בס"ד. שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ו.

20

בלתי מוגה

א. דובר כבר כמ"פ1 אודות דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, שמביא בא' המאמרים2 את פירוש הבעש"ט3 בלשון המשנה4 "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו",

– ובהקדמה: כיון שמדובר אודות "אתם קרויין אדם"5, בנ"י, שנקראים "בנים למקום"6, "בנים אתם לה' אלקיכם"7 – הרי גם אם מישהו ירצה להעניש אותם, אין אפשרות שתהי' לו שליטה עליהם; ואילו הקב"ה בעצמו – הרי אינו שייך לעונשין ח"ו, כמ"ש8 "מפי עליון לא תצא הרעות". אבל אעפ"כ, הרי צריך להיות בעולם ענין של "דין", כי, לולי זאת יהיו "חטיי' סגיאין" (כדאיתא במדרש9), כיון שלא תהי' מניעה עבור היצה"ר שנקרא כלב10, שאין לו תקנה אלא במקל11. והעצה לזה, עי"ז ש"נפרעין מן האדם מדעתו" –

שבתחילה שואלים אותו: כיצד צריכים להתנהג – לפי דעתו – עם אדם שעשה ענין מסויים. וכאשר פוסק את הדין, ששכרו או ענשו כך וכך, הרי לפי מה שפסק "מדעתו", בחשבו שהמדובר הוא אודות פלוני – נפרעין ממנו על ענין הדומה לו, גם כאשר עתה הרי זה "שלא מדעתו", שכן, בידעו שהדבר נוגע אליו, רצונו לחזור בו.

ועפ"ז מובן גם דיוק לשון המשנה12 "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", תחילה "דין" ואח"כ "חשבון" – דלכאורה, תחילה צריכים לערוך חשבון, ואח"כ יכול להיות דין ופסק-דין (כקושיית המפרשים13)

21

– כי, בתחילה שואלים אותו מהו ה"דין" על עשיית דבר פלוני, ואח"כ עורכים עמו "חשבון" האם דין זה מתאים אליו.

ב. וכפי שהובאה ראי' לדבר14 – שהרי "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא"15, ובנדו"ד, אין זה רמז בלבד, אלא מפורש הדבר בתנ"ך:

בענין דוד המלך ובת-שבע – כתיב16: "וישלח ה' את נתן אל דוד .. ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד רש לעשיר הי' צאן ובקר הרבה מאד ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה .. ויבוא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו", וכאשר דוד המלך פסק את דינו של האיש העושה זאת, אמר לו נתן הנביא: "אתה האיש"!

ולכאורה: מהו הצורך בכל אריכות ההקדמה הנ"ל, ולמה לא אמר לו לכתחילה שעשה דבר בלתי-רצוי?

אלא, ככל סיפורי התורה למדים גם מסיפור זה הוראה – עד כמה גדול כחו של יהודי, אפילו מי שלא כדבעי, שאי אפשר להיות "נפרעין" ממנו אלא רק כאשר נותן רשות על זה, "מדעתו", ואי אפשר לעשות עמו "חשבון" כל זמן שלא פסק בעצמו את ה"דין", כבסיפור הנ"ל, שרק לאחרי שדוד פסק את הדין, אזי אמר לו נתן הנביא "אתה האיש".

ג. ואם הדברים אמורים בצד הבלתי-רצוי, היפך הטוב – הרי עאכו"כ שכן הוא כאשר שואלים אצל יהודי אודות ענין טוב, ובודאי ישיב באופן הטוב ביותר.

ובהקדמה – שיש טוב שנמשך ע"י מלאכים שהם שלוחי השפע, שעל ידם באה המשכת הטוב בהתלבשות ע"י ממוצע; ולמעלה מזה – טוב שנמשך באופן ישיר ממקור הטוב, למעלה גם מפס"ד דבית-דין של מעלה.

והעצה לזה – כאשר יהודי אומר שבשביל מעשה-טוב מסויים מגיע שיזכה בענין פלוני, שאז נמשך הטוב (לא בכח פס"ד ב"ד של מעלה, אלא) בכח פס"ד של יהודי, אשר, "נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"17, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות יהודי שעושה טוב, שבאותה שעה מושלת ושולטת נפשו האלקית על נפשו הבהמית וגופו וכל עניניו.

22

ד. ובנוגע לעניננו:

כאשר רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, נסע ממדינת רוסיא – וכפי שאמר כמ"פ שהי' זה בעל-כרחו18 – הנה בעברו את הגבול, אמר, שאע"פ שישנו גבול גשמי, הפסק גשמי, מ"מ, אין להתפעל מזה, וימשיך להיות הקישור כמקודם, ככל פרטי הדברים שבזה, הן בדברים שבכתב, במכתבים שכתב, ועוד יותר, בדברים שאמר אז בעל-פה.

ואכן כך הי' – לא רק בענינים רוחניים, אלא כידוע הסיפורים מכמה אנשים אודות ענינים שנעשו ע"י רבינו נשיאנו בהיותו מעבר לגבול, מכאן, אע"פ שלכאורה היו צריכים להיעשות ע"י השתדלותו של מי שנמצא על אתר במקום גשמי.

כלומר:

גם כאשר נשמתו היתה מלובשת ומוגבלת בגוף גשמי (שהרי גם גופו של צדיק תופס מקום גשמי), הי' בכחו לפסוק שהגבול הגשמי לא יפסיק, אלא ימשיך לעמוד בקישור עם היהודים שהיו שייכים אליו ("זיינע אידן") לפני עברו את הגבול, ובאופן שהקישור יהי' לא רק ממנו אליהם, אלא גם מהם אליו, אע"פ שהם אינם בדרגא שלו, ואצלם ענין המקום מפסיק ומרחיק כו'.

ואכן פעל זאת – שנסיעתו ממדינת רוסיא לא הפריעה לקשר כו', וכאמור, לא רק לקשר שלו לאלו אשר ילכו בדרכיו, אלא גם בכיוון השני, מצדם של אלו שחפצו בקשר זה, שהי' כמקודם, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"על כרחך" של הנסיעה מרוסיא – כן הוא גם בנוגע ל"על כרחך" שבדברי המשנה19 לאחרי הפיסקא "על כרחך אתה חי":

מי שמסתכל רק בעיני בשר, ולא רק בשר גשמי, אלא גם בשר חומרי – יכול לומר שנעשה ח"ו הפסק וכו'. אבל האמת היא – ש"מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"20.

כשם שלא השפיע ה"על כרחך" של השילוח ממקום גשמי אחד למשנהו, כך לא יכול להשפיע ה"על כרחך" בענין ההפסק כו', בה בשעה

23

שפסק דין על עצמו, שהפסק של גבול כו' לא יפסיק אותו מלפעול עם אותם יהודים שחינך והעמיד, וימשיכו ללכת בדרכיו.

ה. אך לכאורה נשאלת מיד קושיא: הרי ישנו המאורע שאירע לפני ט"ז שנה, מאורע שהיינו נוכחים בו, ונעשו כמה ענינים (לא רק מצד רצון נפש הבהמית, אלא) ע"פ שולחן-ערוך שקשורים עם ענין של הפסק כו'?!

ובכן, כאמור כמ"פ שכל הענינים ישנם בתורה, ולא רק בפנימיות התורה, אלא גם בנגלה דתורה:

איתא בגמרא21: "יעקב אבינו לא מת", ופריך, "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא כו'", הרי זה פסוק מפורש בחומש ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא"? ומשני, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

גם לאחרי הקושיא "וכי בכדי חנטו כו'", לא מתחרטת הגמרא וחוזרת בה מהמאמר "יעקב אבינו לא מת", אלא הגמרא מתרצת ומבארת – שאע"פ ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", וזהו מעשה אמת שהרי כך נאמר בתורה, אעפ"כ, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים": אם22 רק ישנו "זרעו בחיים"... הנה למרות ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", וזהו מעשה שהי' במציאות, וכאמור, שנעשו כמה ענינים ע"פ שו"ע – אזי "אף הוא בחיים".

ולא כמו אלו שרוצים "לדלל" ("פאַרוואַסערן") את הענין, ולפרש, שעי"ז ש"זרעו בחיים" הרי זה כאילו הוא הי' בחיים – כי: (א) לפי פירוש זה נמצא שהגמרא מתחרטת מהמאמר "יעקב אבינו לא מת" – שאכן מת, אלא שכיון ש"זרעו בחיים", לכן יש לו הנאה כו' כאילו הי' בחיים, (ב) פירוש זה הוא היפך לשון הגמרא – שהרי הגמרא לא אומרת "כאילו הוא בחיים", אלא הגמרא משווה את שני הענינים, באמרה, "מה זרעו בחיים" – הנה באותו אופן "אף הוא בחיים", וזהו המענה על השאלה "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא"!

ו. והביאור בזה – ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק שכתבה בקשר להסתלקות הרמ"מ מהאָראָדאָק, ונדפסה בחלק אגה"ק של ספר התניא23:

לאחרי שמקדים לשון חז"ל24 "שבק חיים לכל חי" – כותב רבינו

24

הזקן ש"חיי הצדיק אינם חיים בשרים, כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה" (ומביא פסוקים על זה).

ובאותיות פשוטות בשייכות לביאור הענין ד"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" – שהצדיק שאודותיו מדובר ("הוא בחיים"), הנה גם בשעה שנשמתו היתה בגוף, הי' עיקר חייו אהבת ה' ויראת ה' ואמונה בה', כפי שנמשכו בגוף להיות חיי הגוף.

ובהקדמה:

רבינו נשיאנו מסביר בכמה ממאמריו25, שכשם שמצות תפילין היא לכל הדעות מצוה גשמית, שצריכים ליקח קלף גשמי, לכתוב עליו אותיות בדיו גשמי, ליתנם בתוך בתים גשמיים ולהניחם על היד והראש הגשמיים – כך גם המצוות דאהבת ה' ויראת ה' ואמונה בה' צריכים להיות נמשכים בגשמיות הגוף. וכמו באהבת ה', הנה כשם שכאשר מרגיש רגש של אהבה לדבר שיכול למשש בידים, אזי משתנה מצב רוחו, ועד שמשתנה גם אופן דופק הלב – כמו"כ צריך להיות גם בענין "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך"26, שצריך להיות ניכר באופן דופק לבו הגשמי, ועד"ז בנוגע ליראת ה' ואמונה בה'.

כלומר: גם המצוות אמונה ויראה ואהבה, עם היותם מצוות רוחניים, הרי הם ככל עניני תורה ומצוותי' שתכלית קיומם הוא כאשר נמשכים וניכרים בדבר גשמי.

אלא שאעפ"כ ישנו חילוק מהו העיקר ומהו הטפל – אם הגשמי שבדבר או הרוחני שבדבר.

וכמו שיש חילוק במצוה גשמית כמו הנחת תפילין, שיתכן שיהי' אצלו רק מעשה המצוה, הצד הגשמי בלבד, ללא כוונת המצוה, אפילו הכוונה שבשו"ע27: לשעבד הלב והמוח, ועאכו"כ הכוונות שנתבארו בספרי חסידות וספרי קבלה; וישנו אופן נעלה יותר – שמלבד הצד הגשמי, יש לו גם את עניני הכוונות בתכלית השלימות, והיינו, שאכן נעשים משועבדים בפועל לבו ומוחו, כח ההרגש וכח המחשבה, או המוחין חכמה בינה ודעת (כמובא בתניא28 בנוגע לכוונת התפילין).

25

אמנם, באגה"ק הנ"ל, מבואר שאפילו כאשר הצדיק נמצא בחיים חיותו בעלמא דין, הנה גם הגשמיות שלו היא ענין רוחני:

כאשר הצדיק מברך בשם ומלכות על אכילתו – הנה כדי שלא תהי' ברכה לבטלה ח"ו, בהכרח לומר, שאכילתו היא אכילה גשמית, כי, על אכילה רוחנית אין מברכים "המוציא לחם מן הארץ"...

כאשר לומד ענין בתורה, הנה למרות שהתורה נקראת לחם, כמ"ש29 "לכו לחמו בלחמי", מ"מ, אסור לו לברך על זה "המוציא לחם מן הארץ", אע"פ שמרגיש שלימוד התורה נעשה "דם ובשר כבשרו", כמבואר בתניא בתחילתו30; הברכה על לימוד התורה היא: "לעסוק בדברי תורה"31, או "אשר בחר בנו .. ונתן לנו את תורתו". ואילו "המוציא לחם מן הארץ" – מברכים על לחם גשמי.

אמנם, כאשר הצדיק אוכל לחם גשמי – הנה בשעת מעשה הרי זה אצלו ענין רוחני.

ובדוגמת הסיפור הידוע אודות דברי הצמח צדק32 (ששנה זו היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו), שאמר שאינו רואה את ה"קורה", אלא את כח הפועל בנפעל, והיינו, שאף שהיתה זו קורה שתפסה מקום גשמי, קורה שהעמידה את התקרה, או את הבית כו', אעפ"כ, ראה בה"קורה" את כח הפועל בנפעל (לא את "כח הפועל" כפי שהוא בפני עצמו).

ועד"ז בנוגע להמבואר באגה"ק ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים" – שגם כאשר אוכל לחם ובשר, הרי למרות שזהו לחם ובשר גשמיים, והראי', מאמירת הברכה, שאינה על לחם רוחני אלא על לחם גשמי, הנה בשעת מעשה הרי הוא מרגיש את הרוחניות שבדבר, ומזה הוא נהנה ומקבל חיות.

ונמצא, שגם כאשר הנשמה נמצאת בגוף גשמי, גוף שתופס מקום, וזקוק לאכילה ושתי' גשמיים – הנה כל ענין הגשמיות אינו אלא דבר הטפל, לבוש חיצוני בלבד, ויתירה מזה, שהגוף הגשמי אינו אפילו בדרך טפל, אלא אין לו מציאות כלל בפני עצמו, כיון שאינו אלא כלי שעל ידו יוכל למלא את רצון הנשמה לפעול בעולם, שבשביל זה יש צורך ביד ורגל ושאר רמ"ח אברים גשמיים.

26

ז. ועפ"ז מובן, שלמרות העובדה ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", הנה "יעקב אבינו לא מת":

"חנטו חנטייא כו'" – היא פעולה שנעשית עם גשמיות הגוף, אשר, אצל אדם אחר, אפילו יהודי, הרי בהיותו בעוה"ז הנה הגשמיות היא עיקר ענינו, אלא שעושה זאת "לשם שמים"33, או אפילו במדריגה נעלית יותר: "בכל דרכיך דעהו"34, אבל הוא "לוקח" את הגשמיות שבדבר, וכיון שהחיים שלו קשורים עם גשמיות הגוף והגשמיות שבעניניו בעולם, הנה כאשר נוטלים ממנו את הגשמיות, הרי זה ענין של מיתה.

אבל כאשר מדובר אודות צדיק שחייו אינם חיים בשריים אלא חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה [והיינו, שאע"פ שמתנאי המצוה שצ"ל אמונה ויראה ואהבה גשמיים (כנ"ל), הרי גם בענין זה אין הגשמיות אלא טפל לגבי העיקר, ועאכו"כ שגשמיות הגוף ועניני העולם אינם אלא טפל בלבד] – הרי מובן, שגם כאשר נוטלים ממנו את החיות הגשמי, שנחשב אצלו לדבר הטפל, אי אפשר לקרוא מצב זה בשם "מיתה" – "לא מת", כיון שנשאר החיות הרוחני שהוא העיקר אצלו.

ובפרטיות יותר:

יכול להיות יהודי צדיק – אבל לא בדרגא שאודותה מדובר באגה"ק הנ"ל – שכל ימיו לומד תורה ומקיים מצוות, אבל לא באופן שישנה ויהפוך ("איבערמאַכן") את הגשמיות שלו לרוחניות; בשעה שלומד תורה – לומד תורה, אבל כאשר אוכל מאכל גשמי, באמירת ברכה ראשונה וברכה אחרונה, הנה בשעת מעשה הרי הוא מרגיש (לא רק את ה"טעם" של הניצוץ האלקי שבו, אלא) גם את הטעם הגשמי שבו, והרגש הטעם הגשמי תופס מקום אצלו, עד כדי כך, שיכול לבלבל לענין הברכה, שכן, באם המאכל לא הי' ערב לחיכו, נעשה אצלו בלבול ("אַ טומלעניש") בנוגע לברכה35!

כלומר: יש לו אמנם "חיים רוחניים", אבל יש לו גם "חיים בשריים", והם אצלו שני ענינים. וכיון שיש לו גם "חיים בשריים", שמבלבלים לנשמה – הנה כאשר ניטלו חייו הבשריים, אי אפשר לומר שזהו ענין שאינו תופס מקום אצלו, ובמילא אין זה נחשב למיתה; אם אין זה בבחינת "קטלא כולא", הרי זה עכ"פ בבחינת "קטלא פלגא"36.

27

וכדי שיהי' מעמד ומצב ש"יעקב אבינו לא מת", אלא "הוא בחיים" באותו אופן ש"זרעו בחיים", גם לא בבחינת "קטלא פלגא" – הרי זה דוקא כאשר הגשמיות אינו תופס מקום אצלו כלל, גם לא בבחינת "פלגא", כנ"ל שהגוף הגשמי אינו מציאות בפני עצמו כלל, ובמילא אין זה אפילו בבחינת "קטלא פלגא"; הגוף הגשמי אינו אלא לבוש חיצוני, ומובן, שכאשר פושטים לבוש אחד ולובשים לבוש אחר, לא נחסר בענין החיות.

