בס"ד. ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשכ"ו

412

(הנחה בלתי מוגה)

והי'

מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד גו' כי גדול יום יזרעאל1. וידוע הדיוק בזה2, שבתחילה נאמר והי' מספר בנ"י, היינו, שיהי' באופן של מספר דוקא, ואח"כ נאמר אשר לא ימד ולא יספר, שזהו"ע שלמעלה ממספר. גם צריך להבין מהי השייכות בין התחלת הכתוב, והי' מספר בנ"י גו', להמשך הכתוב, והי' במקום גו' יאמר להם בני א-ל חי, והפסוק שלאחריו, ונקבצו וגו' כי גדול יום יזרעאל. גם צריך להבין השייכות דפסוקים הנ"ל לחג השבועות, דהנה, פסוקים אלו הם בהפטרת פ' במדבר, שלעולם קורין אותה קודם חג השבועות (דלא כפ' נשא שרק לפעמים קורין אותה קודם חג השבועות)3, ולכן בהכרח לומר שיש לה שייכות לחג השבועות4, וע"ד שמצינו בנוגע לפ' נצבים, שכיון שלעולם קורין אותה קודם ראש השנה (דלא כפ' וילך שרק לפעמים קורין אותה קודם ר"ה)3, יש לה שייכות לראש השנה4. ומזה מובן, שגם ההפטרה דפ' במדבר, שבה נאמרו פסוקים הנ"ל, יש לה שייכות לחג השבועות.

ב) והענין

בזה, דפירוש הכתוב והי' מספר בנ"י גו' אשר לא ימד ולא יספר הוא, שהמספר עצמו יהי' בבחי' שלמעלה מן המספר5. דהנה, מספר מורה על ענין ההגבלה, החל מההגבלה דעשר ספירות שהם במספר עשר, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר6 (כמשנת"ל7 שענין המספר הוא א' מד' הפירושים-ענינים שישנם בענין הספירות, כמבואר בארוכה באוה"ת פ' חיי שרה8), ועד לתכלית ההגבלה שבעולם. והכוונה

413

היא שהמספר עצמו יהי' בבחי' שלמעלה מן המספר, היינו, שגם בעולם המוגבל יומשך בחי' הבל"ג, שזהו מה שנפעל במ"ת, שגם בעולם המוגבל, שזהו כללות הענין דמצרים, מלשון מיצר וגבול9, יהי' גילוי אוא"ס הבל"ג. ובפרטיות יותר, הנה10 מספר הו"ע המצוות שניתנו במספר, תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, וניתנו למספר בנ"י המתחלק לששים ריבוא ניצוצות נשמות כו', שכדי שיומשכו למטה הוצרכו להיות בבחי' התחלקות ולבוא במספר דוקא. וירידתם היא צורך עלי', להיות בבחי' רצוא וצמאון כו', שאז יהי' מספר הזה בבחי' אשר לא ימד ולא יספר, שזהו"ע התשובה, שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות כו'.

ג) וזהו

גם מ"ש כי גדול יום יזרעאל. והענין בזה, דהנה11, פי' יזרעאל הוא זריעת א-ל, דקאי על המצוות שכללותם הו"ע הצדקה וחסד, כי חסד נקרא בשם א-ל, והו"ע זריעת אורות עליונים שבמצוות שירדו ונתגשמו בענינים גשמיים, כמו ציצית של צמר ותפילין על הקלף, וצדקה בכסף דומם, ועד"ז בכל שאר המצוות, שזהו בדוגמת הזריעה בגשמיות, שזורעין חטה בארץ, שטומנין הגרעין בעפר שמכסה עליו וירקב בה, ודוקא עי"ז נעשית הצמיחה בתוספת מרובה כו', וכמארז"ל12 כלום אדם זורע סאה אלא כדי שיתוספו כמה כורין, והיינו, שע"י רקבון הגרעין בארץ, אזי מתעורר כח הצומח שבארץ להצמיח בריבוי כו', שזהו מעין בחי' א"ס13. וכן הוא בענין זריעת המצוות, שעז"נ14 הבאים ישרש יעקב (שהו"ע הביטול בדוגמת רקבון הגרעין, ועי"ז) יציץ ופרח ישראל ו(עד ש)מלאו פני תבל תנובה, שגם בתבל ישנו הענין דתנובה, שהוא גם מלשון תנו בה, שיהי' נקלט בבחי' תבל15 (כפי שמבאר הצ"צ16 הענין בזה), ובכללות הו"ע המשכת אוא"ס הבל"ג למטה דוקא. ויתירה מזה, כמ"ש כי גדול יום יזרעאל, יום דייקא, היינו, שנעשה הכל בחי' יום, וכמ"ש17 ולילה כיום יאיר, דכאשר גם הלילה מאיר כמו יום, אזי נעשה הגדלה בענין היום (גדול יום), שענין זה נעשה ע"י התשובה, שעל ידה

