בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ד.

36

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. ישנו פתגם שהיו אומרים פעם בנוגע לחתונה: מצד רוב הטרדות והבלבולים, צריכים להבהיר שלא ישכחו על העיקר – סידור הקידושין שבין החתן והכלה.

ועד"ז בנוגע לחג השבועות – שהוא זמן של חתונה, כמארז"ל1 על הפסוק2 "ביום חתונתו" – "זה מתן תורה".

ושני ענינים בזה3: (א) החתונה של הקב"ה עם בנ"י, כמבואר במדרשי חז"ל על שיר השירים שהקב"ה וכנס"י הם כמו איש ואשה (וזהו "ביום חתונתו" – החתונה של הקב"ה). (ב) החתונה של בנ"י עם התורה, כמארז"ל4 על הפסוק5 "מורשה קהלת יעקב", "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", שהתורה היא מאורסה לישראל.

ושני ענינים אלו קשורים זב"ז:

איתא במדרש6 בנוגע למתן תורה: "משל למלך שהי' לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו".

וכמו כל משל שמוסיף הבנה בנמשל7 – הנה ע"י משל זה ניתוסף בהבנת הנמשל שב' החתונות (החתונה של בנ"י עם התורה, והחתונה של בנ"י עם הקב"ה) קשורים זל"ז:

כשם שבמשל, הנה ע"י החתונה של ה"בת יחידה" עם בעלה

37

עושים "קיטון אחד" בסמיכות לשניהם, ועי"ז נמצא המלך בסמיכות גם לבעל של ה"בת יחידה" – כך גם בנמשל, שע"י החתונה של בנ"י עם התורה (שהיא ה"בת יחידה" של הקב"ה), נעשית גם החתונה של בנ"י עם הקב"ה.

ומפורש הדבר בדברי רז"ל – שע"י התורה "אותי אתם לוקחים"8. וכן איתא בזהר9 ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ומבואר בחסידות10, שעי"ז שישראל מתקשרים עם התורה, הרי הם מתקשרים גם עם הקב"ה.

אמנם, זוהי רק ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה שנעשית ע"י התורה, שזוהי החתונה של בנ"י עם התורה. אבל האמת היא, שע"י החתונה של בנ"י עם התורה נעשית חתונה נוספת – החתונה של בנ"י עם הקב"ה, היינו, שבנ"י "לוקחים" את הקב"ה כפי שהוא למעלה גם מהתורה11.

אלא, כיון שסדר העבודה הוא מלמטה למעלה, לכן צריכה להיות תחילה ההתאחדות של בנ"י עם התורה, ועל ידה – עם הקב"ה כפי שהוא בתורה; ולאחרי כן באים לענין היותר נעלה – ההתאחדות עם הקב"ה בעצמו (כפי שהוא למעלה מהתורה).

ב. וע"פ הידוע ש"סוף מעשה במחשבה תחילה"12, הנה מזה גופא שתחילה צריכה להיות ההתאחדות של בנ"י עם התורה, ולאחרי כן עם הקב"ה, מוכח13, שבנ"י הם למעלה מהתורה. וכמארז"ל14 "מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו למחשבת התורה.

ולכן, אע"פ שבהתחלת העבודה, בחתונה הראשונה, צריכים בנ"י לקבל מהתורה, ודוקא ע"י התאחדותם עם התורה מתאחדים עם קוב"ה, הרי לאח"ז, בחתונה השני', הנה לא זו בלבד שבנ"י אינם צריכים לקבל מהתורה, אלא אדרבה – שהם משפיעים בתורה, ובלשון הזהר15: "לאפשא לה", היינו, שבנ"י מוסיפים בתורה. וכן הוא בלשון רז"ל16: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש", היינו, שתלמיד ותיק פועל חידוש

38

בתורה, אלא כיון שהקב"ה הוא יודע – לפני הזמן – עתידות, הנה גם חידושו של התלמיד ותיק ניתן למשה מסיני*.

*) ובמילא יש בזה ב' הענינים: זהו מאמרו של התלמיד ותיק שאמרו בזמן המשנה וכו' ואז חידשו; יש בזה כל הענינים דזמן מ"ת (ראה תניא פל"ו) וסיני בכלל. וזהו נקודה נפלאה בתוכן מארז"ל הנ"ל שלע"ע לא מצאתי' בס' שבנגלה17.

אלא, כאמור, שהתחלת העבודה היא – החתונה הראשונה, שיהודי מקבל מהתורה, והיינו, ש"בתורת הוי' חפצו"18, ובאופן "שתהיו עמלים בתורה"19; ולאחרי שמקבל מהתורה ומתאחד עמה, והיינו, שמייגע את עצמו עד שנעשה בריאה תורנית ("אַ דורכגעהאָרעוועטע תורה-בריאה"), אזי צריך לחדש בתורה – שזהו חיוב על כל אחד מישראל, שצריך לא רק ללמוד תורה, אלא גם לחדש בתורה, וכמ"ש רבינו הזקן בהלכות ת"ת20, שבחיוב דלימוד התורה נכלל גם החידוש בתורה, וכפי שמבאר בתורה אור21 שבלימוד התורה צריך להיות התחדשות דוקא, ומציין למאמר הזהר הנ"ל15. וכאשר אינו עושה זאת, צריך לבוא בגלגול נוסף – כמובן מפסק רבינו הזקן בהלכות ת"ת22 ש"כל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל כו' צריך לבוא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה".

ומענין החידוש בתורה נמשך אח"כ גם בעולם – שיהודי צריך לפעול חידוש בעולם, ולא רק באופן ש"נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"23, אלא יתירה מזה: "מה אני בורא עולמות אף אתה בורא עולמות"24, כך שיהודי אכן פועל חידוש בעולם, והחידוש הוא – לעשות לו ית' דירה בתחתונים25.

אמנם, יכול יהודי לחשוב: מה תובעים ממנו לפעול בתורה ובעולם – דיו שלא יקלקל?! והמענה על זה – שבזה מתבטאת כל תכליתו של יהודי, שצריך לפעול בתורה ובעולם. וכיון שדורשים ממנו זאת, בודאי נתנו לו כחות על זה, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"26.

39

ג. והנה, בכל נישואין ישנם שעבודי הבעל לאשתו, שמשעבד את עצמו ומתחייב ליתן לה שאר כסות כו'. וגם בשתי חתונות הנ"ל ישנו שעבוד הבעל:

בחתונה של בנ"י עם התורה, שהתורה "מאורסה" לישראל – משעבדים בנ"י את עצמם להיות "עמלים בתורה"; ובחתונה של בנ"י עם הקב"ה, שכנס"י היא אשתו של הקב"ה – משעבד הקב"ה את עצמו לקיים "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"27, וכמבואר בכ"מ28 שענין זה הוא בבחי' "טבעת קידושין" שהקב"ה נותן לבנ"י.

וע"פ האמור לעיל שתחילה נעשית החתונה של בנ"י עם התורה ואח"כ (ועי"ז) החתונה של הקב"ה עם בנ"י, הנה כן הוא גם בענין השיעבודים – שעי"ז שיהודי מקבל על עצמו את השעבוד לתורה, "שתהיו עמלים בתורה", מקבל הקב"ה על עצמו את השעבוד לבנ"י, "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'" ועד "ואולך אתכם קוממיות"29.

ובשעת מתן-תורה, שאז היו שתי החתונות – היו שני השעבודים: בנ"י קיבלו על עצמם לשמור את התורה ע"י הקדמת נעשה לנשמע30, והקב"ה נתן להם שאר כסות ועונה, שזהו מה שבמ"ת נתרפאו כולם כו'31.

ו"הימים האלה נזכרים ונעשים"32 בכל שנה ושנה – שבבוא חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", צריך כל אחד מישראל לקבל על עצמו החלטה – ובתוקף המתאים13 – להיות עמל בתורה, ועי"ז משעבד הקב"ה את עצמו אליו, ליתן לו ולבני ביתו כל המצטרך להם, למטה מעשרה טפחים.

ד. (ואח"כ אמר:)

מצד רוב הדיבור יכולה להבלע הנקודה; ובכן, נקודת הענין – שכל אחד צריך לקבל על עצמו להיות עמל בתורה, והיינו, שככל שהתייגע ועמל בתורה לפני חג השבועות, הנה מחג השבועות זה – צריך להוסיף בעמל בתורה. וקבלה זו צריכה להיות בתוקף, ולא לדחות זאת למחרת, אלא עוד הלילה, במוצאי שבועות, צריך להתחיל את ההוספה בתורה.

40

וכאמור, שעי"ז שבנ"י משעבדים את עצמם לתורה, משעבד הקב"ה את עצמו לבנ"י, ליתן להם כל הצטרכותם, בבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

ה. האמור לעיל (ס"א) שמצד רוב הטרדות יכולים לשכוח על הנקודה של סידור קידושין – אין הכוונה לאלו שטרודים בענינים אחרים שאינם שייכים לחתונה; בהא לא קאמינא, שהרי "בשופטני לא עסקינן"33, אלא הכוונה היא לאלו שטרודים בהכנות לחתונה, ואעפ"כ, מצד רוב הטרדות, יכולים לשכוח על העיקר.

אך לכאורה אינו מובן:

כיון שמדובר אודות מישהו שנותנים לו להתעסק בעניני ההכנות לחתונה, הרי מובן שהוא ידיד ("אַ גוטער פריינד"), ובר-שכל, שיש לו ידיעה בענין החתונה, ומתעסק בזה באמת, אליבא דנפשי', וא"כ, איך שייך שישכח על העיקר?!

ו. ויובן בהקדם תורת הבעש"ט34 (שיום ההילולא שלו בחג השבועות, זמן מ"ת) על הפסוק שאמר דוד המלך (שגם יום ההילולא שלו בחג השבועות, זמן מ"ת) בתהלים35 "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו":

לכאורה צריך להבין:

מהי החלוקה לשני ענינים: (א) "תפלה לעני כי יעטוף", (ב) "ולפני הוי' ישפוך שיחו" – דלכאורה היינו הך?

וגם: מדוע נאמר "ולפני הוי'" – הרי תפלה היא בהכרח "לפני הוי'" (אלא למי מתפללים?!...), וכיון שנאמר כאן "תפלה", הרי בודאי שהיא "לפני הוי'", וא"כ, מדוע צריך הפסוק להוסיף "תפלה גו' ולפני הוי' ישפוך שיחו"?

ומתרץ הבעש"ט, ש"תפלה לעני" היא – שמבקש ש"לפני הוי' ישפוך שיחו". ומבאר ע"פ משל למלך בשר ודם שהכריז שכל הרוצה יכול לבוא ולראותו כו'. אמנם, כיון שהמלך נמצא בהיכל מלכותו, לפני ולפנים, וקודם שמגיעים אל המלך צריכים לעבור כמה וכמה היכלות,

41

היכל לפנים מהיכל, ובכל היכל, אפילו בהיכל הראשון, ישנם דברים יקרים ונפלאים שאין דוגמתם בכל המדינה – יתכן שמיד בכניסה להיכל הראשון יהי' נתפס ושקוע ("פאַרכאַפּט און פאַרטרונקען") כ"כ עד שישכח להמשיך הלאה...

אם הוא בעל מוחין רחבים – לא יאבד את מציאותו ("ער פאַרלירט זיך ניט") בהיכל הראשון, אלא ימשיך גם להיכל השני; ומי שהוא בעל-מוחין גדול יותר, ימשיך וילך עוד כמה היכלות, אבל, ככל שימשיך לילך בהיכל לפנים מהיכל, שאז יראה דברים נפלאים יותר, הנה סוכ"ס הרי זה "יתפוס" את כל מציאותו, ולא יגיע לקיטון, חדר לפנים מחדר, שבו נמצא המלך עצמו!

ועאכו"כ כאשר יש לו אפשרות לא רק לראות את האוצרות היקרים שבהיכלי המלך, אלא גם ליטול משם כל מה שרוצה,

– תורת הבעש"ט הנ"ל הובאה בכמה ספרים, ויש בה כמה נוסחאות. ואחת הנוסחאות היא36, שהמלך הכריז שכל אחד יכול ליקח כל מה שיחפוץ –

הרי בודאי ש"בן כפר" ואפילו "בן כרך" יתבטל ממציאותו ("ער וועט פאַרלאָרן ווערן") מצד גודל הפלאת האוצרות שבהיכלי המלך, ולא יגיע אל המלך עצמו.

הוא אמנם מתלהב מהאוצרות שבהיכלי המלך, שדוגמתם בנמשל הם עניני קדושה, אבל, אין זה מגיע כלל ובאין ערוך לגמרי אל המלך עצמו!

ובהנמשל, הרי זה עוד יותר, ובאין ערוך, מאשר בהמשל, כי:

במשל, הנה הן ההתבטלות ("די פאַרלאָרנקייט") מצד האוצרות היקרים שבהיכלי המלך אינה גדולה כ"כ, כי, גם כאשר מדובר אודות "אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות" (כלשון המשנה37), הרי פרוטה אחת של נחושת יש לה ערך לגבי אלף אלפים דנרי זהב כו'; והן העדר התפיסת-מקום ("דער ניט-באַטרעף") של האוצרות שבהיכלות לגבי המלך עצמו אינו גדול כ"כ, שהרי המלך עצמו הוא בשר ודם; אמנם "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"38, אבל גם הוא מוגבל.

משא"כ בהנמשל – הרי הגילויים שבהיכלות הם בלי גבול, וא"כ,

42

הרי הם באין ערוך לגמרי מכל עניני הבריאה, וכמבואר בתניא39 ש"לגבי דבר שהוא בבחי' בלי גבול ומספר כלל, אין כנגדו שום ערך במספרים"; ואעפ"כ, כל הגילויים שבהיכלות אינם בערך כלל לעצמות המלך.

ואעפ"כ, תובעים מיהודי שלא יאבד את מציאותו ("ער זאָל זיך ניט פאַרלירן") מעוצם הגילויים שבהיכלות, אלא יחפוץ להגיע אל המלך עצמו.

ולכאורה אינו מובן: איך יתכן ש"נברא" לא יתבטל ממציאותו וישקע לגמרי בהגילויים שבהיכלות?! – ואדרבה: ככל שיהי' בעל השגה יותר, ותהי' לו הבנה בעוצם יקר תפארת גדולת המלך, יתבטל ממציאותו יותר מצד גודל מעלת הגילויים, ולא שייך שירצה להמשיך ולילך הלאה עד שיבוא אל המלך עצמו, כיון שמתבטל ממציאותו מצד הגילויים, ואין מי שילך הלאה!...

ומובן, שכל הענינים שיכול לשער, וכל העילויים שמשתוקק אליהם – יתמלאו כבר בהיותו בהיכלות המלך, כי, בשלמא למטה, הרי "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"40, אבל למעלה, בנוגע לגילויים הרוחניים, בודאי תתמלא כל תשוקתו גם בהיכלות המלך. וא"כ, איך יכולה להיות מציאות כזו, שלא יתבטל ממציאותו ויגיע אל המלך?!

ובכן, הדרך היחידה להגיע אל המלך היא – בהיותו עני:

עני – לא מחפש מעלות וגילויים. הוא יודע דבר אחד – שאינו כדבעי, ובמילא, מחפש שלימות, ושלימות יש רק בבחי' העצמות.

אם הוא מציאות – אזי מחפש גילויים; אבל כאשר אינו מציאות ("ער איז גאָרניט") – אזי מחפש עצמות!

וזהו "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו":

במה מתבטאת בקשתו של העני ("תפלה לעני") – שיניחו לו לגשת "לפני הוי'", ו"לפני הוי'" – "ישפוך שיחו", "צו אים זאָל ער זיך אויסגיסן"... שזהו"ע התפלה, וכמשנ"ת במאמר41 בענין "ואשפוך את נפשי לפני הוי'"42, ש"ואשפוך את נפשי" הו"ע התפלה.

וזוהי בקשת העני – שיוכל להתפלל לפני המלך, ולפי א'

43

הנוסחאות43 (כנ"ל שיש כמה נוסחאות בתורה זו) – להתפלל לפני המלך (במשל, ועד"ז בנמשל) ג' פעמים בכל יום.

ולהעיר, שענין זה מתאים עם המשל המבואר באגה"ק44 בנוגע לענין התפלה ג' פעמים בכל יום – למלך ש"העביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו להראותם כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו וכו'".

וכאשר ישנו הענין ד"לפני הוי' ישפוך שיחו", שזוהי התפלה למלך עצמו – אזי בדרך ממילא יתמלאו גם כל הענינים שבהיכלות.

ז. וזהו גם הביאור בהאמור לעיל, שמצד רוב הטרדות בהכנות לחתונה (אף שהטרדות אינם שייכים לענינים אחרים, אלא לעניני החתונה), יכולים לשכוח על הנקודה העיקרית של החתונה – להגיע לקיטון המלך:

כאשר מסיימים את העבודה של ספירת העומר, שענינה בירור המדות45,

– שזוהי עבודה קשה ביותר, עבודת פרך, וראי' לדבר, ממש"נ46 "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", היינו, שתמורת זה שהיו תחילה עבדי פרעה, נעשו עבדים להקב"ה, ומזה מובן, שהעבדות להקב"ה שבאה לאחרי יצי"מ היא בדוגמת העבדות דשעבוד מצרים שהיתה עבודת פרך, אלא שלאחרי יצי"מ העבודת פרך היא בקדושה, וכמבואר בתו"א47 בענין העבודה "בחומר ובלבנים"48, שעבודה זו היא בלימוד התורה, "בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא"49

הנה מצד גודל מעלת העבודה ועוצם הגילויים שבספירת העומר, יתכן שישארו שקועים וטבועים ("פאַרטרונקען") בה, ולא יגיעו לקבלת התורה.

וכמ"ש50 "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", היינו, שיכול להיות ביטול המציאות, שיקוע וטביעה ("פאַרלאָרן און פאַרטרונקען ווערן") בהגילויים שקודם מ"ת51.

