בס"ד. ש"פ תשא, פרשת פרה, כ"ף אדר, ה'תשכ"ו

199

(הנחה בלתי מוגה)

זאת

חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה אדומה וגו'1, ופירש רש"י לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחרי'. וידוע הדיוק במ"ש במצות פרה אדומה זאת חוקת התורה, לפי שמצות פרה אדומה היא כללות ענין התורה2, והיינו3, שכל המצוות שבתורה, לא רק המצוות שנקראים חוקים, אלא גם המצוות שנקראים עדות ומשפטים, עיקר ענינם הוא שהם רצון העליון שלמעלה מהשכל, שזהו"ע חוקה חקקתי גזירה גזרתי4. ויש להוסיף בזה, שאף שזה שמצות פרה אדומה היא כללות ענין התורה קאי בעיקר על מצוות התורה, מ"מ, כיון שבכתוב נאמר זאת חוקת התורה, הרי זה קאי גם על התורה עצמה, היינו, שגם כאשר המצוות נמשכים בתורה שענינה הוא הבנה והשגה, צ"ל נרגש שהם בחי' הרצון שלמעלה מהחכמה5, וזהו הפירוש אין לך רשות להרהר אחרי', היינו, לא רק שלילת הרהור שיש בו לגרוע ח"ו בקיום המצוה בפועל, אלא גם בנוגע להרהור שכל ענינו הוא ההשתדלות לעמוד על הבנת והשגת הענין (אף שגם בלאה"כ פשיטא שמקיים את המצוה בפועל), שזהו"ע של תורה, הנה גם על זה אומרים שאין לך רשות להרהר אחרי', היינו, שלא יוכל לעמוד על הבנת והשגת הענין עד תכליתו, להיותו למעלה מהשכל וההבנה6.

והנה

כללות הענין דויקחו אליך פרה אדומה גו' (שעז"נ זאת חוקת התורה) הוא כדי לטהר מי שנטמא בטומאת מת, אבי אבות הטומאה7, שזוהי טומאה חמורה ביותר, וכדאיתא במדרש8 על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים, אמר לו משה, רבש"ע, אם נטמא זה במה תהא

200

טהרתו, לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה כו' זו טהרתו כו', אמר9 לפניו רבש"ע וכי טהרה היא, אמר הקב"ה חוקה היא כו' דכתיב זאת חוקת התורה. וצריך להבין מהו ענין טהרת טומאת מת ע"י פרה אדומה דוקא, שהרי ידוע שפרה אדומה, דקבילת מן שמאלא10, היא בחי' גבורות קשות ביותר11, ואעפ"כ, על ידה דוקא נעשה ענין טהרת טומאת מת.

ב) ולהבין

זה יש להקדים תחילה המבואר במאמר של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) על הפסוק12 ויחל משה13, דאיתא במדרש14 מהו ויחל משה, (שביקש) עשה את המר מתוק, ויחל לשון חלוי (מתיקות15), כיצד, כיון שבאו ישראל למרה מה כתיב שם ויבואו מרתה16, התחיל משה מהרהר בלבו ואמר המים הללו למה נבראו, מה הני' יש לעולם בהן, א"ל הקב"ה לא תאמר כן, ולא מעשי ידי הן, יש דבר בעולם שלא נברא לצורך, אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך, עשה את המר מתוק. ומנין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך, ראה מה כתיב ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ17, ויראהו אין כתיב כאן ויורהו, אין ויורהו אלא לשון לימוד כו'. כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלקים לכלותן (בגלל חטא העגל), אמר לו משה, רבש"ע, לא כך אמרת לי במרה הוי מתפלל ואומר עשה את המר מתוק, ואף עכשיו חלי (המתק) מרירתן של ישראל ורפא אותן (עכ"ל המדרש). וזהו מש"נ ויחל משה, ויחל דייקא, ולא בשאר לשונות של תפלה שנזכרו בשאר הכתובים, כדי לרמז על פעולתו של משה להמתיק (ויחל מלשון מתיקות) מרירותן של ישראל, שעי"ז נתבטלה המחשבה לכלותן ח"ו, וכמ"ש18 ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (כמוזכר במאמר שלפנ"ז19).