414

מהפכים גם את החושך לאור. ובפרטיות יותר, הנה ידוע שיש ב' דעות בענין החושך18, אם הוא רק העדר האור, או שיש מציאות של חושך שמסתיר ומעלים ומנגד על ענין האור. ומעלת התשובה היא שעל ידה מהפכים (לא רק את העדר האור, אלא) גם את המציאות של חושך שמעלים ומסתיר ומנגד על האור, שזהו שפעולת התשובה היא שזדונות נעשו לו כזכיות19, היינו, שמהפכים אפילו את הזדונות, שזהו"ע של מנגד בתכלית, שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו20, ומ"מ, הנה גם חושך זה מתהפך לאור. וזהו גם מ"ש והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי, פי'21, במקום הזה ממש, ע"ד מארז"ל19 שענין התשובה צריך להיות באותה אשה באותו פרק באותו מקום, כנ"ל שע"י התשובה הנה זדונות נעשו לו כזכיות.

ד) והנה

כיון שכללות ענין העבודה הוא להמשיך בחי' הבל"ג (אשר לא ימד ולא יספר) בענין הגבול (מספר), כנ"ל, הרי מובן, שעד"ז צריך להיות גם אצל האדם העובד. וזהו מ"ש ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד גו'. והענין בזה, דהנה22, ישראל הוא בחי' ז"א דאצילות, שענינו בעבודה הו"ע ההמשכה מלמעלה למטה, ויהודה הוא בחי' מלכות דאצילות (שלכן המלכים הם משבט יהודה), שענינו בעבודה הו"ע ההודאה (מלשון הפעם אודה23), שענין ההודאה הוא למטה מענין השכל, ולמטה גם מענין המדות, שעיקרם הוא בחי' חג"ת, שהם למעלה גם מבחי' נה"י, ועאכו"כ למעלה מבחי' המלכות, והו"ע העלאה מלמטה למעלה. ועז"נ ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו, שצריך להיות יחוד ז"א ומלכות, העלאה והמשכה, מ"ה וב"ן, ויתירה מזה, ושמו להם ראש אחד, היינו, שלא מספיק שיתקבצו יחדיו למקום אחד, רשות היחיד, אבל עדיין ישארו ב' ענינים, שאז יכולים להיות גם במעמד ומצב של פירוד (שזהו כללות הענין דחטא עה"ד, שהוא מקור כל החטאים ועונות ופשעים), אלא כפי שממשיך בכתוב, ושמו להם ראש אחד, שיהיו ענין אחד ממש. והענין בזה, שעכשיו יש שני ראשים, בחי' יחו"ע ויחו"ת, שאינם משתווים כאחד, כי בחי' יחו"ע

415

הוא בחי' ביטול במציאות, ובחי' יחו"ת הוא בחי' ביטול היש בלבד, משא"כ לעתיד לבוא הנה אחד באחד יגשו24 להתכלל זב"ז בתכלית היחוד וההתכללות, עד שיתעלה בחי' יחו"ת ויתכלל לגמרי ביחו"ע, ויתפשט בחי' יחו"ע למטה כמו שהוא למעלה, ואז יהי' ראש א' בלבד. ולהעיר גם מהמבואר בקונטרס עץ החיים25, איך שבהכרח שתהי' העבודה דיחו"ע בכאו"א, דבעבודה דיחו"ת בנקל הוא שיפול ממדריגתו ח"ו ויהי' יש גמור כו', ולזאת בהכרח הוא שכאו"א ייגע את עצמו לבוא לבחי' הביטול דיחו"ע, ועי"ז יוכל להיות עבודתו בבחי' יחו"ת עבודה אמיתית כו'. וכללות הענין בזה, שגם בעבודה דבחי' יחו"ת, ועד להתעסקות בל"ט מלאכות דעובדין דחול, צריך להיות נרגש גם הענין דיחו"ע. ועי"ז יהי' לעתיד לבוא החיבור וההתכללות דיחו"ת ויחו"ע באופן שיהי' ראש א' בלבד, שזהו ע"ד האמור לעיל שגם המספר עצמו יהי' בבחי' שלמעלה מהמספר.