44

ולכן יש צורך להבהיר שלא לשכוח על הנקודה העיקרית – להגיע לקיטון המלך.

וזוהי כללות העבודה ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"52 – שגם הגילויים היותר נעלים, כיון שאינם אלא "עמך", ולא העצמות, לכן, "לא חפצתי", לא בזה הוא פנימיות רצונו (כמבואר בכ"מ53, וגם בתשובת הצ"צ בנגלה54, ש"חפץ" הוא פנימיות הרצון), אלא פנימיות הרצון הוא רק בהעצמות.

צריכים אמנם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ובגלל זה צריכים להתעסק גם עם דברים גשמיים שבהם נתלבשו עניני התומ"צ, אבל לא בהם הוא החפץ ופנימיות הרצון; הצורך בדברים הגשמיים הוא רק בשביל תומ"צ: יש צורך בממון – כדי ליתן צדקה, יש צורך בבית – כדי לקבוע מזוזה, וכיו"ב. וגם כללות ענין התומ"צ אצלו הוא כדי להגיע להעצמות, כיון שחפצו ופנימיות רצונו הוא בהעצמות. וכאשר קיום התומ"צ הוא בשביל להגיע להעצמות, אזי לימוד התורה וקיום המצוות הם אצלו באופן של בלי גבול.

וזוהי ההבהרה, שלאחרי כל הגילויים עד "ונתן לנו את התורה"50 – הנה אע"פ שאומרים על זה "דיינו", אין להסתפק בכך, אלא להמשיך הלאה, עד "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"50, היינו, שגם מהעוונות כו' יש לעשות "בית הבחירה", דירה לו ית'55.

ובכדי שלא תאבד מציאותו בהגילויים אלא יבוא למ"ת – הרי זה ע"י ההכנה דעבודת פרך:

בעבודת פרך יש ב' פירושים: (א) כפשוטו, ענין של יגיעה, כלשון חז"ל56 "עבודה המפרכת את הגוף", (ב) מלשון פירור, היינו, שמפרר את עצמו ("ער ברעקלט זיך פאַנאַנדער") ומתבטל ממציאותו.

וענין הפירור כו' הוא ההכנה להגיע למ"ת – ע"ד שנת"ל (ס"ו) שדוקא "עני", כיון שאינו בבחי' מציאות, מגיע הוא "לפני הוי'".

ח. וזוהי הנקודה שצריכים לזכור בחג השבועות, זמן מתן תורתנו – שלא להסתפק בכל הגילויים, אלא "לקחת" את העצמות, והיינו ע"י הבלי-גבול שבתומ"צ.

45

ולכן, בכל שנה ושנה, בבוא חג השבועות, צריך כל אחד לקבל על עצמו להוסיף בתומ"צ, בכל ג' הקוין דתורה תפלה וצדקה, באופן בלתי גבולי.

והיינו, שלמרות שגם קודם חג השבועות עסק בכל ג' הקוין, הרי התעסקותו היתה במדידה והגבלה, וראי' לדבר: בנוגע לצדקה – כיון שנשאר לו ממון, הרי מוכח שנתינת הצדקה היתה בהגבלה; כיון שנשאר לו כח – הרי מוכח שהעמל בתורה הי' בהגבלה; וכיון שנשאר במציאותו – הרי מוכח שהענין ד"אשפוך את נפשי" לא הי' בתכלית.

ולכן, הנה בחג השבועות (בכל שנה, ובפרט בשנה זו) צריכים להוסיף בכל הענינים, ועד לאופן של בלי גבול13.

* * *

ט. בהמשך להמדובר לעיל בענין "ועמך לא חפצתי", שלא לחפוץ שום דבר, להיות מופשטים מכל הענינים, ולחפוץ רק בהעצמות – הנה ביחד עם זה דורשים גם את הקצה השני: המשכה למטה.

וזהו כללות הענין דמ"ת – החל מהענין ד"וירד הוי' על הר סיני"57; וגם מ"ת עצמו, "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"58 – הרי הסדר בזה הוא מלמעלה למטה: לכל לראש – "אנכי", "אנכי מי שאנכי", "דלא אתרמיז באות וקוץ כו'" (כמ"ש בזהר59), שזהו למעלה מכל הענינים, כולל גם שם הוי', שיש בו אות וקוץ; ואח"כ נמשך ב"הוי'", ואח"כ גם ב"אלקיך", ועד להמשכת אלקות גם ב"ארץ מצרים" כדי לפעול הענין ד"הוצאתיך מארץ מצרים".

י. ובפרטיות יותר:

מחד גיסא – נדרשת היציאה מארץ מצרים.

והענין ד"ארץ מצרים" הוא – לא רק מצד זה שנמצאים בגלות, אלא גם מצד זה שהאדם מכניס את עצמו ב"מיצרים וגבולים", ע"י ריבוי המחשבות בעניני פרנסה כו', שמזה נעשה אצלו פיזור הנפש, ואינו יכול לעסוק בלימוד התורה.

צריכים אמנם לעסוק בעניני פרנסה, כמ"ש60 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", אבל הדיוק בזה הוא – "תעשה", מעשה דוקא61, ולא

46

מחשבה, ועאכו"כ לא ריבוי המחשבות, שאין בהם תועלת, וכידוע המאמר62: מהי התועלת בכך ש"רבות מחשבות בלב איש"63, בה בשעה שבכל מקרה הרי "עצת ה' היא תקום"63; הלואי שריבוי המחשבות לא יקלקל!

ריבוי המחשבות מביא לידי פיזור הנפש, שזהו לפי שהמחשבות הם "רבות": כל רגע נופלת לו מחשבה חדשה שהיא בסתירה למחשבה שחשב ברגע הקודם, דכיון שמחשבות אלו באות מצד נפש הבהמית, שאין בה ענין של התאחדות, לכן, כל מחשבה היא בסתירה לחברתה.

אילו היתה לו מדת הבטחון, אזי היתה לו רק מחשבה אחת – מיד היתה נופלת לו המחשבה המתאימה ל"עצת ה'" ש"היא תקום"; אבל כיון שחסר אצלו בענין הבטחון, ולכן חושב את המחשבות שלו – נעשים אצלו "רבות מחשבות", שמביאים אותו לידי פיזור הנפש.

ולכן נאמר64 "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא"65 – שכאשר הנהגתו היא באופן של "יגיע כפיך", ולא יגיע ראשך61, כיון שבוטח בה', הנה לא זו בלבד ש"טוב לך לעולם הבא", אלא גם "אשריך בעולם הזה", כיון שאין לו פיזור הנפש שבא מצד ה"רבות מחשבות".

ועל זה נאמר "אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – שצריך לצאת מהמיצרים וגבולים שבאים מצד פיזור הנפש ומפריעים ללימוד התורה, ולהתמסר ללימוד התורה, ולא לרצות לפטור את עצמו ולצאת י"ח בלימוד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"66 – ע"פ שו"ע67, מצד טרדות הפרנסה.

יא. הדברים אמורים הן בנוגע לעניים, רחמנא ליצלן, והן בנוגע לעשירים,

– ובאמת, הרי גם על זה צריכים לומר: "רחמנא ליצלן"... ועוד יותר מאשר בנוגע לעניים,

כי, מלבד זאת שתשעים וחמש אחוז נוטל ממנו "אָנקל סעם"68... הרי הוא טרוד במחשבתו (יותר מהעני), הן בכללות עסקיו, והן במחשבה

47

כיצד לנצל את כספו: לאכול שתי "דינער'ס", יותר מג' סעודות ביום – אינו יכול. הלואי שלא יסבול מ"אולקוס" ויוכל לאכול ג' פעמים ביום; ללבוש שתי חליפות – אינו יכול, גם בחליפה אחת הוא מזיע כהוגן, מצד ריבוי המחשבות. ובמילא, ריבוי הממון מוסיף לו רק דאגה, וכמארז"ל69 "מרבה נכסים מרבה דאגה"; כשיש לו מעט נכסים, יש לו מעט דאגה, ואילו כשיש לו ריבוי נכסים, יש לו ריבוי דאגה.

וכבר אמר שלמה המלך – שהי' החכם מכל האדם70, והתנסה בשני המצבים: בתחילה הי' מלך, ואח"כ נעשה הדיוט המחזר על הפתחים (ולדעה א' חזר ונעשה מלך)71 – "ראש ועושר אל תתן לי"72, היינו, שאין רצונו לא בעניות וגם לא בעשירות, כי שניהם אינם טובים; בקשתו היא: "הטריפני לחם חוקי"72, היינו, שהקב"ה יתן לו די צרכו, ולא עשירות, ואז לא יהי' לו פיזור הנפש.

ולכן תובעים משניהם – הן מהעשיר והן מהעני – שלא יהיו שקועים ב"רבות מחשבות" המבלבלים ומונעים מלימוד התורה, אלא יהיו "עמלים בתורה", ועד למדריגת "תורתו אומנתו"73.

יב. עפ"ז יובן מ"ש בספרים74 על הפסוק "ועצת הוי' היא תקום", שתיבת "היא" ר"ת הלל יוסף אלעזר – דלכאורה, מהי שייכותם של הלל יוסף ואלעזר לתוכן פסוק זה?

והביאור בזה:

בשעה שניתנה תורה – היו בנ"י במדבר, ולא הי' להם עסק עם עניני העולם, אלא עסקו כל ימיהם בלימוד התורה, "תורתם אומנתם"73; אבל לאחר שסיימו את עבודתם במדבר, והגיעו "אל ארץ נושבת"75 – הרי במצב זה ישנם כמה אופנים שבהם יכול אדם לפטור עצמו ע"פ שולחן-ערוך מקיום מצות "והגית בו יומם ולילה"76. ובכללות הם שלושה אופנים: מצד עניות, מצד יסורים ומצד עשירות.

ועל זה נאמר "ועצת הוי' היא תקום", "היא" ר"ת הלל יוסף אלעזר – שמשלשה אלו ישנה הוראה לכאו"א שלא להניח לעצמו ליפול ב"רבות מחשבות" ולפטור עצמו מלימוד התורה בסיבת הטענות הנ"ל:

48

מהלל ואלעזר – למדים הוראה בנוגע לעניות ועשירות, כדברי הגמרא77 "הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים": הלל – "שבכל יום ויום הי' עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו הי' נותן (לא למי שלימדו תורה, אלא) לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו"; ור' אלעזר בן חרסום – ש"הניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים", ומ"מ "מימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה", עד כדי כך ש"פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא" (עבודת עצמו היתה, והם אינם מכירים בו78), מאחר שלא התערב כלל בניהול עסקיו, ואעפ"כ לא נגרע כלל בעשירותו, אלא הי' עשיר גדול ועסקיו המשיכו להתרחב בהתמדה כו'.

ומיוסף (היו"ד שבתיבת "היא") – למדים הוראה בנוגע ליסורים, שהרי יוסף הי' בבית הסוהר כו'.

יג. אמנם, ביחד עם זה שתובעים מכאו"א שלא יהי' שקוע בריבוי מחשבות, אלא יעסוק בלימוד התורה – תובעים ממנו גם שלא יהי' מופשט מהעולם, אלא יפעל שהעולם עצמו יהי' כלי לאלקות.

ואלו הם שני הקצוות שבמתן-תורה:

מחד גיסא – כל אחד מישראל שמע את הדיבור "אנכי", "אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ"59;

ולאידך גיסא – הרי התורה ניתנה דוקא במקום שעליו אפשר לומר "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם כו'"79, כדי לעשות ממנו כלי ל"אנכי".

*

יד. נתבאר שעפ"ז יובן הטעם שהחילוק בין חג השבועות לשאר ימים טובים מתבטא (לא בענינים רוחניים, אלא) בענין של אכילה ושתי' דוקא, ש"צריך80 לאכול כו' להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה"81, ואסור להתענות בו תענית חלום82 – כי: ההיתר דתענית

49

בשבת הוא מצד ענין של חלום – שענינו העלם והסתר (כמבואר בתו"א83 עה"פ84 "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", שבימות המשיח יראו שכללות זמן הגלות הו"ע של חלום, שמחבר שני הפכים בנושא אחד כו'), וגם במצב כזה נותנת התורה עצה, כיון שענינה הוא "להבדיל85 בין הטמא ובין הטהור"86; אבל בחג השבועות לא שייך ענין של העלם והסתר (חלום), כיון שבו הי' גילוי העצמות שחדר בכל הבריאה87 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ג ע' 27 ואילך.

טו. ויש להוסיף ולבאר החילוק בין ענין התורה כמו שהוא בכל השנה, שאז התורה עצמה מחפשת דרך לתקן את ענין החלום ע"י התענית, ובין ענין התורה כמו שהוא בחג השבועות, שאז מלכתחילה אין מקום לההעלם והסתר שבענין החלום:

50

ידוע שיש בתורה ב' מדריגות: אמת ואמת לאמיתו. וזהו החילוק בין כללות התורה להלכה88: כל התורה כולה – אפילו ענינים שאינם כפי ההלכה – היא תורת אמת, שהרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"89, אע"פ שההלכה אינה נפסקת אלא כדעה אחת; ואילו הלכה – היא אמת לאמיתו. וכלשון רז"ל23 "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו'", היינו, שענין של דין והלכה למעשה נקרא "אמת לאמיתו".

והנה, הדרך לבוא לענין ההלכה, בחי' אמת לאמיתו, היא – כמארז"ל90 על הפסוק91 "והוי' עמו", "שהלכה כמותו", היינו, שצ"ל "הוי' עמו" – יראת שמים, ועי"ז "הלכה כמותו" – כי מצד יראת השמים שלו ה"ה מרבה בחקירה ודרישה, ועי"ז פוסק הוא את ההלכה באופן ד"אמת לאמיתו".

וזהו ג"כ החילוק בין "דין מרומה"92, שגם הוא אמת, לדין שהוא אמת לאמיתו –שב"דין מרומה" פוסק הדיין אך ורק כפי שמתחייב מצד הטענות כו', ואילו דין שהוא אמת לאמיתו, הרי זה באופן שמצד יראת השמים שבו ה"ה חוקר ודורש היטב כו', עד שמתברר הדין לאמיתתו.

ועוד זאת, שכאשר חסר לדיין ביראת-שמים, עלול הוא לטעות בדין מצד השוחד דאהבת עצמו, וכמ"ש93 "השוחד יעור עיני חכמים", דהיינו שגם מי שנקרא בתורה בשם "חכם", היינו שלומד כדבעי כו', מ"מ עלול הוא להטות את הדין מצד השוחד.

– אין הכוונה שמצד השוחד דאהבת עצמו ה"ה פוסק כרצונו, אף שיודע שהפס"ד בש"ע אינו כן. וכמו"כ אין הכוונה שמצד אהבת עצמו אינו מעיין לידע מהו דין השו"ע; בודאי מעיין בשו"ע, אלא, שמצד אהבת עצמו נעשית אצלו נטי' – בשעת העיון בשו"ע גופא – לפרש את דברי השו"ע בהתאם לרצונו.

[וזהו א' הטעמים שקרוב פסול לעדות94 (נוסף לכך שזוהי גזירת הכתוב95) – כי מצד אהבת עצמו נעשית אצלו הנטי' באופן מסויים],

51

אבל כאשר יש בו יראת-שמים – אזי מאירה אצלו פנימיות הנפש כו', והרי פנימיות הנפש קשורה עם פנימיות אלקות, ושם אין שייך טעות, וממילא ה"ה פוסק "דין אמת לאמיתו".

טז. ועד"ז הוא החילוק בין התורה כפי שהיא בכל השנה לבין התורה כפי שהיא בחג השבועות:

במשך כל השנה – מאירה התורה כמו שהיא בבחי' אמת, ועל בחינה זו שייך ענין החלום (העלם והסתר), בדוגמת ענין השוחד דאהבת עצמו; ולכן מתלבשת התורה עצמה (בחי' אמת דתורה) בחלום זה כדי לבררו.

משא"כ בשעת מתן-תורה נתגלה בחי' "אמת לאמיתו" – בחי' הפנימיות דאלקות ("אנכי הוי' אלקיך") ובחי' הפנימיות דהנשמה; וכיון שכל בריאת העולם היא בשביל ישראל ("בראשית" – "בשביל ישראל שנקראו ראשית"96) – נתגלה אז גם הפנימיות דהעולם, דהיינו שבכל עניני הבריאה נרגש הענין ד"אנכי הוי' אלקיך"; ומצד גילוי הפנימיות, בחי' אמת לאמיתו – אין שום העלם והסתר כלל.

"והימים האלה נזכרים ונעשים"32 – שבחג השבועות שבכל שנה ושנה אין שום העלם והסתר (ענין החלום), ולכן לא שייך ענין התענית, ואדרבה – "צריך לאכול ולשמוח בו"80, אשר שמחה (שהו"ע גילוי פנימיות הנשמה) פורצת כל הגדרים97, המחיצות וההסתרים.

ומחג השבועות ממשיכים ענין זה על כל השנה כולה, שתהי' כל השנה כולה כפי שהי' במתן-תורה – בשמחה ובפנימיות.

* * *

יז. ידוע98 שכל עניני התורה ישנם בדרך כלל ובדרך פרט, ובאופן שבפרט ישנו הענין בכל תקפו כפי שהוא בכלל.

וכמדובר פעם99 בענין "שמשא אכולי עלמא נייחא"100, שכדור השמש כולו, אף שהוא גדול ביותר, משתקף בטיפה אחת של מים באותה צורה כפי שמשתקף בים הגדול, והיינו, שבפרט היותר קטן ישנו אור השמש בכל תקפו כמו בכלל כולו.

52

ועד"ז בנוגע ל"שמש ומגן הוי' אלקים"101 – שענין האלקות מתגלה לא רק בכללות הבריאה, או בצבא השמים בלבד, אלא בכל פרט, ואפילו בפרט היותר קטן, הנה ע"י ההתבוננות המתאימה אפשר לראות בו אלקות כמו בכללות הבריאה ובנבראים הגדולים.

