בס"ד. שיחת ש"פ תצוה, פרשת זכור, י"ג אדר, ה'תשכ"ו.

120

בלתי מוגה

א. פרשת זכור יכולה להיות בכמה פרשיות, וביניהם גם פרשת תצוה, כבקביעות שנה זו.

וכיון שכל עניני התורה אינם בדרך מקרה, אלא בהשגחה פרטית, במכל-שכן מעניני העולם שכולם בהשגחה פרטית1, ובודאי שכן הוא בעניני התורה, הרי מובן, שכאשר פרשת זכור באה ביחד עם פרשת תצוה, בודאי יש קשר ושייכות בתוכן עניניהם, ועד שהשייכות ביניהם מודגשת בגלוי בתושב"כ, כדלקמן.

ב. והביאור בזה:

בהתחלת פרשת תצוה נאמר: "ואתה תצוה וגו' להעלות נר תמיד גו' חוקת עולם לדורותם". וגם בפרשת זכור מודגש ענין התמידיות – "זכור את אשר עשה לך עמלק", "לא תשכח"2, היינו, שצריך להיות זכרון תמידי3.

ולהעיר, שנוסף לכך שהזכרון דעמלק הו"ע תמידי, הנה גם מחיית עמלק היא מצוה תמידית – כי, אע"פ שלאחרי ש"בא סנחריב ובלבל את העולם"4 אי אפשר לקיים מצות מחיית עמלק (ועד"ז הציווי "לא תחי' כל נשמה"5 בנוגע לז' האומות), לפי ש"כבר אבד זכרם"6, הרי זה רק סיבה צדדית וחיצונית שמונעת את קיום המצוה בפועל (ע"ד "ארי' הוא דרביע עלי'"7), אבל עצם המצוה דמחיית עמלק – אילו הי' עמלק קיים – היא מצוה תמידית8. וזהו הטעם שהרמב"ם מונה מצות מחיית עמלק במנין המצוות, אף שכותב בעצמו9 שבמנין המצוות נכללו רק המצוות שהם בתמידות, ולא רק לפי שעה – "לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו דבר"10.

121

ג. ועוד ועיקר – שבפרשת תצוה מודגש גם ענין הזכרון (כמו בפרשת זכור), הן בנוגע לאפוד, כמ"ש11 "ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' .. לזכרון", והן בנוגע לחושן, כמ"ש12 "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט גו' לזכרון לפני ה' תמיד".

ויומתק יותר, שהתורה לא מסתפקת בזכרון פעם אחת, אלא יש צורך בשתי זכירות, הן באפוד והן בחושן; ועד"ז בנוגע לזכרון דעמלק – כמובא בד"ה זכור תרס"ה13 מאמר המדרש14 (שהובא בבחיי2) "שתי זכירות כתבתי לכם בתורה, זכור את אשר עשה כו' ומחה אמחה את זכר כו'" (אף שלכאורה אינו מובן מהו הענין ד"שתי זכירות", הרי בהציווי נאמרה רק זכירה א', ואילו הזכירה הב' אינה אלא בדרך סיפור דברים).

ויש להוסיף בזה, ע"פ המבואר בד"ה זכור הנ"ל, שאף ש"לכאורה הלא העיקר הוא המחי', למחות זרעו של עמלק", מ"מ, יש תועלת גם בהזכירה כשלעצמה – "שזוכר ורע בעיניו הרע דעמלק, ודואג בנפשו על זה שנמצא אופן רע כזה כו', והדאגה הזאת .. ה"ז שובר ומאבד קליפת עמלק"15.

[ועפ"ז יש לבאר הדעה שגם נשים חייבות בשמיעת פרשת זכור16, אף שאינן חייבות במחיית עמלק, לפי שמחיית עמלק נעשית ע"י מלחמה, ונשים אינן שייכות למלחמה, כדאיתא בגמרא17 ש"איש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש .. וכבשה18 (חסר) כתיב" – כי, גם זכירת עמלק הוא ענין בפני עצמו שיש בו תועלת כו', וענין זה שייך גם אצל נשים].

וכן הוא גם בענין האפוד והחושן שבפרשת תצוה – שהזכרון כשלעצמו פועל פעולתו, כפירוש רש"י19 שהחושן מכפר על עיוות וקלקול הדין.

ד. ונוסף לכך שבקביעות שנה זו שפרשת זכור היא בפרשת תצוה יש הדגשה יתירה על ענין הזכרון, יש עוד מעלה בקביעות שנה זו, שפרשת זכור היא בערב פורים, ומיד לאחרי' נכנסים לימי הפורים –

122

שמיד לאחרי הזכרון דעמלק בפרשת זכור, באה גם מחיית המן (מזרעו של עמלק) בפועל בימי הפורים.

