזה מצבו הוא מעין דלעתיד לבוא – לא רק מנוחה בעניני עוה"ז [מעין וע"ד "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם"106, שיש לו מנוחה בתוך גיהנם, ששייך לעוה"ז, כמובן ממאמר רז"ל165 שאברהם אבינו בחר שעבוד מלכיות במקום גיהנם], אלא שנעשה מובדל מחושך עולם הזה – מעין לעתיד לבוא ממש.

* * *

274

כט. ע"פ הסדר הנהוג בהתוועדות של י"ב תמוז לדבר אודות נשי ובנות חב"ד – נתעכב עתה על מ"ש בפרשת פינחס166 (בהמשך לסיפור אודות בנות צלפחד שהיו מחבבות את הארץ167) "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו".

ובהקדמה – ש"אתחולי בפורענותא לא מתחלינן"168, ועד"ז בנדו"ד, ש"איש כי ימות ובן אין לו" הו"ע בלתי רצוי, כדברי הגמרא169 "כל שאינו מניח בן ליורשו וכו'", וא"כ, אינו מובן: למה מתחילה פרשת נחלות בדין מי שאין לו בן, שמעבירים נחלתו לבתו?

אך הענין בזה – שע"פ פנימיות הענינים תלוי ענין הנחלה בבחי' "בת".

ונקודת הענין:

בת – שעז"נ170 "רני ושמחי בת ציון" – היא בחי' מקבל, היינו, שאינו מציאות לעצמו כלל, שזהו גם הרמז במ"ש "איש כי ימות", שהו"ע ביטול המציאות לגמרי, אפילו לא באופן שמציאותו היא לעשות רצון קונו, אלא הוא רק בבחי' מקבל (ועד"ז בנוגע להיחס אל בעל הגאולה – שהוא רק בבחי' מקבל מבעל הגאולה), שזהו כללות הענין דקבלת עול.

ועז"נ "והעברתם את נחלתו לבתו" – שדוקא כאשר העבודה היא באופן של קבלת עול ("בת"), אזי ישנו ענין ה"נחלה" ש"אין לה הפסק"171, והיינו, שעבודתו היא ללא שינויים כלל, כך, שגם בימות החול נמצא במעמד ומצב נעלה בעבודת ה' כמו בשבתות וימים טובים, ר"ה ויוהכ"פ כו'.

ועד שעי"ז באים למעמד ומצב דלעתיד לבוא, ש"לציון יאמר איש ואיש יולד בה"172, שאפילו בחי' בת, בחי' מקבל בלבד, ללא אתעדל"ת, תהי' בבחי' "איש" – "יולדת זכר", כיון שתומשך אתעדל"ע מבחי' נעלית ביותר שאין אתעדל"ת מגעת שם173.

* * *

275

ל. בהמשך להתוועדות של י"ב תמוז174, יש להזכיר גם אודות היהודים הנמצאים במדינה ההיא, שהם ה"מחותנים הראשיים" בשייכות לי"ב תמוז.

יהודים אלו – אין לקרותם "רוסישע אידן", אלא יהודים שנמצאים ברוסיא, היינו, שנמצאים שם אך ורק מצד רצון העליון, שלכן הם "עמך ונחלתך"175 של הקב"ה, ואינם תלויים בחסד של האו"ם, אלא רק ברצונו של הקב"ה.

ויה"ר שיקויים בהם מ"ש בקאַפּיטל של בעל השמחה הגאולה176: "הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך".

טרם צאתו177 התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______  ______

1) סה"ש תש"ד ע' 162. אג"ק שלו ח"י ע' נג.

2) ראה גם תו"מ חל"א ריש ע' 164. וש"נ.

3) ראה תו"מ חל"ט ס"ע 58 ואילך. וש"נ.

4) ראה גם שם ס"ע 316. וש"נ.

5) תהלים פד, ח.

6) סנהדרין ר"פ חלק, ובפי' הרע"ב שם.

7) הל' תשובה ספ"ח.

8) ב"מ פו, א.

9) קהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.

10) ראה גם שיחת ש"פ חו"ב, י"ב תמוז תשכ"ב ס"ז (תו"מ חל"ד ע' 111). וש"נ.

11) פסוק ב.

12) עקב יא, יב.

13) ח"ב קסא, סע"א ואילך.

14) ראה גם תו"מ ח"ו ע' 94 ואילך. וש"נ.

15) ראה לקו"ת ויקרא ד, ב ואילך.

16) ר"פ בחוקותי.

17) ראה סה"מ תרנ"ט ע' ז. ועוד.

18) פ' שופטים טז, יט.

19) ראה גם לעיל ע' 50.

20) פל"ז.

21) הושע יד, ג.

22) נוסח תפלת המוספין.

23) ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך (סה"מ תרל"ז ח"ב ע' תכ ואילך). ועוד.