והחילוק ביניהם אינו אלא שבצבא השמים ניכר הדבר מיד ללא צורך בהתבוננות כלל, כמ"ש "כי אראה שמיך גו'"102, "שאו מרום עיניכם וראו גו'"103 – מיד בעת הראי' ("גלייך ווי מען גיט נאָר אַ קוק"), ואילו בנבראים התחתונים יש צורך בהתבוננות כו'; אבל כאשר ישנה ההתבוננות – אזי רואים אלקות בכל התוקף גם בצבא מטה, כמו בצבא השמים ובכללות הבריאה.

ובפשטות – שכאשר מתבוננים באופן הרכבת איברי האדם וגידיו, הילוך הדמים וכו', רואים עניני פלאות שאינם פחותים מהפלאות ד"אראה שמיך גו'". וכמארז"ל104 "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מ"ט כל105 הנשמה תהלל י-ה", וכפי שאנו רואים בפשטות שכאשר הנשימה אינה כדבעי ח"ו, תלוי' בזה כל בריאות האדם.

וזהו שמצינו שדוד המלך אמר ה' פעמים "ברכי נפשי גו'"106, הן כנגד כללות הבריאה והן כנגד פרטי הבריאה.

וכן הוא גם בתורה – שבכל פרט שבתורה ישנה כל עצמיות התורה; כל תוקף הענין ד"אנכי הוי' אלקיך", "אנא נפשי כתבית יהבית"107 – ישנו לא רק בנוגע לכללות התורה, אלא גם בנוגע לכל פרט ופרט בתורה, שבכל פרט ופרט בתורה נתן הקב"ה את עצמותו – "אנא נפשי כתבית יהבית".

ולכן מצינו שבספר-תורה צריכים להיות כל האותיות בשלימות, ואם חסרה אפילו אות אחת, אזי כל הס"ת פסולה, כי ענין הס"ת נפעל דוקא עי"ז שישנה בו כל אות ואות בשלימותה108. ועד"ז בצד השלילה – כידוע פס"ד הרמב"ם109 ש"אין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים110 ושם אשתו מהיטבאל111 ותמנע היתה פלגש112 ובין אנכי ה' אלקיך ושמע

53

ישראל .. וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר כו'".

ועד"ז בנוגע לענין המצוות – שכל מצוה ומצוה כלולה מכללות כל המצוות. וזהו טעם הדין ש"העוסק במצוה (איזו שתהי') פטור מן המצוה"113, כי ע"י מצוה זו שעוסק בה יש לו גם את שאר תרי"ב המצוות הכלולות בה114.

וההסברה בזה115 – בלשון החקירה והחסידות – כיון ש"כל עצם בלתי מתחלק"116, ו"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו"117, ולכן בכל מקצת ישנו כל העצם.

יח. וכשם שבתורה עצמה יש בכל פרט הכלל כולו (כנ"ל) – כן הוא גם בנוגע למתןתורה:

נוסף למתן-תורה הכללי כפי שהי' בפעם הראשונה – ישנו גם הענין דמתן-תורה כפי שנמשך בפרטיות בכל שנה ושנה בחג השבועות, שזהו המ"ת על כל השנה; ונוסף לזה ישנו הענין דמ"ת כפי שבא בפרטיות יותר – מ"ת שבכל יום ויום, כפי שאנו אומרים בכל יום ויום בברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה118, ולכן אמרו רז"ל119 "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

וכאמור לעיל שבכל פרט ישנו כל התוקף שבכלל, כיון ש"כל עצם בלתי מתחלק", כך, שגם במתן-תורה שבכל יום ויום ישנו כל התוקף ד"אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", כפי שהי' במ"ת הכללי, ולכן אמרו רז"ל120 "מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן כו'".

ומזה מובן גם בנוגע להכנה למ"ת:

ההקדמה להענין ד"הביאני המלך חדריו"121, דקאי על מתן-תורה, שהקב"ה הביא את בנ"י ל"חדריו אלו חדרי תורה"122 – היא: "משכני אחריך נרוצה"121, "מזכירים לפניו חסד נעורים אהבת כלולות לכתם

54

אחריו במדבר ארץ צי' וצלמות, וגם צדה לא עשו להם כו'"123, מתוך אמונה פשוטה, ללא חשבונות שכליים. ובדוגמת הקדמת נעשה לנשמע – "עמא פזיזא כו'"30.

וכשם שההכנה למ"ת הכללי היתה ע"י הענין ד"אחריך נרוצה" – כן הוא גם בנוגע למ"ת שבכל שנה ושנה, ועד למ"ת שבכל יום ויום, שההכנה לזה צ"ל ע"י הענין ד"הוי רץ למצוה קלה"124, שקאי בפשטות על מצוות שקיומם קשור עם הרגלים (כמבואר בס' חרדים שכל מצוה קשורה עם אבר בגוף האדם), שצריך לרוץ ברגליו כדי לקיימם, והריצה צריכה להיות ללא חשבונות שכליים כו' (שזהו גם הדיוק "הוי רץ למצוה קלה", שאף שאינה אלא "מצוה קלה" מ"מ צריך לרוץ לקיימה, להיותה מצוה מהקב"ה).

יט. וזהו שהנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לחג השבועות, זמן מתן-תורתנו (נוסף על מה שהנהיג כן בכל יו"ט), שילכו לבתי-כנסיות כדי להוסיף או לרענן ("אָפּ-פרישן") את שמחתם של כו"כ מישראל, שהרי קבלת התורה צ"ל בשמחה, וכנ"ל (סי"ד) שצריכים "להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה".

וכיון שזהו ענין שהנהיג רבינו נשיאנו, הרי מובן שאין מקום לחשוב שמוטב אילו במשך זמן זה הי' יושב ולומד כו' – דכיון שזוהי הוראת רבינו נשיאנו, הרי זו ראי' שמצות היום היא בהליכה!

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אלו שקיימו ענין זה (לא רק לדרשה בעלמא, אלא) בפועל (אשר "המעשה הוא העיקר"125), והלכו כו'13 – יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון שמחה, וימשיכו זריזות זו על כל השנה, וזריזות – כמאמר ר' פנחס בן יאיר126 – מביאה לידי גילוי אליהו הנביא מבשר טוב, מבשר הגאולה, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.

* * *

כ. נתבאר127 תוכן מאמר המשנה128 "יהי רצון מלפניך כו' ותן חלקנו בתורתך" – בהקדם ביאור ג' הענינים שבכל אחד מישראל: חלק,

55

ירושה וגורל, ודוגמתם בתורה129: מכר (כמו חלק130), ירושה ומתנה – שמכר וירושה הם מצד הנבראים131, אבל מתנה הו"ע שאין באפשרות הנברא להשיג בכח עצמו, אלא מה שניתן לו מלמעלה, וכן גורל שהו"ע שלמעלה מטו"ד (ולכן גם חלוקת א"י היתה בגורל דוקא132), וכמאמר

56

הגאונים133 שכל העובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות134, כיון שעשה"ד135 ניתנו בדרך מתנה וגורל מלמעלה136. וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך"137 – שה"חלק" בתורה שיש לו כבר ע"י יגיעתו, ינתן

57

לו בבחי' מתנה מלמעלה, כפי שהתורה היא למעלה מגדר הנבראים – "בתורתך"138; וזוהי השייכות להתחלת הבקשה "שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו"139, כי אמיתית בחי' המתנה שבתורה יתגלה לעת"ל בתורתו של משיח – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 114 ואילך.

* * *

כא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים גו'.

* * *

כב. בהתוועדות חג השבועות תש"ד140 – לפני עשרים שנה – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור מהבעש"ט, שסיפר כ"ק אדמו"ר הצ"צ בחג השבועות תר"ד – מאה שנה לפנ"ז.

ובתור הקדמה לסיפור, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבכל חג השבועות – יום ההילולא של הבעש"ט – הי' מנהג אצל רבותינו נשיאינו לומר מאמר תורה מהבעש"ט, וכן לספר סיפור מהבעש"ט.

וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שגם בשנת תר"ד חזר הצ"צ מאמר תורה מהבעש"ט וגם סיפר סיפור, והחסיד ר' הענדל לא הבין את המאמר, אבל

58

החסיד ר' אברהם בער ירמי'ס141 הבין את המאמר. ולאחרי כן סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר את הסיפור, כדלקמן.

כג. ובהקדמה:

אע"פ שהלשון הוא שמנהג רבותינו נשיאינו הי' לחזור מאמר ולספר סיפור מהבעש"ט בחג השבועות, מ"מ, כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לנו אודות מנהג זה (ובאופן שניתן להעתיק), נכון הדבר, שכל אחד ואחד – כל מי ששמע אודות מנהג זה – יחזור תורה מהבעש"ט בכל חג השבועות, יום ההילולא של הבעש"ט, ויספר סיפור אודותיו.

ועפ"ז יובן מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שר' הענדל לא הבין את המאמר – דלכאורה, הרי אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"142, ועאכו"כ בגנותו של יהודי, ועאכו"כ יהודי שישנם כו"כ סיפורים מפליאים אודות מעלותיו, וגם כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' רגיל לדבר בהתפעלות אודות מעלותיו כו'143; ומדוע הי' נוגע כאן לספר שר' הענדל לא הבין את המאמר?

ויובן ע"פ האמור שסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות מנהג זה נעשה הוראה לכאו"א, שבחג השבועות עליו לחזור תורה מהבעש"ט ולספר סיפור אודותיו:

כשניגשים ליהודים ואומרים להם "הערט זיך איין אידן", עליכם לחזור על תורה ולספר סיפור אודות הבעש"ט – הנה בנוגע לסיפור ("אַ מעשה'לע"), הרי טוב ונעים הדבר ("זייער פיין"), וכאו"א שמח לקיים את ההוראה מיד ("מען כאַפּט זיך גלייך אָן"); אבל בנוגע לחזרת תורה – טוען הוא שראשו אינו פנוי עתה, להיותו טרוד בכו"כ ענינים... ואם באותו רגע מרגיש הוא את עצמו גם כ"עניו" – מתחיל לטעון: מה לו ולהבנת תורה מהבעש"ט?!...

ולכן סופר לנו שר' הענדל לא הבין את המאמר:

והגע עצמך: מדובר אודות ר' הענדל, שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר עליו שהי' חסיד מסור באמת ("אַן אמת'ער איבערגעגעבענער חסיד")144, ועאכו"כ בעמדו ביחד עם הצ"צ, בזמן מתן-תורה, בשעה שהצ"צ חוזר

59

תורה מהבעש"ט – שזוהי עצמות ומהות התורה! וכל זה מתרחש בפני ר' הענדל שנוכח בכל המעמד!

– לא שייך לומר שר' הענדל עמד אז בתור מציאות בפ"ע, שהרי גופו לא הי' תופס אצלו מקום כלל, ומסירה ונתינה לא היתה חסרה אצלו אפילו בכל ימות השנה, ועאכו"כ במצב כזה. –

ונוסף לזה, מדובר אודות תורה מהבעש"ט, שענינו של הבעש"ט הי' להמשיך את דבריו גם לאנשים פשוטים.

ואעפ"כ, לא הבין ר' הענדל את המאמר!

ומה גם שמוסיפים שר' אברהם בער ירמי'ס הבין את המאמר, שמזה מוכח, שלא הי' זה ענין בתורה שלא נמשך בהבנה והשגה, בבחי' "נעלמה מעיני כל חי"145, "סתימא דכל סתימין"146, אלא ענין שאפשר להבינו ולהשיגו – עובדה שמגדילה יותר את הצער וכאב-הלב ("לבו דואג בקרבו"147) על אי-הבנת המאמר!

ואעפ"כ, בידעו שאינו מבין את המאמר, ועם כל גודל הצער שבזה – עמד ר' הענדל והקשיב ("געהערט און זיך איינגעהערט") לאמירת המאמר!

וכיון שהתורה אינה "דברים בטלים" ח"ו, הרי ברור הדבר, שאף שלא הבין את המאמר, מ"מ "לקח" את המאמר; לא בהבנה והשגה, אבל בעצם הנשמה148! ועד שנשתנה בעצם ("געוואָרן אַנדערש") ע"י שמיעת המאמר שהבעש"ט אמר והמשיך מעצמות א"ס!

והגע עצמך:

מדובר אודות חג השבועות, זמן מתן-תורתנו, "האי יומא דקא גרים"149,

– וכדברי רב יוסף – מצד ענוותנותו, כפי שאמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא"126 – שמצד עצמו הנה "כמה יוסף איכא בשוקא"149, אלא ש"יומא (חג השבועות, היום דמ"ת) קא גרים" ופועל על כאו"א, גם עליו (ע"ד שמצינו150 ביוהכ"פ ש"עיצומו של יום מכפר" גם על צד ההפכי) –

ובחג השבועות גופא – היתה זו תורה של הבעש"ט, כך, שהבעש"ט עצמו הי' שם; והתורה נאמרה ע"י הצ"צ, נשיא הדור,

60

– והרי עניניו של נשיא הדור מגיעים גם לאלו הפושעים ומורדים בו151, ועאכו"כ לאלו המסורים ונתונים אליו –

וא"כ, בודאי ש"לקח" זאת, אלא – לא בהבנה והשגה [ואף שתושבע"פ צ"ל בהבנה והשגה דוקא152, הרי, העדר ההשגה הי' מצד סיבות שאינן תלויות בו13], כי אם בעצם הנשמה, ועי"ז לקח בחי' התורה כפי ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"153, "אנא נפשי כתבית יהבית"107, ועד ל"שעשועי המלך בעצמותו"154.

וזוהי ההוראה לכאו"א – שבבוא חג השבועות, עליו לשמוע תורה מהבעש"ט, ואם אינו מבין – עליו להתייגע, וכשיתייגע – הרי "יגעתי ומצאתי"155, ואם לא די בכך, אלא הוא זקוק לבחי' מתנה שבתורה – מי מעכב, הקב"ה יכול ליתן גם זאת; אבל אפילו אם עדיין אינו מבין – עליו לעמוד בביטול ולהקשיב, כיון שעצם הנשמה שומעת את הדברים.

כד. המאמר מהבעש"ט שחזר הצ"צ בשנת תר"ד – לא חזר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות הנ"ל, אבל סיפר את הסיפור מהבעש"ט, ובסיפור זה יש ביאור על תחלת הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ר' הענדל.

וזה דבר הסיפור:

הבעש"ט הי' נוהג להלך מעיר לעיר, מכפר לכפר ומיישוב ליישוב, והי' מאסף אנשים נשים וטף ומדבר בפניהם. פעם אחת הגיע ליישוב א', כינס את כל בני היישוב, אנשים נשים וטף, ואמר בפניהם:

"אשרי תבחר ותקרב"156. "אשרי" ר"ת אמן יהא שמי' רבא. ואע"פ שיש חילוקי דרגות: "חצריך", "ביתך" ו"היכלך" [שזהו סיום הכתוב ד"אשרי תבחר ותקרב"], כמבואר בלקו"ת157, מ"מ, בענין איש"ר כולם הם בשוה.

ובאמירת תורה זו עורר הבעש"ט אצל כל השומעים חיבה לאמירת "אמן יהא שמי' רבא".

כה. והנה, החידוש שחידש הבעש"ט בתורה הנ"ל הוא – לא שהכל חייבים באמירת "אמן יהא שמי' רבא", שהרי זה דבר הפשוט, אלא

61

שכולם – כל אלו הנמצאים ב"חצריך", "ביתך" ו"היכלך" (כמבואר בלקו"ת ענין דרגות אלו), ועד לנשים וטף – הם בשוה, שזהו חידוש גדול ונפלא.

ובפרטיות יותר:

תורת הבעש"ט (שהכל שוים כו') היא – לא על התיבות "יהא שמי' רבא מברך כו'", שפירושם, כמבואר בתוס'158, ש"יהא שמו הגדול מבורך", היינו, שיומשך "לעלם ולעלמי עלמיא"; על זה לא אמר הבעש"ט שהכל הם בשוה, כי, ענין ההמשכה והגילוי כפי שנמשך בעולמות תלוי באופן העבודה בבירור העולם, ובזה אכן ישנם החילוקים ד"ביתך", "חצריך" ו"היכלך";

אלא דברי הבעש"ט הם על התיבות "יהא שמי' רבא" בלבד,

– בתוספת תיבת "אמן" ("אמן יהא שמי' רבא"), דאף שבפשטות קאי אדלעיל מיני', שהרי הענין ד"אמן" הוא לאמת מש"נ לפנ"ז, מ"מ, כיון שבתיבת "אשרי" מרומזת גם תיבת "אמן", וגם הבעש"ט בתורתו הנ"ל הזכיר גם את תיבת "אמן", מובן, שהבעש"ט מפרש שתיבת "אמן" נמשכת לתיבות "יהא שמי' רבא", לאמת את הענין ד"יהא שמי' רבא" –

שפירושם הוא – כדברי התוס'159 – "יהא שמי"ה, שם י"ה, רבא, כלומר, שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם" ("ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כו'"), והיינו, שכאשר איש ישראל אומר "אמן יהא שמי' רבא", ה"ה פועל הגדלה בשמו של הקב"ה.

ועל זה אומר הבעש"ט, שבענין זה כל ישראל הם בשוה!

כו. ויש להקדים ולבאר תחילה כיצד יש בכחם של ישראל לפעול הגדלה בשמו של הקב"ה:

הן אמת ש"למעשה ידיך תכסוף"160, ולכן, ע"י עבודתם בתומ"צ מוסיפים בנ"י כח בפמליא של מעלה, כמארז"ל161 על הפסוק162 "ועתה יגדל נא כח אד'" – אבל הסבר זה הוא לכאורה רק על ענינים שבסדר ההשתלשלות; אך כיצד שייך לפעול הגדלה בבחי' "שמו הגדול"?