ח. ומהי ההוכחה שענין החיים הוא באופן שהרוחניות היא העיקר, והגשמיות אינה אלא טפל בלבד (שאז "לא מת", אלא "הוא בחיים") – כאשר רואים ש"זרעו בחיים".

ובהקדמה:

רבינו הזקן מבאר בתניא37, ש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם כו'", והיינו, שקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך"38 יכול להיות רק כאשר הנשמה היא העיקר והגוף הוא הטפל.

אמנם, כאשר ענין זה הוא באופן שהגוף אינו אפילו בדרך טפל, אלא אינו מציאות בפני עצמו כלל (כנ"ל) – אזי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא לא רק באופן של טפל, היינו, שנותן גם להזולת, אבל נשאר גם אצלו, אלא באופן שמתמסר לגמרי ("ער גיט זיך אינגאַצן אָפּ") אל הזולת, ועד שאת ה"חיים" שלו הרי הוא מחדיר ומיישם ("ער זעצט אַריין") ב"זרעו", שמתמסר אל הזולת להחיותו בתומ"צ.

"זרעו בחיים" פירושו – שרואים שהעובדה שפלוני הוא "בחיים", שהוא חי בתומ"צ, אינה אלא בגלל היותו "זרעו":

מדובר אודות יהודי שחי ומתהלך בין גוים, ויש לו את כל הענינים שבאים מצד נפשו הבהמית, יצרו הרע והעולם כו', וא"כ, כיצד אפשר להחיות אותו?!

והגע עצמך: איתא במדרש39 "אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד (או: "להלבין כנף אחד"40) אינן יכולין", ואילו כאן אומרים שהעובדה שפלוני הוא בחיים היא בגלל היותו "זרעו", שזהו מקור חיותו?!

ובכן: הכלל שכל באי עולם אינם יכולים לברוא בריאה – הרי זה בהיותם במעמד ומצב של "נברא"; אבל כאשר נעשים "דומין

28

לבוראם"41, היינו, שאינו מציאות בפני עצמו, אלא הוא רק שליח של בורא העולם – הנה בורא העולם פועל על ידו ענין של בריאה.

ויתירה מזה: אע"פ ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"42, וא"כ, כיצד יש ביכלתו לפעול זאת, בה בשעה שאפילו הקב"ה כביכול אינו יכול לפעול זאת – הרי זה בכחו של יהודי דוקא, מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך", ובמכ"ש וק"ו: אם צריכים ליתן לו דבר גשמי כדי להחיות את נפשו, עאכו"כ שצריכים להחיותו ברוחניות.

אלא שבשביל זה יש צורך שיהי' בטל במציאות (כמבואר בתניא43), וכיון שזהו ענין שצריך לבוא בפועל, אצל הזולת – לא מספיק ביטול במציאות בכח, אלא צריך להיות ביטול במציאות בפועל.

וענין זה מתבטא בכך שנותן את עצמו לגמרי ("ער גיט זיך אַוועק אינגאַנצן") ומוסר נפשו להחיות את הזולת, והיינו, שאע"פ שע"פ דין "חייך קודמין"44, מ"מ, אינו נכנס לשקו"ט ע"פ דין, ומוסר נפשו, ובלבד להחיות יהודי.

וזוהי ההוראה של נשיאי חב"ד, החל מאדמו"ר הזקן ועד לבעל ההילולא45:

החיוב לעשות טובה ליהודי – זהו הלכה בשו"ע, ולא זהו החידוש של תורת החסידות; החידוש של תורת החסידות הוא – כמדובר בארוכה בי"ט כסלו46 בפירוש התואר "חסיד", שצריך לוותר על טובת עצמו ולהעמיד את עצמו בסכנה בשביל טובת הזולת.

וכפי שמצינו אצל בעל ההילולא – כפי שסופר פעם47 בארוכה אודות נסיעתו לפטרבורג, בזמן ה"צאַר", שהיתה כרוכה במס"נ בפועל, וכל זה – על הספק, אולי יתאפשר לבטל גזירה על בנ"י. ועאכו"כ ובמדה גדולה יותר – בשנות נשיאותו במדינה ההיא, שהיו שנים כאלו שבכל יום ויום, מתחילת היום עד סוף היום, היתה העבודה קשורה עם מסירת נפש וסכנת נפשות בפועל, וכל זה – לא בשביל עצמו; בשביל לישב בחדרו וללמוד תורה לעצמו, בשביל קיום המצוות בהידור לעצמו – אף

29

אחד לא הי' מפריע לו ולא נוגע בו; כל ענין המסירת-נפש שלו הי' בשביל להעמיד דור שיהי' "חי", ואכן הצליח ופעל שיהי' "זרעו בחיים".

הנהגה כזו יכולה להיות רק אצל מי שבהיותו נשמה בגוף בחיים חיותו בעלמא דין היו החיים הבשריים לא רק לא דבר עיקרי, אלא אפילו לא דבר טפל, כי אם באופן שאינם מציאות כלל, כיון שאינם אלא "כלי", כגרזן ביד החוצב בו, שעל ידם יוכל למלא שליחותו לפעול בעולם.

ונמצא, שהעובדה ש"זרעו בחיים" מהוה הוכחה ש"אף הוא בחיים", כי, מה שנחסר אינו אלא לבוש גשמי, ותמורת זה נותנים לו לבוש אחר כו'.

ט. וזהו הביאור בדברי הגמרא "יעקב אבינו לא מת .. וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא כו' .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

כאשר רואים שיעקב העמיד את "זרעו" בארץ מצרים (ולאח"ז בשאר הגלויות), ורואים שהם "חיים" בגלל היותם "זרעו" – הרי זו הוכחה שבמשך כל שנותיו היו אצלו חיים רוחניים, ואילו הגשמיות היתה לא רק ענין של טפל, אלא לבוש בלבד, ובמילא, הנה גם כאשר החליפו הלבוש, נשאר אצלו ענין החיים בתקפו, והשינוי אינו אלא מלבוש זה ללבוש אחר.

ועד"ז בנוגע ליום הילולא זה:

כאשר מתאספים יחדיו כמה שנים לאחרי זה, ויודעים ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא כו'" – מבאר רבינו הזקן, שכאשר מדובר אודות צדיק שבחיים חיותו בהיותו נשמה בגוף כאן למטה מעשרה טפחים היו חייו (לא חיים בשריים, אלא) חיים רוחניים, אזי לא שייך בזה ענין של היפך החיים,

– ואין סתירה מזה ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", וכל פרטי הענינים שצריכים להיות ע"פ דין, כי ענינים אלו אינם אלא בנוגע ללבוש גשמי, ולבוש זה הוחלף בלבוש אחר, טוב יותר –

ואדרבה – כפי שמבאר באגה"ק הנ"ל שבטלים ההגבלות שמצד הגוף, וכמו ההגבלה שהוצרכו לאחרים בשביל להיכנס לחדרו וכו' וכו', ואילו עתה בטלו הגבלות אלו.

וההוכחה לזה – כאשר מתאספים יחדיו ומסתכלים מסביב ורואים יהודים שהסיבה לכך שהם חיים ברוחניות – ולכן הם חיים גם בגשמיות, כי אצל בנ"י הרי זה ענין אחד – היא, בגלל היותם "זרעו", כפי שרואים "זרעו בחיים" כאן, ו"זרעו בחיים" במדינה אחרת, ו"זרעו

30

בחיים" בכל קצוי תבל, ועד גם במדינה הידועה, ובאופן של מס"נ – אזי יודעים ש"הוא בחיים",

ו"הוא בחיים" – לא באופן של כ"ף הדמיון, או "חיים" עם פירושים שונים ("חיים מיט פשט'לאַך"), אלא באותו אופן ש"זרעו בחיים" – יהודים חיים שיכולים לפעול ולכבוש את העולם – כך "אף הוא בחיים" גם עתה.

י. ומזה מובן גם גודל האחריות המוטלת על כל אחד מ"זרעו" – שצריך להיות באופן של "זרעו בחיים":

אם הוא נמצא במעמד ומצב של שינה (גם אם הוא נושם, ואפילו אם עיניו פקוחות וחושב אודות ענינים של מה-בכך ("באָבע מעשיות"...)) – הרי זה "אחד מששים כו'"48.

וצריך לידע שאין זה ענין שנוגע אליו ולבני ביתו בלבד, אלא זהו ענין שנוגע לאותו אחד שאודותיו פוסקת הגמרא שההוכחה לכך ש"הוא בחיים" היא כאשר "זרעו בחיים"!

וכיון שבעל ההילולא מסר נפשו עבור כל אחד מ"זרעו", ולא רק באופן של התחלקות, והיינו, שלפי מספר החסידים יש לחשב כמה רגעים במשך היום הוקדשו עבור כל חסיד, אלא באופן שבשעה שהתמסר אליו, התמסר בכל עצמותו, נמצא, שהענין ש"הוא בחיים" תלוי בו – ע"י היותו "בחיים", ולא במצב של שינה כו'.

יא. ומזה מובן פרט נוסף:

יש לשלול את טעות העולם שמשנה לשנה נחלש הענין, אלא צריכים לדעת שהאמת היא להיפך – שכיון שזהו ענין של חיים, הרי "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"49.

אלא, שענין זה תלוי בבחירתו של כל אחד מישראל, ואי אפשר להכריח אותו; אומרים לו: "ובחרת בחיים"50, "בַחיים" (בפתח), כמו ה"א הידיעה51, וכפירוש רש"י: "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך .. הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך".

ובנדו"ד: מעמידין אותו על חלק היפה ואומרים לו ש"בתר רישא

31

גופא אזיל"52, וזהו "רישא" שהיו אצלו חיים רוחניים, ובמילא "הוא בחיים" גם עתה, ואדרבה, ביתר תוקף וביתר עוז, שכן, ביום ההילולא בכל שנה ושנה עולה הצדיק להיכל עליון יותר, ומושך אחריו את כל הגוף.

וזוהי גם תכלית ההתוועדות הקשורה עם יום ההילולא – כפי שכותב בעל ההילולא במכתבו ליום ההילולא הראשון של אביו53 – להתחזק בעצמו ולחזק את כל הענינים שבעל ההילולא הכניס את עצמו בהם ומסר נפשו עבורם.

והרי זוהי גם הטובה של "זרעו" שהם "בחיים", ועי"ז נעשה "הוא בחיים" באופן של תוספת חיים, ומזה נמשך גם ל"זרעו", בברכה מרובה, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

יב. ע"פ האמור לעיל יובן מה שמצינו שבהשתדלותו של בעל ההילולא שיהי' "זרעו בחיים", נצטרפו שני ענינים, שלכאורה הם ב' קצוות, מן הקצה אל הקצה54:

בעל ההילולא לא הסתפק בקיום התומ"צ בשלימות סתם, אלא תבע – לא רק מעצמו, אלא גם מהזולת – תכלית השלימות.

בעל ההילולא תבע – מאלו השייכים לכך – שלא להסתפק בלימוד התורה סתם, אלא שלימוד התורה יהי' מתוך דחילו ורחימו; לא להסתפק בלימוד החסידות סתם, אלא שלימוד החסידות יהי' באופן של דביקות – אבל, לא לאבד את מציאותו ("פאַרלירן זיך") לגמרי, היינו, לא להסתפק בענינים של דביקות באופן המביא לידי כלות הנפש, אלא שהדביקות תהי' ניכרת בכללות הנהגתו, בשעת האכילה ושתי' כו', שגם אז לא תהי' לו שייכות לגשמיות הענינים – כידוע המבואר במאמרים, וכן בחלק מהשיחות, ובפרט השיחות מהשנים הראשונות.

ועד כדי כך, שאלו שלא רצו להתנהג כן, שמעו ממנו ביטויים קשים!

והגע עצמך: מדובר אודות יהודי שלומד תורה ומקיים מצוות ומהדר בזה, אלא שחסר אצלו הענין ד"מהדרין מן המהדרין", וא"כ, לכאורה, מה שייך, ומהו הצורך, לומר לו ביטוי קשה כזה?! – ואעפ"כ

32

היתה אצל בעל ההילולא הנהגה זו, פעם ושתים וכמה פעמים, ולא רק לאחד, אלא לכמה וכמה.

וביחד עם זה, הנה באותו זמן ובבת אחת התעסק גם בפעולות עם כאלו שלא היתה להם שייכות לתומ"צ, ולא היו יכולים לדבר עמהם אודות ענין כל-שהוא, מלבד להזכיר לו שהוא בן בנו של יעקב, בן בנו של יצחק ובן בנו של אברהם, להזכיר לו שנולד יהודי – כיון שגם זאת שכח כבר... ומובן באיזו דרגא הי' מעמדו ומצבו... – הנה גם אליו התמסר בעל ההילולא, וגם מתוך מסירות-נפש, כמו לאלו שמהם תבעו הנהגה של "מהדרין מן המהדרין".

ועד שגם מי שהי' במעמד ומצב ד"שנה ופירש" שהוא קשה "יותר מכולם" (כדברי הגמרא55) – גם עבורו מסר נפשו כדי לנסות לקרבו, על הספק וספק-ספיקא, וכולי האי ואולי וכו' וכו'.

יג. ולדוגמא:

פעולותיו במדינת רוסיא היו – לדאוג לכך שבפינה רחוקה יידעו "קמץ אל"ף אָ" ו"קמץ בי"ת בָּ"; ובפינה אחרת – שילמדו שם חסידות בליל שישי עד לפנות בוקר.

ועד"ז לאחרי כן, כשבאו למדינה שבה כל הענינים הם פתוחים כו', והוצרכו לפעול במדינה זו – היו ג"כ ב' קצוות אלו:

לייסד ישיבה שבה ילמדו תורת החסידות, וגם בלימוד הנגלה יהי' ניכר שהלימוד חדור באור וחיות, בחמימות וחיות חסידית;

ובה בשעה – כיון שישנם גם ילדים כאלו שאינם מקבלים חינוך דתי, וגם לא חינוך יהודי, ללא יהדות ("אידישקייט") כלל, אפילו לא "אידיש", אלא מתחנכים בבית-ספר "ממלכתי" ("פּאָבליק סקול"), ותו לא מידי – לחפש אנשים שילמדו עמהם "אל"ף בית" באנגלית, כיון שאינם שייכים עדיין לאל"ף בי"ת בלשון-הקודש, ועל זה הקדיש זמן, על חשבון שאר עניניו, ובלבד שהענין יתייסד.

ובשני הקצוות – שבשניהם הי' צורך במסירת נפש – עסק באותה מסירות נפש, ובאותה חיות והתלהבות.

יד. והענין בזה – שהיא הנותנת:

כאשר העבודה היא מתוך חשבון, אפילו חשבון דקדושה – הרי

33

יש מצוה שהתורה קוראת אותה "קלה שבקלות", ויש מצוה שהתורה קוראת אותה "חמורה שבחמורות"56; וישנם הגדרים שענין זה דוחה כו' וענין זה נדחה, וכו' וכו', כמובא בפוסקים פס"ד להלכה בפועל57.

אבל ישנה עבודה שהיא מצד מסירות-נפש – שמרגישים שישנו יהודי בקצוי תבל שחסר לו דבר-מה,

וכיון שהוא יהודי, שהוא "חלק אלוקה ממעל ממש"17 (וכמבואר בתניא פרק א'58 שענין זה הוא אצל כאו"א מישראל, יהי' מי שיהי') – הרי ההרגש אודותיו הוא לא רק בשכלו, אלא אדרבה – עיקר ההרגש הוא בעצם נפשו, והרי עצם הנפש הוא למעלה משכל, למעלה ממעשה ולמעלה מכל הענינים,

הנה כאשר ישנה ההמשכה דעצם לעצם – אזי מתמסר לגמרי לדאוג לאותו ענין שחסר אצל יהודי זה:

כאשר הלה נמצא במעמד ומצב שחסר לו הענין ד"מהדרין מן המהדרין" – הרי בענין הרצון, גם אם חסר פרט קטן, חסר הרצון כולו59, ולכן הרי הוא מוסר על זה את כל עצם הנפש;

ועד"ז אצל מי שנמצא במעמד ומצב שיש צורך להזכיר לו ש"בשם ישראל יכונה"60 – יכונה דייקא61, שע"פ דין הרי זה כאשר השם הוא בהעלם, ולכן נקרא בלשון של כינוי, והיינו, ששם "ישראל" הוא בהעלם אצלו, באופן של "כינוי" בלבד – הנה גם אליו מתמסר מתוך מסירת נפש.

וכל זה למה? – כיון שכל פרטי העבודה,

– שהרי העבודה צריכה להיות בפרטיות ובאופן מסודר: כדי שבמקום מסויים יבוא "מלמד" לספר אודות "קמץ אל"ף אָ", יש צורך למצוא את ה"מלמד", לממן את ה"כרטיס", ולהורות לו לאן לנסוע, מה עליו לעשות שם, וכיצד להסתתר כו'; ועד"ז בנוגע למי שתובעים ממנו מדוע אינו יושב ללמוד בליל שישי כל הלילה, ומדוע אינו מתפלל שחרית בשבת ג' שעות יותר מכפי שהתפלל בפועל –

נעשים (לא מצד החשבון והשכל, אלא) מצד מסירת נפש, והיינו, שהמס"נ חודרת בכל פרטי העבודה.

34

טו. ועד"ז בנוגע ל"זרעו בחיים":

כאשר ישנו מישהו שנותן את חייו עבור הענין ד"זרעו בחיים" – לא יתכן שתהי' בזה מדידה והגבלה, שכאשר מדובר אודות לימוד החסידות, אזי הוא נמצא ("ער איז דאָ"), ואילו כאשר מדובר אודות "קמץ אל"ף אָ", אזי אינו נמצא ("ער איז ניטאָ").