והענין בזה20:

כתיב21 "והימים האלה נזכרים ונעשים", ומפרש רש"י: "נזכרים, בקריאת מגילה, ונעשים, משתה ושמחה ויום טוב לתת מנות ומתנות"; אבל ישנו גם פירוש הגמרא22 ש"נזכרים" קאי על הקריאה בתורה בפרשת זכור, שאז ישנו רק ענין הזכרון, ואילו "נעשים" קאי על ימי הפורים עצמם, שבהם ישנה המחי' בפועל (החל מהקריאה בתורה – לא רק "זכור את אשר עשה לך עמלק", אלא "צא הלחם בעמלק"23).

ובכן, בדרך כלל, כשיש הפסק של כמה ימים בין שבת זכור לימי הפורים, יש הפסק בין ה"נזכרים" (בשבת זכור) ל"נעשים" (בימי הפורים); וזוהי המעלה בקביעות שנה זו – ש"נזכרים ונעשים" בסמיכות זל"ז, שברגע שלאחרי ש"נזכרים" בשבת זכור, מתחיל מיד הענין ד"נעשים" שבימי הפורים.

ולהעיר, שיש עוד אופן בהסמיכות של פורים ליום השבת – כאשר פורים חל להיות בערב שבת, אבל, בקביעות זו, אין קורין פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים, אלא בשבת שלפני', כדאיתא בגמרא24: "פורים שחל להיות בערב שבת, רב אמר מקדימין פרשת זכור (לשבת שלפני') .. כי היכי דלא תיקדום עשי' לזכירה", כך, שיש הפסק גדול בין הזכירה בשבת זכור לעשי' בימי הפורים.

וכמו"כ יש גם אופן הקביעות שפורים "חל להיות בשבת עצמה"24 [דאף שעכשיו לא יכולה להיות קביעות כזו, כיון שאז יחול פסח ביום שני, היפך הכלל "לא בד"ו פסח"25, הרי בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' – כמה מאות שנה לאחרי פורים, שהי' בסמיכות לבית שני – היתה יכולה להיות גם הקביעות דפורים ביום השבת], אבל, לדעת רב נחמן24, "אף בזו אמר רב מקדימין (קריאת פרשת זכור לשבת שלפנ"ז), כדי שתקדם זכירה לעשי' דעיירות"26 (ומשמעות דברי הגמרא – שהלכה כרב נחמן).

ונמצא, שהאפשרות היחידה להסמיכות דפרשת זכור לימי הפורים היא – בקביעות שנה זו, ששבת זכור היא ערב פורים.

123

ואל יהא דבר זה קל בעיניך (שמהזכירה באים תיכף ומיד לעשי') – שהרי זוהי המעלה המיוחדת שבברכת כהנים27, ש"עד מהרה ירוץ דברו"28, שההשפעה באה מלמעלה באופן של מהירות, וכמ"ש29 "כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו", וכמו בענין השקדים כפי שהם לטובה כו'27, והיינו, שזוהי המשכה שבאה ממקום נעלה ביותר, שלא שייך שם העלמות והסתרים, ולכן באה ההמשכה למטה תיכף ומיד.

ה. ויש להוסיף, שהמעלה שבקביעות שנה זו ששבת פרשת זכור היא בערב פורים, שמהזכרון דעמלק בשבת באים מיד למחיית המן בפועל בימי הפורים – קשורה גם עם הקביעות בפרשת תצוה:

ובהקדים המבואר בחסידות30 שענינו של עמלק הוא ש"יודע את רבונו" ואעפ"כ "מכוין למרוד בו"31 (לא זו בלבד שמורד, אלא שמכוין למרוד), ולכן, הנה גם כשיש גילוי אלקות, הרי הוא בתנועה של קרירות ("אשר קרך"32), שאינו מתפעל מזה כו', וכל זה הוא מצד עזות וחוצפה יתירה – חוצפה בלא תגא33, ללא טעם ודעת, בתכלית התוקף ובכל ההתפשטות (שהרי אין מקום שאינו נמצא בו), ללא הגבלות.

ועפ"ז אינו מובן: כיצד יכול להיות ענין המלחמה למחות את עמלק (והמן) בעבודת האדם?!