והביאור בזה – ע"פ מ"ש163 "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל

62

רוח": כאשר עומדים בתנועה של ביטול, כאבן דומם – "אם לא שויתי ודוממתי"164, "ונפשי כעפר לכל תהי'"165 – אזי "לוקחים" את העצמות. וע"ד המבואר בלקו"ת (ד"ה ארץ הרים ובקעות166) שדוקא ע"י בחי' "חותם שוקע" מגיעים לבחי' "חותם בולט".

וכיון שענין הגדלת השם נעשה ע"י הביטול – לכן הוא בכל ישראל בשוה, כי הביטול שמצד עצם הנשמה ישנו בכאו"א מישראל, ואדרבה: אצל אנשים פשוטים הביטול הוא ביותר, ולכן מאיר אצלם עוד יותר ענין ההגדלה כו'.

– בנוגע לענין הגילויים, יש אמנם חילוק בין א' לחבירו, וכנ"ל שבענין "מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ישנם חילוקים; אבל בנוגע לענין הגדלת השם ("אמן יהא שמי' רבא"), הבא ע"י הביטול דעצם הנשמה – כולם בשוה.

כז. וזהו קישור הסיפור אודות תורת הבעש"ט (בענין איש"ר) עם תחילת הסיפור אודות ר' הענדל:

כשם שבנוגע לשמיעת המאמרים, הנה בענין הגילויים יש חילוקים – שאינו דומה מי שמבין את המאמר בעומק למי שמבין שלא בעומק כ"כ, ומכ"ש שאינו דומה למי שאינו מבין כלל. ומצד החילוקים בהשגה יש גם חילוקים בהתעוררות הלב (שיכולים להתבטא גם במצוות ומחדו"מ וכו'), שהרי אופן ההתעוררות הוא כפי אופן ההשגה; אבל אעפ"כ, גם מי שלא הבין כלל, פעלה שמיעת המאמר ("עס האָט אים דערנומען") בעצם נשמתו, ובענין זה כולם שוים,

כן הוא בנוגע לאמירת "אמן יהא שמי' רבא" – שבענין הגילויים ישנם חילוקים, אבל עצם ענין הגדלת שמו הגדול, שהו"ע הקשור עם עצם הנשמה – שוה בכולם, אפילו בנשים וטף.

ועד"ז בנוגע לתורת הבעש"ט הנ"ל בענין איש"ר – כמסופר בסיפור הצ"צ שתורה זו עוררה אצל כל השומעים חיבה לאמירת "אמן יהא שמי' רבא". והיינו, שגם הנשים והטף – אף שלא השיגו את תוכן התורה – גם אצלם עוררה תורה זו חיבה לאמירת איש"ר, כיון שהתורה נקלטה בעצם נשמתם.

כח. וזהו גם הקישור דתורת הבעש"ט הנ"ל עם חג השבועות, זמן

63

מתן-תורתנו – שלכן חזרו על מאמר זה (בשנות תר"ד ותש"ד) בחג השבועות:

גם בהענין דמתן-תורה ישנם כו"כ חילוקים, כמארז"ל167 "אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמם" – לפי אופן ההכנה שהיתה קודם למ"ת; אבל כל חילוקים אלו אינם אלא בענין הגילויים, ואילו בענין העצם, בחי' הראי' – כולם בשוה, וכמ"ש168 "וכל העם רואים את הקולות" ("היוצאין מפי הגבורה"), ועד שמצד גודל הביטול הי' הקול נשמע "מארבע סטרין"169.

וזהו תוכן שני הפירושים במ"ש58 "אנכי הוי' אלקיך" – לשון יחיד: (א) כיון שהדיבור הי' לכאו"א מישראל בפני-עצמו, וכמארז"ל170 "כל אחד מישראל הי' אומר עמי הדיבור מדבר" – שזהו מצד ענין הגילויים, שבהם מחולקים בנ"י זה מזה; (ב) כיון שהדיבור הי' לכל ישראל יחד (שהרי בשעת מ"ת היו צריכים להיות שם כל ישראל, ואילו היו שם ששים ריבוא חסר אחד – לא ניתנה תורה ח"ו171), כפי שהם עומדים בהתאחדות – שזהו מצד העצם, שבו כולם שוים.

כט. וההוראה מזה – בשתים:

א) יש מי שחושב שלהיותו בעל שכל גדול ביותר, וגם בענין המדות פעל בעצמו בירור וזיכוך יותר מחבירו, עד כדי כך שהקב"ה הוא בעל-חוב גדול כלפיו... ועבודת ההכנה למתן-תורה היתה אצלו ביתר שאת מאשר אצל חבירו – הרי מתן-תורה שלו הוא במדריגה נעלית שלא בערך יותר משל חבירו.

והמענה על זה: לו יהי כדבריו – הרי כל החילוקים אינם אלא בענין הגילויים, אבל מצד העצם הרי הכל בשוה. ובמילא, בבוא חג השבועות, זמן מתן-תורתנו – אין לו לעמוד בפני עצמו, אלא עליו להתמסר ולהתעסק עם יהודי שמדריגתו למטה ממנו, ועד – עם אנשים פשוטים.

וכמבואר לעיל (סי"ד), שהחילוק בין חג השבועות לשאר הימים טובים אינו מתבטא בלימוד התורה, שבזה ישנם חילוקים בין א' לחבירו, אלא דוקא בהענין ד"לאכול ולשמוח", שבזה הכל שוים, ואדרבה –

64

באנשים פשוטים הרי זה ביתר שאת, ובדוגמת המבואר במק"א172 בענין קבלת-עול ומסירות-נפש, שבאנשים פשוטים ענינים אלו הם בגילוי יותר.

ב) לאידך גיסא – יש מי שחושב: כיון שנמצא במעמד ומצב תחתון ביותר – איזו שייכות יש לו עם הענין דמתן-תורה?

והמענה על זה, שהענין דמ"ת נמשך לכאו"א מישראל, ולכולם בשוה; לכל אחד ואחד ניתן העצם בשלימותו.

אפילו מי שנמצא במעמד ומצב ד"ארץ מצרים", בקצה התחתון ביותר – גם אליו אומר הקב"ה "אנכי", ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית"107, שנותן לו את העצם שלו,

וממשיך: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שנותן לו הקב"ה גם את הכח לצאת ממצרים – כי, כאשר עומד בתנועה של ביטול והקשבה, הרי לא זו בלבד שהדברים נוגעים בהעצם שלו, אלא סוף-כל-סוף נמשך הדבר גם בגילויים ("לעלם ולעלמי עלמיא"), עד שיוצא "מארץ מצרים מבית עבדים" כו'.

וזהו תוכן הענין ש"דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה ולא יהי' לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת"173 – שכאשר ישנם הענינים ד"אנכי ולא יהי' לך", שהם מצד העצם, הנה הנחה כללית זו חודרת את כל האדם, עד שאין בו נקודה שאינה חדורה בענין זה, ונמשך לאח"ז בכל התרי"ג מצוות, בלימוד התורה בהבנה והשגה ובקיום המצוות בהידור,

ועי"ז נמשכת לו גם ברכת ה' בענינים הגשמיים בכל המצטרך לו ולבני-ביתו, למטה מעשרה טפחים, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"174.

* * *

ל. הסדר בכל שנה הוא175, שבאסרו-חג השבועות – שיש בו מעלה מיוחדת לגבי אסרו-חג של שאר ימים טובים, כמבואר בשו"ע רבינו הזקן176 – עורכים "כינוס תורה", שבו מתאספים יחד כדי לשמוע ולהשמיע חידושי תורה.

וכיון שהכינוס מתקיים בד' אמות שבהם למד והתפלל כ"ק מו"ח

65

אדמו"ר במשך כמה שנים, וקדושה אינה זזה ממקומה177 – הרי יש סייעתא דשמיא ביחוד לכוון אל האמת, ושהלימוד יהי' באופן של לימוד המביא לידי מעשה178.

מצד כמה סיבות – אינני משתתף בגופי בהכינוס, אבל בהתוועדות דחג השבועות הנני נוהג לומר ענין בנגלה דתורה בתור השתתפות בהכינוס.

וכיון שקבלת התורה צריכה להיות בשמחה ובפנימיות – יש לנגן תחילה ניגון שמחה, מתוך החלטה להמשיך את הענינים בפנימיות.

ובהקדמה:

בה"ביכלאַך" שנפדו לאחרונה מהשבי', ישנו מאמר179 שבו נתבאר השייכות של ענין המן למתן-תורה (כמ"ש180 "למען אנסנו גו'"),

– המאמר עצמו הוא ד"ה ויאמר משה אכלוהו היום שנדפס בתו"א פרשת בשלח181, אלא שבתו"א נדפס רק המאמר עצמו, ואילו בה"ביכל" ישנו גם ביאור על מאמר זה. –

ובמאמר זה מבאר שענין התורה הוא ששים ריבוא אותיות התורה, כי אותיות ענינם המשכה והעלאה, ועד"ז בתורה ישנם שני ענינים אלו דהמשכה והעלאה, כמבואר שם באריכות.

[ולהעיר, שלאחרי כל הביאור, עדיין אינו מחוור מ"ש שם שענין התורה הוא האותיות שבה, שהרי הביאור הוא רק לענין ההמשכה וההעלאה דתורה, ולא לענין התורה עצמה. ואכ"מ].

ובנוגע לעניננו:

מאחר שישנו ניגון של שמחה אודות הקב"ה, משה רבינו והתורה, שהם ענינים השייכים למ"ת, וניגון זה מסודר לפי אותיות האלף-בית – ינגנו עתה ניגון זה, בתור הקדמה להענין שידובר לאח"ז בתור השתתפות בהכינוס.

[ניגנו "אין אדיר כה' וכו'", ואח"כ צוה לנגן "אבינו מלכנו"].

* * *

66

לא. דובר כמ"פ אודות מעלת שו"ע רבינו הזקן – שנוסף על החידוש שבו לגבי שו"ע המחבר, שבשו"ע המחבר מובאים רק פסקי דינים, משא"כ בשו"ע רבינו הזקן מובאים ההלכות בטעמיהן (כמבואר בהקדמת בני המחבר לשו"ע)182, וטעמים אלו נוגעים גם להבנת הפס"ד עצמו וכו', הנה מסגנון לשונו של רבינו הזקן אפשר ללמוד "כמה הלכתא גברוותא"183, ובזה גופא – הן מהענינים שמביא בשולחנו, והן מזה שישנם כמה ענינים שאינו מביא בשולחנו184.

וכיון שבקביעות שנה זו חל חג השבועות בסמיכות ליום השבת – ידובר עתה אודות דין בשו"ע רבינו הזקן ששייך הן לשבת והן ליו"ט.

ובהקדמה:

בשבת ויו"ט – יש ענינים של "קום ועשה", ויש גם ענינים של "לא תעשה", כמו ענין השביתה. וחיוב השביתה הוא לא רק על האדם עצמו, אלא גם על נכסיו, כפי שמצינו בדיני שביתת בהמתו וכליו, ועאכו"כ עבדו ואמתו.

ויתירה מזה: אפילו נכרי שאין לו שייכות אליו כלל, שאין לו בעלות עליו (שאז מקבל ממנו תועלת בגשמיות), ושייכותם אינה אלא מצד אמירתו להנכרי שיעשה מלאכה (אבל קודם האמירה ולאחר האמירה אין שייכות ביניהם כלל) – הרי זה אסור מדרבנן, דקיי"ל185 "אמירה לנכרי שבות", והיינו, שע"י האמירה לנכרי (ולא רק בדיבור, אלא אפילו ברמז בלבד) הרי הוא פוגע בקדושת השבת שלו!

ודין זה – "אמירה לנכרי שבות" – הוא אפילו כשהאמירה היא קודם השבת, דהיינו כשאומר לנכרי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת. ולכן הובאו דיני אמירה לנכרי בשו"ע בסימן רמג, עוד קודם דיני הדלקת הנרות וכיו"ב, כי דינים אלו נוגעים כבר בערב שבת.

לב. וז"ל רבינו הזקן בשו"ע186:

"אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת .. ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת".

וממשיך לבאר טעם הדבר (כדרכו בכל מקום): "שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל. ואע"פ שאין אומרים שלוחו של

67

אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראל, שנאמר בתרומה187 כן תרימו גם אתם תרומת ה', ודרשו חכמים188 .. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורה, מ"מ מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא".

"ויש רמז לאיסור זה בשבת ויו"ט מן התורה, שנאמר ביו"ט189 כל מלאכה לא יעשה בהם, משמע אפילו ע"י אחרים שאין מצווין על השביתה ביו"ט, וק"ו לשבת".

"ומ"מ אין זו אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר האיסור אמירה לנכרי, בין בשבת בין ביו"ט, אינו אלא מדבריהם, כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבואו לעשות בעצמן".

ומוסיף: "וכן ביו"ט, ואפילו בחולו של מועד, וכן בשאר כל איסורין שבתורה, כמו שיתבארו במקומן".

ולאחרי שמסיים סעיף זה, ממשיך בסעיף שלאח"ז: "והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזירות כו'".

לג. וצריך להבין190:

א) למה הוצרך רבינו הזקן להביא שני טעמים – הן הטעם דשליחות והן הטעם "כדי שלא תהא שבת קלה כו'" – ולא הסתפק בטעם אחד?

בשלמא בדברי הראשונים נזכרו שני הטעמים במקומות שונים: הטעם דשליחות – ברש"י191, והטעם "כדי שלא תהא שבת קלה כו'" – ברמב"ם192, ויתכן שרש"י לא ס"ל הטעם "כדי שלא תהא שבת קלה כו'", והרמב"ם לא ס"ל הטעם דשליחות. ובלשון הגמרא193 – "גברא אגברא קא רמית"; השאלה היא על רבינו הזקן – למה הוצרך לשני הטעמים?

ב) מצינו טעם נוסף לאיסור אמירה לנכרי בשבת – כמ"ש רש"י במ"א194 ש"זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר195, דיבור אסור". ועוד זאת, שיש חומר באיסור "משום ממצוא חפצך ודבר דבר" לגבי ב' הטעמים הנ"ל, שאינם אלא מדברי סופרים, ואילו האיסור ד"ממצוא

68

חפצך ודבר דבר" הוא מ"דברי קבלה"196. וא"כ, מדוע לא הביא רבינו הזקן כאן גם טעם זה?

[וכאמור לעיל, שבשו"ע רבינו הזקן אפשר ללמוד לא רק מהענינים שמביא, אלא גם מהענינים שאינו מביא].

לד. ויש לבאר תחילה הצורך בב' הטעמים שמביא רבינו הזקן (משום שליחות, וכדי שלא תהא שבת קלה), שכיון שמביא את שניהם, עכצ"ל, שבכל א' מהם יש מעלה שאין בזולתו197:

הטעם דשליחות – שייך רק כשאומר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת, אבל כאשר הנכרי עושה מדעת עצמו198, או כשהנכרי הוא קטן (שגם בישראל "אין שליחות לקטן"199), לא שייך הטעם דשליחות. ולכן לא מספיק הטעם דשליחות, אלא יש צורך בטעם "שלא תהא שבת קלה כו'".

אבל גם הטעם "שלא תהא שבת קלה כו'" אינו מספיק:

ובהקדם ביאור הטעם "שלא תהא שבת קלה כו'" – דלכאורה, החשש ש"תהא קלה בעיני העם" שייך רק באיסור שאינו חמור, אבל שבת שאיסורו חמור, והכל יודעים שענשו בסקילה (במזיד, בעדים והתראה, ובשוגג חייב חטאת כו') – למה חששו חכמים ש"תהא שבת קלה בעיני העם"?

[ואף שאיסור אמירה לנכרי הוא גם ביו"ט ואפילו בחול המועד – הרי מדברי רבינו הזקן (מיוסד על הרמב"ם200) משמע שעיקר איסור אמירה לנכרי הוא בשבת, ויו"ט וחוה"מ למדים משבת].

ועכצ"ל ע"ד מ"ש הר"ן201 בטעם איסור בל יראה ובל ימצא שלא מצינו דוגמתו בשאר איסורין שבתורה: "היינו טעמא דחשו בי' טפי מבשאר איסורין (אף שאיסורן בכרת), משום דחמץ לא בדילי אינשי מיני' כולי שתא". ועד"ז בנוגע לאיסור שבת, דכיון שהאדם רגיל במלאכה בימות החול ואינו אסור בה אלא בשבת, חששו ש"תהא שבת קלה בעיני העם", ולכן אסרו אמירה לנכרי.

69

ונמצא, שהטעם "שלא תהא שבת קלה כו'" שייך רק באיסורים זמניים, כמו שבת, יו"ט וחוה"מ, ולא באיסורים תמידיים. וכיון שרבינו הזקן פוסק שאיסור אמירה לנכרי הוא בכל האיסורים שבתורה202, לכן הוצרך גם להטעם דשליחות.

לה. ובנוגע לטעם ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" – שלא הביא רבינו הזקן כאן:

לכאורה הי' אפשר לתרץ, שאיסור אמירה לנכרי משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" הוא רק כשאומר לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה, אבל אם אומר לנכרי קודם השבת, לא שייך בזה האיסור ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" שהוא בשבת דוקא.

