138

ובנוגע לענין התענית, נכלל בזה גם שלילת עיקר ענין התענית, כדי לכפר על חטאיו, או (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע6) כדי למרק את נפשו, היינו, להתעלות לדרגא נעלית יותר – שאין צורך בענין התענית בשביל זה, ומגיעים לזה ע"י ה"משתה ושמחה".

ובענין זה – איסור הספד ותענית, ועאכו"כ בענין החיובי באופן של קום ועשה, משתה ושמחה – משתווים כל בנ"י, "מנער ועד זקן טף ונשים", ע"ד (ובשכר על מה) שהי' בלעו"ז, בענין הגזירה.

ג. ויש עוד הוספה בזה:

לכאורה יש מקום לחלק בין נער זקן ונשים, שמבינים את הטעם כו', לטף, שבהם נכללים גם אלו שאינם שייכים אפילו "לשמוע", כי אם "ליתן שכר למביאיהן"7.

אך האמת היא, שההשתוות היא גם עם ה"טף" שאינם שייכים להבנה – שהרי גם אצל ה"זקן" צריכה להיות השמחה באופן ד"עד דלא ידע"8, לא באופן של הבנה והשגה.

וכמדובר בארוכה בפורים שלפנ"ז9, בנוגע לשבע הענינים שבימי הפורים10: מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, אמירת "ועל הנסים", קריאת התורה, ועד לאיסור הספד ותענית ומשתה ושמחה באופן ד"עד דלא ידע" – שהסיום וחותם דימי הפורים הוא בסעודת פורים, שאז הוא עיקר החיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שהרי סעודת פורים נערכת ביום, לאחרי קיום כל שאר עניני הפורים (וכמובן, שאם יתחילו את ימי הפורים בענין ד"עד דלא ידע", לא יוכלו לקיים את קריאת המגילה וכל שאר הענינים שקיומם צריך להיות כשנמצאים במעמד ומצב שיכולים להבחין "בין ארור המן לברוך מרדכי"8).

ונמצא, שהסדר הוא, שהענין שבו מסיימים וחותמים את ימי הפורים, ואותו לוקחים על כל השנה כולה, הוא – ההתאחדות של כל בנ"י בשמחה של מצוה, באופן שאפילו תינוק בעריסה שלא בא עדיין להתפתחות השכל, הרי הוא מרגיש כבר ששמח בשמחה של מצוה, ואפילו אצל זקן, השמחה אינה מדודה לפי ההבנה והרגש שלו, אלא השמחה היא כפי

6) חו"מ הל' נזקי גו"נ ס"ד. וראה גם לעיל ריש ע' 112. וש"נ.

7) חגיגה ג, סע"א.

8) מגילה ז, ב.

9) ראה שיחת פורים תשכ"ד ס"ג (תו"מ חל"ט ע' 137). וש"נ.

10) ראה גם תו"מ שם ע' 158 הערה 140. וש"נ.