בשלמא כאשר ההתנגדות היא ע"פ שכל, אזי יכולים לפעול ע"י הסברה שכלית באופן ההפכי; אבל כאשר ההתנגדות אינה ע"פ שכל, היינו, שכל כוונתו אינה אלא לנגד לקדושה, גם אם זה היפך השכל – כיצד יכולים לפעול עליו?!

ומה שמבואר בתניא34 שישנה העצה היעוצה ש"מבטשין לי'"35, להרעים עליו בקול רעש ורוגז כו' – הרי זה רק בנוגע לשלש קליפות הטמאות, שאינם משנים את תפקידם, ואינם יכולים לעבור על רצונו ית'36, ולכן יכולים לפעול עליהם ע"י הביטוש כו'; אבל עצה זו אינה מועילה בנוגע לקליפת עמלק ש"יודע את רבונו ומכוין למרוד בו". וא"כ, איך אפשר לפעול את הענין דמלחמת ומחיית עמלק בעבודת האדם?

124

ו. אך הענין הוא – שזוהי הפעולה שנעשית ע"י קריאת פרשת זכור לפני פורים (כנ"ל (ס"ג) מהמבואר בד"ה זכור תרס"ה שיש תועלת גם בהזכירה כשלעצמה), כפי שמבאר רש"י37 שטעם הדבר הוא "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן", והיינו, שכדי שכל אחד מישראל יוכל לפעול בעבודתו הענין ד"מחיית המן", צ"ל אצלו הזכרון ד"מחיית עמלק" כפי שנעשה לראשונה ע"י משה רבינו, שאמר ליהושע: "בחר לנו אנשים"23, אנשי משה דוקא38.

וההסברה בזה:

ההתנגדות דעמלק מגעת רק בכחות הגלויים, ששם יכולה להיות לו שליטה כו', אבל לא על נקודת היהדות, שזהו"ע האמונה שלמעלה מהדעת וההשגה, שענין זה ישנו תמיד בשלימות אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים, שלכן גם הוא מוסר נפשו על קדושת השם, כמבואר בתניא39.

וזהו מ"ש במלחמת עמלק "בחר לנו אנשים", אנשי משה דוקא – כי, כאשר יהודי מעורר את בחי' משה שבנפשו40, שזוהי נקודת האמונה שלמעלה מהדעת וההשגה, אזי יש בכחו לבטל ולמחות את עמלק.

ולכן, כדי שכל אחד מישראל יוכל לפעול בעבודתו בימי הפורים הענין דמחיית המן, יש צורך בהקדמת קריאת פרשת זכור אודות מחיית עמלק, שענין זה נפעל ע"י משה רבינו, שעי"ז נתעורר בחי' משה שבכאו"א מישראל, ובכח זה יכול לפעול בעבודתו הענין דמחיית המן.

ועפ"ז יש לבאר פלוגתת רב ושמואל24 בנוגע לפורים שחל בערב שבת, ולדעת רב נחמן, גם בנוגע לפורים שחל להיות בשבת עצמה, אם מקדימין קריאת פרשת זכור לשבת שלפנ"ז, בגלל הצורך שתקדם זכירה לעשי' אצל כל בנ"י (לא רק במוקפין, אלא גם בעיירות) – שלדעת שמואל, מספיקה הנתינת כח של משה שישנה בנוגע לכללות בנ"י, ואילו לדעת רב, שכן היא ההלכה, יש צורך בנתינת כח של משה גם בנוגע לעבודתו של כל איש פרטי מישראל.

ז. ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת – מצד הקביעות דפרשת זכור בפרשת תצוה:

125

בהתחלת פרשת תצוה נאמר: "ויקחו אליך גו'", שזהו"ע ההתקשרות וההתמסרות של בנ"י אל משה רבינו, שעי"ז ניתוסף בהנתינת כח דמשה לכל אחד מישראל בעבודתו41.

ומזה מובן, שכאשר הקביעות היא באופן שבפרשת תצוה קורין גם פרשת זכור, אזי ניתוסף עוד יותר בהנתינת כח דמשה לכל אחד מישראל לפעול בעבודתו הענין דמחיית עמלק.

והעיקר – ע"פ האמור לעיל במעלת קביעות שנה זו בנוגע להסמיכות ד"נזכרים ונעשים" – שתיכף ומיד יהי' הענין ד"נעשים" בנוגע ל"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"42, וכפירוש התרגום43 שבזה נכלל גם "דרא דמשיחא", בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.

* * *

ח. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) אודות השייכות דפרשת תצוה לפרשת זכור, שגם בפרשת תצוה מדובר אודות ה"זכרון לפני ה'" ע"י האפוד והחושן – יש להתעכב גם על פירוש רש"י בנוגע ל"חושן המשפט".