הנהגה כזו מהוה סימן שהעבודה אינה שייכת למסירות-נפש, כי אם לחשבון, אלא, שהחשבון הוא ע"פ שו"ע, חשבון ע"פ תורה. ואכן, יש זמן שבו צריך להיות ענין החשבון – קודם שבאים לידי פיקוח נפש; אבל כאשר צריך להציל יהודי, שלא ישקע כו' – אזי גם ע"פ שו"ע נעשה דין ש"מצוה בגדולים"62.

לכאורה: מהו הטעם שמצוה בגדולים? – למה לא יעשה זאת קטן, שאצלו ענין השבת אינו בהפלאה ("געוואַלדיק") כל כך, ואז יהי' פחות חילול השם וכו' וכו'? – ואעפ"כ אומרת הגמרא: לא כן! כיון שזהו ענין של פיקוח נפש, אזי מצוה בגדול, שיעשה זאת "גדול" דוקא, ולא ממוצע, ועאכו"כ לא להניח זאת לאדם פשוט.

טז. וגם ענין זה – "מצוה בגדולים" – מודגש בהנהגת בעל ההילולא:

באותו זמן שבעל ההילולא התעסק בהדפסת מאמרי חסידות בענינים הכי עמוקים ברזין דרזין דאורייתא – התעסק בעצמו גם בכתיבת "זכרונות"63.

באותה שעה הי' זה דבר-פלא בעיני כמה:

מהו הענין שבדבר ("וואָס איז דאָס פאַר אַן ענין")?! – הרי כל ענין דורש זמן, טירחא ושימת-הלב, ואי אפשר לעשות שני דברים בבת אחת: בשעה שעוסקים ברשימת זכרונות – אי אפשר לכתוב באותו זמן מאמר חסידות או ענין אחר, וכמו"כ כאשר כותבים מאמר חסידות או מאמר בנגלה – אי אפשר לרשום זכרונות, כך, שרשימת הזכרונות היתה בודאי על חשבון ענינים אחרים.

וקושיא גדולה יותר – בלשון הגמרא64 "היכא דעייל ירקא ליעול בישרא": מהו הצורך ליתן לפלוני ספר שיוכל לקרוא "זכרונות", הרי מוטב לשלוח לו מאמר חסידות, כך, שבאותה מחצית השעה – במקום לקרוא

35

את ה"זכרונות" ילמד מאמר חסידות! ואם אינו מבין בלשון הקודש – ישלחו לו מאמר באידיש (וכבר היו אז מאמרים באידיש), ואם גם זה קשה עבורו – הרי לשם כך הדפיסו "פוקח עורים", מאמרים קלים באידיש!

ובכן, מצד ענין של שכל, שכל דקדושה – קשה להסביר זאת; אמנם, במה דברים אמורים? – כאשר לא חושבים אודות יהודי הטובע בים של "עם-הארצות"; אבל כאשר אדם עומד על שפת הנהר ורואה יהודי שטובע, והלה אפילו אינו יודע שהוא טובע – כיצד יתכן שיעשה אז חשבונות?! לכל לראש עליו למשותו מן הנהר; אם אינו יכול למשותו ע"י מאמר חסידות – יעשה זאת ע"י מאמר בנגלה, ואם אינו יכול ע"י מאמר בנגלה – יעשה זאת ע"י פסוק חומש ב"זשאַרגאָן", ואם גם זה לא עוזר – עליו למשותו ע"י סיפור-מעשה שתוכנו לא יתן לו מנוח ("עס וועט אים עקבערן")... עד שיעמידנו בקרן אורה.

ועד"ז בעניננו – שכאשר בעל ההילולא ראה שישנם כאלו שלא יוכלו להשפיע עליהם ("מ'וועט זיי ניט קאָנען נעמען") ע"י מאמר חסידות, ולא ע"י מאמר בנגלה, ואפילו לא ע"י פירוש פסוק חומש ב"זשאַרגאָן" – אזי התחיל בכתיבת ה"זכרונות":

בעל ההילולא ראה שיכול להישאר יהודי אחד, שני יהודים, עשרה יהודים, מאה יהודים (שאח"כ יהיו מהם מאה משפחות), שלא יכניסו לביתם שום ענין שנכתב ב"זשאַרגאָן", או אפילו בשפת המדינה, אם תוכנו לא ימשוך אותם, גם את נפשם הבהמית, כך, שיש צורך להגיש להם את תוכן הדברים אודות הקב"ה ותורתו ומצוותי' בצורה כזו שהם יכניסו זאת לבתיהם.

– את התוכן בודאי שאין לשנות, כי אם את הצורה בלבד, והיינו, למזוג את התוכן לתוך "קנקן" כזה, שפלוני, שהוא "תינוק שנשבה", יוכל לטעות ולחשוב שזהו "סיפור מעשה", ובמילא יתחיל לקרוא, ואז, "טעמו וראו כי טוב (ועד שיראה "כי טוב) ה'"65.

ומטעם זה התעסק בעל ההילולא בכתיבת ה"זכרונות" – בנצלו את העובדה שנוצרה "תנועה" שכל אחד רוצה לדעת את קורות חייו של אבי-זקנו, או של אבי-זקנו של חבירו,

[וגם כאשר לכתחילה סבור הלה שזהו ענין שרק יהי' מונח על ה"מדף", ואינו מוכן "להכניסו" אל עצמו, בחייו הפרטיים – יש לסמוך

36

על הכח של פתגם של יהדות ("אַ אידישן וואָרט"), שסוכ"ס יחדרו בו הדברים ("עס וועט אים דערנעמען")],

ובראותו שלא מספיק שיכתבו הדברים בלשון-הקודש, שאז יהי' זה עבור חוג מצומצם בלבד – השתדל שיכתבו הדברים באידיש, ואח"כ תורגמו הדברים בשפות נוספות, כדי שיגיעו גם לאלו שמתייראים גם מלשון אידיש!...

יז. ויש להעיר גם ממה שמצינו ב"זרעו" של יעקב, שנאמר בהם66 "ויכלכל גו' לחם לפי הטף":

"טף" – אי אפשר לתת להם אותו לחם כמו למבוגרים, אבל, בהכרח לתת להם "לחם", ולא דבר שהוא היפך מזה ח"ו, גם אם יש לו צורה של לחם.

וזהו גם כל הרעש שהרעישו ("דער גאַנצער שטורעם וואָס מ'האָט גע'שטורעם'ט") נגד המחנכים שאינם שומרי שבת67, שאע"פ שהם מלמדים את הילדים מתוך החומש, ולא מתוך "קיצור" החומש, אסור ליתן בידם ילד יהודי כדי לחנכו – דלכאורה, מהו קישור הענינים? הרי לאחרי הלימוד במשך ארבעים וחמש הדקות, הולך לדרכו ואינו רואה אותו עד למחרת, ולמה לא יוכל ללמוד אצלו חומש, "לחם", "לכו29 לחמו בלחמי"?! – אך הענין הוא, שלימוד אצל מחנכים כאלו הוא "לחם" שמרעיל ילד יהודי!

[ויש להוסיף ולהעיר, שכאשר הרעישו אודות המחנכים הנ"ל שיש צורך להתרחק מהם כו', הנה באותה שעה חשבו גם אודות תיקון עבורם, למצוא אופן שיוכלו להגיע גם אליהם ולהציל אותם, כך, שבשעת מעשה היו כמה שאלות וכמה סברות וכו'].

יח. וזהו החידוש ד"איזהו חכם הרואה את הנולד"68 – חכם כפשוטו, ועאכו"כ נשיא בדורו (שהרי אם בנוגע למלכים סתם נאמר69 "לב מלכים ביד הוי'", עאכו"כ בנוגע לנשיא בישראל) – "בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו"70 – אלו שהתחנכו ע"י ה"מיטוואָך-שעות", ע"י סיפורי הזכרונות וכו' וכו', שמהם גדלו אלו שהם בבחי' "זרעו בחיים", שרואים עליהם שהם זרעו של יעקב אבינו, אשר "יעקב לא מת".

37

וכמו יעקב שהעמיד "זרעו בחיים" באותו מקום שבו "חנטו חנטייא" – בארץ מצרים, "במיטב הארץ .. בארץ גושן"71, ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"72, שהיו להם מאכלים ומשקאות הטובים ביותר, וכל הדרוש עבור ה"הוצאה", בתים משלהם, צאן ובקר וכל שאר הענינים; ושם העמיד יעקב אבינו את "זרעו" שיהיו "בחיים" – לא בחיים כפי רצונו של פרעה, אלא בחיים שבהם יהי' ניכר שזהו "זרעו": כאן הולך בנו של יעקב, נכדו של יעקב ונינו של יעקב!

יט. אמנם, אימתי מתקיים הענין ד"זרעו בחיים", שאז "אף הוא בחיים" – הרי זה ע"י זרע זרעו:

מצינו בהלכות פרי' ורבי', שמצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה"73 מתקיימת כאשר נולדים בני בנים. האב אינו מקיים מצות "פרו ורבו" ע"י נכדיו, כי אם ע"י ילדיו דוקא; אבל, באיזה אופן מקיים מצות פרו ורבו ע"י ילדיו, הרי זה כאשר ילדיו מולידים ילדים – לשון רבים, כי אחד אינו מספיק, כמבואר בשו"ע74.

כלומר: לא די בכך ש"זרעו" מתהלך חי, אלא יש צורך שגם ל"זרעו" יהיו בנים ובנות, וגם הם יהיו "חיים", והיינו, ש"זרעו" מתנהג "בחיים" באופן שמחי' יהודי נוסף, כמארז"ל75 "המלמד את בן חבירו תורה .. כאילו ילדו".

וזהו שמצינו בהנהגתו של בעל ההילולא, שביחד עם זה שתבע מכאו"א לפי ענינו להוציאו מה"מצרים" שלו [מי שהי' במצרים כפשוטו – לצאת ממצרים כפשוטו, ומי שהי' בבחי' מצרים בדקות דדקות – לצאת מבחי' מצרים בדקות דדקות] – תבע גם מכאו"א מהם, מן הגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, שלא יסתפק בכך שאצלו ישנו הענין ד"טעמו וראו כי טוב", אלא עליו להביא זאת גם ליהודי נוסף, וכאמור, שלא מספיק אחד כו'.

כ. ו"צדיקים דומין לבוראם"41:

כשם שבנוגע להקב"ה נאמר76 "בל ידח ממנו נדח" (וכיון שהקב"ה הבטיח, מוכרח הדבר להתקיים), כן הוא בנוגע לאלו שהולכים בשליחותו של הקב"ה – כאמור לעיל, שהנשיא אינו מציאות לעצמו כלל, ואינו

38

אלא הצינור כו', "אנכי עומד בין הוי' וביניכם"77, ממוצע המחבר78 – שגם אצלו "בל ידח ממנו נדח", שאינו נאבד כו'.

ודברי צדיקים חיים וקיימים לעד79, ובאופן שלא זו בלבד שהם חיים בעצמם, אלא גם לאחרי כו"כ שנים שלא רואים את הגוף הגשמי, הרי הם מחיים ומעמידים "דור ישרים יבורך"80, "זרעו בחיים", שזהו כאשר יש גם זרע זרעו, היינו, שמעמיד תלמידים ותלמידים לתלמידיו.

וזוהי גם הדרישה, הנתינת-כח וההבטחה, שיעמידו חיל גדול של "צבאות השם", שעמו נלך בקרוב לקראת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, בעגלא דידן.

* * *

כא. עפ"ז יובן גם מ"ש בעל ההילולא במכתב הנ"ל (סי"א)81 – שכתב לקראת ב' ניסן תרפ"א, יום ה"יאָרצייט-הילולא" הראשון של אביו, שבו קיבל את הנשיאות – וז"ל:

"גבורי ישראל, מגיני ארץ, גם בהשיבם נפשם אל חיק אביהם שבשמים, אשר לו משלימים נפשותם82, הנה לא זה בלבד שלא יפרדו מעל צאן מרעיתם, הנה עוד מתרפסים להדום כסא מרום, להתייצב לפני הוד א-ל רם ונשא, להגן על עם ישורון, לדרוש רחמי וחסדי האב על בנו, עמו ונחלתו"83.

ולכאורה אינו מובן:

א) מדוע נקט "גבורי ישראל" – כאשר רוצים לומר תואר על נשיא בישראל (כבנדו"ד, שרבינו נשיאנו רוצה לומר תואר על אביו), הרי התואר היותר מתאים הוא "נשיא", "למדן" "חסיד", "ירא-שמים", "לומד תורה ומקיים מצוות", "מנהיג", "מדריך" וכיו"ב, ומדוע נקט הלשון "גבורי ישראל"?

ב) מדוע נקט לאח"ז "מגיני ארץ" – שהפירוש הפשוט בזה הוא

39

שהם מגינים על הענינים שבארץ, לאו דוקא בנוגע לבנ"י, שהרי לא כתב "מגיני ישראל", אלא "מגיני ארץ"?

ואין לומר ש"ארץ" כאן קאי על בנ"י דוקא, ע"ד מ"ש84 "ארץ חפץ", דקאי על בנ"י שנקראים בשם "ארץ", כמ"ש85 "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" – דכיון שנאמר "גבורי ישראל מגיני ארץ" בחדא מחתא, תחילה "ישראל" ואח"כ "ארץ", הרי מובן שאין זה אותו ענין.

ג) מדוע בענין בקשת רחמים כו' נקט הלשון "להגן על עם ישורון" (ולא כמ"ש לפנ"ז "מגיני ארץ") – לא עם ישראל, בני ישראל, אלא "ישורון" דוקא?

ד) מהי שייכות ההקדמה ד"גבורי ישראל כו'" לכללות תוכן הענין ש"גם בהשיבם נפשם .. לא יפרדו מעל צאן מרעיתם", ואין זה ענין רוחני בלבד, אלא "עוד מתרפסים .. לדרוש רחמי וחסדי האב על בנו, עמו ונחלתו", בנוגע לכל המצטרך להם, כולל גם צרכים גשמיים כפשוטם?

כב. ויובן בהקדם ביאור ענינו של גיבור אמיתי – כמבואר בחסידות בכ"מ86, ומובן גם בפשטות:

ישנו מי שמנצל מה שיש לו, וכיון שהוא בעל-כח וגבורה יותר מחבירו (או שהוא עשיר יותר מחבירו), ביכלתו לנצל כחות מרובים יותר (או ממון רב יותר). אמנם, אף שנקרא בשם "גיבור" – הרי זה רק ביחס לזולתו, והיינו, שהלה אינו בעל-כח וגבורה, יש לו שרירים חלשים, ואילו הוא בעל שרירים חזקים, ולכן ביכלתו לנצל כחו וגבורתו יותר מחבירו.

אבל גיבור אמיתי הוא – מי שמנצל לא רק מה שיש לו בגלוי, בכחות הגלויים,

– שכן, בשביל זה לא מגיעה לו נתינת תודה; כיון שנתנו לו כחות מרובים יותר (או ממון רב יותר), לכן הוא מנצל אותם במילואם. זוהי אמנם "דרגא", אבל עדיין אין זה אמיתית ענין הגבורה –

כי אם מי שמגלה גם את הכחות העמוקים שנמצאים בהעלם, אלא שהוא ממשיך אותם בגלוי.

וכפי שרואים בפועל, שכאשר האדם מרגיש שמדובר אודות ענין עיקרי שנוגע בחייו, עד מיצוי הנפש, הנה מרוב התלהבות ("זייענדיק פאַנאַנדער-געהיצט") עד כדי איבוד מציאותו ("פאַרלירן'דיק זיך"), יוכל

40

לנצל כחות גדולים יותר מכחותיו הגלויים, כמו לשאת משא כבד הרבה יותר מהמשא שבכחו לשאת ע"ד הרגיל (כאשר אינו בהתלהבות, ומתנהג ע"פ חשבון השכל), ועד שיכול להיות שינוי בגופו, שתופס מקום באופן אחר.

וכידוע הסיפור שמביא רבינו נשיאנו87 (וכבר דובר בזה כמ"פ88) אודות יהודי אחד89 שהוצרך לברוח ולהציל את עצמו משריפה, ודחק את עצמו לעבור דרך חור שהי' קטן ממדת גופו, שכן, לאחרי כן, למחר או מחרתיים, ניסה ולא הצליח לעבור דרך חור זה (ולא בגלל שבינתיים גדלה מדת גופו או נתקטן החור, אלא בהיותם במדתם הקודמת), והיינו, שמצד המדידה וההגבלה של הגוף אכן אינו יכול לעבור דרך חור שמדותיו קטנים ממדת גופו, אבל כאשר הי' מצב של סכנת-נפשות, ונרגש אצלו שזהו ענין שנוגע בחיים – אזי הצליח לכווץ את בשר גופו הגשמי, ע"י הרצון, שסוכ"ס יש בכחו לפעול כו', ולא מצד "עבודה" (שהרי הי' מדובר אודות אדם פשוט), אלא בגלל שהרגיש שהדבר נוגע בחייו.

זהו איפוא אמיתית ענין הגבורה – שלא זו בלבד שמנצל במילואם את הכחות שיש לו בכיסו במזומן, אלא הוא מנצל גם את הכחות שנמצאים אצלו בהעלם והסתר, וכל זה למה – בגלל שזהו ענין שנוגע לו בנפש.

כג. ומזה מובן גם התואר "גבורי ישראל" בנוגע לרועי ישראל:

יש רועה נאמן ששומר על צאן מרעיתו באופן שמקיים כל דיני ד' השומרים, והרי ע"פ דין90, אינו חייב להעמיד את עצמו בסכנה (אם זוהי סכנת פיקוח נפשות ממש) כדי להציל את הצאן.

