157

בלתי מוגה

בשיחות א-ב נתבאר פירוש רש"י בהתחלת התורה: "אמר רבי יצחק1, לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה2 שנצטוו בה ישראל3, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח

158

מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים4, שאם יאמרו אוה"ע לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", – שטענת אוה"ע היא (לא על עצם הכיבוש, שהרי כיבוש מלחמה אינו גזל5, אלא) על שינוי עצם מהות הארץ שנעשית "ארץ ישראל", שיש בה קדושה.

והמענה על זה – שמלכתחילה בראה6 הקב"ה ונתנה לאשר ישר בעיניו (בנ"י), אלא שרצונו של הקב"ה שהענין ד"נתנה לנו" בפועל יהי' לאחרי ש"נתנה להם" ואח"כ "נטלה מהם", ואז נשארת של בנ"י לעולם, כיון שאין זה רק מצד הכיבוש (שזהו רק דבר חיצוני), אלא להיותה ארץ הקודש כפי שנבראה בעצם מהותה7.

וזוהי גם הוראה בנוגע לסדר עבודת בנ"י עצמם8 בלימוד התורה – שתחילה "מלמדין אותו כל התורה כולה", ואח"כ בא מלאך ו"משכחו כל התורה כולה"9, כדי שהלימוד בפועל יהי' ע"י יגיעתו, אבל באופן שעי"ז יוכל להגיע למדריגת התורה כפי שהיא למעלה מגדר

1) נתבאר גם הטעם שרש"י מזכיר שם בעל המאמר (אף שבדרך כלל אינו מזכיר בפירושו שם בעל המאמר*):

כתב הט"ז בדברי דוד (ריש פרשתנו) "ראיתי כתב אחד ישן נושן מאד, ביאור רש"י, כתוב בו, שזה המאמר בשם ר' יצחק שמביא רש"י .. הוא מדרש, ולא דברי ר' יצחק, אלא שזה ר' יצחק הי' אביו של רש"י (רש"י ר"ת רבינו שלמה יצחקי), ולא הי' למדן גדול, ורש"י רצה לכבד אביו ולהזכירו בתחלת חיבורו, ואמר לו, שאל איזה קושיא ואכתבנה על שמך, והקשה לו סתם, למה התחילה התורה בבראשית כו'". וממשיך, "אלא דמה שכתב שר' יצחק אביו של רש"י לא הי' למדן גדול, זה אינו, דבפרק בתרא דע"ז (עה, א) מביא רש"י פירוש על הגמרא, וז"ל, לשון אבא מורי מנוחתו כבוד, והוא נראה כו', עכ"ל".

ומ"מ יש לומר, שבכתבו "אמר ר' יצחק" נתכוין רש"י לרמז שם אביו, משום כיבוד אב, שחיובו הוא גם – ובמכ"ש – כאשר האב הוא למדן גדול (וראה גם סה"ש תש"ג ע' 146. וש"נ. התוועדויות תנש"א ח"א ע' 197).

*
) וכמשנ"ת פעם (תו"מ חל"ז ס"ע 62 ובהערה 87 שם. וש"נ) שאין זה בסתירה למ"ש המג"א (או"ח סקנ"ו סק"ב) "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו".

2) וגם המצוות שלפנ"ז (פו"ר, מילה וגיד הנשה) – חזרו ונאמרו לישראל במ"ת, כמ"ש בפירוש רש"י על הפסוק (משפטים כד, יב) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה גו'", "כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן", ובר"פ בהר: "כל המצוות .. נאמרו כללותיהם ודקדוקיהן מסיני"*.