ובהדגשה – שנוסף על לימוד הפשט בפירוש רש"י, יש בפירוש רש"י גם "יינה של תורה", ששייך לחלק הסוד שבתורה, פנימיות התורה, כפי שנתגלה ע"י רבינו הזקן ועד שנתפרסם גם בדפוס44 (משא"כ בדורות שלפנ"ז לא ידעו זאת, ואפילו אלו שידעו, לא גילו זאת).

וכמובן, אין זה בסתירה לפירוש הפשוט בפירוש רש"י שהוא פשוטם של כתובים, ואדרבה, כיון שה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י נלקח מתוך הפירוש הפשוט בפשטות הכתובים, ומובן, שבשביל למצוא את ה"יינה של תורה" מתוך פירוש פשטות הכתובים יש צורך ביגיעה כו', הרי ע"פ הכלל "לפום צערא אגרא"45, מובן, שעי"ז באים לענינים עמוקים יותר בפנימיות התורה (ע"ד המעלה דתלמוד בבלי, שדוקא בגלל שיש בו ריבוי הקושיות והשקו"ט כו'46, ועד שבגלל זה נקרא "במחשכים הושיבני"47, הנה הלכה כבבלי לגבי ירושלמי48).

126

ט. הביאור49 בפירוש רש"י על הפסוק50 "חשן משפט", "שמכפר על קלקול הדין. ד"א משפט שמברר דבריו .. לשון בירור דברים שמפרש ומברר דבריו", בהשוואה לפירושו על הפסוק51 "את האורים ואת התומים", "הוא כתב שם המפורש שהי' נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ובמקדש שני הי' החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא הי' בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר52 ושאל לו במשפט האורים", "את משפט בני ישראל", "דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות, ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט ע"ש סליחת המשפט",

שבתחילה מפרש רש"י "חשן משפט", ע"ש "שמכפר על קלקול הדין" – כיון ש"משפט" כפשוטו הוא לשון דין53; ואילו בסיום הפרשה שבה ניתוסף הענין ד"אורים ותומים", שמזה מובן שהם דבר נוסף על עצם החשן (שלכן, גם בבית שני שלא היו אורים ותומים, לא הי' הכה"ג מחוסר בגדים), ובהם תלוי רק ענין ה"משפט"54 – מסיק ומכריע רש"י

127

שהפירוש העיקרי ב"(חשן ה)משפט" הוא "דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו כו'".

וה"יינה של תורה": גם בבית שני הי' עצם החשן קיים בשלימותו, והחסרון הוא רק בפעולת החשן בעולם. ועד"ז בזמן הגלות, שבגילוי ישנו ענין ה"נחש" (אותיות "חשן")55, והחשן (בגימטריא משיח)56 הוא בהעלם, והעבודה היא לגלות את החשן (משיח), שיתגלה ויפעל בעולם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 133 ואילך.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין ענין חושן ואפוד.

* * *

יא. דובר אודות הפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה – "כי תשא גו'"57.

______  ______

1) ראה כתר שם טוב בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ.

2) ס"פ תצא.

3) ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ה.

4) ראה ברכות כח, א. וש"נ.

5) פ' שופטים כ, טז.

6) רמב"ם שם ה"ד.

7) עירובין עח, ב. שבועות כב, ב. וראה אנציק' תלמודית בערכו (כרך ב ע' קפו). וש"נ.

8) ראה גם תו"מ חכ"ב ע' 49 ואילך. וש"נ.

9) סהמ"צ בכללים כלל הג'.

10) שם מ"ע קפז.

11) כח, יב.

12) שם, כט.

13) סה"מ תרס"ה ס"ע רי ואילך.

14) תנחומא תצא ה. פסיקתא דר"כ ופס"ר פ' זכור (פי"ב). יל"ש ס"פ תצא.

15) שם ע' ריט. וראה גם שיחת פורים ס"ס (לקמן ס"ע 191).

16) ראה בס' שנסמנו בהמועדים בהלכה (לרש"י זעווין) ע' קצב.

17) יבמות סה, ב.

18) בראשית א, כח.

19) פרשתנו כח, טו-ל – נתבאר בארוכה לקמן ס"ט. וש"נ.

20) לשלימות הענין ראה שיחת פורים סס"ג ואילך (לקמן ס"ע 193 ואילך).

21) אסתר ט, כח.

22) ראה מגילה ל, א.

23) בשלח יז, ט.

24) מגילה שם.

25) טושו"ע רסתכ"ח.

26) פרש"י שם.