24) ב"ר פ"ה, ח.

25) רמב"ם הל' מע"ש פ"ג ה"ד.

26) שם הל' מעשר פ"א ה"ב.

27) ישעי' נז, טו.

28) ויגש מז, כד.

29) אבות פ"ב מי"ב.

30) משלי ג, ו.

31) ראה תו"מ חל"ד ע' 163. וש"נ.

32) אסתר ג, ח.

33) ראה יומא ו, א. וש"נ.

34) אבות פ"א מי"ז.

35) ראה חולין יב, ב ואילך.

36) ראה תניא פ"ז.

37) נצבים ל, ד.

38) ראה שערי תשובה לאדהאמ"צ שער התשובה בתחלתו.

39) בתחלתה (סה"ש תש"ב ע' 153 ואילך).

40) ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד.

41) ר"ה פ"ג ה"ח (ובקה"ע).

42) בשלח יז, יג.

43) ראה תו"ש עה"פ (אות קג). וש"נ.

44) וארא ז, א. וראה ד"ה ויאמר גו' ראה נתתיך גו' תשט"ו (תו"מ חי"ג ע' 187 ואילך). וש"נ.

45) איוב מ, יו"ד. וראה גם לעיל ע' 174. וש"נ.

46) ב"ב עה, סע"א. וש"נ.

47) ראה סה"מ תרס"ה ע' ריג. לקו"ש חי"ט ע' 192. חכ"א ע' 193. וש"נ.

48) כד, כ.

49) ראה בארוכה סה"מ שם ע' ריא ואילך. וש"נ.

50) זח"ב קג, א.

51) ראה לקו"ש ח"ח ע' 155 [ובהערה 45]. וש"נ.

52) שמות ג, א.

53) שמו"ר פ"ב, ד.

54) אבות פ"ו מ"ו (הפרק דשבת זו).

55) איוב כח, כא.

56) משלי ח, ל.

57) ברכות נה, סע"ב.

58) אבות שם מ"י.

59) ראה תו"א משפטים עו, ב. אוה"ת פרשתנו ע' תתקעה. ועוד.

60) תצא כא, יב.

61) תו"א שם עה, ד.

62) ד"ה כי נער ישראל תרס"ו (סה"מ תרס"ו-תרס"ז ע' כז ואילך). וראה גם ד"ה זה תשט"ז (תו"מ חט"ו ע' 118).

63) דברי הימים-א ו, טז-כב. טו, יט. פרש"י וראב"ע תהלים פח, א.

64) שיחת ש"פ קרח הערה 23 (לעיל ע' 176). וש"נ.

65) יומא לח, ב.

66) משלי יו"ד, ז. וראה יומא שם.

67) נז, ג.

68) ר"פ חוקת.

69) ראה גם ד"ה זאת חוקת התורה דש"פ תשא, פ' פרה תשל"ה. להבין ענין פרה אדומה דש"פ ויק"פ, פ' פרה תשמ"ה. וראה בארוכה – לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שכו.

70) וגרוע יותר מבלעם*, כדמוכח גם מזה שע"י בלק ניתוסף כבוד אצל בלעם, כמ"ש (פרשתנו כב, יז) "כי כבד אכבדך מאד", היינו, לא רק שכר, אלא גם כבוד, שהו"ע המקיף כו' (ראה אוה"ת פרשתנו ע' א'נא).

*
) שהי' המנגד דמשה רבינו, כדאיתא בספרי על הפסוק (ברכה לד, יו"ד) "ולא קם נביא בישראל כמשה", "אבל באומות קם ואיזה זה בלעם", והיינו, שאף שמשה רבינו הי' מבחר מין האנושי (פיהמ"ש סנהדרין פ' חלק היסוד הז'), ועד שהי' למעלה גם מענין התורה, שלכן הי' משה "כבד פה וכבד לשון" (שמות ד, יו"ד), "לפי שמעלת משה הי' למעלה מבחי' התורה" (לקו"ת עקב יז, א), ועד ש"לא הי' יכול להשפיל את עצמו למטה להיות נמשך ממנו שרש התורה" (תו"א בשלח סו, ריש ע"ב), ואילו בלעם, שבא על אתונו (סנהדרין קה, ב. זח"א קכח, ב), הי' בקצה הכי תחתון מ"מ, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה (ראה גם הנסמן לעיל הערה 51), הוצרך להיות אצלו ענין הנבואה, בניגוד לנבואת משה.

71) סנהדרין סג, ב.

