137

בלתי מוגה

א. איתא במדרש1 (והובא בתרגום שני ובאגדת אסתר2) שבין הטענות שבגללן באה הגזירה בדרך הטבע, היתה טענת המן על בנ"י, שבכל הזדמנות חוגגים ואומרים: שבת היום, יום טוב היום3, ועל זה אמר לו הקב"ה: "אתה מפיל עין רעה במועדיהם שלהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד כו'".

וכיון שגזירת המן היתה על כל בנ"י בשוה, "מנער ועד זקן טף ונשים"4, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע להיו"ט שניתוסף ע"י גזירה זו – ע"פ הכלל בכל מקום ד"מדה כנגד מדה"5 – שצריך להיות באופן שמאחד את כל הדרגות הנ"ל, "מנער ועד זקן טף ונשים".

ב. במה מתבטא הדבר בימי הפורים?

ובכן: בנוגע ל"מקרא מגילה" ואמירת "ועל הנסים" – הרי זה רק אצל אלו השייכים לשמוע ולהתפלל כו'. ובנוגע ל"משלוח מנות ומתנות לאביונים" – הרי זה אצל כל אחד לפי הישג ידו;

אבל ישנו ענין אחד – הן בקו השלילה והן בקו החיוב – שבו משתווים כולם: בקו השלילה – איסור הספד ותענית, ובקו החיוב – משתה ושמחה.

ובהקדמה:

כיון שהתורה וכל עניני' הם (תורת) אמת, הרי מובן, שכאשר התורה אומרת שימי הפורים אסורים בהספד ותענית, הנה כן הוא האמת, שאין ענין של הספד ותענית; אין על מה להספיד ח"ו ואין על מה להתענות, והיינו, שבבוא ימי הפורים, וישראל עושין (רוצים לקיים) רצונו של מקום, אזי מסלק הקב"ה את כל הענינים שבימים רגילים הי' יכול להיות על ידם ענין של היפך השמחה, כך, שהמעמד ומצב האמיתי הוא שאכן אין ענין של הספד ותענית.

1) אסת"ר פ"ז, יב.

2) אסתר ג, ח.

3) ראה גם מגילה יג, ב.

4) אסתר ג, יג.

5) סנהדרין צ, סע"א. וראה מגילה יב, ב – בשייכות לעניני פורים.