344

בלתי מוגה

א. דובר אודות מ"ש בהתחלת הפרשה: "והי' כי תבוא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה וגו'", שיש בו הוראה נצחית [שהרי תורה היא מלשון הוראה1, וכיון שהתורה היא נצחית2, הרי גם ההוראה שבה היא נצחית], וכדברי רבינו הזקן3 שצריכים לחיות עם הזמן.

ודובר גם שבנוגע לפסוק זה ישנה תורת הבעש"ט הידועה4,

– והרי זה יום השבת שלאחרי ח"י אלול, יום הולדת של שני המאורות הגדולים: הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, ולפני יום הברית-מילה, שענינו הוא "תחלת כניסת נפש זו הקדושה"5, ומובן, שענינים אלו (יום ההולדת ויום הברית של הבעש"ט ואדה"ז) שייכים לכללות נש"י, שנכללים בנשמת הבעש"ט ואדה"ז –

שמבאר (בין הדברים) שהעבודה צריכה להיות באופן ד"וישבת", שיומשך בהתיישבות, והמשכת האורות בכלים, שזהו"ע "ולקחת גו' ושמת בטנא", ועד "והלכת אל המקום גו' לשכן שמו שם"6, שיהודי צריך לדעת שכאשר הולך ממקום אחד למקום אחר, אינו הולך בעצמו, אלא מוליכים אותו מלמעלה, והכוונה בזה היא – "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות במקום שבו נמצא, שזהו כללות הענין שצריכים לפעול בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, להיות לו ית' דירה בתחתונים7.

ב. ונתבאר גם שענין זה שייך במיוחד בנוגע לאורחים – שבאים ("כי תבוא") ממקום אחד למקום אחר, וצריך להיות אצלם ענין של התיישבות כו'.

1) ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). זח"ג נג, ב.

2) תניא רפי"ז. ובכ"מ.

3) סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך (נעתק ב"היום יום" ב חשון).

4) כש"ט בהוספות ס"ג. וש"נ (נעתק ב"היום יום" חי אלול). וראה גם שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול דאשתקד ס"י (תו"מ חל"ז ע' 237). וש"נ.

5) שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) סוס"ד.

6) שם, ב.

7) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.