201

ג) וממשיך

בהמאמר, שענין זה יובן בהקדם ביאור לשון הזהר20 (שהובא בתניא21) מאן מנכון די חשוכא מהפכין לנהורא וטעמין מרירו למיתקא כו', שזהו כל ענין העבודה שנחלקת בכללות לב' אופני עבודה, אתהפכא חשוכא לנהורא, ואתהפכא מרירו למיתקא. וביאור הענין דהפיכת חשוכא לנהורא22, דהנה כתיב23 ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה, שיום הו"ע האור והגילוי, ולילה הו"ע החושך וההעלם. וענין זה ישנו בכל המדריגות, וגם בענין השמות, שזהו החילוק בין השמות הוי' ואלקים, ששם הוי' הו"ע האור והגילוי, כמ"ש24 שמש הוי', ושם אלקים, אלקים לשון רבים25, ואלקים בגימטריא הטבע26, הו"ע העלם והסתר האור, שזהו מ"ש27 בראשית ברא אלקים, אלקים דייקא, כיון שבריאת העולם היתה באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא. ובזה מתורץ מה שהבריאה נקראת בשם יש מאין28, דלכאורה אינו מובן, הרי דוקא הקב"ה הוא היש האמיתי, ואילו הנברא אינו אלא מה שנמצא מאמתת המצאו (דמאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים29), וא"כ, למה יקרא הנברא בשם יש והבורא המהוה בשם אין. אך הענין הוא, שהבריאה היא ע"י שם אלקים דוקא, שהו"ע העלם והסתר הבורא מהנברא, ולכן נקרא הבורא בשם אין, לפי שאינו מובן ואינו מושג, ועד שאינו מורגש, שלכן צריך להביא ראיות והוכחות שיש30 בעה"ב לבירה זו וכו'. וכללות ענין העבודה הוא להפוך חשוכא לנהורא, היינו, שיהי' בעולם הגילוי דשם הוי', שעי"ז יורגש שכל מציאות היש היא אלקות. אמנם, לכאורה אינו מובן, איך אפשר לעשות שיהי' גילוי אור אלקי בעולם, בשעה שבריאת העולם בששת ימי בראשית היתה באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא. אך הענין הוא, שתכלית ושלימות הבריאה היא ביום ששי למעשה בראשית, שבו נברא אדה"ר, ומיד אמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו31, היינו, שאדה"ר פעל גילוי

202

אלקות בעולם, וכמו כן צריך כאו"א מישראל לפעול גילוי אלקות בעולם, והכח לזה הוא מצד נשמת האדם, כמ"ש32 נר הוי' נשמת אדם, שנש"י נקראים בשם נר הוי', דכשם שאור הנר הגשמי מאיר את החושך, כך גם נש"י ע"י עבודתם ממשיכים גילוי שם הוי' למטה להאיר את חשכת עוה"ז33. ובפרטיות יותר, הנה כתיב34 כי אתה נרי הוי', וכתיב35 כי נר מצוה גו'. והענין בזה, שכדי שהאדם יוכל להאיר את חשכת העולם ע"י גילוי אור הוי' שבנפשו (נר הוי' נשמת אדם), צ"ל נתינת כח מלמעלה (והקב"ה עוזרו36), שזהו"ע דאתה נרי הוי', וכח זה שנמשך מלמעלה הוא ע"י המצוות, שזהו"ע דנר מצוה, ועי"ז נעשית עבודת נש"י לאתהפכא חשוכא לנהורא, והיינו, שמלמעלה נמשך הכח לעבודה, אבל העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא בפועל עושים נש"י דוקא, והוא ע"י כללות העבודה דקיום המצוות37, שעי"ז ממשיכים גילוי אוא"ס ב"ה בדברים גשמיים שמקליפת נוגה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשית, כגון קלף התפילין (ועד"ז בשאר מצוות התורה, שהרי הוקשה כל התורה כולה לתפילין38), כמארז"ל39 לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך40.

ד) ועוד

אופן בעבודת האדם הו"ע אתהפכא מרירו למיתקא, היינו, שהמר יתהפך למתוק, שזהו כללות הענין דעבודת התשובה41, שעל ידה זדונות נעשו לו כזכיות42. וביאור ענין הפיכת המר למתוק, דהנה איתא בתניא43 מודעת זאת לכל מאמר רז"ל44 כשם שמברך על הטובה כו', ופירשו בגמרא45 (שאין הכוונה לנוסח הברכה, שהרי על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר כו', אלא) לקבולי בשמחה, כמו שמחת הטובה הנראית ונגלית, כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא שהוא ו"ה משם הוי' ב"ה, ועלמא דאתכסיא הוא י"ה וכו'.

