בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשכ"ו.

418ב

בלתי מוגה

א-ב. ביאור ענינו של ב' סיון, שבו "התחיל1 משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה .. אמר להם ואתם2 תהיו לי ממלכת כהנים וגו'" (וכן הוא בכל שנה3, ובאופן נעלה יותר משנה לשנה, כמובן מאגה"ק4 בנוגע לר"ה5), כפירוש רש"י6: "שרים"* (ולא "כהנים" כפשוטו, "משרת לאלקות"7)** –

*) ומעתיק גם התיבות "ואתם תהיו לי", שלכן, אי אפשר לפרש שחלק מהם יהיו ממלכת כהנים, וגוי – כל הגוי – עכ"פ קדוש.

**) אין לומר שלרש"י הוקשה איך אפשר לומר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שלכן העתיק תיבות אלו), שכל ישראל הם כהנים (כפשוטו), בה בשעה שכהנים הם משבט לוי דוקא – כי: (1) כמה מפשטני המקרא מפרשים כהנים כפשוטו, ואי אפשר לשוות כולם טועים בענין פשוט כ"כ. (2) באם אי אפשר כלל לפרש כהנים כפשוטו, לא הי' רש"י מוכרח להביא ראי' (לפירושו "שרים") ממק"א ("כמה דאת אמר8 ובני דוד כהנים היו"), כמו שלא הביא בשמות ב, טז. (3) ועוד ועיקר: דוקא לפירש"י – הנה לא רק שאפשר, אלא שכן הי' בפועל ממש כל ישראל כהנים כפשוטו [ובודאי לא רק משבט לוי, שהרי בפ' יתרו וזמנה (דבזה עסקינן) – הכהנים הם אלו "הנגשים אל ה'" (יט, כב) "אף הבכורות שהעבודה בהם" (פרש"י שם)], אלא שבאו אח"כ הלוים בשליחותם, וכפרש"י בפ' השבוע ג, ח.

419

דכיון* שלאח"ז נאמר "וגוי קדוש", הרי מובן, ש"ממלכת כהנים" כאן לא קאי על ענין הקדושה (הבדלה) לה', אלא על ענין השררה בנוגע להנהגת העולם, ע"י העבודה בעניני הרשות9, "כל10 מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל11 דרכיך דעהו"12, שזהו עיקר החידוש דמ"ת, שגם כאשר "למצרים13 ירדתם" ו"יצה"ר יש ביניכם"14, יהיו בנ"י "שרים"15, למשול

420

ולהנהיג את עניני העולם לבררם16 ולהחדיר בהם אלקות; ורק לאח"ז באים17 לענין הכהונה כפשוטו, שזהו"ע "וגוי קדוש" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 18 ואילך.

*) גם י"ל שלרש"י הוקשה הכפל עוה"פ "ואתם תהיו לי" (שלכן העתיק תיבות אלו) לאחרי אמרו "והייתם לי", וזה מכריח לומר שזוהי הוי' מסוג אחר – לא הנגשים וקרבים לפני ה', כהראשונה, סגולה לי משאר האומות, כי אם – שרים ומושלים בעולם.

וגם: הצירוף ממלכת (מלוכה והנהגת מדינה) כהנים (נגשים ועומדים לפני ה') – אינו גלאַטיג כלל בפשט.

* * *

ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' מספר בנ"י אשר לא ימד ולא יספר גו'.

* * *

ד. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר18) אודות ענין המספר, שצריך להמשיך בו הבחי' ד"לא ימד ולא יספר"19 – יש להדגיש גם את החשיבות של ענין המספר כשלעצמו, כמודגש בפרשת השבוע, פ' במדבר (שקורין לעולם לפני חג השבועות20, בתור הכנה למ"ת), שבה מדובר אודות מנין בנ"י, ועד שבגלל זה נקרא הספר כולו בשם "חומש הפקודים"21.

ולהעיר, שאף שענין המספר הוא לכאורה ענין של חסרון, כיון שיש כאן רק מציאותו של היחיד והפרט – הרי גם אחד מישראל יכול להיות נחשב ל"רב", כמ"ש22 בקשר להכנה למ"ת: "פן יהרסו גו' ונפל ממנו רב", "אפילו הוא יחידי חשוב לפני רב" [ולכן מצינו במדרשי חז"ל23 שהענין דמ"ת הי' תלוי בכך שלא יחסר אפילו אחד מישראל, יהי' מי שיהי', אפילו נושא פסל מיכה (כמדובר פעם24), שבזה מודגשת החשיבות של כל אחד מישראל], ועד שגם אחד מישראל יכול להיות

421

שקול כנגד כל העולם כולו, ועד שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות (כמ"ש הרמב"ם25), כך, שענין המספר אינו חסרון.