וכל זה – כאשר צאן מרעיתו לא נוגע בחייו ממש, שלכן, התעסקותו בזה היא רק כפי שמתחייב ע"פ דיני השומרים, תוך כדי ניצול הכחות הגלויים שחייב לנצלם גם מצד ההנהגה ע"פ שכל שמחייבת ללכת בדרך הישרה, דכיון שהקב"ה נתן לו כחות אלו, הרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"91, ולכן צריך לנצלם.

וזהו ענין "רועה ישראל" – שעבודתו בהנהגת בנ"י היא באופן של "ישראל", ע"ש "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"92, והיינו,

41

שהולך לבטח דרכו בדרך הישרה, ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם93, וכו' וכו'.

אבל יש רועה שהוא בבחי' "גבורי ישראל" – שמתגבר על ה"ישראל" שבו, לגלות גם מה שנמצא בו בהעלם, וכיון ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"17, הרי מה שנמצא בהעלם הוא – אין סוף!

וזהו החילוק בין הכחות הגלויים לכחות הנעלמים – שהכחות הגלויים קשורים עם בחי' גליא דקוב"ה, שזהו"ע "אלקים" בגימטריא "הטבע"94, ואילו הכחות הנעלמים, סתים דנשמתא, קשורים עם בחי' סתים דקוב"ה95, שאין עליו הגבלה כלל, אפילו בעולם למטה (שלכן "מקום ארון אינו מן המדה"96, כיון שנמשכה בו בגלוי התורה כפי שהיא למעלה).

ומצד הענין ד"גבורי ישראל" – הרי הוא מתמסר לצאן מרעיתו לא רק בכחותיו הגלויים, אלא גם מתוך מסירת-נפש, שמוסר חייו ממש עבור צאן מרעיתו.

ולהיותם "גבורי ישראל", הרי הם גם "מגיני ארץ" – שמגינים לא רק על "ישראל", היינו, על הענינים הרוחניים של יהודי, עניני התומ"צ, או הכשרה והקדמה לתומ"צ, אלא מגינים גם על עניני "ארץ" של ישראל [כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק97 בפירוש "גוי אחד בארץ"98, "שגם בעניני ארץ לא יפרדו מאחד האמת", היינו, שממשיכים ענין האחדות גם בענינים הארציים שלהם], הן בגשמיות כפשוטו –לסייע ליהודי בעזרה גשמית, והן ב"ארציות" בנוגע לרוחניות – לעזור ליהודי שנמצא במעמד ומצב שצריכים להזכיר לו שנולד יהודי (כנ"ל סי"ב); ועושים זאת באופן של "מגיני" – לשון רבים, שמורה על ריבוי דרגות בענין ההגנה [כפי שמביא הצ"צ99 על הפסוק100 "אלף המגן", שיש אלף דרגות בענין ה"מגן"], בהתאם לריבוי הדרגות בבנ"י שצריך להגן עליהם. וכל זה – בגלל היותם (לא רק רועי ישראל, אלא) "גיבורי ישראל".

כד. וממשיך בהמכתב, שפעולתם של "גבורי ישראל" היא "להגן על עם ישורון":

42

כאשר בא לעורר רחמים רבים על יהודי – שואלים אותו: כיצד לדעתך צריכה להיות ההנהגה עמו ע"פ שו"ע, בה בשעה שמקרא מלא דיבר הכתוב101 "אם בחוקותי תלכו" אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", ולאח"ז נאמר102 "ואם לא וגו'", אזי יהי' כך וכך, והרי אי אפשר לסור מדברי התורה, וא"כ, מה הנך מעורר רחמים עליו?!

והמענה על זה – שזהו "עם ישורון", כדלקמן.

כה. ובהקדמה:

רבינו הזקן מבאר בלקו"ת103 ש"בחי' ישורון זהו בחי' גבוה מאד", והיינו, שהשם "ישורון" מורה על הדרגא היותר נעלית בבנ"י, למעלה מהשם "יעקב" ולמעלה גם מהשם "ישראל", וזהו מ"ש104 "ויהי בישורון מלך", שאז ראויים הם שיהי' אצלם מלך כו'.

אך צריך להבין:

"ישורון" ו"ישראל" – משתווים בכך שיש בהם האותיות "ישר", וחלוקים זמ"ז בכך שבשם "ישראל" הנה לאחרי "ישר" בא "א-ל", שהוא א' מז' שמות הקדושים105, ואילו בשם "ישורון" הנה לאחרי "ישר" באים האותיות ו' ונ' פשוטה (סופית), ויש מקומות שבהם נכתב "ישורן" (ללא ו' בין האותיות ר' ן'), כך, שלאחרי "ישר" באה רק אות נו"ן פשוטה.

והנה, בענינה של נו"ן ארוכה מבאר רבינו הזקן106 (בפירוש הכתוב107 "ובו תדבקון") שמרומז הדבר בצורתה של האות (כמבואר בשער היחוד והאמונה108 ש"כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית המורה על ציור ההמשכה כו'") – ש"הנו"ן פשוטה יש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה (מן השורה) לרמז שתתפשט ותומשך .. למטה מטה".

וענינו בנוגע לשם "ישורון" (בנו"ן ארוכה) – שמורה על יהודי שירד רח"ל עד למטה מטה, שלכן אי אפשר להגיע אליו כאשר נמצאים בתוך השורה, אלא בהכרח לירד למטה מן השורה.

ולכאורה הרי זה היפך שם המעלה, ואיך יתאים עם האמור ש"ישורון" הוא שם היותר נעלה, למעלה מ"ישראל", ועאכו"כ למעלה מ"יעקב"?

43

ויש לומר הביאור בזה, ע"פ ענין נוסף שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת109 בענין "ישורון", שהוא גם מלשון "שיר", שאין בו ראש וסוף, כדלקמן.

כו. ובהקדמה:

כאשר מדובר אודות מלך – "ויהי בישורון מלך" – הרי המלכתו למלך אינה בגלל שיש לו מעלות בערך אל העם, אלא הוא באין ערוך למעלה מהעם – "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"110.

וטעם הדבר – לפי שכללות ענין המלכות, שצריך לציית אל המלך, אינו מצד השכל, אלא מצד קבלת-עול.

הציות מצד השכל הוא בנוגע לחכם, ועל זה אין צורך בקבלת-עול, כיון שהחכם מוכיח ע"פ שכל שצריך לעשות כך וכך; אבל בנוגע למלך – הציות אינו מצד השכל (שהרי אם מצד השכל בלבד, מה לו ולשכל המלך?!), אלא מצד קבלת-עול.

הנהגת המלך היא באופן ש"אמר מלכא עקר טורא"111: ישנו הר גבוה, ואילו הוא יהודי צנום ("אַ קליינינקער אידעלע")... ואעפ"כ, כאשר בא המלך ואומר לו: "עקר טורא" – אזי "עקר טורא"!...

הוא אמנם לא רואה את האפשרות לדבר, אבל, מה זה נוגע?! – כיון ש"אמר מלכא", הרי הוא עושה זאת מצד קבלת-עול, וקבלת-עול אינה קשורה עם שכל; שכל – אינו יכול לומר לו מאומה, ואדרבה, שכל יכול לומר לו להיפך; אבל, כיון ש"אמר מלכא", הרי הוא עושה זאת מצד קבלת-עול.

ובזה מתבטא ענין המלכות – שהוא למעלה מהגבלת השכל, למעלה אפילו משכל התורה.

וכמודגש בחילוק שבין דינו של המלך מדינם של הסנהדרין – שסנהדרין, חכמי התורה הסמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, הם קשורים ומוגבלים בדיני התורה, ואילו מלך, נותנת לו התורה כח להתנהג בהנהגה מיוחדת שאינה קשורה ומוגבלת בדיני הסנהדרין, שהרי דין התורה הוא שמלך יכול לפרוץ גדר של תורה (אלא שיש בזה ההגבלה שצריך להיות בתור הוראת שעה וכו')112, והיינו, שהתורה פוסקת ע"י

44

הסנהדרין שצריכה להיות הנהגה מצד קבלת-עול, ואפילו לא מצד הבנה והשגה של התורה.

כז. ובענין זה משתווים כל בנ"י:

ענין הקבלת-עול יכול להיות גם אצל מי שצריכים אפילו להזכיר לו שנולד יהודי, כיון שיש לו שייכות לעצם הנפש, עצם נקודת היהדות, שישנה אצל כל אחד מישראל, וכמבואר בתניא113, שכל אחד מישראל, "כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד", מוסר נפשו "אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד .. אף שאינו מאמין בה כלל בלבו"114.

והרי ענין זה הוא "ירושה לנו מאבותינו" (כמ"ש בתניא115), ובשביל להיות "יורש" – לא צריכים מעלות כלל; אם הוא בנו – אזי יורש את כל נכסי אביו, ללא נפק"מ אם הוא חכם או שאינו חכם, אם הוא גדול או קטן, וכיו"ב בנוגע לכל שאר הענינים; צריכים רק לידע אם אכן הוא הבן, ואם הוא בנו – אזי יורשו, גם אם הוא עדיין יונק, או שזה עתה נולד, ועד עכשיו לא הי' קיים במציאות כלל; הוא לא ידע שהוא יהודי; אבל ברגע שהזכירו לו שהוא בנו של הקב"ה – הנה בזה הרגע נעשה "יורש" של כל עניני הקב"ה; הוא לא שייך עדיין לשכל, ללימוד התורה וקיום המצוות, להיותו בבחי' בן-יונק שזה עתה נולד, אבל יש לו שייכות לעצם הנפש, ויש לו שייכות לקבלת-עול.

ומצד ענין קבלת-עול מלכותו ית', הרי הוא משתווה עם כל בנ"י, ונעשה חלק מכלל ישראל כפי שנקראים בשם "ישורון" – שיש בו: (א) נו"ן ארוכה, שמורה שמגיעים גם ליהודי שנפל למטה מטה, שיש בכחו להגיע (לא רק לענינים שאליהם יכול להגיע מי שהוא בבחי' "יעקב" או "ישראל", אלא) גם לענינים שאליהם יכול להגיע רק מי שהוא בבחי' "ישורון" – השייכות עם המלך ("ויהי בישורון מלך"), בן מלך; (ב) אותיות "שיר", שאין בו ראש וסוף – להורות על ההשוואה של היהודי שנמצא במדריגה תחתונה (מטה מטה עד אין תכלית) עם היהודי שנמצא במדריגה עליונה (מעלה מעלה עד אין קץ), ששניהם נעשים מציאות אחת, שזוהי המציאות של קבלת-עול.

45

והיינו לפי שענין הקבלת-עול נדרש מכל אחד מישראל, מקטן ועד גדול:

כאשר מקיימים תומ"צ מצד הרגש, או מצד הבנה והשגה, הרי זה אמנם טוב ויפה, אבל, אין זה מגיע למעלת קיום התומ"צ מצד קבלת-עול, בגלל שזוהי גזירת המלך.

וכמארז"ל116 "שלא יאמר אדם אי אפשי כו', אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" – שזוהי הנהגה ששייכת לצדיק117, והיינו, שלמרות היותו צדיק, הרי הוא אומר "אפשי", ואין זה בסתירה לענינים שלו, והדבר היחידי שמונע אותו הוא – "אבי שבשמים", ובזה גופא – לא באופן שהסביר שצריך לעשות כך, אלא "גזר עלי", באופן של גזירה.

ועד שגם משה רבינו, שענינו חכמה דקדושה – נדרש ממנו שעבודתו תהי' מצד קבלת-עול, ולא מצד הבנה והשגה.

וכמבואר בארוכה בכמה ספרים, שקיום המצות צריך להיות לא מצד סגולה, הבנה והשגה, אלא רק מצד ציווי הקב"ה, וכנוסח ברכת המצוות – כל המצוות, גם מצוות שמובנות ע"פ שכל, "עדות" – "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", היינו, שקיום המצוה אינו אלא בגלל הציווי.

ועפ"ז מובן, שכאשר מישהו אומר ליהודי: איזו שייכות יש לך עם הנחת שני זוגות תפילין, בה בשעה שאתמול לא היתה לך בכלל שייכות ליהדות, או איזו שייכות יש לך עם לימוד החסידות, בה בשעה שאתמול שמעת לראשונה שישנם אברהם יצחק ויעקב, ואתה הוא הנכד שלהם – הנה המענה על זה, שיהודי זה אינו מציאות לעצמו, אלא הוא נכלל עם כל בעלי הקבלת-עול ("אַלע קבלת-עול'ניקעס")118 ש"לוקחים" את הקב"ה מצד קבלת-עול, ועל שם זה נקראים בשם "ישורון".

כח. ועפ"ז יובן דיוק הלשון – בנוגע להתעוררות רחמים כו' – "להגן על עם ישורון":

כאשר ישנה טענה: מדוע מגיע ליהודי בני חיי ומזוני רויחי, עוד לפני שהתחיל לעסוק בענין "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" – אזי המענה הוא שיהודי זה שייך ל"עם ישורון", שם שמדגיש

46

את השייכות עם המלך – "ויהי בישורון מלך", מצד ענין הקבלת-עול כו', שלכן, הנה אפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו בפועל, אם רק יודע שזהו קידוש השם.

וכיון שמדובר אודות יהודי ששייך ל"עם ישורון" – הנה לכל לראש צריך הקב"ה ליתן לו כל המצטרך לו, ולאחרי כן, כאשר יהי' כבר בד' אמותיו של הקב"ה, אזי יכניסוהו ל"חדר", ויתחילו ללמוד עמו מאל"ף עד תי"ו.

כט. וכאשר עבודתו של הצדיק היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה של זמן ומקום, שכל וכו' (כנ"ל סי"ד),

– שזהו גם תוכן הענין ד"גבורי ישראל", היינו, לא רק בכחות הגלויים, אלא לגלות גם את ה"אוצרות" שהיו טמונים וספונים (כהלשון בהמשך ההילולא119), אשר על ידם מנצחים במלחמה כו' –

אזי גם אין שליטה לענין הזמן עליו, ולכן, "גם בהשיבם נפשם אל חיק אביהם שבשמים, אשר לו משלימים נפשותם, הנה לא זה בלבד שלא יפרדו מעל צאן מרעיתם, הנה עוד מתרפסים להדום כסא מרום, להתייצב לפני הוד א-ל רם ונשא, להגן על עם ישורון, לדרוש רחמי וחסדי האב על בנו, עמו ונחלתו",

ופועלים התעוררות רחמים על כל אחד, באיזה מעמד ומצב שלא יהי', להעמידו בקרן אורה כפשוטו ובקרן אורה ברוחניות, ולפעול עליו באופן שיהי' ניכר בגלוי שהוא "צאן מרעיתו",

וכאמור, שכאשר רואים ש"זרעו בחיים", אזי רואים ש"אף הוא בחיים".

* * *

ל. ע"פ האמור לעיל מובן עד כמה מושללים דבריהם של אלו שאומרים שכל ענין החסידות אינו אלא בבחינת "הקב"ה (כלשון הגמרא120, או כלשון רש"י121, לשון הזהר122, וכפי שנעשה לשון המורגל: "רחמנא") לבא בעי" – חס ושלום לומר כן123.

והגע עצמך:

47

מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך" – הנה כשם שבנוגע לעצמו רצונו בהנחת תפילין, שמירת שבת, אכילת כשרות, טהרת המשפחה וכו', מבלי לוותר על שום דבר, הרי אם אכן יש רגש בלבו לעזור לחבירו, כיצד יכול להגביל את עצמו לדבר אחד בלבד – רק להזכיר לו שהוא בן אברהם יצחק ויעקב?!

בהנהגה כזו – לא רק שחסר ה"כמוך", אלא זהו לגמרי מן הקצה אל הקצה: בשביל עצמו – רוצה בשר ודגים וכל מטעמים, ואילו בשביל הזולת – רוצה לתת רק כדי להשאיר אותו בחיים; בשביל זה מספיק גם לחם צר ומים לחץ, שניתן בבית האסורים, מבלי לראות אור היום – גם במצב כזה הוא בחיים; אבל בנוגע לעצמו ח"ו – הי' צועק ככרוכיא שלא יתכן מצב כזה!

אם אכן רצונו לעזור לזולת, ואומר שעושה זאת מתוך הרגש הלב – "לבא בעי" – כיצד יכול להעלים ולמנוע ממנו אחת מתרי"ג המצוות, ועאכו"כ יותר ממצוה אחת?!

ולכן, לבוא ולומר שחסידות אומרת רק ש"לבא בעי", ויותר מזה לא נוגע ח"ו – הרי זה היפך כל ענין החסידות לגמרי.

מי שסבור שיכול לצאת י"ח הנתינה לזולת בפרוטה בגשמיות, ואילו לעצמו רוצה "כל מלבושי כבוד וזבח משפחה כו'" (כפי שמאריך אדמו"ר הזקן באגה"ק124) – הרי לא זו בלבד שאין זה סדר הנהגה ד"לפנים משורת הדין", ולא זו בלבד שאין זה סדר הנהגה ע"פ דין, אלא זהו סדר הנהגה שאינו בגדר אנושיות, שהרי זה היפך האנושיות שכאשר לעצמו רוצה "מליון", נותן להזולת "פרוטה"!

והוא עוד רוצה שיטפחו על שכמו ויאמרו ש"מסר נפשו" עבור הזולת, ונותן לו כל לבו...

אם אמנם "לבא בעי", ונותן את הלב – הנה "לבא פליג לכל שייפין"125, כך, שבדרך ממילא נמשכים גם כל שאר האברים.