203

אמנם, ענין זה הוא רק באופן שהאדם מקבל את היסורים בשמחה, היינו, שעי"ז שמתבונן ששורש ומקור ענין היסורים למעלה הוא טוב הגנוז שבעלמא דאתכסיא, אזי מקבל את היסורים בשמחה, אבל למטה בפועל ממש לעיני בשר הרי זה היפך הטוב. אך ישנו אופן נעלה יותר46, כמבואר באגה"ק47 שבאמונה זו (שבאמת אין רע יורד מלמעלה48, והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו) באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי, שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון כו' הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז. וע"ד שמצינו בנחום איש גם זו, שעל כל דבר הי' אומר גם זו לטובה49, שגם ענין בלתי רצוי נעשה טוב ממש, כדאיתא בגמרא49 ששלחו עמו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות להביא דורון לקיסר, ובהיותו במלון נטלו את האבנים טובות ומרגליות ומילאו את הארגז בעפר, וקיבל זאת בשמחה באמרו גם זו לטובה, ואח"כ ראו בפועל ובגלוי שהי' זה לטובה, שהעפר שהביא הי' יקר יותר מהאבנים טובות ומרגליות, וכמבואר בלקו"ת50 שהי' מתבונן באמת ששרש הרע הוא הטוב והביאו למעלה אל שרשו, ושם הי' יכול לעשות השתנות כו', לשנות ההמשכה מלמעלה למטה שיהי' נראה באמת למטה שהוא טוב בגשמיות. אך ענין זה אינו שייך לכאו"א מישראל, כי אם ליחידי סגולה, כמו נחום איש גם זו, משא"כ שאר בנ"י, כולל גם הצדיקים, שאפילו51 שהי' מחשבותם על זה הדרך (להתבונן באמת ששרש הרע הוא הטוב) הי' נשאר (הטוב העליון) למעלה כמו שהי' בתחילה בלי שיהי' מושג כו'. ונמצא, שבדרך כלל סדר העבודה בענין זה הוא רק באופן דלקבולי בשמחה ע"י ההתבוננות ששורש הרע הוא טוב, אבל לא באופן שהרע נהפך לטוב ממש. וטעם הדבר הוא, לפי שעכשיו אי אפשר שהטוב הגנוז יומשך בגילוי בעוה"ז, כיון שהעולם לא נזדכך עדיין, ורק לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד52 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אזי גם הטוב הגנוז יומשך בגילוי בעוה"ז. וזהו גם מה שאמרו חז"ל53 על הפסוק54 ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב

204

והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב, היינו, שבעוה"ז ישנם גם שמועות רעות (וגם כאשר מקבלים בשמחה ומברכים עליהם, הרי נוסח הברכה שונה מנוסח הברכה על שמועות טובות), משא"כ לעוה"ב יהיו אך ורק שמועות טובות בפועל ובגלוי שמברכים עליהם הטוב והמטיב. והיינו, לפי שבעוה"ב (לעתיד לבוא) יהי' גילוי שם הוי' דלעילא (הוי' דעתיקא קדישא) שבעלמא דאתכסיא [כמובן גם מהמשך מארז"ל הנ"ל בפירוש ושמו אחד, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נכתב ביו"ד ה"י ונקרא ביו"ד ה"י], שמצד זה הנה גם הענינים דהיפך הטוב מתהפכים לטוב הנראה והנגלה.

וכיון

שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות40, מובן, שההכנה לקיום היעוד ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד, שיהי' כולו הטוב והמטיב, היא ע"י מעשינו ועבודתינו דוגמת זה, שהו"ע לקבולי בשמחה, ע"י ההתבוננות ששורש הרע הוא טוב (אף שאין זה נראה ונגלה לעיני בשר), שעי"ז זוכים למעמד ומצב דלעתיד לבוא שיהי' כולו הטוב והמטיב באופן הנראה ונגלה לעיני בשר. וזהו מ"ש בתניא43 בפירוש מארז"ל55 שהשמחים ביסורים עליהם הכתוב56 אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שזוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבוא שהיא יציאת חמה מנרתקה57 שהיא מכוסה בו בעוה"ז ולעתיד תתגלה מכסוי', שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי כו', היינו, שע"י העבודה לקבולי בשמחה, זוכים שהטוב שמעלמא דאתכסיא יומשך ויאיר בגילוי למטה.