ואדרבה – ענין המספר הוא למעליותא, וכפי שפירש רש"י בתחלת הפרשה: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה".

ה. ובהמשך לזה יש לבאר פירוש רש"י על הפסוק26 "אך את מטה לוי לא תפקוד" – שאין הכוונה שלא למנותם כלל (שהרי גדלה מעלת המנין), אלא שאין למנותם "בתוך בני ישראל", כי אם לבדם, ועל זה מפרש רש"י ב' פירושים: "כדאי הוא לגיון27 של מלך להיות נמנה לבדו. ד"א צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל".

הביאור בפירוש רש"י,

– הצורך בב' הפירושים28, והחילוק ביניהם, שלפי פירוש הא', נפקדו גם הלוים, אלא שנמנו באופן שונה, ולפי פירוש הב'*, מנין הלוים (שהי' ע"י השכינה ובת קול כו') לא הי' בגדר "תפקוד", כדי שלא תחול

422

עליהם ה"גזירה (ש)על כל הנמנין"29, שמצדה אין הבדל בין צדיק לרשע30 (כולל גם שבט לוי שלא השתתפו בעצת מרגלים31 – כמובן ממ"ש בהתחלת הגזירה32 "אכנו גו' ואעשה אותך לגוי גדול", "אותך" דייקא, ולא אותך ושבטך**, אלא שאח"כ נחלפה ל"במדבר הזה יפלו (בנ"י) גו'"33), אלא שהוציאם הקב"ה מכלל הגזירה (ע"י השינוי באופן מנינם), כיון ש"הם שלי (מפני) שלא טעו34 בעגל"35 (ועפ"ז מתורץ מדוע נקט רש"י "שלא טעו בעגל", ולא שלא טעו במרגלים, שזהו החטא המדובר כאן36);

*) ע"ד שבמצרים הי' "ואתם לא תצאו איש מפתח גו'"37 (באותו המקום), "מאחר שניתנה רשות כו'"38, ואפילו אלו שבבתים הוא דוקא מפני ש"פסח הוי' גו'"39 – כך כאן: שלא יהיו באותו הזמן והענין – מנין מבן עשרים (ויומתק יותר – ע"פ הדעה (בספה"ע) דהמנין עושה הזמן למציאות40), ואפילו אלו שאינן במנין, ניצולים מפני ש"הם שלי" (ופסח ה').

**) ועד"ז לאחרי חטא העגל כתיב41 "ואעשך אותך לגוי גדול", ולא אותך ושבטך, אף ששבט לוי לא חטא – ש"ביקש להם (הקב"ה) לכלות הטובים עם הרעים", ו"ונתפלל עליהם כמה שנאמר42 ויחל משה .. מחל הקב"ה ואמר שלא יאבד את כולם" (במדב"ר פ"ט, מד ובמת"כ).

423

ביאור החילוק בין מנין בנ"י, מספר כפשוטו, מנין הלוים "על פי ה'", בגדר מספר, לאהרן "שלא הי' במנין הלוים"43, למעלה מכל גדר ומספר44 – בשייכות לעבודה דבירור העולם45;

והשייכות לספה"ע: ספירת מ"ט יום, המשכת שער הנו"ן ע"י ספירת המ"ט יום, בגדר מספר, והבחי' דשער הנו"ן שבאה בדרך מתנה שאינו בגדר מספר כלל, שזוהי המעלה הפנימית והאמיתית שמתגלה אצל בנ"י בחג השבועות, זמן מ"ת46

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס47 בלקו"ש חל"ג בתחלתו.

______  ______

1) שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס תצד. וראה גם שיחת ר"ח סיון תשי"א בתחלתה (תו"מ ח"ג ע' 121). וש"נ.

2) יתרו יט, ו.