ה) וזהו

הטעם שקורין פסוקים הנ"ל בהפטרה קודם חג השבועות, כיון שבהם מודגש כללות הענין דמ"ת, להמשיך את הבל"ג (בלי מספר) למטה (מספר) דוקא, שזהו מה שהתורה ניתנה לבנ"י למטה דוקא, בהיותם במעמד ומצב שלמצרים (ערות הארץ26) ירדתם ויצה"ר יש ביניכם27, עד כדי כך שצריך להיות הענין דאתה בחרתנו מכל העמים28, ובנו בחרת מכל עם ולשון29 (שענין זה הי' במ"ת30), כמבואר בתניא31 שקאי על הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם, שזוהי מדריגה תחתונה ביותר, ואעפ"כ, דוקא שם ניתנה התורה, שהיא למעלה ממדידה והגבלה, ועד שעי"ז פועלים גם בחושך העולם שיתהפך לאור, שזהו"ע דלילה כיום יאיר, כנ"ל בפירוש כי גדול יום יזרעאל, שיהי' הכל בחי' יום. וענין זה מודגש בחג השבועות, כידוע מנהג כל ישראל להיות נעורים בליל חג השבועות32, שזהו כדי להמשיך גם מבחי' לילה כיום יאיר33. וע"ד שמצינו בנוגע ליום השבת34, שלא נאמר בו ויהי ערב ויהי בוקר כמו בששת ימי בראשית, והיינו, לפי שיש בו הארה מבחי' יום

416

שכולו שבת35, שהוא יום שכולו ארוך36, שגם לעת ערב יהי' אור37, וכמארז"ל38 ל"ו שעות שימשה אותה האורה. וזהו גם מה שדרשו רז"ל39 החיוב דשלש סעודות בשבת ממ"ש40 ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, ג"פ היום, והיינו, שגם על סעודת הלילה נאמר אכלוהו היום41, והרי יום הו"ע האור, כמ"ש42 ויקרא אלקים לאור יום, שזהו"ע דלילה כיום יאיר.

ו) אך

עדיין צריך להבין, דלכאורה, הענין דלילה כיום יאיר (גדול יום יזרעאל), שענינו בעבודה הו"ע התשובה שעל ידה זדונות נעשו לו כזכיות (כנ"ל ס"ג), הרי זה שייך לשבע דנחמתא, שזוהי ההכנה לחודש תשרי, שאז הוא ענין התשובה, כידוע43 שענינו של חודש תשרי הוא עבודת בעלי תשובה, מלמטלמ"ע, משא"כ חודש ניסן שענינו הוא עבודת הצדיקים, מלמעלמ"ט, וכיון שחג השבועות אין לו יום קבוע בחודש, אלא קביעותו היא ביום החמישים לספירת העומר שממחרת הפסח, הרי זה שייך לחודש ניסן, שענינו הוא עבודת הצדיקים, ולא עבודת בעלי תשובה. אך הענין הוא, שכללות ענין התשובה ישנו גם בחודש ניסן, ובהקדם משנת"ל במאמרי חג הפסח44 ממאמר הצ"צ45 בענין הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים46, שענין לחם עוני47 (שבזה דוקא יוצאים י"ח אכילת מצה48) הוא העבודה דאתכפיא, וזהו גם מה שהיציאה ממצרים היתה באופן דברח העם49, כמבואר בתניא50 שזהו מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו בחלל השמאלי כו', ולכן הוצרכו לעבודה דספירת העומר, שנוסף על המבואר בר"ן51 ממדרש אגדה שבנ"י ספרו את הימים עד מ"ת מצד הרגש הגעגועים למ"ת, יש בזה גם הענין דבירור וזיכוך פרטי המדות דנפש הבהמית, שזהו מה שמנחת העומר אינה כמו כל המנחות שבאות מן החטים, מאכל אדם,

417

אלא כמו מנחת סוטה שבאה מן השעורים דוקא52, מאכל בהמה52, והיינו, לפי שביצי"מ הי' רק הענין דאתכפיא, ולכן הוצרך להיות לאח"ז הענין דספירת העומר, כדאיתא בזהר53 שזהו ע"ד מ"ש54 וספרה לה גו', כדי לפעול בירור והתהפכות המדות באופן של אתהפכא. והרי כללות הענין דאתכפיא שהי' ביצי"מ הוא ע"ד ענין התשובה55. ומזה מובן שגם בחודש ניסן ישנו ענין התשובה, אלא שזהו ענין התשובה כפי ששייך אצל צדיקים, וע"ד המאמר56 שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא57.