ולכן לא הביא רבינו הזקן הטעם ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" כאן (בסימן רמ"ג), משום דקאי גם כש"אומר לו מקודם השבת" (כלשונו בהתחלת הסעיף);

ועל זה מביא הטעם דשליחות והטעם "שלא תהא שבת קלה כו'", ששייכים גם כש"אומר לו מקודם השבת":

בנוגע לטעם "שלא תהא שבת קלה כו'" – פשוט שאין נפק"מ אם אומר לו בשבת או מקודם השבת;

וכן בנוגע לטעם דשליחות – כיון שהאיסור שאסרו חכמים לומר לנכרי לעשות מלאכה הוא בכל הרגעים שבשבת, גם ברגע הראשון דיום השבת, וכדי שהנכרי יעשה מלאכה בשליחותו ברגע הראשון דיום השבת, צריך לומר רגע אחד מקודם השבת (כמו בכל שליחות, שמינוי השליח לעשות מעשה פלוני הוא קודם לעשיית השליח, ואי אפשר שיהיו שניהם יחד), הרי לא שייך לחלק ב"מקודם השבת" גופא בין רגע אחד לכמה שעות.

אמנם, יש להוכיח מדברי רבינו הזקן בשו"ע שגם קודם השבת יש איסור אמירה לנכרי משום "ממצוא חפצך ודבר דבר"203 – שהרי בהסימן שבו נתבארו פרטי הדינים ד"ממצוא חפצך ודבר דבר", כותב: "אמירה לנכרי .. אע"פ שאמר לו קודם השבת"204, "אסור לומר לנכרי אפילו מבעוד יום לעשותו בשבת כו'"205.

70

וי"ל ההסברה בזה, שאף שעיקר האיסור ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" הוא כשהאמירה היא בשבת, הנה לאחרי שנאסרה האמירה לנכרי בשבת, נאסרה גם האמירה לנכרי קודם השבת, כי "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון"206.

וא"כ, הדרא קושיא לדוכתא: למה בסימן רמ"ג לא הביא רבינו הזקן גם הטעם ד"ממצוא חפצך ודבר דבר"?

ויש לומר הביאור בזה – דכיון שעיקר האיסור ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" הוא בשבת, לכן לא הביאו רבינו הזקן בסימן רמ"ג, דקאי כש"אומר לו מקודם השבת", כי האיסור ד"ממצוא חפצך ודבר דבר" שמקודם השבת אינו עיקר האיסור.

ועוד י"ל, שהאיסור משום "ממצוא חפצך ודבר דבר" שמקודם השבת אין בו החומר דדברי קבלה (שהרי הפסוק קאי על הדיבור בשבת דוקא), אלא הוא ככל האיסורים שמדרבנן. ולכן לא הוצרך רבינו הזקן להביאו בסימן רמ"ג, כש"אומר לו מקודם השבת", כיון שמקודם השבת אין בו מעלה יתירה לגבי הטעמים דשליחות ושלא תהא שבת קלה.

לו. ויש להוסיף ולבאר בדברי רבינו הזקן: "ויש רמז לאיסור זה .. מן התורה וכו'" – למה הוצרך להביא אסמכתא זו, ומה ניתוסף בזה לגבי שני הטעמים הנ"ל:

בסעיף שלאח"ז כותב רבינו הזקן: "והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזירות". ולכאורה אינו מובן: הרי אין207 גוזרין גזירה לגזירה?

ולכן מקדים רבינו הזקן ש"יש רמז לאיסור זה .. מן התורה".

ואף ש"אין זו אלא אסמכתא בעלמא" – הרי ידועים דברי הריטב"א208 בענין "אסמכתא", ש"לא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים, ולא שכוונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר", אלא הרמז שייך לכתוב, והוא אחד מפירושי הכתוב.

ולכן, כאשר "יש רמז .. מן התורה", אף שהוא "אסמכתא בעלמא", חמור הוא משאר איסורין דרבנן, ולכן "הפליגו בו חכמים וגזרו גזירות".

ומוסיף רבינו הזקן: "וכן בשאר כל איסורין שבתורה" – כיון שיש חידוש בדבר, שהרי מצינו מחלוקת הפוסקים אם יש איסור אמירה

71

לנכרי בשאר איסורין שבתורה209, ובתיבות אחדות אלו – "וכן בשאר כל איסורין שבתורה" – פוסק רבינו הזקן שאיסור אמירה לנכרי ישנו בכל איסורין שבתורה.

לז. עד כאן – הביאור ע"פ נגלה דתורה, בתור השתתפות ב"כינוס תורה"; וכרגיל בכגון דא, יש להוסיף לבאר ענין איסור אמירה לנכרי בשבת בעבודת האדם:

ידוע שישנו גם ה"א-ל זר אשר בקרבך"210 – ה"גוי" שבאדם עצמו,

– וכהסיפור211 אודות ר' שמואל מונקעס, שכאשר הגיע לראשונה לליאזנא לרבינו הזקן הי' זה בשעת לילה מאוחרת, והחליט שיחפש בית שבו דולק עדיין אור, ומסתמא יהי' זה ביתו של רבינו הזקן, שהרי בודאי רבינו הזקן יושב ועוסק עדיין בתורה. וכך הוה: הוא מצא בית שממנו בקע אור, ואכן הי' זה ביתו של רבינו הזקן. הקיש ר' שמואל בדלת, וכיון שהשעה היתה מאוחרת, ובני הבית נמו כבר את שנתם – פתח רבינו הזקן בעצמו את הדלת, ושאל את ר' שמואל מה רצונו. והשיב ר' שמואל, שרצונו ללון בבית זה. שאלו רבינו הזקן: וכי אין שום בית אחר בליאזנא, שרצונך לישון דוקא אצלי? והשיב ר' שמואל, שרצונו לישון בבית זה דוקא. אמר לו רבינו הזקן: אם כן אעיר את הגוי משנתו, והגוי יגרשך מכאן. והשיב לו ר' שמואל: רבי, ה"גוי" שלי גדול וחזק יותר מה"גוי" שלכם... –

שישנו בכאו"א מישראל, מלבד בצדיק גמור, "שאין לו יצר הרע, כי הרגו בתענית"212.

ותוכן הענין ד"אמירה לנכרי שבות" הוא – שיש להבטיח (לא רק שעניני הנפש האלקית יהיו כדבעי, אלא) שגם עניני הגוף ונפש הבהמית, "הגוי אשר בקרבך", יהיו כדבעי.

לח. ובכללות – הכוונה היא לעניני אכילה ושתי', שהם ענינים שמצד הגוף, ואינם שייכים להנשמה:

המדובר הוא אודות אכילה סתם, בימות החול – לא סעודה של מצוה, הקשורה עם נפש האלקית, ועאכו"כ האכילה דשבת, שגם היא

72

קשורה עם נפש האלקית, וכידוע213 שאכילת שבת היא בבחי' "צדיק אוכל לשובע נפשו"214 (נפשו האלקית), כיון שאין זה כמו האכילה דימות החול שענינה הוא בירור הניצוצות שבקליפת נוגה, ועלי' נאמר214 "ובטן רשעים תחסר", לפי שבשבת אין עבודת הבירורים, כי כל הענינים נתבררו כבר בערב שבת, וכמארז"ל215 "פרש שבתכם לא קאמר", אלא ענינה הוא עלי' בקדושה עצמה.

ובנוגע לאכילה סתם בימות החול – יכול לחשוב: כיון שזוהי אכילה שאינה קשורה עם הנפש האלקית, אלא עם "הגוי אשר בקרבך", הנפש הבהמית, אשר "רוח הבהמה היורדת היא למטה"216 – למאי נפק"מ באיזה אופן תהי' האכילה?

– מובן מאליו שיברך לפני האכילה וכו'; אבל בנוגע לאכילה עצמה – כיון שאין זה קשור עם עניני אלקות, אלא עם נפשו הבהמית, ישתדל שהמאכל אכן יערב לחיכו ביותר.

ועד"ז בשאר ענינים שמצד הגוף ונפש הבהמית, שלכאורה אינם נוגעים כלל לנפש האלקית, אפילו פחות מענין האכילה ושתי':

עניני אכילה ושתי' – נוגעים סוכ"ס גם לנפש האלקית, כמארז"ל217 "חמרא וריחא פקחין"; אבל ישנם ענינים שלכאורה אין להם שייכות לנפש האלקית כלל, וכמו הדיבור בדברים בטלים (ועד לעניני לה"ר ורכילות, השגת גבול וכו') וכיו"ב.

וכיון שכן, יכול לחשוב, שמספיק שידאג לנפש האלקית, שתהי' שקועה בתורה ותפלה וכו'; אלא מאי, הנפש הבהמית עוסקת בדברים בטלים? – מה איכפת לו מה עושה הנפש הבהמית?! – אין זה שייך כלל לנפש האלקית; הנפש האלקית שקועה בתורה ותפלה!

לט. ועל זה היא ההוראה – שגם אמירה לנכרי אסורה:

לא זו בלבד שעניני הנשמה עצמה צריכים להיות בתכלית הקדושה, אלא עוד זאת, שהענינים שאינם מתאימים להנשמה, צריכה הנשמה להבטיח שענינים אלו לא ייעשו גם ע"י "נכרי" – "הגוי אשר בקרבך".

וטעם הדבר – כי אף שהנפש האלקית בעצמה אינה מונחת בענינים אלו, שהרי בשעת מעשה עסוקה היא בתורה ותפלה, מ"מ "מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא", כיון שכך נראה הדבר לעיני

73

הרואים עכ"פ, שאותו אדם שזמן קצר קודם לכן התפלל בדביקות, ולמד בחיות דף גמרא או מאמר חסידות – אוכל עתה בהנאה ("מיט אַ געשמאַק"), מוסיף למאכל מלח וכו', ומדבר דברים בטלים וכיו"ב.

ויתירה מזה – "כדי שלא תהא כו' קלה בעיני העם":

אפילו כאשר ה"נכרי" עושה זאת מדעת עצמו; הוא לא אמר לו מאומה, ואפילו לא ברמז, אלא ה"נכרי" עושה זאת מעצמו (שבאופן זה אינו שלוחו כלל) – יש להבטיח "שלא תהא כו' קלה בעיני העם ויבואו לעשות בעצמן", היינו, שלא תהי' אצלו קלות בכללות הענין, ועי"ז עלול לפגוע סוכ"ס גם בנפש האלקית, ולכן צריך להבטיח שמציאות זו לא תהי' כלל בעולם – "לא יעשה בהם, משמע אפילו ע"י אחרים".

"ואל יהא דבר זה קל בעיניך"218; זהו איסור חמור, ועד ש"הפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזירות".

[ועפ"ז יובן בתוספת הסברה בהנהגת רבותינו נשיאינו, ובפרט לאחרונה, שהדגישו רבות והורו למקושריהם שעליהם להתעסק במסירה ונתינה (לא רק עם עצמם, ועם אלו שבערכם, אלא) אפילו עם אלו שלמטה מערכם, ועד ל"תינוק שנשבה בין העכו"ם"219 (שבודאי אינו בגדר שייקרא "שלוחו" וכיו"ב) – דלכאורה, מה נוגע לו מצבו של "תינוק שנשבה", וכי איזו שייכות יש ביניהם? – אך הענין הוא, שעצם העובדה שיש בסביבתו ענין שאינו כדבעי, פועל קלות "בעיני העם", וסוכ"ס יגע הדבר גם אליו].

וכפי חומר האיסור – כך הוא גודל זכותם (והרבה יותר, שהרי "מרובה מדה טובה כו'"220) של אלו המקיימים ענין זה, ומבטיחים (לא רק את מצב נפשם האלקית, אלא) גם את מצב נפשם הבהמית, ועד שמתעסקים אפילו עם הזולת, ועד לזולת שהוא כ"תינוק שנשבה בין העכו"ם", וזכות הרבים תלוי בהם בתכלית ההפלגה כו'.

ועי"ז מעלים הם גם את ה"זרים" לרשות הקדושה, וכהיעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם"221 (צאנם של ישראל), "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך"222, שיקויים בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ובעגלא דידן.

* * *

74

מ. בהסיפור הנ"ל (סכ"ד) שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצ"צ אודות הבעש"ט – הדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר שהבעש"ט כינס יחדיו אנשים נשים וטף.

ועד"ז מצינו בכו"כ ענינים – החל ממצות "הקהל"223 – שלא הסתפקו בכינוס של אנשים בלבד, אלא הוצרכו לכנס גם את הנשים (והטף).

וכמו במתן-תורה, שנכחו בו לא רק אנשים אלא גם נשים,

[ועד"ז בפורים, "דכתיב224 קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר"30 (שהרי בנוגע למ"ת ארז"ל30 "מכאן מודעא רבה לאורייתא", אלא ש"אעפ"כ הדור וקבלוה בימי אחשורוש") – הרי הגזירה דפורים היתה על אנשים נשים וטף, וכולם עמדו במסירות נפש, ועי"ז נעשה החיזוק בקבלת התורה],

ואדרבה: תחלה נאמר225 "כה תאמר לבית יעקב" – "אלו הנשים", ורק לאח"ז – "ותגיד לבני ישראל", "אלו האנשים".

ועד"ז בנדבת המשכן (שהוא התכלית דמ"ת – השראת השכינה בישראל בקביעות, "ושכנתי בתוכם"226) קדמו הנשים לאנשים, כמ"ש227 "ויבואו האנשים על הנשים", דהיינו שהנשים השתדלו יותר בנדבת המשכן228. וכמבואר בשיחתו הידועה של כ"ק מו"ח אדמו"ר229 במעלתן של הנשים בב' הענינים דקבלת התורה ונדבת המשכן.

מא. והנה, בטעם קדימת הנשים לאנשים במ"ת, איתא במדרש230: "אמר הקב"ה, כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון, ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם, עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה". ולכן צוה הקב"ה "כה תאמר לבית יעקב" תחלה, כדי שיהי' קיום לתורה.

והביאור בזה:

כאשר הענינים קשורים רק עם האנשים, בחי' משפיע, ולא עם הנשים, בחי' מקבל – אין זה באופן הקשור עם העולם; זהו רק ענין של המשכה מלמעלה, אבל העולם לא נעשה חדור בהמשכה זו. ולכן,

75

בחטא עץ הדעת – אף שהי' הציווי מלמעלה, הנה בנוגע לעולם – ירדה זוהמא לעולם231.

ואילו מ"ת הוא ההיפך מחטא עץ הדעת – שאז "פסקה זוהמתן"231. והיינו, שהתכלית דמתן-תורה היא (לא בהענין ד"וירד הוי' על הר סיני"57, הירידה מלמעלה שהיתה לפי שעה, אלא) כדי שלאח"ז יפעלו ישראל בעולם, ע"י עבודתם מלמטה, ויעשו ממנו כלי לאלקות. ועד"ז בנוגע להמשכן, שענינו הוא לעשות מדברים גשמיים משכן ודירה לו יתברך. ולכן, הוכרחה להיות במ"ת קדימת הנשים, כי דוקא ע"י העבודה שמצד המקבל (נשים) נעשה ביטול הזוהמא בעולם, והעולם נעשה כלי לאלקות.

ועד"ז לעתיד לבוא, שיהי' ביטול הזוהמא לגמרי, כמ"ש232 "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – אזי "הנני בורא חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר"233. והיינו, שכיון שהחטא הי' מפני חסרון הענין ד"נקבה תסובב" (חסרון הציווי לחוה), לכן התיקון הוא באופן ד"נקבה תסובב".

מב. כל עניני התורה ישנם בדרך כלל ובדרך פרט (כנ"ל סי"ז). וכמו"כ הענין דאנשים ונשים ישנו גם בדרך פרט – שבכל אחד מישראל גופא ישנו הענין ד"איש" ו"אשה", שהם הנשמה והגוף234: הנשמה – משפיע – איש, והגוף – מקבל – אשה. וצריך להיות באופן ש"אשה כשרה עושה רצון בעלה"235 – שהגוף ימלא וישלים את רצון הנשמה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים25.

ענין זה – לעשות מה"תחתונים" דירה לו יתברך – אין הנשמה יכולה לפעול בעצמה, אלא היא זקוקה לגוף.

ובדוגמת איש ואשה כפשוטו, שהפעולה בעניני החוץ שיהיו ראויים לאדם נעשית ע"י האשה דוקא, וכמו תיקון המאכלים ע"י הבישול, שעי"ז נעשים ראויים למאכל אדם (ועד"ז בשאר צרכי האדם), כמארז"ל236 "אדם מביא חיטין, חיטין כוסס כו'" (בתמי') – שאין זה ראוי למאכל אדם, כי אם למאכל בהמה [ומ"ש בגמרא237 שחטים הם מאכל אדם – הרי זה לאחרי פרטי המלאכות דסידורא דפת, ורק לגבי שעורים נקראים כללות

76

החטים "מאכל אדם"], ודוקא האשה פועלת שיהיו ראויים למאכל אדם, החל מטחינה (שהיא ממלאכות האשה238) ועד לבישול ואפי'.

ועד"ז בנוגע לנשמה וגוף – דכיון שכל המצוות נתלבשו בדברים גשמיים, ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכו', הנה בכדי שנפש האלקית תוכל לקיים את המצוה, ה"ז ע"י הגוף ונפש הבהמית דוקא. וכן בנוגע לכללות הנהגת הבית, ובפרט בנוגע לבעלי עסק (שהם רוב בני אדם), שאין תורתם אומנתם, ורוב היום עסוקים הם בעניני העולם – הנה בכדי שעניני העולם יהיו כלי לאלקות, מוכרחת הנפש האלקית להתלבש בגוף ובנפש הבהמית, ועל ידם דוקא יכולה היא להפוך את העולם לדירה לו יתברך; משא"כ העבודה שמצד הנשמה עצמה – אינה קשורה עם העולם כלל.

וזוהי ההוספה שפועל הגוף בהנשמה, ולכן לעת"ל תהי' הנשמה ניזונת מן הגוף239 – דוגמת הענין ד"נקבה תסובב גבר".

וענין זה נוגע בעיקר לדרא דעקבתא דמשיחא, שבו תבוא הגאולה בעגלא דידן, שאז "נקבה תסובב גבר", כנ"ל.