– ההתחלה היא אמנם מן הלב בלבד, וכמו שמי שהוא במצב של עילפון, אי אפשר לתת לו לאכול דגים ובשר וכל מטעמים, שהרי הוא שרוי בעילפון, ולכל לראש צריכים לעוררו מעלפונו; אבל אם לאחרי כן יעזבנו לנפשו לגווע ברעב רח"ל – הרי זה היפך מ"לבא בעי".

48

ואימתי יודעים שהפעולה לעורר מהתעלפות היתה באופן ד"לבא בעי" – כאשר גם לאחרי כן דואג לו שימשיך לחיות, וימשיך לחיות לכל הפחות כמותו (כפי שחי זה שטוען שנותן את לבו...),

"לכל הפחות" דייקא – כמ"ש רבינו נשיאנו126 שבנוגע לעצמו ידע איניש בנפשי' שחסר לו בישרות, ויודע בוודאות שהי' צריך להיות במעמד ומצב טוב יותר שלא בערך ממעמדו ומצבו, ואעפ"כ דורש מהקב"ה כל טוב גשמי וכל טוב רוחני; ואילו בנוגע להזולת – כיון שתורת-אמת מחייבת ללמוד זכות על כל אחד מישראל, בודאי שכן הוא האמת (שהרי התורה אינה יכולה לומר שקר ח"ו), וא"כ, מגיע להזולת שלא בערך יותר ממה שמגיע לו, ולכל הפחות צריך לדאוג שיהי' להזולת כפי שיש לו.

וע"פ מ"ש הרמב"ם127 בהדמיון שבין חולי הגוף לחולי הנפש, בריאות הגוף ובריאות הנפש, מובן, שכשם שהדברים אמורים בנוגע לעניני הגוף, כן הוא גם בנוגע לעניני הנשמה:

אם בשביל עצמך רצונך דבר נוסף מלבד נקודת היהדות – עליך לנטוע זאת גם אצל הזולת, ואז הנך הולך בדרך כזו, שלאט לאט תגיע לדרגא ד"כמוך";

אבל כאשר היחס אל הזולת הוא באופן שמסתפק בכך שידע שהוא יהודי, ואח"כ מניחו לנפשו – הנה לא זו בלבד שלא קיים מצות "ואהבת לרעך", אלא שלא התחיל כלל לעסוק במצות אהבת ישראל, ועדיין לא התחיל בענין ההבנה והשגה להבין את היוקר של תורה ומצוות, כי, אילו הי' מבין את היוקר שבזה, לא יתכן שלא הי' דואג שגם "אחיו" יזכה בכך.

וכל זה הוא מצד שורת הדין, ועאכו"כ מצד תורת החסידות, שענינה הוא לפנים משורת הדין – הרי בודאי שלא זו בלבד שאי אפשר שישאר ב"לבא בעי" בלבד, אלא עוד זאת, שצריך להשתדל עם הזולת שיניח שני זוגות תפילין (כנ"ל סכ"ז), ועד"ז בשאר המצוות (שהרי "הוקשה כל התורה כולה לתפילין"128) – לא רק המצוה עצמה, אלא גם הידור מצוה, ועד למהדרין מן המהדרין, כפי שחפץ לעצמו,

וכאשר הוא בעצמו לומד חסידות, צריך להשתדל גם בנוגע להזולת

49

שעד עתה לא נולד עדיין בעניני יהדות, שילך בדרך כזו שסוף-כל-סוף יגיע לדרגא שלו,

– וכיון ש"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו"129, לא יביא הדבר לידי קנאה, ואדרבה, הוא יהי' מרוצה מזה –

אבל ההתעסקות בזה צריכה להיות מיד בהתחלת העבודה; וכפי שרואים בפועל שכאשר הגישה מלכתחילה היא באופן שה"עובדא" שלו היא רק להחיות את הזולת, ויותר מזה לא נוגע לו – הנה סוכ"ס גם את זה לא עושים!

זוהי איפוא הדרך בעבודת השם שסלל עבורנו נשיאנו, בנוגע להתעסקות עם הזולת וגם עם עצמו – כאמור לעיל (סי"ב ואילך) שמכל אחד דורשים לפי כחו, אבל, אסור להסתפק בצעד הראשון, אלא צריכים להמשיך וללכת בדרך העולה בית א-ל, עד שיגיעו ל"מרום הרים"130 – לקיום כל תרי"ג מצוות, עם דקדוקי סופרים ומנהגי ישראל אשר תורה הם131.

וכאשר נעמדים על דרך זו – אזי מובטחים ש"הבא לטהר מסייעין אותו"132, שיש סיוע רב מלמעלה להצליח לא רק להחיות יהודי נוסף, אלא גם להעמידו לאח"ז בחיים בהרחבה, ועד לאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"133, "נחלה בלי מצרים"134.

* * *

לא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני.

* * *

לב. כרגיל בכל שנה ביום ההילולא – עושים מגבית בנוגע ל"קרן תורה", עבור אלו שלומדים תורה ללא ענינים צדדיים, אלא בשביל הלימוד בלבד – חכמתו ורצונו של הקב"ה135.

ובשייכות לזה – כאן המקום לומר ענין בתורה, בהמשך להמדובר בי"ט כסלו (שהוא ראש-השנה לתורת החסידות ולהליכה

50

בדרכי החסידות136), ועדיין נשאר בזה פרט מסויים שלא נתבאר לגמרי, כדלקמן.

לג. במאמר די"ט כסלו, ד"ה פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי137, הובא מארז"ל בברכות138 "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", ונתבאר הדיוק בלשון רז"ל "העוסק בתורה", ולא לימוד התורה סתם,

– וכפי שמשמע גם מפירוש רש"י: "פדה בשלום, זה שעסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב139 וכל נתיבותי' שלום", והרי מובן, שכדי שהתורה תפעל ענין השלום, ובפרט ע"פ דברי הגמרא בסנהדרין140 "שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת ד"ה החלצו141 כל פרטי הדרגות שנכללים ב"פמליא של מעלה" ו"פמליא של מטה" – צריך להיות (לא רק לימוד סתם, ללא יגיעה, ובודאי לא יגיעה יתירה, אלא) לימוד מיוחד בתורה: "העוסק בתורה" –

כי, הכוונה היא לפעול את הענין דפדי' בשלום, וענין זה נעשה ע"י פנימיות התורה (כמבואר במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע142, וכן במאמרי רבותינו נשיאינו שלפנ"ז), כי, נגלה דתורה הוא לימוד שיש בו מחלוקת וכו' וכו', ואין זה פדי' בשלום, והיינו, דאף שמדובר אודות מחלוקת דקדושה, הרי בקדושה גופא יש דרגא לעילא מן דרגא: יש דרגא בתורה שיש בה מחלוקת דקדושה, ויש דרגא נעלית יותר בתורה – פנימיות התורה, "דלית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו'", כדברי משה רבינו, רעיא מהימנא, ברע"מ שבזהר143, וכפי שנתבאר באגה"ק של רבינו הזקן144.

אמנם, עפ"ז נמצא לכאורה, שבכל מקום שנאמר הלשון "עוסק בתורה" – הכוונה היא ללימוד פנימיות התורה.

אבל על זה יוקשה מכמה מקומות שבהם לא משמע כן, וכמו במארז"ל בסנהדרין145, שהובא בפרק ראשון שבתניא: "כל שאפשר לעסוק

51

בתורה ואינו עוסק", "שעליו דרשו רז"ל כי146 דבר ה' בזה וגו'" – שאין הכוונה למי שאפשר לו לעסוק בחלק דפנימיות התורה דוקא ואינו עוסק, אלא כן הוא גם בנוגע לנגלה דתורה, ועד ללימוד התורה באופן הכי פשוט; כל הענינים שדורשים הקדמת ברכת התורה, הרי הם – כנוסח הברכה – בכלל מצות תלמוד תורה, ומעצמו מובן, שכל מי שאפשר לו לעסוק בהם ואינו עוסק, עליו נאמר הפסוק הנ"ל בנוגע להיפך הכבוד כו'.

ועכצ"ל, שההוכחה אינה מתיבת "עוסק" בלבד, כי בתיבת "עוסק" יכולים להיות שתי משמעויות: "העוסק בתורה" באופן שפועל הענין ד"פדה בשלום", "כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – שקאי על העסק הכי עמוק בתורה, דהיינו פנימיות התורה; ויכולים גם להשתמש בלשון "העוסק בתורה" בנוגע ללימוד נגלה דתורה, ועד ללימוד הכי פשוט.

לד. ועפ"ז יש לתרץ שינוי שמצינו בהתחלת השולחן-ערוך של רבינו הזקן בין מהדורא קמא למהדורא בתרא:

ובהקדמה – שההלכות שבהתחלת השו"ע הם אמנם "הלכות השכמת הבוקר", ולא "הלכות תלמוד תורה", אבל, כללות התורה היא באופן שכל ענין שבה בלול מכל שאר עניני התורה, וכמודגש בתלמוד בבלי – שהלכה כבבלי147 – ש"בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד"148.

[ועפ"ז מובן גם הטעם לכך ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"149 – כי, מצוה היא תוצאה מלימוד, כמארז"ל150 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וכיון שהלימוד בלול מכל חלקי התורה, לכן גם תוצאת הלימוד – מעשה המצוה – בלולה מכל חלקי מעשה המצוות151].

וכן מצינו אפילו בשולחן-ערוך – דאף שלכאורה צריך להיות השולחן-ערוך מחולק באופן שההלכות השייכות לחלק "אורח חיים" הם בפני עצמם וההלכות השייכות לחלק "יורה דעה" הם בפני עצמם, והרי הלכות תלמוד תורה הם ב"יורה דעה", והלכות השכמת הבוקר הם ב"אורח חיים", מ"מ, רואים בפועל אפילו בשו"ע של הבית-יוסף,

52

ועאכו"כ בשו"ע של רבינו הזקן, שמביא גם "תמצית ופנימיות טעמי ההלכות הנזכרים בכל דברי הראשונים והאחרונים"152 – שישנה התכללות כל חלקי התורה, אפילו חלקי השו"ע.

ובנדו"ד – שבהלכות השכמת הבוקר יש ענין שנוגע להלכות תלמוד תורה, ויש בזה שינוי בין מהדורא קמא למהדורא בתרא.

לה. בדברי רבינו הזקן בנוגע לאמירת פרשת הקרבנות קודם התפלה – מצינו שינוי בין מהדורא קמא למהדורא בתרא:

במהדורא קמא153: "אמרו חכמים154 כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, לפיכך טוב לומר בכל יום פרשת העולה ומנחה ושלמים ותודה וחטאת ואשם וכו'".

ובמהדורא בתרא155: "טוב מאד לומר פרשת הקרבנות .. לקיים מ"ש156 ונשלמה פרים שפתינו, וכמו שאמרו חכמים על פסוק157 זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו', כל העוסק בתורת עולה כו'".

ולכאורה אינו מובן:

ענינו של רבינו הזקן בשו"ע – הן במהדורא קמא והן במהדורא בתרא – אינו להביא ראי', "מנא הני מילי דאמר קרא", שהרי אין זה שייך לטעם הדבר. ובנדו"ד: הטעם לאמירת פרשת הקרבנות הוא לפי ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", ואילו המקור שממנו למדים זאת, אינו שייך לטעם הדבר, וגם אינו תמצית פירוש דברי התנאים והאמוראים כו', שהרי בענין זה אין חילוקי דעות, וכולם למדים מאותו פסוק.

וא"כ, מדוע מביא רבינו הזקן במהדורא בתרא את הפסוק "זאת התורה לעולה וגו'" שעליו אמרו "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"?

ויתירה מזה – שמביא גם את הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", אף שבגמרא הובא רק הפסוק "זאת התורה לעולה וגו'"?

וכיון שרבינו הזקן הביא זאת במהדורא בתרא של השו"ע, עכצ"ל, שניתוסף בזה איזה ענין בנוגע לדין או טעם הדין, כמו בכל פרטי הענינים

53

שניתוספו במהדורא בתרא לגבי מהדורא קמא, שעל ידם ניתוסף איזה ענין, בנגלה, בטעמי הדינים וכו', או בפנימיות הענינים.

ולכאורה: למאי נפק"מ לדינא מאיזה פסוק למדים ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", ומדוע לא מסתפק רבינו הזקן בפסוק אחד, אלא מביא שני פסוקים?

לו. ויש לומר הביאור בזה158:

אע"פ שאמרו חכמים "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", הרי עדיין אינו ברור כיצד למדים מזה ש"לפיכך טוב לומר בכל יום פרשת העולה וכו'" – כי:

הפירוש הפשוט ב"כל העוסק בתורת עולה כו'" הוא שלומד ויודע פרטי הדינים. ומה גם שבקדשים בפרט נוגע הדיוק בכוונת כל הפרטים, כפי ששנינו159 "לשם ששה דברים הזבח נשחט, לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח" ("והחטאת .. לשם חטא"), ו"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן .. לא עלו לבעלים לשם חובה", או שהן פסולים לגמרי, כמו בחטאת160.

[כלומר: גם אם תמצי לומר שהלשון "כל העוסק כו'" יכול להשתמע גם כמו "מתעסק בעלמא"161 – שזהו להיפך לגמרי מהפירוש ד"כל העוסק" מתוך כוונה מיוחדת ועמוקה, שהרי "מתעסק בעלמא" פירושו שחסר לגמרי ענין הכוונה – הרי זה שייך רק בשאר המצוות שבהם ענין הכוונה אינו העיקר, אבל קשה לומר זאת בנדו"ד, כשמדובר בנוגע לקרבנות, שבהם הכוונה היא ענין עיקרי – ברעותא דלבא תליא מילתא162].

ועפ"ז, מי שלא לומד ויודע כל פרטי הענין, אלא רק כללות הענין כו', וכמו אמירת פרשת הקרבנות כפי שנקבע בסידור, ו"מעשה רב", שכל אחד מישראל אומרה בכל יום – לכאורה לא שייך לומר על זה "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", שהרי גם אם הקריב עולה באופן כזה, ללא ידיעה וכוונה בכל הפרטים, לא יצא ידי חובתו.

לז. וכדי להבהיר זאת – מוסיף רבינו הזקן במהדורא בתרא (שבה באים כמה ענינים בתוספת ביאור לגבי מהדורא קמא) "טוב מאד

54

לומר פרשת הקרבנות .. כמו שאמרו חכמים על פסוק זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו', כל העוסק בתורת עולה וכו'":

הלימוד ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" הוא מהפסוק "זאת התורה לעולה וגו'" – "זאת התורה" דייקא, לא "לימוד", "עסק", או כלשון הכתוב בתנ"ך163 "בתורתו יהגה", אלא "תורה" בלבד.

ומזה מובן, שגם אם רק אומרים פרשת קרבן עולה כפי שכתובה בתורה, אמירת הפסוקים בלבד (אפילו אם לא יאמר לאח"ז פרק "איזהו מקומן") – שענין זה הוא בכלל "זאת התורה לעולה" (פרשת עולה כפי שכתובה בתורה), והראי', שצריכים לברך על זה ברכת התורה – הנה על זה אמרו ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה".

והיינו, ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" נאמר לא רק על מי שלומד תורת העולה בעיון, לידע ולברר פרטי הדינים וטעמיהם כו', אלא גם על מי שרק קורא פסוקי התורה בפרשת העולה קודם התפלה, כמתעסק בעלמא, כפי שמתפלל שאר התפלה... והרי בשאר התפלה (מלבד פסוק ראשון דק"ש וברכה ראשונה דשמו"ע), גם אם לא כיון לבו, אינו חוזר164, ועאכו"כ בנוגע לענינים שמוסיפים קודם התפלה, שבודאי אינו חוזר בשביל שלא כיון.

לח. ומוסיף רבינו הזקן ומקדים – "לקיים מ"ש ונשלמה פרים שפתינו":

מהפסוק "זאת התורה לעולה גו'", אין הוכחה שיש צורך באמירת פרשת הקרבנות בדיבור, "למוצאיהם בפה"165 דוקא, אלא יכול להיות שגם המחשבה בענין פרשת הקרבנות היא בכלל "זאת התורה לעולה וגו'".

ואדרבה: עיקר ענין התורה הוא הבנה והשגה, ובפרט בנוגע לקרבנות, שצריכה להיות כוונה דוקא, כנ"ל (סל"ו) שצריך לכוין "לשם ששה דברים", והרי לא מצינו שהכהן צריך לאמרם בפה דוקא, אלא בודאי יכול לצאת י"ח ע"י כוונה במחשבה; אמירה בפה מצינו בנוגע לחלות קדושת הקרבן166, אבל לא בנוגע להקרבה לשם ששה דברים הנ"ל.

ולכן כותב רבינו הזקן "טוב מאד לומר פרשת הקרבנות .. לקיים

55

מ"ש ונשלמה פרים שפתינו" – "שפתינו" דייקא, שמזה מוכח שצריך להיות אמירה בדיבור דוקא.

לט. ולהעיר:

במסכת מגילה167 שנינו: "אמר אברהם לפני הקב"ה .. במה אדע (מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עוונותיהן), אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו'168 (כלומר, הקרבנות יכפרו עליהן), אמר לפניו, רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם".