27) ראה לקו"ת ס"פ קרח (נה, ד ואילך).

28) תהלים קמז, טו.

29) מקץ מא, לב.

30) ראה בארוכה ד"ה זכור הנ"ל ע' ריג ואילך. ובכ"מ.

31) ראה הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א שם. ובלקו"ש חכ"א ע' 193 הערה 38. וש"נ.

32) תצא כה, יח (ע"פ תנחומא ופסיקתא).

33) ראה סנהדרין קה, סע"א.

34) פכ"ט.

35) זח"ג קסח, א.

36) ראה תניא פכ"ד.

37) ד"ה ומפסיקין – מגילה כט, א.

38) ראה תו"א פרשתנו פג, ב.

39) פי"ח-יט.

40) ראה תניא רפמ"ב.

41) ראה גם תו"א שם פב, א. סה"מ תרפ"ט ע' 177. תו"מ סה"מ אדר ע' לד ואילך. וש"נ.

42) ס"פ בשלח.

43) תיב"ע עה"פ.

44) סה"ש תרצ"ז ס"ע 197 (נעתק ב"היום יום" כט שבט).

45) אבות פ"ה מכ"א.

46) ראה המשך תרס"ו ע' צ ואילך. ועוד.

47) איכה ג, ו. וראה סנהדרין כד, א.

48) ראה אנציק' תלמודית (כרך ט) ערך הלכה ס"ד (ע' רנ). וש"נ.

49) במהלך הביאור בפירוש רש"י, התייחס כ"ק אדמו"ר שליט"א (במאמר המוסגר) לדבר המבלבל: היתכן שיש כאלו שמסוגלים להירדם ולישון בה בשעה שמבארים "געשמאַקע" ענינים. ואמר, שמצא עליהם לימוד זכות – ע"פ המבואר בחסידות (ראה המשך תרס"ו ע' קז ואילך. ועוד) שתענוג וצער הם קוין שקולים, שהעונג הוא לפי ערך הצער, וכמארז"ל "לפום צערא אגרא", ולכן, מי שלא הי' לו צער מהקושיות (בגלל שנרדם ולא שמעם), אין זה פלא שגם כשמעירים אותו לשמוע התירוץ, אינו מתענג מזה!... וכיון שכן, יכולים הם להמשיך לישון מתוך תענוג, ואין צורך להעיר אותם.

50) פרשתנו כח, טו.

51) שם, ל.

52) פינחס כז, כא.

53) אלא שפירוש זה אינו מספיק, כי, יש עוד בגדי כהונה שפועלים ענין של כפרה (ראה ערכין טז, א. וש"נ), ואעפ"כ, אינם נקראים על שם זה. ובפרט שעיקר ענינם של בגדי כהונה הוא (פרשתנו שם, ב-מ) "לכבוד ולתפארת" [כפי שמצינו בגמרא (שבת קיג, סע"ב. וש"נ) ש"ר' יוחנן קרי למאני מכבדותא", וכמ"ש הרמב"ם במו"נ (ח"ג פמ"ה) שאין האדם מכובד אצל ההמון כו' אלא בשלימות אבריו ויופי בגדיו], ואילו הצורך לכפר על ענין של קלקול הדין (שלא הי' צריך להיות מלכתחילה, מצד מעלת הכהנים שענינם הוא (ברכה לג, יו"ד) "יורו משפטיך ליעקב גו'") – הרי זה היפך הכבוד. ולכן מוסיף רש"י "ד"א משפט שמברר דבריו כו'", וכיון שאין זה המשמעות הפשוטה של "משפט", צריך להאריך ולהוכיח ש"המשפט משמש ג' לשונות וכו'".

54) ועפ"ז יש לתרץ דיוק נוסף, שכאן נאמר "חשן המשפט" (בה"א הידיעה), ולעיל נאמר "חשן משפט" (נוסף על התירוץ הפשוט שה"א הידיעה מופיעה בפעם הב', לאחרי שכבר נזכר "חשן משפט") – כי, הלשון "חשן המשפט" שייך רק כאשר גם לולי ענין המשפט ישנה מציאותו של ה"חשן" (וכמו "ארון הברית", כיון שיכול להיות גם ארון סתם, וכן "שולחן הערוך", כיון שיכול להיות גם שולחן סתם), כיון שהאורים ותומים (ענין ה"משפט") הם דבר נוסף על עצם החשן.

55) שעהמ"צ וטעהמ"צ להרח"ו פרשתנו.

56) מאו"א בערכו. חומת אנך בפרשתנו.

57) לא הגיע לידינו לע"ע (המו"ל).