72) דכיון שאורייתא וקוב"ה כולא חד, הרי זו הזכרה של הקב"ה, שדיבורו (שעל ידו נברא העולם) חשיב מעשה, ולכן בכחו לבטל הע"ז; משא"כ דיבור האדם (מצד עצמו), כיון שאין בכחו לבטל הע"ז – ע"ד ש"אין אדם מקדיש (בדיבורו) דבר שאינו שלו" (ב"ב פח, א), וכשם ש"לא אתי דיבור ומבטל מעשה" (קידושין נט, א-ב), כיון שמעשה ודיבור הם ענינים שונים, כך, שהדיבור אינו בעה"ב על המעשה – הרי אדרבה, ע"י דיבורו מוסיף בה תוקף כו'.

73) ראה גם אג"ק ח"א ע' רס ואילך.

74) ע"ז ג, סע"א.

75) נצבים ל, טו.

76) ב"ר פ"ג, ז. פ"ט, ב. ועוד. וראה לעיל ע' 78. וש"נ.

77) ח"ב קסג, א. הובא בתניא ספ"ט. ספכ"ט. לקו"ת שבהערה הבאה.

78) חוקת סב, א. האזינו עז, א.

79) ב"ב טז, א.

80) ראה גם לקו"ת פרשתנו עג, ד. ובכ"מ.

81) ד"ה ויגדלו הנערים תרס"ה (סה"מ תרס"ה ריש ע' קד). וראה ד"ה נר חנוכה עת"ר (סה"מ עת"ר ע' קב). ד"ה פדה בשלום העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ריש ע' תשע).

82) ראה אנציק' תלמודית (כרך יח) ערך חתיכה נעשית נבלה (ע' רח ואילך). וש"נ.

83) ראה שהש"ר פ"ז, ט. זח"ב קעה, א.

84) בשלח יד, ב.

85) פיהמ"ש סנהדרין פ' חלק היסוד הח' (מסנהדרין צט, ב).

86) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

87) שיחת יום ב' דחה"ש סמ"ד ואילך (לעיל ע' 77 ואילך). וש"נ.

88) מכילתא עה"פ.

89) פכ"ד.

90) סנהדרין סג, א. זח"ג רלט, א.

91) רמב"ם הל' מלכים רפי"א. פיהמ"ש הקדמה לפ' חלק (יסוד הי"ב).

92) שו"ת חת"ס יו"ד סשנ"ו.

93) תניא ספ"א. – מלבד חסידי אומות העולם שנפשותיהם מקליפת נוגה, כמ"ש בלקוטי ביאורים לר"ה מפּאַריטש (ספר שהובא ע"י כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע*) בשם רבינו הזקן (נדפס במאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' קמד. וש"נ). – ועפ"ז מתורץ איך ישארו חסידי אוה"ע לעת"ל, לאחרי שיתבטלו גקה"ט.

*
) ראה לדוגמא סה"מ תרנ"א ע' מג.

94) בהערה 70.

95) פרש"י קרח טז, ז.

96) ברכות לא, ב. ר"ה כה, ריש ע"ב. תענית ה, ב.

97) תהלים צט, ו.

98) פרש"י ר"פ קרח.

99) סוטה ג, א.

100) לקו"ת קרח נד, ב ואילך. ובכ"מ.

101) ל"ת יחזקאל.

102) כ"ה במאמרי אדה"ז הקצרים ע' תג. וראה זהר חדש ס"פ נח (כג, ד).

103) נזכר גם ע"ד התערבותה של אשת קרח, כמארז"ל (סנהדרין קי, א) שעז"נ (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידי' תהרסנו".

104) קרח טז, ג.

105) חגיגה ה, ב.

106) פרש"י פינחס כו, יא (נת' בלקו"ש חל"ג ע' 170 ואילך. וש"נ).

107) חסר סיום השיחה (המו"ל). – בזכרון אחדים, שבענין זה נזכר ע"ד ה"קול קורא" ב"הקריאה והקדושה": "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", שהי' מיועד לכאו"א מישראל, כולל גם אשר בשם ישראל יכונה.

108) המאמר לא הגיע לידינו לע"ע (מלבד העובדה שהי' מיוסד על המאמר דפ' בלק שנת תר"ם – סה"מ תר"ם ע' רלד ואילך). המו"ל.

109) שה"ש ו, ח.

110) זח"ג עא, ב. תקו"ז בהקדמה (יד, ב). וראה ע"ז לה, ב.

111) תהלים קו, מח. וראה זח"א קנח, ריש ע"ב. הובא בלקו"ת ראה יט, ב. ובכ"מ.

112) תנחומא פקודי ג. זח"ג לג, ב. תקו"ז תס"ט קרוב לתחלתו (ק, ב. קא, א). וראה אבות דר"נ ספל"א. קה"ר פ"א, ד. זח"א קלד, ב. ועוד.

113) סוף הל' שמיטה ויובל.

114) ראה גם שיחת י"ב תמוז סל"ז (לעיל ע' 227).

115) ר"ה פ"א מ"ב ובשינויי גירסאות שם. וראה גם שיחה הנ"ל סל"ח (שם ע' 228).