ואף שלא נזכר כאן הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", אין צורך בלימוד נוסף שאין הכוונה לענין שבמחשבה, כי אם בדיבור דוקא – כי, בסוגיא זו מדובר אודות הקריאה בספר תורה בציבור, בעשרה מישראל, שמצטרפים יחדיו ונעשים מציאות אחת (ולא עשרה נפרדים), והרי הצירוף וחיבור של עשרה מישראל בענין אחד אינו יכול להיות כל זמן שכל אחד מהם נשאר במחשבתו, כי אם, כאשר ישנו ענין שבא בדיבור הנשמע אל הזולת, שאז שייך הענין ד"שומע כעונה"169, או ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כמו עם שבשדות דאניסי, כדברי הגמרא במסכת ר"ה170, ועכצ"ל, שהפירוש ד"קוראין בהן" (ב"סדר קרבנות") הוא בדיבור דוקא.

משא"כ בנדו"ד, שמדובר אודות אמירת פרשת הקרבנות ע"י כל יחיד בפני עצמו בתור הקדמה לתפלה – הרי מצד הפסוק "זאת התורה לעולה וגו'" יכולים לפרש שמספיקה מחשבה בלבד (ואדרבה: במושכל ראשון מסתבר יותר לומר ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" לא קאי על אמירה סתם, אלא דוקא על לימוד בכוונה כו'), ולכן יש צורך בפסוק "ונשלמה פרים שפתינו" ללמדנו שיש צורך בדיבור דוקא (וגם ללא כוונה ומחשבה באופן של הבנה והשגה, אלא דיבור בלבד, כיון ששייך ל"זאת התורה גו'", שהרי מחוייב בברכת התורה).

מ. אמנם, עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא – מדוע לא מסתפק רבינו הזקן בפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", ומביא גם את הפסוק "זאת התורה לעולה וגו'":

56

שלילת הטעות ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" קאי רק על הלימוד בעיון כו' – מובנת גם מהפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", שהרי לא נאמר "ונשלמה פרים" ע"י הלב והשפתים, או ע"י המוח (שכל והבנה) והשפתים, אלא ע"י "שפתינו" בלבד, והענין ד"שפתינו" ישנו גם אצל מי שקורא פרשת הקרבנות באופן שלא ידע מאי דקאמר, ועי"ז נעשה גם אצלו הענין ד"נשלמה פרים" – "כאילו הקריב".

וא"כ, הי' רבינו הזקן יכול לכתוב רק "טוב מאד לומר פרשת הקרבנות .. לקיים מ"ש ונשלמה פרים שפתינו", ולמה הוצרך להביא גם הפסוק "זאת התורה לעולה וגו'"?

מא. ויובן ע"פ הדין בנגלה דתורה (שמשתקף גם בתורת החסידות ובעבודת ה') בנוגע לברכות:

ישנם ברכות שכוללים כמה מינים וסוגים, וישנם גם ברכות על פרט מסויים שמוציאים מכללות המין ומייחדים עבורו ברכה מיוחדת, וכמו: כל פרטי ברכות הנהנין לגבי ברכת "שהכל נהי' בדברו"; ברכת "בורא פרי העץ" לגבי ברכת "בורא פרי האדמה"; ברכת היין לגבי ברכת פרי העץ, וכיו"ב.

והכלל בזה – כדאיתא בגמרא171 – שטוב יותר לייחד ברכה עבור מין זה בלבד, מאשר ברכה כללית שכוללת מין זה ועוד כמה מינים בדומה לו.

ועד"ז – ועאכו"כ – בנוגע לקרבנות:

מהפסוק "ונשלמה פרים שפתינו" יכולים ללמוד בנוגע לאמירת פסוק כללי בנוגע לכללות ענין הקרבנות, שעל ידו פועלים את הענין הכללי המשותף לכל הקרבנות, כמדובר בהמאמר172 שענין הקרבן הוא קירוב הכחות והחושים, ו"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"173; אבל אין מזה ראי' בנוגע לאמירת פסוקי התורה שבהם נתבארו פרטי עניני הקרבנות, שבהם חלוקים זה מזה.

ולכן, לאחרי שרבינו הזקן כותב "טוב מאד לומר פרשת הקרבנות .. לקיים מ"ש ונשלמה פרים שפתינו", מוסיף: "וכמו שאמרו חכמים על פסוק זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו', כל העוסק בתורת עולה וכו'", כדי לבאר שלא די באמירת פרשת הקרבנות בכלל, היינו, ענין כללי

57

ששייך בכל הקרבנות, אלא צריך לומר פרשת כל קרבן בפני עצמו: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו'", כיון שצריכים לפעול ע"י "שפתינו" לא רק את הענין הכללי שבכל הקרבנות, אלא גם את הענין הפרטי שבכל קרבן.

ומובן, שהצורך בדיבור, "שפתינו" דוקא, הוא גם בנוגע לפרטי הקרבנות, ולא יתכן לומר שהצורך בדיבור הוא רק בנוגע לכללות ענין הקרבנות, ואילו בנוגע לפרטי הקרבנות מספיק מחשבה בלבד – דכלפי לייא: אם בשביל הענין הכללי של קרבנות לא מספיק מחשבה, אלא בהכרח שיומשך בדיבור – עאכו"כ בנוגע לענין המיוחד שיש בכל קרבן מלבד המעלה הכללית שבכל הקרבנות, כמו קרבן עולה, שמכפר על מצות עשה174, ועד"ז בשאר הקרבנות.

מב. והנקודה בנוגע לעניננו – שלימוד התורה יכול להיות מן הקצה אל הקצה:

מחד גיסא – מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, אפילו רגע אחד במשך המעת-לעת, ואילו במשך כל המעל"ע עסק בתורה – עליו נאמר הקצה האחרון בענין העונשים, הן בעוה"ז והן בעוה"ב; ולאידך גיסא – יש מי שיוצא ידי חובתו בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ועד שיש מי שיוצא ידי חובתו בקריאת-שמע175, ולא זו בלבד שיוצא ידי חובת לימוד התורה, אלא שקיים "לא ימוש גו' והגית בו יומם ולילה"176, שזהו מה שנאמר על עילוי גדול בתורה, שיומם ולילה הוגה בתורה.

ומתרץ רבינו הזקן177, שהדבר תלוי באפשרויות שניתנו לו מלמעלה:

כל אחד מישראל צריך ללמוד תורה בכל רגע פנוי, והיינו, שכאשר יש לו רגע שע"פ תורה הוא פנוי, צריך למלא אותו בלימוד התורה,

אבל, יש כאלו שע"פ תורה אין להם זמן פנוי ללמוד תורה מלבד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, היינו, שכך נקבע מלמעלה – מצד סיבות מסיבות שונות, מצד שרש נשמתם וכיו"ב,

ובא' מב' האופנים178: (א) עבורו מספיק פרק אחד שחרית ופרק

58

אחד ערבית, כיון שכבר השלים כל השאר בגלגול שלפנ"ז, או באיזה אופן אחר; (ב) הקב"ה ישלים לו את כל השאר;

ולאידך גיסא, גם כאשר לומד תורה במשך כל המעת-לעת, אבל ישנו רגע אחד שרצונו של הקב"ה שיעשה ממנו רגע של תורה, ואינו עושה זאת – הרי עליו נאמר "כי דבר ה' בזה", וכו' וכו'.

ולהעיר גם מדברי הגמרא במסכת עירובין179: "אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא (אפילו ציווי עבודה קלה היתה מבטלת אותי), לא תנאי" (לא הייתי שונה כמו ששניתי) – שמזה מובן גודל מעלת הלימוד בדקות כו', אבל מזה מובן גם דבר חידוש, שישנו אופן שפלוני נפטר מאופן הלימוד שלו, מצד ענין כזה שאצל חבירו אין זה מבלבל כלל, וביכלתו ללמוד תורה בהרחבה ובהעמקה גם באופן כזה.

וכללות הענין בזה – שלכל אחד מישראל ישנו החלק שלו בתורה, כמ"ש180 "ותן חלקנו בתורתך", ואל תהי "בז ליום קטנות"181, וכל זה תלוי לפי יכולת השגת שכלו ושרש נשמתו, כמ"ש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה182 וגם בתניא183.

מג. וזהו גם מה שנזכר לעיל (סל"ב) בנוגע ל"קרן תורה" – עבור אלו שלומדים תורה ללא ענינים צדדיים, תורה בלבד, מבלי לערב זאת עם איזה ענין שלא יהי'.

ומזה מובן גם בנוגע להמשתתפים בזה – כנהוג כאן בכלל ב"מגביות" – שלא נוגע ההכרזות, כי אם ההשתתפות בפועל.

ואלו שרוצים שיזכירו אותם על הציון – יכול כל אחד לצרף, ביחד או בפתקא בפני עצמה, שמו ושם אמו, להזכירם על הציון של בעל ההילולא.

ויתן השי"ת הרחבה והעמקה בהבנה והשגה בלימוד התורה הלוך והוסיף ואור.

וענין זה יגדיל גם את ה"כוס" – כדברי רבינו נשיאנו184 שעל התורה נאמר185 "כוס ישועות אשא" – לקבל את ברכותיו של הקב"ה,

59

והברכה תהי' בב' האופנים101: "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"186, והלימוד יביא לידי מעשה – "את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", שגם על זה צריכים לברכה מיוחדת; וגם הברכה "ונתתי גשמיכם בעתם", כמבואר בספרי חסידות187 שהו"ע המשכת הגשמיות כל דבר בעתו ובזמנו, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אין אדיר כה'"].

* * *

מד. דובר לעיל בנוגע לתורה, שצריך להיות באופן שלא יהי' מעורב בזה ענינים אחרים, שזהו אופן הלימוד שקשור עם המגבית הנ"ל, וכך צריך להיות ענין התורה בכלל.

וזהו גם הענין ד"תורה אחת לכולנה"188 – שבתורה גופא צריך להיות ניכר ענין האחדות יותר מאשר במצוות:

אע"פ שגם במצוות ישנו הכלל ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"149, כיון שכל מצוה כלולה מכל המצוות ולכן קשורה עם כל המצוות, הנה בתורה ניכר הדבר עוד יותר, שלכן התורה היא למעלה מהגבלת הזמן והמקום, וכנ"ל ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", גם כאשר אין זה במקום ובזמן שביהמ"ק הי' קיים, משא"כ במצוות189.

והיינו לפי שבתורה יש ענין האחדות – היפך ענין ההתחלקות – בגלוי יותר מאשר בענין המצוות.

ובתורה גופא מודגש הדבר יותר בחלק התורה שעליו נאמר ברעיא מהימנא ש"לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו'" (כנ"ל סל"ג) – שזהו ענין לימוד פנימיות התורה בכלל, ובפרט תורת החסידות.

ומזה מובן, שבהתאם לכך צריכה להיות גם הגישה בנוגע לעבודת השם – וזוהי אחת הנקודות שבה צריכים להיות חלוקים פעולות חב"ד וארגוני חב"ד מכל שאר ארגונים וקבוצות שאצלם יכולה להיות גישה אחרת, כדלקמן.

מה. כשם שבכל דבר חי, טבע הדברים הוא שהסימן של חיות הוא צמיחה וגידול – כך גם בנוגע לכל ארגון וקבוצה, שהסימן לחיות הוא

60

כאשר רוצים למשוך ולקרב עוד מישהו, ולא רק עוד אחד, אלא עוד שנים ושלש וכהנה וכהנה.

וכאשר מדובר אודות קבוצה וארגון הקשורים עם קדושה, הרי ענינם הוא – שיתוסף בעניני תורה ומצוות, והתנאי להצלחה גדולה בזה הוא ההתאחדות עם כו"כ מישראל, כמבואר בארוכה בדרושי החלצו141 וקונטרס החלצו190 ע"י כל רבי ונשיא בדורו, שעי"ז ניתוסף בהצלחת הענין כמה פעמים ככה.

ובענין זה, הנה הגישה המקובלת אצל עמא דבר (אפילו בעניני קדושה) היא – שלכל לראש משקיעים כחות שפלוני יהי' חבר או חברה (ובלשון המדינה: "מעמבער") בארגון זה וקבוצה זו, ואז מתחילים ליתן לו את הענינים הטובים שקבוצה או ארגון או כתה זו נותנת לחברים שלה.

בודאי צריכים וחייבים ליתן, אבל, יש בזה הגבלה מצד הדין בקדושה ש"עניי עירך קודמין"191, ולכן צריכים תחילה לפעול שיהי' שייך "לעירך", ואח"כ יתנו לו מה שצריך ליתן לו.

אך יש גם גישה הפכית – שלכל לראש צריכים ליתן להזולת, שכן, סוכ"ס זו היא התכלית,

– שהרי אין הכוונה שענין התורה ומצוות וענין הטוב בכלל הוא כדי שתוכל להיות הכיתה או הקבוצה או הארגון שמתעסקים בזה, אלא להיפך: הצורך בהתאחדות הקבוצה או הארגון הוא כדי שעי"ז יתוסף בטוב בכלל ובעניני תומ"צ בפרט –

ולכן, הסדר הוא – לא מן הקל אל הכבד, לעשותו תחילה חבר או חברה, ואח"כ ליתן לו מהענינים שבהם הוא "עני" וצריכים לעזור לו, אלא לכל לראש צריכים ליתן לו כל מה שאפשר, ואח"כ באים אליו ואומרים לו: שמע נא! להוי ידוע לך שישנה קבוצה שענינה ליתן לבני-אדם ולבנ"י מה שניתן לך, עזור לנו איפוא בעבודתנו!...

האמת היא שבשני האופנים יש צורך בשני הענינים:

נוסף על העיקר שענין הטוב וקדושה יתפשט בכל מקום עד ש"מלאה הארץ"192 בענין זה, יש צורך גם שיתוספו יותר מתעסקים בזה,

61

שהרי "תשועה ברוב יועץ"193 בנוגע להבנה והשגה, ו"הכל לפי רוב המעשה"194, ואינו דומה יחיד המתעסק לציבור המתעסקים195, ו"ברוב עם הדרת מלך"196 (כפי שנאמר בנוגע לעניני תומ"צ197) אין לו שיעור, שכאשר ניתוסף עוד יהודי, הרי זה מוסיף ב"הדרת מלך", מלכו של עולם198, ולכן צריכה להיות גם ההשתדלות שיתוספו עוד מתעסקים במטרה שבה עוסקת הקבוצה.

אבל אעפ"כ, אין זה מגיע לחשיבות עצם הענין של הפצת תורה ומצוותי' בכל מקום שידו מגעת.

ויפה שעה אחת קודם: כיון שצריכים להמתין משך זמן ("אַ וויילע") עד שפלוני יהי' חבר או חברה – הרי חבל על הזמן; בינתיים צריכים ליתן לו את כל הענינים, גם אם יתארך משך הזמן ("אפילו אַז די "וויילע" וועט נעמען מער ווי איין וויילע").

מו. וזו היתה גם הגישה של בעל ההילולא, וכך קבע את ההוראות בנוגע לכל הארגונים אשר בשם חב"ד יקראו או שיש להם שייכות לחב"ד – שהצד השוה שבכולם הוא להפיץ "דעה את הוי' כמים לים מכסים"192, לימוד התורה, ואופן הלימוד שיבוא לידי מעשה בפועל, שזהו"ע ה"בכן" – שלכל לראש יש להתעסק עם כל מי שפוגשים בנוגע לנקודה זו, ורק אח"כ בא הענין השני – לספר לו שישנם כאלו שמתעסקים בזה, וביכלתו ליטול חלק ולסייע להם, שאז יהי' גם הענין ד"מאיר עיני שניהם הוי'"199, כדברי הגמרא במסכת תמורה200, שמביא רבינו הזקן בתור הקדמה לספר התניא,

– שנקרא תורה-שבכתב דתורת החסידות (כמ"ש רבינו נשיאנו ברשימה הידועה שכבר נדפסה201), וכשם שבתושב"כ הכללית, הרי אף שאין פוסקים דינים מחומש, אלא מעיינים בתושבע"פ ועד לשו"ע, אבל ענינים כלליים וכללות ההנהגה למדים מתושב"כ כפשוטה [ולדוגמא: בנוגע לפרטי הענין דלימוד התורה, יש לעיין בשו"ע הלכות ת"ת, אבל כללות הענין ד"ושננתם לבניך"202 יודעים כבר מתושב"כ, ועד"ז כללות

62

הענין דשמירת שבת – "זכור" ו"שמור" – יודעים מתושב"כ, ואילו בנוגע לפרטי הענינים, לידע מהי מלאכה וכו' וכו' – יש לעיין בתושבע"פ עד לשו"ע], כן הוא גם בנוגע לתושב"כ ותושבע"פ דתורת החסידות ביחס לעבודת השם ע"פ תורת החסידות.

וזוהי ההוראה בנוגע לכללות הגישה – שלכל לראש צריך להשתדל בהענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי'"192, עי"ז שעוסק לא רק עם עצמו, אלא עם עוד אחד מישראל, ועם רבים מישראל; ואח"כ יש להשתדל שעוד ועוד יהודים ישתתפו בעבודה זו, אבל, אי אפשר להמתין עד שיתוסף עוד מישהו לעסוק בזה; בינתיים, הנה כל אלו שיודעים מענין זה, הרי ענינם הוא לעסוק בזה.

ובענין זה משתווים כל בנ"י – כמדובר לעיל (סכ"ה) בנוגע לשם "ישורון", וכמובן גם מהדין בנגלה דתורה "ברוב עם הדרת מלך", שאין הפירוש בזה שצריכים להתוסף דוקא לומדי תורה בעיון, לומדי תורה בכלל, או מארי עובדין טבין, אלא כל יהודי שרק שייך לצרפו לעשרה מישראל, הנה כאשר ניתוסף עוד אחד ועוד אחד, אזי "ברוב עם הדרת מלך",

וכן הוא בנוגע לענין זה – שצריכים להשתדל לא רק בנוגע להעיקר, לקרב כל אחד מישראל לענין התורה ומצוותי' כפי שהם חדורים ב"מאור" שבתורה, שזהו האור וחיות של תורת החסידות, אלא גם לפעול עליו שישתתף בעבודת הפצת היהדות, תורה ומצוותי', שהרי הקירוב ללימוד התורה וקיום המצוות בכלל כולל גם מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא "כלל גדול בתורה"186, ומצד "ואהבת לרעך כמוך" נעשית עבודתו באופן שגם הוא משתתף בהפצת התורה והיהדות.