ולהעיר ממ"ש בכתבי האריז"ל240, ש"הבעלי תורה אשר בדור הזה עתה .. נשותיהם מושלות עליהם" – דוגמת ענין "נקבה תסובב גבר" דלעתיד. אלא שיש לנצל זאת בדרך הישרה, באופן שיהי' ראוי ל"מאכל אדם" – אדם העליון, "נחת רוח לפני כו'"241, והיינו, שהעובדה שהבעלים נשמעים לנשותיהם תנוצל ע"י הנשים בעניני קדושה – שהכסף שמקבלות מבעליהן יתנו לצדקה וכו'.

*

מג. ע"ד האמור בענין נשמה וגוף, איש ואשה, שלעת"ל תתגלה מעלת המקבל (גוף, אשה), העבודה שמלמטה – מצינו שלעת"ל יהי' גם בירור הניצוצות שבג' קליפות הטמאות לגמרי, שזהו חידוש לגבי עתה, שהבירור הוא רק בהניצוצות שבקליפת נוגה, ואילו לעת"ל, ב"קץ הימין"242, "הנני בורא חדשה בארץ" – שיתבררו גם הניצוצות שבגקה"ט – "זדונות נעשו לו כזכיות"243.

וההתחלה בזה היא בעבודה בדרא דעקבתא דמשיחא – שישנם

77

ריבוי נסיונות שמעולם לא היו כמותם, וע"י הנסיונות מבררים גם את הניצוצות שבלעו"ז, כמבואר בדרך מצותיך244.

ונקודת הענין – שמציאות דבר שנראה כמנגד לאלקות שייך רק עכשיו, ורק אצל מי שאינו "רואה את הנולד"245; אבל האמת היא, שלא רק מי שהוא "רחוק", אלא אפילו מי שהוא "נדח" – הנה "בל ידח ממנו נדח"246, וסוכ"ס יתהפך לקדושה.

מד. עפ"ז יש לבאר מ"ש במכילתא על הפסוק247 "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" – דלכאורה תיבת "לאמר" אינה מובנת, שהרי כל ישראל שמעו את הדברות מהקב"ה בעצמם? אלא תיבת "לאמר" קאי על המענה שהשיבו ישראל על כל דיבור – "שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו (היינו, שכאשר הקב"ה אמר "עשה", אמרו בנ"י "הן", נעשה זאת, וכאשר הקב"ה אמר "לא תעשה", אמרו בנ"י "לאו", לא נעשה זאת), דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן" (היינו, שגם על "לא תעשה" אמרו "הן", שישמעו לדברי הקב"ה ולא יעברו על האיסור שהוזהרו שלא לעשותו).

ובהקדמה, שיש כמה ענינים בדא"ח שלכאורה נראה שאין להם שייכות וקישור לנגלה דתורה, אבל כשמתבוננים ומחפשים כו', מוצאים ענינים אלו בנגלה דתורה, ועד שבלי הביאור בדא"ח, הענין בנגלה אינו מובן כלל248.

ובנדו"ד – דברי המכילתא צריכים ביאור249:

א) מהו בכלל התוכן ב"מענה" שהשיבו בנ"י על הציוויים ששמעו מהקב"ה? וגם אם יובן תוכן כללות המענה – צריך להבין במה מתבטאת הפלוגתא של ר' ישמעאל ור' עקיבא אם השיבו "על לאו לאו" או "על לאו הן", דלכאורה, לפי שניהם תוכן המענה הוא שוה, והשינוי הוא בסגנון הדברים בלבד?

ב) רש"י בפירושו על התורה247 מביא את דעת ר' ישמעאל, ולא את דעת ר' עקיבא, אף ש"הלכה כר' עקיבא מחבירו"250. ואף שרש"י

78

(אפילו בגמרא, ועאכו"כ בחומש) הוא פרשן ולא פוסק251, מ"מ, דרוש ביאור, מדוע פשט הכתוב הוא כדברי ר' ישמעאל, ולא כפי ההלכה?

ג) מהי שייכות ב' הדעות לר' ישמעאל ור' עקיבא, שלדעת ר' ישמעאל אמרו "על לאו לאו", ואילו לדעת ר' עקיבא אמרו "על לאו הן"?

מה. ויש לומר הביאור בזה252 – על יסוד שיחת כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע (שנדפסה ב"תורת שלום"253), שבה מדובר אודות אופן התהוות מציאות הקליפות (ע"י שבירת הכלים וחורבן עולם התהו כו', כמארז"ל254 "מכאן שהי' סדר זמנים קודם לכן .. שהי' בורא עולמות ומחריבן .. דין הניין לי כו'"), ומבאר שם, שהתהוות הקליפות היא מצד זה ש"דין לא הניין לי", כי למעלה גם מצד הענין ד"לא הניין לי" נעשה התהוות13.

כלומר: בדרך כלל מבואר255 שהקליפות אינם אלא העדר, כשם שהחושך הוא העדר האור; אמנם, גם בנוגע לחושך יש חקירה אם הוא העדר האור בלבד, או שהוא מציאות בפ"ע256 (ולהעיר ממארז"ל257 "לא איברי לילה כו' אלא לגירסא"). ועד"ז בנוגע לכללות ענין השבירה והחורבן דתהו, שזהו בבחי' "סותר על מנת לבנות"258, והיינו, שהבנין אינו באופן של יש מאין, כיון שגם בסתירה יש ענין חיובי, וע"ד משל הזונה ובן המלך259, שלכן יכולים גם הזדונות להתהפך לזכיות.

ועפ"ז יש לבאר דברי המכילתא בפלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא, כדלקמן.

מו. עבודת האדם במצוות ל"ת (שכללותם הוא הציווי ד"לא יהי' לך"173) יכולה להיות בשני אופנים:

א) כל עבודתו היא מצד קבלת-עול: כל ענינו הוא לקיים את ציווי האדון, ומצדו אין שום חילוק מהו הציווי. וכמאמר260 "אילו נצטווינו לחטוב עצים", אזי היו עושים זאת מתוך קבלת עול, כמו הנחת תפילין

79

כו'. וכאשר כל עבודתו אינה אלא מצד מציאות האדון – אזי אין נפק"מ כלל מהו תוכן ציווי האדון, אם הציווי הוא "הן" או "לאו", וכמ"ש261 "ואם כה יאמר לא חפצתי בך – הנני". ולכן גם על "לאו" – אומר "הן", כי, מה שאינו עושה את העבירה, אין זה אצלו ענין של ריחוק מהרע וכיו"ב ("לאו"), אלא רק קיום רצון האדון ("הן").

ב) עבודתו היא בענין הגילויים כו', שאז נעשה כללות קיום המצוות בשני קוים: כשמדובר אודות ענין של עשה, ענין של קדושה – רץ הוא לקיים זאת מתוך חיות, "הוי רץ למצוה קלה"124; ואילו כשמדובר אודות ענין של רע, היפך הקדושה – אזי "בורח מן העבירה"124, שזהו תוכן הכרזת "לאו".

וזהו הביאור בפלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא בענין ההרגש שמצד עבודת האדם, שכאשר עבודתו היא בענין הגילויים – אזי קיום מ"ע וקיום מל"ת הם אצלו בשני קוים ("על הן הן ועל לאו לאו"), ואילו כאשר עבודתו היא מצד קבלת עול מלכות שמים, שהוא מסור ונתון לגמרי להאדון – אזי אין אצלו חילוק בין קיום מ"ע לקיום מל"ת, אלא בכל ענין שעושה נרגש רק מציאות האדון – שהוא בחי' "הן", אמיתית המציאות.

אמנם, הפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא היא גם באופן ראיית מציאות הרע:

ר' ישמעאל ס"ל שכיון שהתורה ניתנה למטה בעולם (שהרי אפילו בשעת מ"ת גופא כתיב57 "וירד הוי' על הר סיני", ובפרט שהתכלית דמ"ת היא קיום התומ"צ לאחרי הגילוי דמ"ת, שכאו"א מישראל "מושבע ועומד מהר סיני"262 לקיימם), ומצד העולם – הרי הקליפה היא ענין של העדר, והעבודה היא לברוח מהרע – לכן ס"ל שהיו אומרים "על לאו לאו";

משא"כ ר' עקיבא ס"ל שאף שנאמר "וירד הוי' על הר סיני", מ"מ הרי נאמר ג"כ263 "ואל משה אמר עלה גו'", והיינו שבנ"י הסתכלו מלמטה וראו את הענינים כפי שהם מצד אלקות (שהרי במ"ת "פסקה זוהמתן", כנ"ל סמ"א), והרי מצד אלקות אינו שייך ענין של מנגד והעדר, אלא כל ענין – גם ההסתר של הקליפות כו' (דהיינו הניצוצות שבהם) – הוא מציאות העצמות, שהוא אמיתית המציאות – "על לאו הן".

ולהעיר: פירוש הנ"ל ב"על לאו הן" הוא ע"פ חסידות – הן מצד עבודת האדם, שגם קיום מל"ת הוא אצלו מצד התמסרותו להקב"ה, והן

80

כפי שהוא מצד אופן ראיית הרע, שאינו ענין של העדר כו'. וע"ד הפשט י"ל, שכאשר בנ"י שמעו עשה"ד מפי הגבורה, הרי כיון שלמעלה "לא יגורך רע"264, הנה גם הדיבור "לא תרצח", "לא תגנוב" וכיו"ב, אינו ענין של רציחה וגניבה ח"ו, אלא – ציווי מהקב"ה, רצון העליון (אלא שתוכן הציווי הוא "לא תרצח" ו"לא תגנוב"), וציווי מהקב"ה – ענינו "הן".

מז. ע"פ האמור לעיל יובן ג"כ הטעם שרבי עקיבא חוזר ומזכיר גם "על הן הן":

לכאורה, הרי המחלוקת דר' ישמעאל ור' עקיבא היא רק לגבי תשובתם של ישראל "על לאו", לדעת ר' ישמעאל אמרו "על לאו לאו", ולדעת ר' עקיבא אמרו "על לאו הן", אבל לגבי תשובתם של ישראל "על הן" סובר ר' עקיבא כמו ר' ישמעאל שאמרו "על הן הן", וא"כ, הי' ר"ע צריך לומר רק "על לאו הן", ולמה חוזר ואומר גם "על הן הן"?

אך ע"פ הנ"ל יובן, שמחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא היא גם בנוגע לתשובתם של ישראל "על הן":

לדעת ר' ישמעאל, תשובתם של ישראל "על הן הן" – היתה "הן" של מטה (ולכן ענו "על לאו לאו", כי במדריגה זו "על הן" מחולק מ"על לאו");

ואילו לדעת ר' עקיבא, תשובתם של ישראל "על הן הן" היתה "הן" של אמיתית המציאות (ולכן ענו גם "על לאו הן", כי ב"הן" זה אין שום חילוק בין "על הן" ל"על לאו", ושניהם אמת, כי מצד עצמות הכל הוא בשוה, והכל הוא אמיתית המציאות).

וע"ד החילוק בין יחודא תתאה ליחודא עילאה.

מח. עפ"ז יובן גם שייכות ב' דעות אלו לר' ישמעאל ולר' עקיבא – שר' ישמעאל מצד ענינו ס"ל שאמרו "על לאו לאו", ור' עקיבא מצד ענינו ס"ל שאמרו "על לאו הן":

ר' ישמעאל – הי' כהן265, שענין הכהונה הוא המשכה מלמעלה למטה, כמ"ש266 "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", דהיינו שממשיכים את החסדים וההשפעות שמלמעלה שיגיעו לישראל למטה. ומצד ההמשכה למטה – המענה הוא "על לאו לאו", כנ"ל.

81

ואילו ר' עקיבא – הי' בן גרים267, דהיינו שיצא מאלו שהיו בג' קליפות הטמאות לגמרי, והוא בירר והעלה את הניצוצות שבגקה"ט בהעלאה מלמטה למעלה,

וגם כללות עבודתו של ר' עקיבא במשך כל ימיו היתה במסירות נפש, כפי שאמר "כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבוא לידי ואקיימנו"268 [בנוגע ללימוד התורה, היו אצלו כמה אופנים, כפי שמצינו שאמרו לו "מה לך אצל הגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות"269, והרי "אגדה" ו"נגעים ואהלות" הם שני אופנים בלימוד התורה: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, "לחם מן השמים" ו"לחם מן הארץ"; אבל בנוגע לאופן עבודתו – הנה כל ימיו היתה עבודתו בענין המס"נ], מלמטה למעלה,

ומצד ההעלאה מלמטה למעלה – המענה הוא "על לאו הן", דהיינו, שגם בה"לאו", בהסתר היותר גדול, רואים את הכוונה האלקית שבו, ולאמיתתו של דבר, גם הוא (היינו הניצוץ שבו) ענינו "הן", מציאות העצמות.

מט. עפ"ז יובן ג"כ הטעם שרש"י, בפירושו על התורה, מפרש כדעת ר' ישמעאל דוקא, אף שההלכה היא כר"ע – כי:

"התורה על הרוב תדבר"270, והתחלת העבודה אצל רוב בנ"י היא באופן של "על לאו לאו" – ריחוק והבדלה מענינים של רע והסתר.

העבודה ד"על לאו הן" היא עבודה נעימה ונעלית יותר ("אַ געשמאַקערע און אַ טיפערע עבודה"), שהרי כשיודעים שלאמיתו של דבר "אין עוד מלבדו"271, ואין מציאות של מנגד כלל – הרי זה נעלה הרבה יותר כו', אלא ש"לאו כל מוחא סביל דא",

ולכן, התחלת העבודה היא – "יחודא תתאה", "על לאו לאו", דהיינו שצריך לברוח ולהתרחק מדברים המסתירים, ורק לאח"ז אפשר להגיע לבחי' "יחודא עילאה" – "על לאו הן", דהיינו שרואים בכל ענין אלקות, כיון שאמיתית מציאות העצמות נמצאת גם בההסתר גופא.

וכאמור – ענין זה הוא דוגמא לענין שאין לו הבנה ע"פ נגלה, ואילו ע"פ פנימיות התורה, הרי זה מובן באופן הכי פשוט, ללא דוחק כו'.

82

נ. עפ"ז יש לבאר גם מ"ש הרמב"ם272 – לאחרי שמבאר ש"כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" – ש"אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות":

לכאורה אינו מובן: לשם מה כותב הרמב"ם דבר שלא הי' ולא נברא, ואי אפשר כלל שתהי' ח"ו מציאות כזו – "שהוא אינו מצוי"?

ובכן, הביאור היחיד שמצאתי לזה273 – שכוונת הרמב"ם היא לאלקות כפי שנמצא בתוך ההעלם והסתר, בה"אינו מצוי" (ע"ד "לא הניין לי"), ולאמיתו של דבר, הרי גם שם נמצא הקב"ה.

וכמבואר באריכות בשער היחוד והאמונה274, בענין מדת גבורתו של הקב"ה, ש"כמו שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג מדת גדולתו, שהיא היכולת לברוא יש מאין ולהחיותו .. כך ממש אין ביכלתו להשיג מדת גבורתו של הקב"ה, שהיא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי, כ"א בהסתר פנים .. וכאילו גוף הנברא הוא דבר בפני עצמו, ואינו התפשטות החיות והרוחניות כהתפשטות הזיו והאור מהשמש", ומכיון שכח ההסתר גופא הוא אלקות, נמצא שבההסתר גופא ("אינו מצוי") נמצא הקב"ה. וכפי שמבאר בהמשך הענין275, שהגבורות הם בשרשם בחי' "גבורה עילאה דעתיק יומין".

ולהעיר, שענין זה (מציאותו של הקב"ה בתוך ההעלם והסתר) מתבטא גם בנגלה דתורה, כמארז"ל276 "כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותי'".

נא. וככל הענינים שנמשכים בעבודת האדם, הנה גם ענין מציאותו של הקב"ה כפי שנמצא בה"אינו מצוי" ישנו בעבודת האדם:

ידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר277 בנוגע לרבינו הזקן, שמסר את נפשו להיפרד מתכלית הדביקות בהקב"ה – "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי"52 – כדי לעשות טובה בגשמיות לאיש ישראל.

והרי ענין זה כפי שהוא בגילוי – הרי זה בבחי' "אינו מצוי", שהרי נפרד מדביקותו כו'. אבל לאמיתו של דבר, הנה בזה גופא נמצא הקב"ה כו'.

83

ומכאן הוראה לכאו"א, גם לאנשים כערכנו:

לפעמים נדרש מהם הענין ד"שרא לן כוותי'" – לסגור את הגמרא או את המאמר שהם לומדים, ולצאת החוצה כדי להפיץ שם את המעיינות.

ואע"פ שלפי שעה ובגלוי הרי הוא מפריד את עצמו מלימוד התורה, אשר "אורייתא וקוב"ה כולא חד"153, אעפ"כ תובעים ממנו זאת, ולא עוד אלא שיעשה זאת מתוך שמחה וטוב לבב, כמו כללות עבודת התומ"צ – כי, נוסף על גודל מעלת הצדקה, צדקה בגשמיות, ובפרט צדקה ברוחניות, שעי"ז נעשה מרכבה למדת החסד, הנה דוקא ע"י הפירוד שבגילוי, הרי הוא "לוקח" את אמיתית המציאות, שנמצא גם בבחי' "אינו מצוי".

ואדרבה: ע"י ענין הגבורות והצמצום "לוקחים" את אמיתית המציאות בעומק יותר מכפי שהוא ע"י חסדים וגילוי, כידוע בענין מעלת ה"לאו" על ה"הן"278.

ועבודה זו היא גם אתערותא דלתתא, שעל-ידה מעוררים את האתערותא דלעילא והמשכה מלמעלה, שאלקות נמשך ומתגלה גם במקום ההסתר כו', ועד שאפילו אומות-העולם13 וגם המנגדים יהיו מסייעים בתכלית השלימות, וכקיום היעוד221 "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

* * *

נב. התחלת עשרת הדברות (שהם ההתחלה דמ"ת) היא בפסוק58 "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו'".

