117

וכפי שראינו בהנהגת רבותינו נשיאינו13, שביום א' (שמע"צ) היתה השמחה בהגבלה, הן בנוגע לזמן, והן בנוגע לניגונים וריקודים, ואילו ביום ב' (שמח"ת) היתה השמחה בלי הגבלות.

* * *

ד. דובר כמ"פ שמציאותו של יהודי צריכה להיות – תורה, "אַ תורה איד", וכך צריך להיות לא רק בשמח"ת, אלא גם במשך כל השנה כולה.

"תורה איד" פירושו – שנוסף לכך שהוא לומד תורה, הנה גם התורה מלמדת אותו (כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר14 שיכולה להיות מציאות שיהודי לומד תורה, אבל התורה אינה מלמדת אותו, כך, שמציאותו נשארת מחוץ לתורה רח"ל), ועד שמציאותו נעשית מציאות תורנית, היינו, שה"הנחות" שלו הם ע"פ התורה (ובודאי לא היפך התורה ח"ו), ועאכו"כ שהמעשה דיבור ומחשבה שלו (החל מענין המעשה, כמארז"ל15 "המעשה הוא העיקר") הם ע"פ התורה.

דוגמא לדבר – "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד":

גם יהודי שקרא ולמד הרבה אודות ארץ ישראל, ויודע פרטי הענינים הקשורים עם ארץ ישראל, ועד שביכלתו לשרטט מפה מכל ארץ ישראל לגבולותי', ולכתוב אודותה שו"ת וחיבור שלם המכוון לאמיתת הדברים – הנה כל זמן ששייכותו לארץ ישראל היא רק מצד הידיעה והציור בשכלו, על יסוד הקריאה והלימוד בספרים, אבל הוא בעצמו לא הי' מעולם בארץ ישראל, אלא הוא בחוץ-לארץ, אי אפשר לקרותו "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד".

יתירה מזה: גם אם הי' בעצמו בארץ ישראל, אבל רק כדי שיוכל לבוא ולספר שהי' שם – עדיין לא יוכל להקרא "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד".

התואר "אַן ארץ-ישראל'דיקער איד" שייך רק אצל מי שנמצא וחי בארץ ישראל משך זמן באופן של קביעות.

ועד"ז בנוגע לתואר "תורה איד" – שהרי המציאות האמיתית של איש ישראל היא התורה: לא די בכך שיודע אודות מציאות התורה, שיש

13) ראה גם תו"מ ח"י ע' 91. וש"נ.

14) ראה סה"ש תרצ"ו ע' 70. תש"ב ע' 123. תש"ד ע' 88. תש"ו ע' 21. וראה גם תו"מ חמ"ד ע' 251. וש"נ.

15) אבות פ"א מי"ז.