3) דכיון שענין זה הובא בשו"ע להלכה, הרי מובן, שזהו ענין שנוגע גם עתה. וכל זה – נוסף לכך ש"הימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח). ולהעיר, שזהו בנקל יותר מאשר בפעם הראשונה, שהרי עתה צ"ל רק הענין ד"נזכרים", ועי"ז "נעשים" בדרך ממילא (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונתבאר בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט), משא"כ בפעם הראשונה הוצרך להיות ענין העשי', ובשביל זה הי' צורך בכחות מיוחדים, שהרי "כל התחלות קשות" (פרש"י יתרו יט, ה), וכידוע בענין "פתח כו'", שזהו"ע של פתיחת הצינור (נסמן בלקו"ש ח"כ ס"ע 74).

4) סי"ד.

5) ואף שבאגה"ק מדובר אודות ר"ה – הרי בנוגע לר"ה גופא נימנו במשנה (ר"ה בתחלתה) "ארבעה ראשי שנים הם", והיינו, שהענין הכללי דר"ה נמשך בפרטיות בארבעה ראשי שנים, ומזה מובן גם בנוגע לכל ענין מיוחד בשנה, ובנדו"ד, ענינו של ב' סיון, שממנו נמשך על כל השנה.

6) פשוטו של מקרא, והרי רש"י הוא מפשטני המקרא שנתקבלו בכל תפוצות ישראל, שזוהי ההוכחה שזהו בגדר כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני [כי, לולי זאת, הנה מצד החושך כפול ומכופל יתכן שלא ידעו אם הוא "תלמיד ותיק"], וע"ד מ"ש הרמב"ם (ריש הל' ממרים) בנוגע לגזרות ותקנות ומנהגות שנתפשטו בכל תפוצות ישראל, שיש בהם התוקף דמ"ע ("על פי התורה אשר יורוך") ומל"ת ("לא תסור גו' ימין ושמאל").

ולהעיר, שחלק הפשט – א' מד' חלקי פרד"ס שבתורה שהם כנגד ד' עולמות אבי"ע (נסמן בלקו"ש חכ"א ע' 36) – הוא כנגד עולם העשי', ולכן, אף שגם בחלק הפשט יש ששים ריבוא פירושים (נסמן בלקו"ש חי"ז ע' 412), הרי הפירוש היותר קרוב לפשש"מ אינו אלא אחד – כמו הלכה למעשה, שיכולה להיות רק כדעה אחת (אף ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" (עירובין יג, ב. וש"נ)).

7) פרש"י ויגש מז, כב.

8) שמואל-ב ח, יח.

9) אף שגם בענין זה הובדלו בנ"י מאוה"ע, שאצלם גם עניני הרשות הם קדושה, וע"ד ההבדלה בענין המצוות, כמבואר בענין "הבאים ישרש יעקב גו'" (תו"א שמות נג, ד), שרק כאשר איש ישראל מניח תפילין ה"ז נעשה חפצא דקדושה (משא"כ גוי שמניח תפילין אינו פועל מאומה), וכן הוא בכל המצוות, שהרי "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" (קידושין לה, א. וש"נ).

10) אבות פ"ב מי"ב.

11) משלי ג, ו.

12) והיינו, שגם הענין ד"בכל דרכיך דעהו", שאינו הכנה בלבד, כמו "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אלא באופן שע"י "דרכיך" גופא נעשה "דעהו" (ראה לקו"ש ח"י ע' 104. וש"נ) – אין זה ענין של מצוה, שהרי אין מברכים על זה "אשר קדשנו .. וצוונו" (כמו אכילת קדשים).

13) שבת פח, סע"ב ואילך – ב"סוגיא דמ"ת" (כפי שנקראת בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר).

14) כולל גם אצל בינוני, שאף שכאשר נופל לו הרהור רע, "דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע כו'" (תניא ספי"ב), מ"מ, הרי נופל במחשבתו הרהור רע כו'.

15) "שרים" דוקא, ולא "מלך", שהרי המלך עצמו מובדל מבני המדינה, והנהגת בני המדינה היא באמצעות השרים, שמצד פעולתם בשליחותו של המלך הרי הם כמו המלך עצמו, אבל אעפ"כ, מודגשת אצלם השייכות לבני המדינה (בדוגמת הפעולה ד"דעהו" ב"דרכיך").