ה) ועפ"ז

יובן גם מ"ש ויחל משה, שעשה את המר מתוק, שהו"ע טעמין מרירו למיתקא, שהמר מתהפך למתוק, וכמו שהי' במרה, שהמים המרים נתהפכו ונעשו מתוקים ממש, כמ"ש16 וימתקו המים, שהמתיק אותם למטה ממש. והארה מבחינה זו דמשה היתה גם אצל נחום איש גם זו50, אך עיקר הענין הוא במשה, כדאיתא בגמרא58 משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר, בשגם בגימטריא משה, והיינו, שמשה הוא הממשיך בחי' גם זו לטובה למטה59, שזהו"ע ויחל משה,

205

להמתיק מרירותן של ישראל, ולהשיב חמתו מהשחית. והענין בזה, כמשנת"ל שהפיכת המר למתוק (שגם הענינים דהיפך הטוב יתהפכו לטוב ממש) הוא ע"י גילוי שם הוי' דלעילא (הוי' דעתיקא קדישא), וענין זה שייך למשה רבינו שהמשיך י"ג מדות הרחמים שאינן חוזרות ריקם60, וכדאיתא בזהר61 שמשה המשיך י"ג מדה"ר מעתיקא קדישא לז"א, שזהו"ע שם הוי' דלעילא שנמשך ע"י משה דוקא. וכמבואר בתו"א פ' וארא62 ובארוכה במאמרי הצ"צ באוה"ת63 (המיוסדים על המאמר בתו"א), בפירוש הכתוב64 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו' לכן אמור לבני ישראל אני הוי', שאף שגם אצל האבות מצינו שהי' גילוי שם הוי', מ"מ, הגילוי להאבות הי' רק שם הוי' דלתתא, וע"י משה רבינו נמשך ונתגלה גם שם הוי' דלעילא. וכיון שאצל משה רבינו הי' גילוי שם הוי' דלעילא, הנה עי"ז המתיק את המר בפועל, שיהי' רק טוב בגילוי.

ו) ויש

לקשר ענין זה עם המבואר במאמר של אדמו"ר הזקן (בביכל כת"י65 שיצא לאחרונה מגלות לגאולה66) על הפסוק67 הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה וגו', ומבאר שהגידה הוא לשון המשכה, כמ"ש נהר דנגיד ונפיק כו'68, וכן ופי יגיד כו'69, וזוהי בקשת כנס"י מהקב"ה שימשיך לה (הגידה לי) את האהבה שאהבה נפשי, היינו, שאותה האהבה שאהבה כבר בהיותה למעלה קודם ירידתה לגוף, יגיד וימשיך לה גם עתה בירידתה בחומר הגוף, והו"ע התגלות האור הגנוז של האהבה המסותרת שבנש"י. ומבאר בהמאמר, שאף שישנם ענינים המעלימים ומסתירים על האור הגנוז דהאהבה המסותרת, מ"מ, הרי זה נמשך

206

ומתגלה ע"י י"ג מדות הרחמים [כמרומז בתיבת הגידה שיש בה האותיות י"ג] שהם י"ג נהרי אפרסמונא דכיא70, והיינו, דכשם שהנהר מלבן ומזכך כל דבר מלוכלך ושוטף את כל הדברים המעכבים כו', כמו כן הארות י"ג מדה"ר הם המלבנים ומזככים קליפת הלב הערל ונפתח הסתום והגנוז כו'. וממשיך בכתוב איכה תרעה גו', שזהו נתינת טעם על הבקשה הגידה לי שאהבה נפשי (שתומשך ותתגלה האהבה המסותרת), כי, אם לא תגיד, איכה תרעה, כיצד יוכל להיות הענין דרעיתי71 (תרעה) שפירושו פרנסתי72, ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים73, היינו, שאם לא תומשך ותתגלה האהבה המסותרת, לא תוכל להיות הפרנסה של אבינו שבשמים שנעשית ע"י עבודתם של ישראל. והיינו, שהבקשה שמבקשת כנס"י הגידה לי שאהבה נפשי (שתומשך ותתגלה האהבה המסותרת) היא לא בשביל עצמה, אלא רק בשביל הקב"ה, שעי"ז יוכל להיות הענין דישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ומדייק אדמו"ר הזקן בהמאמר, שכנס"י משפילה עצמה אני איני כדאי לכך, אבל בשבילך הגידה לי גו'. ומזה מובן, שלאמיתו של דבר יכולה כנס"י לבקש בקשה זו בשביל עצמה ובזכות עצמה (שהרי בנ"י הם בנים למקום74), אלא שמשפילה את עצמה ומבקשת זאת בשביל הקב"ה. וענין זה שהארות י"ג מדה"ר מלבנים ומזככים קליפת הלב להיות התגלות אור הגנוז של האהבה המסותרת, קשור עם המבואר לעיל שע"י י"ג מדה"ר מהפכים מרירו למיתקא, להיות רק טוב בגילוי.