ובכל שנה חוזרת ומתעוררת הכרזת הקב"ה – "אנכי גו'" – בכל התוקף, עם הקולות והלפידים כו', כפי שהיתה בשעת מ"ת, ועוד באופן נעלה יותר – כמבואר באגה"ק279 ש"בכל שנה ושנה .. יורד אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם", וכמובן גם מהציווי280 "מעלין בקודש", וכיון ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"281, הרי מובן שכן היא גם ההנהגה למעלה, שבכל שנה ושנה "מעלין בקודש", וביתר שאת – בנוגע לההכרזה ד"אנכי גו'".

אמנם, כל זה צריך להיות נמשך בפשטות הענינים, כפי ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"282:

84

הקב"ה283 מכריז, שכל בנ"י הנמצאים בכל מקום ומקום, בתפוצות ובארץ ישראל, ובפרט אלו הנמצאים ב"מצרים", מיצרים וגבולים כפשוטם, שגם הגוף ונה"ב שלהם שואגים שהם נמצאים ב"מצרים" – מוציא אותם הקב"ה ממיצרים וגבולים אלו.

וכיון שכן, הרי יום זה של חג השבועות, היום שבו מכריז הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – יש לנצל אותו כדי לפעול שהענין ד"הוצאתיך מארץ מצרים" יבוא לידי גילוי, למטה מעשרה טפחים כפשוטו, באופן שהכל יראו וירגישו זאת, כפי שבמ"ת היו כל הענינים בגילוי – "וכל העם רואים את הקולות", ועד – "וירא העם וינועו"168.

ובפשטות – שאחינו הנתונים בצרה ובשבי', ובפרט במדינה ההיא, יצאו בחסד וברחמים מן המיצר אל המרחב, עם כל הפירושים שבדבר284, ועד לבחי' מרחב העצמי, ולמטה מעשרה טפחים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר "לחיים" על כוס מלא, ורמז שגם המסובים יאמרו לחיים (באמרו "נוּ, נוּ"...), וכשנשארו באדישות, נענע כ"ק אדמו"ר שליט"א ידו הק' בתנועה של אי-שביעות רצון, ופניו נעשו מאויימות, ואמר:]

אילו הי' מדובר אודות אח או קרוב – לא היו צריכים להמתין להוראה שלי; וכאשר מדובר עתה אודות הכלל – אין זה נוגע לאף א'285.

[המסובים התחילו לנגן "הושיעה את עמך", ועדיין הי' כ"ק אדמו"ר שליט"א בתנועה של אי-שביעות רצון, והתחיל לנגן "עסן עסט זיך שלאָפן שלאָפט זיך"... ואח"כ המשיך ואמר:]

מחר, יבואו לשאול אודות שילוח "ניירות" עבור אח או קרוב. ואילו כשיש עת התעוררות, בעיצומו של יו"ט, וללא כל טירחא יכולים לפעול שיהודי רוסיא יצאו כהרף עין – ע"י אמירת לחיים באמיתיות, ולברך יהודים שיצאו מן המיצר אל המרחב – אין זה נוגע להם!...

מתייסרים שם חצי מליון, שני מליון, שנים וחצי מליון יהודים, ויכולים לעזור להם במילה טובה ("מיט אַ גוט וואָרט") – ולהם אין

85

הדבר נוגע!... הם חושבים שיוכלו לעזור להם ע"י "עצביהם286 כסף וזהב"...

[אח"כ13 שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א אם יש כאן ילד לפני בר-מצוה (באמרו, שאליהם אי אפשר לבוא בטענות...), והורה לו לנגן "הושיעה את עמך", והתחילו הילדים, וכ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן עמהם בדביקות עצומה.

אח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון אדה"ז בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פ"א), ואח"כ "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

אחרי תפלת ערבית והבדלה – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה"].

______  ______

1) תענית כו, ב (במשנה).

2) שה"ש ג, יא.

3) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סכ"ח (תו"מ חל"ז ע' 46). לעיל ע' 7. וש"נ.

4) ברכות נז, א. וש"נ.

5) ברכה לג, ד.

6) שמו"ר פל"ג, א.

7) ראה גם תו"מ חל"ט ע' 143.

8) ראה שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סי"א (תו"מ חל"ז ע' 30). וש"נ.

9) ראה זח"ג עג, א.

10) ראה לקו"ת ברכה צד, א. שה"ש לח, ב. ובכ"מ.

11) ראה גם תו"מ חל"ז ע' 55. וש"נ.

12) נוסח הפיוט "לכה דודי".

13) חסר קצת (המו"ל).

14) ב"ר פ"א, ד.

15) ח"א יב, ב.

16) ראה מגילה יט, ב. ועוד. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252.

17) ראה בארוכה תו"מ – הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' שג ואילך (גם מהתוועדות זו).

18) תהלים א, ב. וראה ע"ז יט, א.

19) תו"כ ופרש"י ר"פ בחוקותי.

20) פ"א ה"א. וש"נ.

21) מקץ לח, ג. לט, ד.

22) שם ה"ד.

23) שבת יו"ד, א. וש"נ.

24) ב"ר פצ"ח, ג.

25) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

26) ע"ז ג, סע"א.

27) בחוקותי שם, ד.

28) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ו בסופה (סה"ש תרצ"ו ע' 151). אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' רעז (נעתק ב"היום יום" כח תשרי). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשח"י סמ"ח (תו"מ חכ"ג ע' 69). וש"נ.

29) בחוקותי שם, יג.

30) שבת פח, א.

31) מכילתא ופרש"י יתרו כ, טו. תנחומא שם ח. יל"ש שם רמז ש. במדב"ר רפ"ז. וש"נ.

32) אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

33) ראה ב"ק פה, א. ב"מ מ, א. ב"ב ז, א. ועוד.

34) ראה כש"ט סצ"ז. תולדות יעקב יוסף פ' ואתחנן. מאור עינים פ' תשא. אור המאיר פ' וישלח. וראה גם תו"מ חל"ג ס"ע 26. וש"נ.

35) קב, א.

36) ראה כש"ט ומאור עינים שם.

37) אבות פ"ו מ"ט.

38) שמואל-א ט, ב. וראה אוה"ת וירא (כרך ד) תשסד, ב. שה"ש (כרך ב) ע' תיד ואילך. סה"מ תרנ"א ריש ע' יו"ד. תרנ"ג ס"ע קנו ואילך. תרנ"ז ע' קפג. ועוד.

39) פמ"ח (סז, ב).

40) ראה קה"ר פ"א, יג. פ"ג, יו"ד. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי שרה. ועוד.

41) ד"ה ואהי' אצלו אמון (דליל א' דחה"ש) פ"ד (לעיל ע' 23).

42) שמואל-א א, טו.

43) כש"ט ותולדות יעקב יוסף שם.

44) סכ"ד.

45) ראה לקו"ת אמור לה, ב ואילך. ובכ"מ.

46) בהר כה, נה.

47) ר"פ שמות.

48) שמות א, יד.

49) ראה זח"א כז, א. ח"ג קנג, א. רכט, ב.

50) נוסח הגש"פ.

51) ראה גם הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים שם (ע' כט). תו"מ חט"ז ע' 287. וש"נ.

52) תהלים עג, כה. וראה סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.

53) ראה לקו"ת שה"ש כח, ד. וש"נ.

54) אה"ע ח"ב סרס"ג.

55) ראה לקמן סמ"ה ואילך.

56) פרש"י שמות א, יג. וראה סוטה יא, ריש ע"ב ובפרש"י.

57) יתרו יט, כ.

58) שם כ, ב. ואתחנן ה, ו.

59) ראה זח"ג יא, א. רנז, ב. וראה לקו"ת פינחס פ, ב.

60) פ' ראה טו, יח.

61) ראה תו"מ חל"ט ריש ע' 295 ואילך. וש"נ.

62) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ס"ע שז. חט"ז ע' שסה.

63) משלי יט, כא.

64) תהלים קכח, ב.

65) ברכות ח, סע"א. וש"נ.

66) מנחות צט, ב.

67) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד. וש"נ.

68) "הדוד סעם" – כינוי לממשלת ארה"ב (המו"ל).

69) אבות פ"ב מ"ז.

70) ראה מלכים-א ה, יא.

71) גיטין סח, סע"ב. וש"נ.

72) משלי ל, ח.

73) שבת יא, א.

74) ראה מראית העין (להחיד"א) ליומא לה, ב. ועוד.

75) בשלח טז, לה.

76) יהושע א, ח. וראה הל' ת"ת שבהערה 67. וש"נ.

77) יומא שם.

78) פרש"י שם.

79) שבת פח, סע"ב ואילך.

80) שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד סי"ח. וש"נ. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשכ"ב ס"ח ואילך (תו"מ חל"ד ע' 29 ואילך).

81) כשם שבשעת מ"ת היתה קבלת התורה ברצון דוקא, כמארז"ל (ע"ז ב, ב) "שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה".

82) אף שלכאורה איפכא מסתברא: כיון שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו", הי' ראוי שהחילוק בינו לשאר הימים טובים יתבטא בהוספה בלימוד התורה וכיו"ב, ובפועל, לא זו בלבד שחיוב לימוד התורה בשבועות הוא כמו בשאר ימים טובים, הנה החילוק בינו לבין שאר הימים טובים מתבטא בכך שיש בו חיוב אכילה ושתי'* יותר משאר ימים טובים, שחיוב העונג שבהם קשור עם הודאה על חסדים גשמיים: פסח – היציאה מעבדות לחירות בגשמיות כפשוטו, וסוכות – "חג האסיף" (תשא לד, כב), "באספך מגרנך ומיקבך" (פ' ראה טז, יג), שביתו מלא ברכת ה' בגשמיות לו ולבני-ביתו, שלכן צריך להודות להקב"ה (שהרי אסור להיות כפוי טובה).

*
) שכל ענינם הוא מצד ה"בהמה" שבאדם, שהרי זהו משלשת הדברים שבהם שוה אדם לבהמה (חגיגה טז, א), ובפרט כאשר האכילה היא באופן שלועס היטב את המאכל, ומפזר עליו מלח כדי שיהי' טעים שבאופן כזה דוקא היא מצות האכילה בשבועות (שהרי אם זו אכילה שאין בה טעם אזי הברכה היא לבטלה).

83) וישב כח, ג ואילך.

84) תהלים קכו, א.

85) ס"פ שמיני.

86) כלומר: בנוגע לדברי תורה עצמם כתיב (ירמי' כג, כט) "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלים טומאה" (ברכות כב, א), אבל אעפ"כ, יורדת התורה גם למי שנמצא במצב שיכול לערב טהור וטמא (שני הפכים, שעירובם יחד אין לו מקום לא רק מצד השכל דנה"א, אלא אפילו מצד השכל דנה"ב*), להיותו במצב של שינה וחלום כו', כדי לתקנו כו'.

*
) וענין זה מתבטא (ככל הענינים שבפנימיות התורה) גם בנגלה דתורה הלכה מפורשת שכאשר בהמה הולכת מעצמה לתוך האש, אזי ישנם דינים מיוחדים (ראה שיחת יום ב' דחה"ש תשכ"א סי"א (תו"מ חל"א ע' 38). וש"נ).

87) בהתאם לכללות החידוש דמ"ת ש"עליונים ירדו למטה" (שמו"ר פי"ב, ג. ועוד), דהיינו שיומשך אלקות עד לתחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו.

ואדרבה – מעלה יתירה בהמשכת הענין בגשמיות דוקא, כי דוקא באופן זה יהי' קיום* להענין דמ"ת על כל השנה כולה בלימוד התורה בשקידה ובהתמדה כו', ועי"ז נמשכת גם הברכה מלמעלה – "ונתתי גשמיכם בעתם גו'", וכמבואר בחסידות (כש"ט סו"ס רז. ועוד) שהפירוש ד"גשמיכם" הוא "הגשמיות שלכם", עד "ואולך אתכם קוממיות" (כנ"ל ס"ג).

*
) וע"ד הידוע בטעם ציווי הקב"ה לנביאים לעשות פעולה בגשמיות בקשר לנבואתם, כיון שע"י ההמשכה למטה בפועל נעשה קיום הדבר (ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם).

88) ראה בארוכה המשך תרס"ו ע' תלא ואילך. ועוד.

89) עירובין יג, ב. וש"נ.

90) סנהדרין צג, ב.

91) שמואל-א טז, יח.

92) ראה אנציק' תלמודית (כרך ז) בערכו (ע' רצ ואילך). וש"נ.

93) פ' שופטים טז, יט.

94) ראה חינוך מצוה תקפט, ובמנ"ח שם. וראה גם ספר מי טל לב"ב פ' יש נוחלין בסופו (ספ"ב). וש"נ.

95) ב"ב קנט, א. רמב"ם הל' עדות ספי"ג. שו"ע חו"מ סל"ג ס"י.

96) פרש"י ורמב"ן ר"פ בראשית. ובכ"מ.

97) ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.

98) ראה גם לעיל ס"ע 7. וש"נ.

99) ראה תו"מ חט"ז ריש ע' 130. וש"נ.

100) סנהדרין לט, א.

101) תהלים פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א רפ"ד. ובכ"מ.

102) שם ח, ד.

103) ישעי' מ, כו.

104) ב"ר פי"ד, ט.

105) סוף תהלים.

106) ברכות יו"ד, א.

107) שבת קה, א (כגירסת הע"י).

108) ראה תו"מ ח"ל ע' 264. וש"נ.

109) פיה"מ לסנהדרין פרק חלק היסוד השמיני. וראה הל' תשובה פ"ג ה"ח.

110) נח יו"ד, ו.

111) וישלח לו, לט.

112) שם, יב.

113) סוכה כה, סע"א. וש"נ.

114) ראה סה"מ תרנ"ה ע' לז. המשך תרס"ו ס"ע סח. ע' תקכה. ועוד. וראה גם תו"מ חל"ח ע' 327. וש"נ.

115) ראה המשך תרס"ו שם (ע' תקכב).

116) ראה סה"מ תרפ"ט ע' 49, ובהנסמן שם בהערה 330.

117) ראה כתר שם טוב בהוספות סרכ"ז. וש"נ. וראה גם תו"מ ח"ל ע' 277. וש"נ.

118) ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.

119) שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב. וש"נ.

120) ברכות כב, א. וש"נ.

121) שה"ש א, ד.

122) יל"ש עה"פ (רמז תתקפב). וראה תדבא"ר רפ"ו.

123) פרש"י עה"פ. וראה גם מכילתא ופרש"י בא יב, לט.

124) אבות פ"ד מ"ב.

125) אבות פ"א מי"ז.

126) סוטה בסופה.

127) בהמשך להמדובר בשיחת ש"פ בהו"ב סי"ד ואילך (תו"מ חל"ט ע' 446 ואילך).

128) אבות פ"ה מ"כ.

129) שממנה מתחילה מציאותם של ישראל.

130) כלומר: ענין המדוד לפי ערך היגיעה.

ולהעיר ממ"ש (שמואל-א ל, כד) "כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" – דכיון שענין החלק הוא מצד העבודה, יש מקום לומר ש"היושב על הכלים" לא יהי' לו חלק, ולכן הוצרכו לחדש שאעפ"כ יש להם חלק, כיון שסו"ס סייעו להיוצאים למלחמה.

ודוגמתו בתורה: "היורד במלחמה" – אלו היוצאים למלחמתה של תורה, יושבי אוהל שתורתם אומנותם; ו"היושב על הכלים" – אלו שאינם יוצאים למלחמתה של תורה, ומסתפקים בקביעות עתים לתורה "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", אלא שהם מסייעים ליושבי אוהל – "תמכין דאורייתא", שלכן זכאים גם הם לחלק, כידוע בענין יששכר וזבולון (ראה רמ"א יו"ד רסרמ"ו).

131) ובלשון הכתוב "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שבתיבת "מורשה" יש ב' פירושים: (א) מלשון ירושה, (ב) כמארז"ל "אל תקרי מורשה אלא מאורסה" – קנין (מכר) הבא ע"י יגיעה דוקא, וכמו באירוסין כפשוטו, ש"תנא האשה נקנית (ולא האיש קונה) דמדעתה אין שלא מדעתה לא" (קידושין ב, ריש ע"ב), היינו שצריך לרצותה תחלה עד שתתרצה להקנות את עצמה, ע"י שנותן לה שוה פרוטה שהי' יכול לקנות בו חיי נפשו (ראה תניא פל"ז). ועד"ז בתורה, שאינה קנוי' לו בדרך הכרח ובדרך ממילא (כמו בחי' הירושה), אלא עליו לעורר רצון אצל התורה שתקנה עצמה לו, ע"י העבודה ד"שתהיו עמלים בתורה", עמל הקשור עם חיי נפשו.

[ויש לומר, שענין הירושה שבתורה (שמצד זה חייבים הכל בת"ת, אפילו עם הארץ, שהתורה פוסקת שהוא עם הארץ*) – הוא מצד שייכותו של כאו"א מישראל ל"קהלת יעקב", שהוא צאצא של אלו שעמדו לפני הר סיני וקבלו את התורה; ואילו ענין המכר הבא ע"י היגיעה, הבנה והשגה שבתורה – הוא מכחו של משה, שהמשיך את התורה בהבנה והשגה].

אבל ענין המתנה שבתורה הוא למעלה מ"תורה (ש)צוה לנו משה" – כמארז"ל (מכות כג, סע"ב ואילך) "תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא תרי"א הוי, אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו".

*
) כיון שהיותו עם הארץ הוא מסיבות שאינן תלויות בו, להיותו "תינוק שנשבה" כו', ולכן יוצא י"ח באמירת פסוק "שמע ישראל" בלבד (ראה לקו"ש ח"ה ע' 33 הערה 35. וש"נ).

132) דלכאורה, מצד פשטות הענינים – אינו מובן: איך אפשר לקבוע ע"פ גורל – שאינו קשור כלל עם האדם שעבורו מפילים את הגורל – שקרקע זו תהי' שייכת לאדם זה, וקרקע פלונית לאדם אחר?