ובנוגע לכל ענינים אלו ישנה ההבטחה המוזכרת לעיל (ס"ל): "הבא לטהר" – וכדיוק רבינו הזקן203 בלשון "לטהר"132 (ולא "ליטהר"), "שהוא פועל יוצא דמשמע לטהר את אחרים" – "מסייעין אותו" בסיוע רב מלמעלה, ובלשון הגמרא204: "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה", ועושה עבודתו בהצלחה רבה ומופלגה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

* * *

63

מז. דובר באריכות בהתוועדות די"ט כסלו46 ובהתוועדויות שלאח"ז בנוגע לתורת החסידות, שזהו"ע שקשור עם יחידה שבנפש.

וענין זה קשור גם עם המאמר "כל העוסק בתורה כו' כאילו פדאני כו'":

הענין ד"פדאני" בפועל (לא רק "כאילו פדאני") נעשה ע"י "יפוצו מעינותיך", שאז יהיו כל הענינים בעולם בצורה אחרת ובאופן אחר לגמרי.

וכיון שה"מסובב" הוא שיהי' שינוי בכל הענינים, עכצ"ל, שגם ה"סיבה" היא (לא ענין פרטי, אלא) ענין כללי שכולל את כל הענינים.

וענינו בנפש – בחי' יחידה שבנפש, שהיא המקיף על כל ד' הענינים דנפש רוח נשמה וגם חי', דלא כמו חי', שעם היותה בחי' מקיף לגבי נפש רוח ונשמה, הרי היא באותה "שורה" יחד עמהם, ואילו יחידה היא המקיף על כל ד' הענינים, החל מחי' וכלה בנפש.

ובדוגמת המבואר במאמר205 בענין החילוק בין מקיף הקרוב למקיף הרחוק – שענינם בנפש הוא חי' (מקיף הקרוב) ויחידה (מקיף הרחוק) – והרי מקיף הרחוק מקיף לא רק את הפנימי, אלא גם את המקיף הקרוב, כמבואר הענין בארוכה בכו"כ מקומות.

ועד"ז בנוגע לתורת החסידות, יחידה שבתורה – שהיא המקיף על כל חלקי התורה, והיינו, שאע"פ שזהו מקיף הרחוק, מ"מ נקרא מקיף, כיון שמשפיע ופועל ("עס מאַכט איבער") על כל חלקי התורה.

וע"ד משנת"ל (סכ"ז), שענין המס"נ פועל "אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד .. אף שאינו מאמין בה כלל בלבו" (כדברי אדה"ז בתניא), וכך גם בתורת החסידות (בחי' היחידה), שמדגישה (לא רק בתור ענין נוסף, אלא בהדגשה) שכל ענין מוכרח לירד ולבוא ב"בכן", שזהו"ע של עשי' דוקא, עשי' שבתורה, עשי' שבמצוות, ועשי' שבין אדם לחבירו – עשי' כפשוטה, שדוקא אז לוקחים את הענין כולו.

וכמשנ"ת בהמשך ההילולא בפרק השייך לשנה זו206, ששכל עמוק ביותר, שהוא נעלם בעצם, בבחי' סתימא דכל סתימין, שהוא מקיף וסתים הן על הפנימי והן על המקיף (מקיף הרחוק), ואעפ"כ נקרא בשם מקיף,

64

כיון שפועל כו' – לוקחים אותו דוקא ע"י משלים וחידות וסיפורים שבתורה, שבהם יש "יותר תענוג" (כתורת הבעש"ט207), ובזה נמשך כל העצם, כפי שמאריך כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בד"ה והוא כחתן208.

וכמו"כ בנוגע להמוזכר לעיל (ס"ל) ע"ד הפתגם שענין החסידות הוא ש"רחמנא לבא בעי" – שזהו פתגם שנאמר ע"י יהודים, ויהודי אינו יכול לומר דבר שאין לו יסוד בתורה – שהיסוד לזה הוא אמיתי:

מבואר בחסידות209 שעצם הנפש שורה (לא במוח, אלא) דוקא בלב. – הכחות הנעלים שבנפש ועד לכללות הנפש, משכנם במוח, ומשם נמשכים גם בלב (כמבואר בתניא210), אבל עצם הנפש – עיקרו בלב, ולא במוח. וזהו שתורת החסידות – יחידה, עצם הנפש – אומרת ש"רחמנא לבא בעי".

אבל, אין זה ח"ו באופן שיכול להיות חסר משהו בעשי'.

ואדרבה: כמה שכולם תובעים שצריך להיות "בכן" ועשי' – תובעת תורת החסידות שלא בערך יותר, כי, חסידות תובעת שהעשי' תהי' ג"כ מצד "לבא בעי".

וכאשר העשי' היא מצד "לבא בעי" – הרי זה ע"ד האמור לעיל (סכ"ב) שבידעו שזהו ענין שנוגע לחייו, אזי גם הגוף הגשמי של אדם פשוט יכול לדחוק את עצמו ולעבור דרך חור שאינו לפי מדת גופו, אע"פ שע"ד הרגיל לא תתכן מציאות כזו, וע"פ תורה אין מציאות כזו, שהרי ע"פ דין תורה (גופי תורה) "אמתא באמתא היכי יתיב"211, כפי שמצינו בנוגע לסוכה ומקוה וכו', אבל, במה דברים אמורים – קודם שמדובר אודות יחידה; אבל מצד יחידה שבנפש, יחידה שבתורה – הרי זה באופן שמי מעיין מטהרים בכל-שהוא212.

והיינו, שכאשר העשי' באה מצד "לבא בעי", מצד עצם הנפש, שזהו ענינה של תורת החסידות – אזי גם העשי' קשורה עם עצם הנפש, ואדרבה: עצם הנפש לוקחים ע"י עשי' דוקא, ולא ע"י הכחות הנעלים יותר, כמובן מדברי רבותינו נשיאינו213.

65

מח. המשך השיחה, ביאור השתקפות ענין זה בנגלה בתורה, ש"ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום"214, שבד' אמות מתפשטת בחי' היחידה, בשביל קנין חפץ שמחוץ לאדם215 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בקונטרס ענינה של תורת החסידות ס"כ216.

מט. ויש להוסיף ולהעיר, שדין זה נוגע בעיקר לענין גיטין וקידושין:

כללות הענין שעצם הנפש מתקשרת עם הגוף – דלכאורה, מה זה עשה הוי', לקשר "חלק אלקה ממעל ממש"17 עם גוף גשמי?! – הרי זה בשביל ענין הנישואין, שזהו"ע דמתן-תורה, שנקרא בשם "חתונה"217, החתונה של ישראל עם הקב"ה; החתונה של ה"חלק אלקה ממעל ממש" עם העצם שממנו בא ה"חלק". וזוהי הסיבה שבגללה נתקשר עצם הנפש עם הגוף (כי לולי זאת לא היתה שייכות ביניהם כלל) – כדי שיהי' ענין הקידושין.

וכדי שענין הקידושין יהי' באופן של בחירה חפשית, שבשביל זה צריך להראות גם את הענין ההפכי – נעשה גם מציאות של "גיטין".

ואדרבה: כדי שיוכל להיות ענין של חתונה, צריך להיות תחילה ענין של פירוד, שהרי לא שייך ענין של חתונה מיני ובי' – ב"עתיקא קדישא" ישנו יחוד מ"ה וב"ן מיני' ובי'218, אבל בעולם, צריך להיות איש בפני עצמו ואשה בפני עצמה, ואח"כ נעשית החתונה.

והיינו, שלאחרי שישנו הענין ד"ויצאה"219 – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אזי נעשה אח"כ הענין ד"והיתה"219 – הענין דמתן-תורה.

ולכן יש סברא שקנין ד' אמות בכל מקום הוא תקנה דרבנן, ואילו בגיטין וקידושין הרי זה מן התורה220 – כיון שזהו כללות הענין דמ"ת,

66

כדי שעצם הנפש תפעל לשנות את העולם, ע"י פעולה באמצעות כחות הגלויים, כמוזכר לעיל (במאמר221) אודות דברי הצ"צ222 בענין פעולת הרצון על כל האברים, שהרגל תלך, היד תתן והעין תראה כו', אבל הענין בפועל – ההליכה והראי' – נעשה ע"י כחות הגלויים.

וכן הוא בתורת החסידות ועניני' – שזהו ענין שכולל ומקיף את כל הד' אמות, כל עניני האדם, ופועל בהם שיהיו כפי שצריכים להיות מצד עצם הנפש.

וכיצד לוקחים זאת – ע"י "עשי' לעילא"223, או בסגנון שכותב רבינו נשיאנו כו"כ פעמים224, שמוכרח להיות "בכן", וזוהי הוכחה שהי' "ענין" שממנו יבוא ה"בכן".

נ. ובנוגע לעניננו – בעמדנו עתה בהתוועדות של כו"כ עשיריות מישראל, שאז ישנה ההבטחה ש"אכל בי' עשרה שכינתא שריא"225, ועאכו"כ "ברוב עם", ועאכו"כ שאין זה במעמד ומצב ש"אינם מדברים בדברי תורה"226, אלא מדברים דברי התעוררות לתורה ומצוותי' – הרי זה צריך לבוא בענין של "בכן".

וכפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמכתב המוזכר לעיל (סי"א. סכ"א) – שיומשך בכל הענינים שרבינו נשיאנו בעל ההילולא מסר נפשו עליהם על מנת שיהי' להם קיום נצחי עד כי יבוא שילה, שכל אחד יעסוק בזה באופן דהלוך והוסיף הלוך ואור, ומתוך שמחה וטוב לבב.

נא. ובזה גופא ישנו מה ש"הוא" צריך לעשות, ומה ש"היא" צריכה לעשות; מה שצריכים לעשות אנשים מישראל, ומה שצריכות לעשות נשים בישראל.

והרי בנוגע למתן-תורה הי' הסדר שתחילה היתה האמירה לנשים ("כה תאמר לבית יעקב") בלשון רכה, ואח"כ דברים קשים כגידים לאנשים ("ותגיד לבני ישראל")227, ועי"ז נעשית התורה קנין נצחי.

וזוהי גם ההוראה בימינו אלה – דכיון שהתורה קבעה סדר זה, הרי זה סימן שניתנו לנשים כחות מיוחדים שיוכלו להבקיע ("דורכ-

67

ברעכן") את "כל ההתחלות קשות"228, ולאחרי כן יוכלו כולם לילך אחריהן, ועד שיהי' כפי שהי' ב"ימי צאתך מארץ מצרים", ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"229, וכך יהי' גם בגאולה הבאה.

וענין זה קשור גם עם הצמח-צדק230:

גדלותו של הצמח-צדק קשורה עם אופן החינוך שלו, שהי' ע"י רבינו הזקן, החל מהוראתו שאפילו השינה שלו תהי' בד' אמות של תורה, בסמיכות לארון-הקודש (כידוע סיפור רבינו נשיאנו231), ומזה גדל אח"כ מי שענינו הי' כשמו: "צמח-צדק" (וכידוע שזוהי הגימטריא של שמו, כמדובר כמ"פ232).

וכל זה נפעל ע"י המסירות-נפש של אמו, כידוע ומבואר בארוכה בהשיחות והסיפורים והזכרונות של רבינו, בעל ההילולא233.

וזוהי גם נתינת-כח והוראת-דרך וציווי – באופן של בקשה – לכל אחת ואחת מנשי ובנות ישראל בכלל, ובמיוחד לנשי ובנות חב"ד – שתלכנה בדרך הישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, וכולם לאחריהן, עד ש"יבוא שילה"234 בקרוב ממש, ויוליכנו קוממיות לארצנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הצ"צ – "ימין ה'", "צמאה לך נפשי", וניגון אדמו"ר מהר"ש – "לכתחילה אַריבער".

אח"כ אמר: אלו שהגיעו מכפר-חב"ד או שנוסעים לכפר-חב"ד – יאמרו "לחיים" עבור כפר-חב"ד שני וכפר-חב"ד ראשון235.

ואח"כ צוה לנגן "ופרצת"].

* * *

נב. כשם שישנו דין ש"בתר רישא גופא אזיל" (כנ"ל סי"א), כמו"כ יש גם דין הפכי – "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו"236.

68

וזהו ג"כ מ"ש במכתב הנ"ל ש"לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" – שזה מורה שהם נמצאים בהמקום שבו נמצא ה"תלמיד שגלה"; וממשיך במכתב, ש"לא זה בלבד .. הנה עוד מתרפסים להדום כסא מרום .. להגן על עם ישורון וכו'".

ומידי שנה בשנה נעשה כל זה באופן נעלה יותר, שהרי "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר237 ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"238.

[ולהעיר, ששני ענינים הנ"ל הם מן הקצה אל הקצה, והרי זה ע"ד משנת"ל (סמ"ז ואילך) בנוגע לענין החסידות, שאת ה"עצם" לוקחים דוקא בענין חיצוני כמו משל וסיפור, וכן הוא בעבודתו הפרטית של כל אחד – שעצם הנפש צריך להיות נוגע וניכר באופן ההתעסקות בענינים של ה"בכן"].

וכאשר "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו", הרי מובן, שבשעה שהרב מתעלה לדרגא עליונה יותר, הרי זה נתינת-כח שתתבטל הגלות שלו (של הרב), וכיון שהאפשרות לזה היא דוקא כאשר תתבטל הגלות של התלמיד, הרי זה תוספת כח לבטל גם את הגלות של התלמיד בכל מקום שהוא נמצא.

והרי "תלמיד" ע"פ דין תורה הוא – לא רק מי שלמד ממנו תורה כל ימיו, אלא אפילו אם רק למד ממנו את פירוש התיבות "זוהמא ליסטרון", "כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה כו'"239 (היינו, שבערך המשקה שבקדירה הרי זה ענין של זוהמא), ובזה גופא – לא באופן שהוא בעצמו עושה זאת, אלא הוא רק למד שיש מציאות כזו שיכולה לעשות זאת, מבלי לדעת פרטי הדברים בזה – הרי הוא נקרא כבר בשם "תלמיד", והרב משתדל שיצא מהגלות, כיון שזה נוגע לחירות של הרב.

ובכל שנה ושנה, כאשר הולך "מחיל אל חיל (יראה אל אלקים בציון)", נעשית השתדלות נוספת, ובמילא מובן, שהגאולה נעשית קרוב יותר ובמוחש יותר, ולמטה מעשרה טפחים בפועל.

נג. ובנוגע לעניננו:

כיון שבעל הגאולה הי' להוט ("האָט זיך געקאָכט") ומקושר גם עם יהודים שנמצאים לעת-עתה במקום שמגלין אותו – הנה מצד זה

69

שביום ההילולא נעשית עלי', והרי אמיתית ענין העלי' – שנקראת "עלי'" ע"פ תורה – היא עלי' שלא בערך (כמבואר בחסידות240), אזי נפעלת גם השתדלות שלא בערך יותר בנוגע לביטול הגלות,

ועד באופן של פריצת גדר – לבטל כל הגדרים והמחיצות, ולצאת לחירות כפשוטה, ולחירות עם כל הפירושים וכל הענינים,

ומתוך שמחה וטוב לבב,

והעיקר – למטה מעשרה טפחים, ובעגלא דידן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו", "ניע זשוריצי כלאָפּצי", "סטאַוו יאַ פּיטו", "אני מאמין"].

* * *

נד. סיום חלק פרשת השבוע ששייך ליום שלפני ה"יאָרצייט" הוא: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"241, ובשיעורים שלאח"ז מדובר אודות פרטי הענינים שבדבר.

ואם "ימי צאתך מארץ מצרים" היו "ביד רמה", עם היותם רק כמו הגאולה העתידה, כמ"ש242 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "כימי" בכ"ף הדמיון – הרי עאכו"כ שהגאולה העתידה, הגאולה האמיתית, צריכה בודאי להיות "ביד רמה", עם כל הפירושים שבזה: בפשט, רמז, דרוש וסוד שבתורה, ו"יחידה" שבתורה,

שיתקיימו – ובודאי יתקיימו – בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן, ע"י משיח בן דוד.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות, באמרו, שישתמשו בהם עבור ההתוועדות שתערך מסתמא מחר.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון שמחה].

______  ______

1) ראה שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט תשי"ט ס"ג; תש"כ בתחלתה (תו"מ חכ"ה ע' 18; חכ"ז ע' 299 ואילך). וראה גם שם ח"ח ריש ע' 207; חל"ט ע' 290. וש"נ.

2) ראה סה"מ אידיש ע' 76. וראה גם "התמים" ח"ז ע' קד.

3) ראה כתר שם טוב בהוספות סקי"ב ואילך. וש"נ.

4) אבות פ"ג מט"ז.

5) יבמות סא, רע"א. וש"נ.

6) אבות שם מי"ד.

7) פ' ראה יד, א.

8) איכה ג, לח.

9) ב"ר פי"ב, טו.

10) ראה שם פכ"ב, ו. זח"ג רלח, א (ברע"מ).

11) שמו"ר פ"ט, ב.

12) אבות שם מ"א.

13) ראה תויו"ט שם. ועוד.

14) בלקוטי מהר"ן סי' קיג. וראה גם בינה לעתים דרוש סג.