ושאר הענינים, כמו בריאת העולם שהוא שורש האמונה, וכן מעשה אבות** שהוא סימן לבנים – היו יכולים להיות בתורה שבע"פ [דלא כמצוות, שבהם יש כו"כ חילוקים אם חיובם מדאורייתא או מדרבנן (ולדוגמא: בנוגע לדין זקן ממרא; בנוגע לספק וכיו"ב. ולאידך – יש ענינים שבהם עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וערבים ד"ס יותר מד"ת)], אבל המענה לאוה"ע צריך להיות בתושב"כ דוקא, כי אם יהי' רק בתושבע"פ – הרי אסור ללמדה לאוה"ע (דאיסור לימוד התורה לעכו"ם הוא בתושבע"פ דוקא, משא"כ תושב"כ, שתירגמה משה לשבעים לשון, גם עבור אוה"ע (ראה שד"ח כרך ז א'תקטו, א ואילך. וש"נ)).

*
) ולהעיר מפלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא אם "כללות נאמרו מסיני ופרטות באוהל מועד", או "כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד כו'" (חגיגה ו, סע"א ואילך. וש"נ. נתבאר בארוכה בשיחת ש"פ בהר דאשתקד בתחלתה (תו"מ חמ"ג ע' 308 ואילך). וש"נ).

*
*) שזהו תוכן ספר בראשית, שנקרא "ספר הישר" (יהושע יו"ד, יג), "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים" (ע"ז כה, א).

3) והרי ענינה של התורה – הוראה לבנ"י, כמ"ש בפ' ברכה (לג, ד-יו"ד) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"; "תורה צוה לנו משה".

4) תהלים קיא, ו. ובפרש"י שם: "ומדרש תנחומא: כתב לישראל מעשה בראשית להודיעם שהארץ שלו וכו' שלא יוכלו האומות לומר לישראל גזלנים אתם וכו'" – ולא המענה שבב"ר (פ"א, ב) "הלא בזוזה היא בידכם כו'" (ראה לקו"ש שבפנים ע' 5 הערה 18).

5) כדמוכח מזה שעמון ומואב טיהרו לישראל ע"י הכיבוש דסיחון (פרש"י חוקת כא, כו), ואילו הי' הכיבוש דסיחון בגדר גזל, לא היתה נקנית לסיחון, דקרקע אינה נגזלת, כמובן בפשטות (ללא צורך אפילו בלימוד מקרא), לפי שאי אפשר להזיז הקרקע ממקומה (ראה תוד"ה אלא – ב"מ סא, א).

6) וזהו גם הדיוק "כח מעשיו", שמורה על זה שבכחו של הקב"ה לברוא יש מאין, ולכן בעלותו היא על עצם מהות הארץ, לעשותה ארץ הקודש כו'.

7) דוגמא לדבר בנגלה דתורה – שמצינו חילוק בין דבר שהאיסור הוא בעצמו או בתוארו (ראה צפע"נ על הרמב"ם הל' חמץ ומצה ספ"א. הל' תרומות פ"א ה"ה – הובא במפענ"צ פ"א סכ"א-כב):

א) אף שחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטלה בגלל חשיבותה, הנה "חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות .. תעלה" (יבמות פא, ב), כי, הטומאה אינה בחומר (מהות) הדבר, אלא רק ענין צדדי, כמו לבוש שמקיף על חיצוניות הדבר.

ב) מת שנשרף (ראה נדה כז, ב) – אינו מטמא באוהל (מן התורה), אלא רק במגע ומשא, כי, רק טומאת מגע ומשא היא גם בחומר (מהות) הדבר, ולכן מטמא גם האפר, שהוא מהותו ועצמותו של הדבר הנשרף (ראה תניא אגה"ק סט"ו), אבל טומאת אוהל אינה בחומר הדבר, אלא רק בחיצוניותו.

ועד"ז בנדו"ד – שהכיבוש דא"י ע"י אוה"ע הוא רק דבר חיצוני, ובעצם מהותה ה"ה ארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה גו'" (עקב יא, יב), ארץ הקודש, כפי שחוזר ומתגלה ע"י הכיבוש דבנ"י.

8) מלבד ההוראה מה להשיב לאוה"ע על טענתם – שהרי לא יתכן שבגלל מציאותם וטענתם של אוה"ע, שאין להם שייכות לתורה, יהי' שינוי הסדר בתורה.

9) נדה ל, ב.