ולכאורה הי' ראוי יותר שתתחלק א"י ע"פ שכל – שכל דקדושה (דפשיטא שאין מקום שתתחלק א"י ע"פ שכל פשוט, שכל דאוה"ע, שהרי זהו היפך כל הענין דא"י), שכלם של יהושע והזקנים, שכיון ששכלם הי' בתכלית השלימות**, הן בענין שכל התורה והן בענין השכל שמצד העולם, בודאי היו יכולים לשער בשכלם ולקבוע איזה חלק בא"י מתאים ומסוגל לכל שבט ולכל פרט (לפלוני מישור, לפלוני הר וכיו"ב).

אך הענין הוא – שחלוקה ע"פ שכל מתאימה לחו"ל, אבל אין זה שבחה של א"י, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (עקב יא, יב), היינו שאפילו הגשמיות שבה – "הרים ובקעות" ועד ל"טרשים", "סלעים שאין עושין פירות" (סוטה לד, ב ובפרש"י) – אינם ענין חומרי, ואפילו לא ענין גשמי, אלא כל ענינם הוא "עיני ה' אלקיך בה"; ולא רק בשבת ויו"ט, אלא בכל ימות השנה, שרובם הם ימות החול, ולכן, חלוקתה צ"ל ע"פ הגורל, שהו"ע שלמעלה מטו"ד כו'.

*
) שהרי הזקנים היו תלמידיו של משה רבינו, שלימות מין האנושי (ראה פיה"מ להרמב"ם לסנהדרין פרק חלק היסוד השביעי), שהיו במתן-תורה נשמות בגופים, וקודם לזה היו מיוצאי מצרים ונכללו בההבטחה ד"והבאתי אתכם" (וארא ו, ח); ועאכו"כ יהושע שקיבל ממשה רבינו את כל עניניו, כדאיתא בתמורה (טז, א) ש"בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך". וזהו גם מה ששנינו (אבות בתחלתה) שמשה "מסרה ליהושע" שהלשון "מסרה" לא מצינו בשום מקום לגבי יחיד, כי היחיד אינו יכול לקבל את כל עניני רבו (משא"כ רבים, שבהם מצינו הלשון "מסרוה"), מלבד יהושע.

133) ולהעיר ממ"ש הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ו) שראוי להתלות בקבלת הגאונים (אף שבעצמו חולק עליהם בכ"מ – ראה הל' ברכות פ"ח ה"ה. ועוד). ובפרט ע"פ המבואר בקבלה ובחסידות בנוגע לענינם של הגאונים בפנימיות הענינים.

134) תשובות הגאונים (קושטא, של"ה. ירושלים, תש"כ) ס"ס (ווילנא, תרמ"ה) סנ"ז.

135) ששמעו כל ישראל מפי הגבורה – כמ"ש (יתרו כ, טו) "וכל העם (שבזה נכללים גם הנשמות העתידים לבוא וגם נשמות הגרים, כדאיתא בפדר"א פמ"א) רואים את הקולות", דקאי על עשה"ד (ראה פרש"י עה"פ), והיינו, שכל ישראל שמעו עשה"ד מפי הגבורה (ורק באופן השמיעה הי' חילוק בין ב' דברות הראשונות לח' דברות אחרונות).

וכיון שעשה"ד כוללים כל מצוות התורה (כמרומז במספר אותיותיהם – תר"ך, כנגד תרי"ג מצוות התורה וז' מצוות דרבנן (ראה לקו"ש חכ"ט ע' 110. וש"נ)), ועד שכל המצוות נכללים בב' דברות הראשונות (שהרי "אנכי" כולל כל רמ"ח מ"ע, ו"לא יהי' לך" כולל כל שס"ה מל"ת, כמ"ש השל"ה (ר"פ יתרו), וכך פוסק רבנו הזקן בתניא (רפ"כ)), נמצא, שקיום כל המצוות* הוא (לא מצד השמיעה ממשה, אלא) מצד השמיעה מהקב"ה בעצמו** – כמ"ש הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ח) שקיום המצוות צ"ל לא מפני ציוויו של משה אלא מפני ציוויו של הקב"ה, ועד"ז בצד ההפכי, "האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד .. אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה" (הל' תשובה שבהערה 109).

*
) ועד"ז בנוגע לשכר המצוות שנמשך מלמעלה בדרך מתנה, ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" (ב"ב נג, רע"א. וש"נ), באופן בלי גבולי, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

*
*) וזהו ג"כ המענה לטענת "למה נגרע": למה צריכים לשמוע את שאר הח' דברות (ועאכו"כ שאר המצוות) ממשה רבינו, בה בשעה שהקב"ה בעצמו אומרם כי בשמיעת ב' הדברות הראשונות מהקב"ה בעצמו נכללים כל המצוות.

136) ולכן היו במ"ת גם נשמות האבות (ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד הערה 84 (תו"מ חל"ז ע' 34)) – כדי שיוכלו לקבל בחי' התורה שלמעלה ממדריגת הנבראים, ונמשכת רק מלמעלה, ובלשון חז"ל (שבת פח, סע"ב): "חמדה גנוזה שגנוזה לך .. (ש)אתה מבקש ליתנה כו'".

137) שהרי אין לפרש שהבקשה היא שיזכה לסייעתא דשמיא על ענין היגיעה גופא, כי מסגנון לשון המשנה* מוכח שהבקשה היא על התורה, ולא על (סיוע ל)יגיעת האדם.

*
) והרי ידוע גודל הדיוק בסגנון לשון המשנה (שעלי' ארז"ל (אבות רפ"ו) "ברוך שבחר בהם ובמשנתם") במכ"ש מדיוק סגנון הלשון בכל עניני תושבע"פ, אפילו בדברי האחרונים כו', ועאכו"כ בגמרא, ועאכו"כ במשנה, "דבר קצר וכולל ענינים רבים" (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ), ועד שבסגנון לשון המשנה נכללים ברמז כל הענינים האמורים בברייתא, כמאמר אילפא (תענית כא, א. וש"נ) "אי איכא דשאיל לי מילתא דבי ר' חייא ור' אושעיא ולא פשטינא לי' ממתניתין כו'".

138) אף שגם אילו נאמר "בתורה" סתם, ברור הדבר שהכוונה לתורת ה', שהרי אין תורה אחרת, וכמארז"ל (איכ"ר פ"ב, יג) "חכמה בגוים תאמין .. תורה בגוים אל תאמין".

139) דלכאורה, בשלמא בנוגע לארץ ישראל מצינו שייכות ללימוד התורה – כמארז"ל (ב"ר פט"ז, ד) עה"פ (בראשית ב, יב) "וזהב הארץ ההיא טוב", "אין תורה כתורת ארץ ישראל"; אבל בנין ביהמ"ק – מהי שייכותו לענין התורה, הרי מ"ת הי' זמן רב קודם בנין ביהמ"ק, ואפילו להקמת המשכן ("דאיקרי מקדש" (עירובין ב, א. וש"נ)) קדם מ"ת כמה חדשים (שהרי מ"ת הי' בששי בסיון, והקמת המשכן היתה רק בר"ח ניסן בשנה שלאח"ז), וגם לאחר שחרב ביהמ"ק לא נעשה שינוי (לא בא"י ולא בחו"ל) בנוגע ללימוד התורה.

140) שיחת יום ב' דחה"ש ס"י (סה"ש תש"ד ע' 140). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשכ"ב סט"ז ואילך (תו"מ חל"ד ס"ע 33 ואילך). וש"נ.

141) החסיד המפורסם ר' אברהם דוב בער ב"ר ירמי' – ראה אודותו "התמים" חוברת ב ע' קכ [קז, ב] ואילך. סה"ש תרפ"א ע' 14. וש"נ.

142) ב"ב קכג, א.

143) ראה בהנסמן בתו"מ – רשימת היומן ס"ע תקי.

144) ראה לקו"ד ח"ד תרפ, רע"א.

145) איוב כח, כא.

146) תקו"ז בהקדמה (יז, א).

147) חגיגה יג, א.

148) ראה גם אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' של (נעתק ב"היום יום" כד אדר א).

149) פסחים סח, ב.

150) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג- ד. וראה גם לקו"ש חכ"ט ע' 203. וש"נ.

151) ראה תניא ספ"ב.

152) ראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

153) זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). ועוד.

154) ראה תו"מ ח"ד ע' 73. וש"נ.

155) מגילה ו, ריש ע"ב.

156) תהלים סה, ה.

157) ד"ה כי תשמע בקול ס"ב (פ' ראה כג, ב).

158) ד"ה ועונין – ברכות ג, א.

159) שם – בפי' הא'.

160) איוב יד, טו. וראה של"ה כט, ב ואילך. ועוד.

161) איכ"ר פ"א, לג.

162) שלח יד, יז.

163) ישעי' נז, טו.

164) תהלים קלא, ב.

165) נוסח "אלקי נצור" (מברכות יז, א).

166) עקב יז, ד.

167) מכילתא ופרש"י יתרו יט, כד.

168) יתרו כ, טו (ובפרש"י).

169) תקו"ז תכ"ב (סד, ב). תניא פל"ו. וראה ג"כ תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט.

170) יל"ש עה"פ (רמז רפו).

171) מכילתא יתרו יט, יא. דב"ר פ"ז, ח.

172) ראה סה"מ תרמ"ח ע' קפז ואילך. ועוד. הנסמן בתו"מ סה"מ אדר ע' עז.

173) ראה לעיל הערה 135.

174) ראה בשוה"ג הא' להערה הנ"ל.

175) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סכ"ג (תו"מ חל"ז ע' 40 ואילך). וש"נ.

176) או"ח סתצ"ד סי"ט. וראה גם שיחת חה"ש הנ"ל סכ"ז (שם ע' 43 ואילך). וש"נ.

177) ראה ע"ח ש"ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. תניא אגה"ק ביאור לסז"ך (קמז, א).

178) ראה קידושין מ, ב. וש"נ.

179) נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז תקס"ח ח"א ס"ע כח ואילך.

180) בשלח טז, ד.

181) סה, סע"א ואילך.

182) ראה גם תו"מ חי"א ע' 104. ח"ל ס"ע 107. חל"ב ריש ע' 330. ועוד.

183) לשון חז"ל – ברכות לא, סע"א.

184) ראה גם תו"מ חל"ט ע' 186ב ואילך. ועוד.

185) שבת קנ, א. וש"נ.

186) או"ח רסרמ"ג.

187) קרח יח, כח.

188) גיטין כג, ב. וש"נ.

189) בא יב, טז.

190) בהבא לקמן – ראה גם מכתב כ"ד טבת תשכ"ג (אג"ק מילואים).

191) ד"ה מאי טעמא – שבת קנג, סע"א. ועוד.

192) הל' שבת רפ"ו.

193) עירובין פב, רע"א. ועוד.

194) ד"ה כיון – ע"ז טו, א.

195) ישעי' נח, יג. וראה שבת קיג, ריש ע"ב. שו"ע אדה"ז שם רסש"ז.

196) ראה אנציק' תלמודית (כרך ז) בערכו (ע' קו ואילך). וש"נ.

197) אבל בנוגע לב' הטעמים שהובאו בפרש"י (הטעם דשליחות, והטעם דממצוא חפצך ודבר דבר), אין הכרח שיש בכאו"א מהם מעלה לגבי חבירו – כיון שהובאו בשתי מסכתות שונות, ואפשר שבכל מסכת אזיל לשיטה אחרת.

198) פרטי האופנים בזה – ראה שו"ת הצ"צ או"ח סכ"ט ס"ג-ה.

199) גיטין כג, א. סג, א. שו"ע אדה"ז יו"ד הל' רבית ס"ס.

200) הל' שבת שם. הל' שביתת יו"ט פ"א הי"ז.

201) ריש פסחים.

202) כגון "לא תחסום גו'", שאסור גם ע"י נכרי (ראה שו"ע אדה"ז חו"מ הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט. וש"נ).

203) ראה גם השקו"ט בזה בס' הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז (קה"ת, תשס"ז) פי"ד הערות ב-ט.

204) סש"ו ס"ה.

205) סש"ז ס"ו.

206) פסחים ל, ב. וש"נ.

207) ראה שבת יא, ריש ע"ב. וש"נ. שו"ע אדה"ז שם סרנ"ב סי"ח. וש"נ.

208) ר"ה טז, א. וראה אנציקלופדי' תלמודית (כרך ב) ערך אסמכתא-א (ע' קו ואילך). וש"נ.

209) ראה אנציק' שם ערך אמירה לנכרי שבות (ע' מד). וש"נ.

210) ראה שבת קה, ב. תו"א בראשית ב, ב. לקו"ת תבוא מב, ב. דרושי שמע"צ צ, ד. קובץ מכתבים לתהלים אהל יוסף יצחק ע' 218. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ז ע' עד. שם ע' ג.

211) ראה גם תו"מ חל"ח ע' 138. וש"נ.

212) תניא פ"א (ה, ב).

213) ראה תו"א ר"פ חיי שרה. ובכ"מ.

214) משלי יג, כה.

215) זח"ב פח, ב.

216) קהלת ג, כא.

217) יומא עו, ב. וש"נ. הובא בתניא פ"ז (יא, ב).

218) ע"ד לשון הרמב"ם – הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ז-יג.

219) שבת סח, א-ב. וראה רמב"ם הל' ממרים פ"ג ה"ג. שו"ע אדה"ז יו"ד הל' רבית סע"ט.

220) יומא עו, א. וש"נ.

221) ישעי' סא, ה.

222) שם מט, כג.

223) וילך לא, יב.

224) אסתר ט, כז.

225) יתרו יט, ג ובמכילתא ופרש"י עה"פ.

226) תרומה כה, ח.

227) ויקהל לה, כב.

228) ראה רמב"ן עה"פ. וראה ראב"ע בפי' הקצר כאן. רבינו בחיי. מדרש הגדול. ועוד.

229) לקו"ד ח"ג בסופו (תקעא, ב ואילך).

230) שמו"ר פכ"ח, ב.

231) שבת קמו, רע"א. וש"נ.

232) זכרי' יג, ב.

233) לקו"ת במדבר ז, ג – ע"פ ירמי' לא, כא.

234) ראה תו"מ חל"ט ס"ע 45. וש"נ.

235) תדבא"ר פ"ט. רמ"א אה"ע סו"ס סט.

236) יבמות סג, א (ובפרש"י).

237) ראה פסחים ג, סע"ב.

238) כתובות נט, ב (במשנה).

239) ראה תו"מ סה"מ ניסן ריש ע' קסח. אב ע' קנ. וש"נ.

240) שער הגלגולים הקדמה כ. ועוד.

241) תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט. ספרי ופרש"י פינחס כח, ח. ועוד.

242) דניאל יב, יג.

243) יומא פו, ב.

244) ד"ה אחרי (קפו, סע"א ואילך).

245) אבות פ"ב מ"י. תמיד לב, א. וראה תניא פמ"ג. ובכ"מ.

246) ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט.

247) יתרו כ, א.

248) ראה גם תו"מ חל"א ריש ע' 124. וש"נ.

249) בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש ח"ו ע' 119 ואילך (גם משיחה זו).

250) עירובין מו, ב. וש"נ.

251) ראה יד מלאכי כללי רש"י ס"ב. וש"נ.

252) בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חט"ז ע' 412 ואילך (גם משיחה זו).

253) ע' 134.

254) ב"ר פ"ג, ז. ועוד.

255) ראה תו"מ ח"ו ריש ע' 92. וש"נ.

256) ראה לקו"ש ח"י ע' 180. וש"נ.

257) עירובין סה, א.

258) שבת לא, ב.

259) זח"ב קסג, א. הובא בתניא ספ"ט וספכ"ט.

260) לקו"ת שלח מ, א. וראה המשך תרס"ו ע' נד.

261) שמואל-ב טו, כו. וראה גם ביאוה"ז לאדהאמ"צ ס"פ פקודי.

262) יומא עג, סע"ב. נדרים ח, רע"א. ועוד.

263) משפטים כד, א.

264) תהלים ה, ה. וראה לקו"ת במדבר ג, סע"ג. וש"נ.

265) חולין מט, סע"א.

266) ברכה לג, יו"ד.

267) ראה סדה"ד בערכו. וש"נ.

268) ברכות סא, ב. – המשך הביאור בשאלת תלמידי ר"ע "עד כאן", ותשובתו של ר"ע – נדפס בלקו"ש ח"ו ע' 126 הערה 35.

269) חגיגה יד, א. וש"נ.

270) ראה מו"נ ח"ג פל"ד.

271) ואתחנן ד, לה.

272) הל' יסוה"ת בתחלתן.

273) ראה גם תו"מ – הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' מו ואילך. ע' קז. ע' קסו ואילך. ועוד.

274) פ"ד (עט, א ואילך).

275) ספ"ד.

276) חולין קט, סע"ב. וראה גם תו"מ חל"ג ע' 190. וש"נ.

277) לקו"ד ח"א מה, רע"א.

278) ראה לקו"ת פקודי ג, ב ואילך. ובכ"מ.

279) סי"ד.

280) ברכות כח, א. וש"נ.

281) שמו"ר פ"ל, ט.

282) שבת סג, א. וש"נ.

283) כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר בהתלהבות ובהתרגשות גדולה (המו"ל).

284) ראה סה"ש תרצ"ט ע' 315. וראה גם תו"מ חכ"ד ע' 254. וש"נ.

285) לא' אמר: קידוש – רצונך לערוך על כוס יי"ש, ואילו כשמדובר אודות יהודי רוסיא – הנך מסתפק באמירת לחיים על כוסית קטנה, ואפילו לא מלאה...

286) תהלים קטו, ד. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשט"ז סכ"ו (תו"מ חט"ז ס"ע 346 ואילך). וש"נ.