ז) ועפ"ז

יש לבאר הענין דטהרת טומאת מת ע"י פרה אדומה, אע"פ שהיא בחי' גבורות קשות ביותר. והענין בזה, דהנה, בפרה אדומה כתיב ויקחו אליך, אל משה דוקא, כפירוש רש"י לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה כו'. וע"פ משנת"ל שענינו של משה שעל ידו נמשכים י"ג מדה"ר להפוך מרירו למיתקא, מובן, שבכחו של משה להפוך גם את הגבורות קשות דפרה אדומה ולהמתיקם עד שעל ידם יוכל להיות הטהרה דטומאת מת75. וזהו גם שענינו של משה הוא להמתיק את מרירותן של ישראל, שזהו"ע ויחל משה, וכדאיתא במדרש76 בהמשל דהמן רשיעא כו' לעוף שעשה קן על שפת הים וכו', בא חבירו

207

כו' ואמר לו כו', כך אמר לו הקב"ה להמן הרשע, אי שוטה שבעולם, אני אמרתי להשמידם כביכול ולא יכלתי, שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ואתה אמרת להשמיד להרוג ולאבד, חייך רישך מתורם חלף רישיהון, דאינון לשיזבא ואת לצליבא, ונת"ל במאמר שלפנ"ז19 שחבירו קאי על ז"א דתיקון שהוא חבירו של ז"א דתהו, וזהו שאמר לו חבירו, ז"א דאצילות, אני אמרתי להשמידם כביכול ולא יכלתי, שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, היינו, שגם כאשר פגמו בנ"י בז"א דאצילות, שלכן ביקש להשמידם, מ"מ, לא הי' יכול כביכול, לפי שמשה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, עי"ז שהמשיך י"ג מדות הרחמים שעל ידם נתהפך ממרירו למיתקא, להמתיק מרירותן של ישראל. ולהעיר, שאף שנאמר בכתוב לולי משה בחירו, לולי דייקא, ובענין לולי איתא במדרש77 על הפסוק78 לולי אלקי אבי אלקי אברהם ופחד יצחק, כל מקום שנאמר לולי בא בזכות אבות, וגם כאן אמר משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך79, מ"מ, הרי זה רק בזכות האבות, אבל הענין בפועל נעשה ע"י משה דוקא80.

______  ______

1) ר"פ חוקת (יט, ב).

2) ראה לקו"ת ר"פ חוקת (נו, א).

3) ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1057.

4) תנחומא חוקת ג. שם ח. במדב"ר ר"פ חוקת. ועוד.

5) ראה גם תו"מ סה"מ תמוז ע' כג הערה 21.

6) ראה גם תניא אגה"ק סי"ט (קכח, א).

7) פרש"י חוקת כ, כב. וראה אהלות פ"ב מ"א. רמב"ם הל' טומאת מת פ"ג ה"א.

8) במדב"ר פי"ט, ד. תנחומא חוקת ו. קה"ר פ"ח, א (ה).

9) כ"ה בקה"ר שם.

10) זח"ג קפ, ב – הובא ונתבאר בלקו"ת חוקת נו, ג.

11) שם ס, ב. ובכ"מ.

12) פרשתנו (תשא) לב, יא.

13) נדפס לאח"ז באוה"ת פרשתנו (כרך ו) ס"ע א'תתקצ ואילך. ע' ב'י ואילך. ע' ב'יד ואילך וראה גם אוה"ת מסעי ע' א'שעח ואילך. ד"ה ויבז בעיניו תרכ"ט (סה"מ תרכ"ט ע' פז ואילך).

14) שמו"ר פמ"ג, ג.

15) פי' מת"כ.

16) בשלח טו, כג.

17) שם, כה.

18) תהלים קו, כג. וראה גם שמו"ר שם, א.