116) רפל"ב.

117) ראה של"ה ג, רע"א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. עש"מ (להרמ"ע מפאנו) מאמר אכ"ח ח"ב סל"ג.

118) ראה שבת קיט, ריש ע"ב. ב"ר פ"ג, ב. פמ"ד, כב.

119) ד"ה השם נפשנו בחיים פ"ג ואילך (לעיל ע' 190 ואילך).

120) ספר יצירה פ"א מ"ז.

121) פיוט "לכה דודי".

122) וראה גם לקו"ש ח"ו ע' 19 הערה 57.

123) בראשית א, לא. וראה המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכד.

124) גיטין יג, רע"א. וש"נ.

125) בשילוב שיחת ש"פ שמות תשכ"ו.

126) שיחת י"ב תמוז ה'ש"ת ס"ז (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 157) – נתבארה בלקו"ש חל"ג ע' 156 ואילך. וש"נ.

127) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תקעו. ח"ד ע' שלט. ח"י ע' קמו. חי"א ע' שכט.

128) בענין זה נזכר גם החילוק שבין "דחוי'" ל"הותרה" (המו"ל).

129) ירמי' לא, יב.

130) ע"פ קהלת ב, יג.

131) פי"ב. פכ"ו.

132) תענית כט, א. וש"נ.

133) ראה ספר הערכים חב"ד בערכו (כרך ג ע' שעא ואילך). וש"נ.

134) סוטה לד, א ובפרש"י – הובא בפרש"י עה"פ.

135) שלח יג, כג.

136) ראה טושו"ע או"ח סתקנ"ט ס"ט, ובנ"כ שם.

137) סנהדרין צה, א.

138) ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם.

139) ס' שופטים ט, יג.

140) ראה תו"מ חל"ו ס"ע 351 ואילך. וש"נ.

141) יומא נג, א. ועוד.

142) תהלים טז, ה.

143) שם יט, סע"א. וש"נ.

144) שיחת י"ב תמוז ס"מ (לעיל ע' 229).

145) ראה מנחות קט, א ואילך (ובפרש"י).

146) תו"א משפטים עו, א.

147) משלי ה, יז.

148) הרה"ת ר' שניאור חיים הכהן גוטניק; הרה"ת ר' שניאור זלמן הלוי לעווין; הרה"ת ר' אברהם חנוך גליצנשטיין.

149) ממה שהגישו האורחים שי' בהתוועדות די"ב תמוז, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שישאירו חלק מהמשקה עבור ההתוועדות דיום הש"ק (המו"ל).

150) וכן נתן לא' לחלק את המזונות, ואמר, שיחלק בלי חשבונות!...

151) יתרו יט, יג.

152) זח"ג כט, א. ועוד. וראה ברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א.

153) רמב"ם הל' חנוכה בסופן.

154) פינחס כו, נג.

155) דברים א, ז.

156) ראה אוה"ת פינחס ע' א'סה. סה"מ תרכ"ו ס"ע קעז ואילך. ועוד.

157) ראה ב"ק פב, א.

158) אבות פ"ד מי"ז.

159) כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר – בבת שחוק – בנוגע למסובים בהתוועדות, שיש כאלו שאין להם "קורת רוח", בגלל שעדיין לא אכלו סעודת שבת, וגם לישון מפריעים להם עי"ז שמנגנים בקול... ואעפ"כ, "יפה שעה אחת כו'", כיון שע"י ההתוועדות נעשים חדורים בתוכן ענין התשובה ומעשים טובים כו'.

160) כה, יב-יג.

161) ראה גם לקו"ש חל"ג ס"ע 167. וש"נ.

162) שם, יא.

163) פרש"י שם, ו.

164) ברכות יז, סע"א.

165) ב"ר פמ"ד, כא.

166) כז, ח.

167) פרש"י שם, א.

168) ב"ב קח, סע"א.

169) שם קטז, א.

170) זכרי' ב, יד.

171) שם קכט, ב.

172) תהלים פז, ה.

173) ראה תו"א מקץ לז, ג. לקו"ת תזריע כ, ג.

174) ראה גם שיחת י"ב תמוז הנ"ל סמ"ט ואילך (לעיל ע' 237 ואילך).

175) עקב ט, כו-כט. ועוד.

176) פה, ח. וראה גם לעיל ע' 212 הערה 72.

177) כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שימשיכו להתוועד עד השקיעה, וגם לאחרי הבדלה, ויכולים להמשיך עד חצות – ע"פ מ"ש רבינו הזקן בסידור (קודם ספירת העומר) ש"זמן התחלת עמוד השחר .. במדינות אלו הצפוניות הוא בחצות הלילה .. וזמן זה .. נמשך כך עד י"ז בתמוז ועד בכלל, ולכן משהגיע חצות ליל י"ז בתמוז אסור לאכול".