15) ראה תענית ט, א ובפרש"י. תוס' ישנים יומא לח, ב. זח"ג רכא, א. זו"ח קה, א.

16) שמואל-ב יב, א ואילך.

17) תניא רפ"ב.

18) ראה אג"ק שלו ח"ב ריש ע' ה. סה"ש תרפ"ח ע' 4 ובהערה 6 שם. וש"נ. וראה גם תו"מ ח"א ע' 26 הערה 22. וש"נ.

19) אבות ספ"ד.

20) סוטה יג, סע"ב.

21) תענית ה, ב. וראה גם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט תשכ"ג בתחלתה (תו"מ חל"ו ע' 102 ואילך). וש"נ.

22) כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר בהתרגשות ובקול חנוק מבכי (המו"ל).

23) ביאור לסי' ז"ך.

24) ראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לאגה"ק שם (ספר ההשתטחות ע' ד). וש"נ.

25) סה"מ קונטרסים ח"ב רצ, ב ואילך (נעתק ב"היום יום" כ מנ"א). תרצ"ב ע' רנז. ע' רפז. ע' שלז. ע' תנד. תרצ"ז ע' 215. ע' 282. ה'ש"ת ס"ע 112 ואילך. תש"ד ע' 214.

26) ואתחנן ו, ה.

27) או"ח סכ"ה ס"ה. שו"ע אדה"ז שם סי"א.

28) רפמ"א (נו, ב).

29) משלי ט, ה. וראה ברכות נז, סע"א. חגיגה יד, א.

30) ספ"ה.

31) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סמ"ז ס"ד. וש"נ.

32) ראה גם תו"מ חי"ז ס"ע 88 ואילך. וש"נ.

33) אבות פ"ב מי"ב.

34) משלי ג, ו. וראה לקו"ש ח"י ע' 104. וש"נ.

35) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סר"ד ס"ב ואילך. וש"נ.

36) ב"ק סה, א. וראה תו"א פרשתנו (בשלח) סא, ב.

37) רפל"ב.

38) קדושים יט, יח.

39) ב"ר פל"ט, יד. וש"נ.

40) שהש"ר פ"ה, יא (ג).

41) ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד.

42) ברכות לג, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת עקב יו"ד, יב.

43) פ"ו.

44) ב"מ סב, א.

45) ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט תשכ"ד סי"א (תו"מ חל"ט ע' 42).

46) בקונטרס ענינה של תורת החסידות (נדפס בספר הערכים – חב"ד כרך א בסופו (ע' תשנז ואילך), ואח"כ בקונטרס בפ"ע (כמ"פ), ובתו"מ חמ"ה ע' 257 ואילך).

47) שיחת יו"ד שבט תש"כ סכ"ה ואילך (תו"מ חכ"ז ע' 319 ואילך). וש"נ.

48) ברכות נז, ב.

49) איוב לב, ז.

50) נצבים ל, יט.

51) ראה פרש"י חיי שרה כד, כז. משפטים כב, יט.

52) עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.

53) אג"ק שלו ח"א ע' קלח ואילך.

54) ראה גם שיחת יו"ד שבט דאשתקד סט"ו (תו"מ חמ"ב ע' 168). וש"נ.

55) פסחים מט, ב.

56) תנחומא עקב ב. דב"ר פ"ו, ב. ועוד.

57) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג ואילך. וש"נ.

58) ושם: "לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות כו'".

59) ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שיא, א. שנ, ב. וראה גם תו"מ חכ"ט ע' 136. וש"נ.

60) לשון הכתוב – ישעי' מד, ה. וראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' פ. וש"נ.

61) ראה תו"מ ח"ג ע' 176. וש"נ.

62) ראה יומא פד, ב. רמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ג. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סשכ"ח סי"ב (סי"ג).

63) ראה גם שיחת יו"ד שבט דאשתקד ס"ו (תו"מ חמ"ב ע' 159). וש"נ.

64) שבת קמ, ב.

65) תהלים לד, ט.

66) ויגש מז, יב.

67) ראה סה"ש תש"א ע' 80. ע' 157. תש"ב ע' 69. וראה גם תו"מ חל"ג ע' 229. וש"נ.

68) תמיד לב, א.

69) ע"פ משלי כא, א. וראה לקו"ש חי"ג ע' 285 הערה 1. וש"נ.

70) לשון הכתוב – ישעי' כט, כג. וראה תניא אגה"ק סכ"ז.

71) ויגש מז, ו.

72) שבת סג, א. וש"נ.

73) בראשית א, כח.

74) אה"ע ס"א ס"ה-ו.

75) סנהדרין יט, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת במדבר ג, א.

76) ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג.

77) ואתחנן ה, ה.

78) ראה סה"ש תורת שלום ע' 158.

79) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תקעו. ח"ד ע' שלט. ח"י ע' קמו. חי"א ע' שכט.

80) תהלים קיב, ב.

81) וכבר נדפס ע"י ר' דוד ע"ה שיפרין (בס' חכמי ישראל – נ.י. תרפ"ד – לג, א).

82) כלשון המדרש (ב"ר פ"ק בתחלתה) בקשר לענין ההסתלקות, "בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא, ו).

83) ראה גם הערות כ"ק אדמו"ר שליט"א במכתב י"א שבט שנה זו (אג"ק חכ"ד ע' סה).

84) מלאכי ג, יב.

85) ישעי' סו, א. וראה תו"א בראשית בתחלתו. ובכ"מ.

86) ראה המשך תרס"ו ע' תצג.

87) ראה סה"מ תרפ"ז ע' קסה. אג"ק שלו ח"ד ע' ריא.

88) תו"מ ח"ה ע' 174 הערה 25. חי"ג ע' 29. חי"ח ס"ע 59 ואילך. חל"ט ס"ע 334 ואילך. חמ"ב ע' 54. חמ"ה ע' 72.

89) כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שיודעים מי הוא בעל המעשה.

90) ראה רמב"ם הל' שכירות פ"ג ה"ד.

91) שבת עז, ב.

92) וישלח לב, כט.

93) תניא רפי"ד.

94) פרדס שי"ב פ"ב. ראשית חכמה שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

95) ראה זח"ג עג, א. לקו"ת ויקרא ה, ג. ובכ"מ.

96) יומא כא, סע"א. וש"נ.

97) רס"ט.

98) שמואל-ב ז, כג. ועוד.

99) ראה אוה"ת לך לך עח, ב ואילך.

100) שה"ש ד, ד.

101) ר"פ בחוקותי.

102) שם, יד.

103) נצבים מה, רע"א. וראה אוה"ת ברכה ע' א'תתנ ואילך. ע' א'תתע ואילך.

104) ברכה לג, ה.

105) שבועות לה, סע"א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.

106) לקו"ת פ' ראה כ, סע"ב.

107) פ' ראה יג, ה.

108) פי"ב בהגהה.

109) נצבים שם. שה"ש א, ג.

110) שמואל-א ט, ב. וראה אוה"ת וירא (כרך ד) תרסד, ב. שה"ש (כרך ב) ע' תיד ואילך. ועוד.

111) ראה ב"ב ג, ב.

112) ראה רמב"ם הל' מלכים ספ"ג ואילך.

113) פי"ט.

114) דאף שחשבון זה (שאינו מאמין בה כלל בלבו) אינו נוגע לבית-דין (ראה לקו"ש חכ"ח ע' 95. וש"נ), מ"מ, הוא בעצמו יודע שבאופן כזה אינו עובד ע"ז, ואעפ"כ מוסר נפשו אפילו על פרט קטן, מעשה בפועל בלבד (ראה גם תו"מ חל"ח ע' 172. חל"ט ע' 437).

115) רפי"ח.

116) תו"כ ופרש"י קדושים כ, כו.

117) ראה מגיד דבריו ליעקב בהוספות ס"מ. וש"נ.

118) ראה סה"מ תש"ד ע' 5.

119) המשך באתי לגני ה'שי"ת פי"א (סה"מ תש"י ע' 132).

120) סנהדרין קו, ב.

121) ד"ה רבותא – סנהדרין שם.

122) ח"ב קסב, סע"ב. ח"ג רפא, ריש ע"ב.

123) לשלימות הענין – ראה לקמן סמ"ז.

124) סט"ז.

125) ראה זהר ח"ב קנג, א. ח"ג קסא, ריש ע"ב. רכא, ב. רלב, א.

126) ראה גם ד"ה איתא בזח"ג דש"פ מקץ, שבת חנוכה תרצ"ד פ"ד (נדפס גם בהוספות לסה"מ תרנ"ט).

127) הל' דעות רפ"ב. שמונה פרקים פ"ג.

128) קידושין לה, א. וש"נ.

129) סנהדרין קה, ב.

130) לשון הכתוב – מלכים-א יט, כג. ישעי' לז, כד.

131) ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. מהרי"ל – הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא ע' 153. שו"ע אדה"ז או"ח סוסק"פ. סתל"ב סי"א. סתנ"ב ס"ד. סתצ"ד סט"ז. ועוד.

132) שבת קד, א. וש"נ.

133) ויצא כח, יד.

134) שבת קיח, סע"א.

135) ראה גם שיחת יו"ד שבט דאשתקד סי"ז (תו"מ חמ"ב ע' 169). וש"נ.

136) אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א ע' רנט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" בתחלתו).

137) נדפס בתו"מ חמ"ה ע' 196 ואילך.

138) ח, רע"א.

139) משלי ג, יז.

140) צט, ב.

141) מטות פה, סע"ד ואילך.

142) ד"ה פדה בשלום העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ע' תשסו ואילך).

143) ח"ג קכד, ב.

144) תניא אגה"ק סכ"ו.

145) צט, סע"א.

146) שלח טו, לא.

147) ראה אנציק' תלמודית ערך הלכה ס"ד (כרך ט ע' רנ). וש"נ.

148) סנהדרין כד, א.

149) סוכה כה, סע"א. וש"נ.

150) קידושין מ, ב. וש"נ.

151) ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 237 הערה 64. וש"נ. תו"מ ח"מ ריש ע' 53. וש"נ.

152) לשון "הקדמת בני הגאון המחבר ז"ל" לשו"ע אדה"ז.

153) ס"א סי"א.

154) מנחות בסופה.

155) ס"א ס"ט.

156) הושע יד, ג.

157) צו ז, לז.

158) ראה גם לקו"ש ח"ה ע' 438 הערה 2. ח"ז ע' 50 הערה 12.

159) זבחים מו, ב (במשנה).

160) שם ב, א ובפרש"י.

161) לשון חז"ל – שבת בסופה. ועוד.

162) ראה לקו"ש חל"ב ע' 15. וש"נ. וראה גם ד"ה באתי לגני תשי"ב בתחלתו (תו"מ ח"ד ע' 289).

163) תהלים א, ב.

164) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסק"א. וש"נ.

165) עירובין נד, רע"א.

166) ראה פרש"י ותוס' מעילה רפ"ב. וראה גם אג"ק ח"ה ע' קכא. וש"נ.

167) לא, ב (ובפרש"י).

168) לך לך טו, ט.

169) סוכה לח, ב.

170) בסופה.

171) ראה ברכות מ, א.

172) פ"א (לעיל ס"ע 6 ואילך).

173) ראה זהר ח"ב רלט, א. ח"ג כו, ב.

174) זבחים ז, ב. הובא בתניא אגה"ת פ"ב.

175) מנחות צט, ב.

176) יהושע א, ח.

177) תו"א מג"א צח, ב ואילך. וראה גם הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד-ו.

178) ראה גם תו"מ ח"מ ריש ע' 116 ואילך. וש"נ.

179) סה, א (ובפרש"י).

180) אבות פ"ה מ"כ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 116 ואילך. וש"נ.

181) זכרי' ד, יו"ד. וראה גם שיחת יו"ד שבט תש"כ סמ"ז (תו"מ חכ"ז ס"ע 339 ואילך). שם ח"מ ע' 320. וש"נ.

182) פ"א ה"ד.

183) רפ"ד.

184) סה"מ קונטרסים ח"ב שלט, ריש ע"ב.

185) תהלים קטז, יג.

186) תו"כ ופרש"י עה"פ.

187) ראה כש"ט סוסר"ז. וראה גם התוועדויות תשמ"ט ח"ד ע' 391. וש"נ.

188) ראה תניא רפמ"ד. ספמ"ו. ובכ"מ.

189) ראה לקו"ת במדבר יג, א-ב.

190) נדפס בסה"מ תרנ"ט ס"ע נג ואילך. ע' ריא ואילך.

191) ב"מ עא, רע"א. רמב"ם הל' מתנ"ע פ"ז הי"ג. טושו"ע חו"מ רסצ"ז. שו"ע אדה"ז חו"מ ריש הל' הלואה.

192) ישעי' יא, ט.

193) משלי יא, יד. כד, ו.

194) אבות פ"ג מט"ו.

195) ראה תו"כ ופרש"י בחוקותי כו, ח.

196) משלי יד, כח.

197) ראה אנציק' תלמודית בערכו (כרך ד ע' קצה ואילך). וש"נ.

198) ראה אוה"ת לך לך פ, א. ר"פ בלק.

199) משלי כט, יג.

200) טז, א.

201) קיצורים והערות לתניא ע' קיח. ולאח"ז באג"ק שלו ח"ד ע' רסא.

202) ואתחנן ו, ז.

203) לקו"ת דרושי שמע"צ פח, ב.

204) ראה יומא לט, רע"א. תניא ספכ"ז.

205) פ"ד ואילך (לעיל ע' 12 ואילך).

206) פט"ז (סה"מ תש"י ע' 151 ואילך). נתבאר בד"ה באתי לגני (לעיל ע' 6 ואילך).

207) כש"ט סקמ"ד. וראה ד"ה באתי לגני הנ"ל פ"ו (לעיל ע' 15).

208) תרנ"ז – פי"ב (סה"מ תרנ"ז ע' קסד). וראה ד"ה באתי לגני הנ"ל פ"ז (לעיל ע' 17).

209) ראה המשך תער"ב ח"א פל"ה. וראה גם לקו"ש חל"א ע' 75 הערה 49. וש"נ.

210) פנ"א (עא, ב).

211) פסחים קט, ב ובתוד"ה אמתא שם.

212) מקואות פ"א מ"ז.

213) ראה קונטרס שבהערה 46 סי"ח (תו"מ שם ע' 276 ואילך). תו"מ סה"מ תשרי ס"ע מח. ועוד.

214) ב"מ יו"ד, א.

215) ולהעיר מהשייכות להמשך מאמרי ההילולא (סה"מ תש"י ע' 111 ואילך), שבהם נתבאר הענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד", שעי"ז נעשה הענין ד"ושכנתי בתוכם" (תרומה כה, ח ובאלשיך. ועוד) בכללות עוה"ז הגשמי, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים – שהחידוש בזה הוא, שעולם העשי', שנברא באופן שיש מקום לטעות כו' (כמארז"ל (ב"ר פ"ח, ח) "כתוב והרוצה לטעות יטעה"), ונקרא "רשות הרבים", הרי הוא נעשה "רשות היחיד", דיחידו של עולם (ראה תניא ספל"ג. ובכ"מ). והרי זהו גם תוכן ענין ה"קנין" – שדבר שהי' תחילה ברשות הרבים, עובר לרשותו של היחיד.

216) שבהערה 46 (תו"מ שם ע' 278 ואילך).

217) תענית כו, ב (במשנה).

218) ראה ע"ח שער העיבורים פ"ב. הובא בהמשך תער"ב ח"ב ע' תתקעב.

219) תצא כד, ב. וראה קידושין ה, א. וש"נ.

220) ראה מאירי ותוס' רי"ד ב"מ שם.

221) פ"ד (לעיל ע' 12).

222) סהמ"צ מצות בנין מקדש פ"א (דרמ"צ פה, ב).

223) זהר ח"ג קח, ריש ע"ב. ח"א קטו, א (הובא בלקו"ת פינחס עח, ב).

224) אג"ק שלו ח"ג ע' רפ. ועוד. הנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 426 הערה 21. תו"מ חל"ט ע' 8. וש"נ.

225) סנהדרין לט, א.

226) ראה תניא אגה"ק סכ"ג.

227) יתרו יט, ג ובמכילתא ופרש"י עה"פ.

228) מכילתא ופרש"י שם, ה.

229) סוטה יא, ב.

230) ראה גם תו"מ חמ"ה ע' 141.

231) ראה לקו"ד ח"א מג, ב. וראה גם סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 65.

232) ראה גם תו"מ חמ"ד ע' 270. וש"נ.

233) ראה לקו"ד ח"א מא, א ואילך. וראה גם קונטרס "הרבנית דבורה לאה" (קה"ת, תשנ"ג). וש"נ.

234) ויחי מח, יו"ד ובפרש"י.

235) ראה מכתב מחרת יום ההילולא דיו"ד שבט שנה זו (אג"ק חכ"ד ריש ע' סד): בהתועדות דיום הילולא זה הרשיתי לעצמי להציע לומר ברכת לחיים בסדר הפוך בהקדמת "כפר חב"ד שני" ל"כפר חב"ד ראשון" (וראה גם תו"מ חמ"ה ע' 254).

236) מכות יו"ד, א.

237) תהלים פד, ח.

238) ברכות ומו"ק בסופן.

239) ב"מ לג, א ובפרש"י.

240) ראה סה"מ תרנ"ד ע' רסג ואילך. תרנ"ט ע' כד. תר"ס ע' קז ואילך. המשך תרס"ו ע' יח. סה"מ אעת"ר ע' סט ואילך.

241) בשלח יד, ח.

242) מיכה ז, טו.