______  ______

1) הושע ב, א-ב – הפטרת פ' במדבר.

2) ד"ה והי' מספר בני ישראל במאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תקפו. ד"ה הנ"ל במאמרי אדמו"ר האמצעי פרשתנו ע' קיג. וראה תו"ח מקץ רכב, ג. המשך תער"ב ח"א ריש ע' קסה. ובכ"מ.

3) ראה תוס' מגילה לא, סע"ב.

4) ראה לקו"ש ח"ח ע' 1 הערה 1.

5) ראה מאמרי אדה"ז שם ע' תקפז. מאמרי אדמו"ר האמצעי שם ע' קיד ואילך. אוה"ת פרשתנו ע' סג. תו"ח שם.

6) ספר יצירה פ"א מ"ד.

7) ד"ה כי תשא דש"פ משפטים, פ' שקלים פ"ב (לעיל ע' קכו).

8) קו, ב ואילך.

9) ראה תו"א שמות מט, סע"ד ואילך. וארא נז, ב ואילך. יתרו עא, ג ואילך. ובכ"מ.

10) ראה לקו"ת פרשתנו ו, סע"א ואילך.

11) ראה לקו"ת שם, סע"ג ואילך. ח, א. מאמרי אדמו"ר הזקן שם ע' תקפח. מאמרי אדמו"ר האמצעי שם ע' קיז ואילך. אוה"ת שם.

12) פסחים פז, ב. וראה תו"א ר"פ בשלח.

13) תניא אגה"ק סוס"כ (קלב, ב).

14) ישעי' כז, ו. וראה תו"א שמות נג, ג ואילך.

15) תו"א שם נד, א.

16) אוה"ת שמות ע' צח.

17) תהלים קלט, יב.

18) ראה סה"מ עטר"ת ע' יז ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב שמב, א ואילך. ד"ה היום הרת עולם תשי"ג (סה"מ תשי"ג ע' ח ואילך).

19) יומא פו, ב.

20) תו"כ ופרש"י בחוקותי כו, יד.

21) ראה לקו"ת שם ו, ב. ז, ד. אוה"ת פרשתנו שם ע' סד.

22) ראה לקו"ת שם ו, ג. ז, ד. אוה"ת שם.

23) ויצא כט, לה.

24) לשון הכתוב – איוב מא, ח.

25) פ"ז.

26) מקץ מב, ט. שם, יב. קהלת רבה פ"א, ד (בסופו).

27) שבת פח, סע"ב ואילך.

28) תפלת העמידה דיו"ט.

29) ברכות ק"ש דשחרית.

30) מג"א או"ח ס"ס סק"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ד.

31) פמ"ט.

32) שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד ס"ג.

33) לקו"ת שם ח, א.

34) ראה אוה"ת שם ע' סה.

35) תמיד בסופה.

36) ראה קידושין לט, ב. חולין קמב, א. תו"א תולדות יח, ד.

37) זכרי' יד, ז.

38) ב"ר פי"א, ב.

39) שבת קיז, סע"ב.

40) בשלח טז, כה.

41) ראה אוה"ת בשלח ע' תרד.

42) בראשית א, ה.

43) ראה סה"מ תרל"ו ח"ב ע' שס. תרנ"ב ס"ע ג.

44) ד"ה והניף דאחרון של פסח פ"ח ואילך; ד"ה ויהי ביום השמיני דש"פ שמיני פ"ב (לעיל ע' קצא ואילך; ע' קצז). וש"נ.

45) אוה"ת דרושים לפסח ע' תנח ואילך.

46) הגדה של פסח.

47) פ' ראה טז, ג.

48) רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ה ה"כ. פ"ו ה"ה. שו"ע ודאדה"ז או"ח סתס"ב ס"א.

49) בשלח יד, ה.

50) ספל"א.

51) סוף מסכת פסחים.

52) סוטה יד, א. וראה לקו"ת אמור לה, ד. לו, א.

53) ח"ג צז, סע"א ואילך. נתבאר בד"ה וספרתם תר"ל; תרנ"ב.

54) מצורע טו, כח.

55) ראה ד"ה דבר גו' קדושים תשכ"א (תו"מ סה"מ אייר ע' רנז). לקו"ש ח"ד ע' 1302.

56) ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג, ב.

57) חסר סיום המאמר (המו"ל).