19) רד"ה ויבז בעיניו גו' – דפורים שנה זו (לעיל ע' קלו).

20) ח"א ד, א.

21) פ"י.

22) ראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' תתקפט ואילך.

23) בראשית א, ה.

24) תהלים פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א פ"ד-ה.

25) ראה פרש"י וישלח לה, ז. תו"א וארא נו, ב. לקו"ת אמור לא, ג. סהמ"צ להצ"צ ה, ב. ועוד.

26) פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). של"ה פט, א. תניא שעהיוה"א רפ"ו.

27) בראשית א, א.

28) ראה תו"א לך לך יג, א. בשלח סא, סע"ד. לקו"ת פ' ראה יט, סע"ג. כו, ד. ובכ"מ.

29) רמב"ם ריש הל' יסוה"ת.

30) ראה ב"ר רפל"ט.

31) תהלים צה, ו. פרקי דר"א פי"א. זוהר ח"א רכא, ב. ח"ג ס"פ אמור. ועוד.

32) משלי כ, כז.

33) ראה גם לקו"ת ואתחנן ב, א. אוה"ת שם ע' מה.

34) שמואל-ב כב, כט.

35) משלי ו, כג.

36) ראה סוכה נב, ב. קדושין ל, ב. תניא רפי"ג.

37) ראה גם רמ"ז לזח"א שם – הובא באוה"ת תשא ע' ב' אלפים.

38) קידושין לה, א.

39) שבת כח, ב.

40) ראה תניא רפל"ז.

41) ראה גם המשך תער"ב ח"ג ע' א'שטו ואילך.

42) יומא פו, ב.

43) פכ"ו.

44) משנה ברכות נד, א.

45) שם ס, ב.

46) ראה גם לקו"ש ח"א ע' 284 ואילך.

47) סימן יא.

48) ראה ב"ר פנ"א, ג. של"ה קו, ב.

49) תענית כא, א.

50) חוקת סב, א.

51) לקו"ת שם.

52) זכרי' יג, ב.

53) פסחים נ, א.

54) זכרי' יד, ט.

55) שבת פח, ב.

56) ס' שופטים ה, לא.

57) ראה נדרים ח, ב. וראה "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (ע' קסג).

58) חולין קלט, ב (ובפרש"י).

59) ראה ד"ה ויבז בעיניו תרכ"ט (סה"מ תרכ"ט ס"ע צ).

60) ר"ה יז, ב – הובא בפרש"י פרשתנו (תשא) לג, יט.

61) ח"ג קלח, א.

62) נו, ג.

63) ח"א ע' קמד. ח"ז ב'תקנ ואילך. ועוד.

64) וארא ו, ג; ו.

65) ביכל* ישן מאד, כפי שנראה מצורת הנייר כו', ונכתב ע"י מעתיקים, בכת"י שדומה לכת"י אדמו"ר הזקן [כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שמדור לדור השתדלו המעתיקים שיהי' כתב ידם דומה לכת"י של רבותינו נשיאינו (ראה גם תו"מ חמ"ב ע' 140. וש"נ)], ונכתב כנראה עוד לפני הדפסת התו"א והלקו"ת, כיון שיש בו גם מאמרים שנדפסו לאח"ז בלקו"ת. ויתכן שנכתב עוד בחיי אדמו"ר הזקן, או עכ"פ זמן קצר לאחרי הסתלקותו.

*
) ביכל מס' 757 בספריית אגודת חסידי חב"ד. נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז תקס"ג ח"ב ע' תשלו ואילך.

66) ביכל זה הי' עד עתה ברשותו של יהודי שלעת-עתה, בגלוי עכ"פ, אינו שומר תומ"צ, וכנראה שעוררו אותו לשלוח את הביכל לכאן.

67) שה"ש א, ז.

68) דניאל ז, י (בשינוי לשון).

69) תהלים נא, יז.

70) ראה תענית כה, א. זוהר חדש רות עו, סע"ג. תו"א תרומה פא, א. ועוד.

71) שה"ש א, ט.

72) שהש"ר פ"א, ט. (ו).

73) ראה זח"ג ז, ב.

74) אבות פ"ג מי"ד.

75) ראה גם אוה"ת מסעי ע' א'שצא.

76) אסת"ר פ"ז, יו"ד.

77) ב"ר פע"ד, יב.

78) ויצא לא, מב.

79) פרשתנו (תשא) לב, יג.

80) חסר סיום המאמר (המו"ל).