וזהו גם מ"ש רש"י "כמה דאת אמר ובני דוד כהנים היו" – כי, בדוד* כתיב (דברי הימים-א כב, ח) "דם לרוב שפכת גו'" (שלכן לא הי' יכול להיות בנין ביהמ"ק על ידו), שזהו כללות הענין דבירור העולם. וענין זה שייך לכל בנ"י (גם למי שאינו מרגיש את עצמו כמו "שר") – להיותם "בני דוד", שהרי "האב זוכה לבן כו'" (עדיות פ"ב מ"ט), ובלשון רבינו הזקן בתניא (פל"ג) בענין "מה יפה ירושתנו", "ירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו".

*
) נזכר גם ענין הקבלת-עול של דוד, ש"הקים עולה של תשובה" ו"עולה של תורה" (ראה תו"מ ח"ג ס"ע 72 ואילך. וש"נ).

16) ולא כמו לאחרי גמר הבירור, שזהו"ע ד"בן מאה (שלימות הבירור בכל פרטי הדרגות שמספרם מאה) כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" (אבות ספ"ה. וראה תו"מ חמ"א ע' 199 הערה 53. וש"נ).

17) וע"ד המבואר בלקו"ת (ואתחנן ו, ג. שה"ש כב, ד) בפירוש מארז"ל (פסחים נ, א. וש"נ) "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שע"י לימוד התורה בעוה"ז זוכים ללימוד התורה בגן עדן.

18) פ"ב ואילך (לעיל ע' 412 ואילך).

19) הושע ב, א.

20) תוס' מגילה לא, סע"ב. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טושו"ע סתכ"ח ס"ד.

21) יומא סח, ב (ובפרש"י). סוטה לו, ריש ע"ב. מ, ב (במשנה).

22) יתרו יט, כא ובפרש"י.

23) מכילתא שם, יא. דב"ר פ"ז, ח.

24) ראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון תשי"ט ס"ה (תו"מ חכ"ה ע' 312).

25) הל' תשובה פ"ג ה"ד.

26) א, מט.

27) שפירושו גדוד של אנשי חיל, כפי שמצינו בגמרא ומדרשים (ראה הנסמן בערוך ערך לגיון), ועד שתיבה זו היא גם בלשונות דאוה"ע, כמו באנגלית: "לידזשאָן" (ראה ערוך שם. וראה גם לקו"ש חכ"ז ע' 19 בשוה"ג להערה 16).

28) נתבאר גם הטעם שרש"י מפרש בפי' הא' "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו", ולא כבמדרש (במדב"ר פי"א, יא-יב) שתחילה הובא הפי' ש"הי' גלוי לפני המקום שימותו כולם במדבר כו'" – כי: (א) ע"פ פשוטו של מקרא, ענין המנין הוא רק למעליותא – "מתוך חיבתן כו'", ולכן לא יכול רש"י לפרש בפי' הראשון שהמנין קשור עם ענין הגזירה; משא"כ במדרש, שמפרש ענין המנין בב' אופנים: למעליותא – ש"יעלו לגדולה, כמה דתימא ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך", אבל גם לגריעותא – "כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ". (ב) מצד המשך הכתובים, "ואתה הפקד את הלוים גו'" (שם, נ), מינוי ושררה על המשכן – מתאים יותר הפי' ששבט לוי נמנה לבדו להיותו "לגיון של מלך" (כבלקו"ש שבפנים ס"ב).

29) נתבאר גם הדיוק ד"הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה" – שהמנין דבן עשרים שנה ומעלה הוא "לצאת ולבוא לצבא" (פרש"י שלח יד, כט), שעיקרו (לא בשביל הזמן שהיו במדבר, שהיו מוקפים בענני הכבוד, אלא) בשביל הכניסה לארץ לכבוש ל"א מלכים (שעל זה אמרו הגוים "מבלתי יכולת ה' גו'" (שם, טז ובפרש"י)), ומובן, שמי שממאס בארץ, אין ביכלתו (גם אם אינו בכלל העונש) להשתתף בכיבושה (כמו "הירא ורך הלבב" (פ' שופטים כ, ח)), ולכן, עי"ז שיצאו מכלל "הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה", ה"ה כמו הפחותים מבני עשרים שנה, שכיון שאינם בגדר יוצאי צבא, הנה גם אם אינם רוצים ליכנס לארץ, אין זה מעכב את כניסתם לארץ ("מ'שמייסט אים און ער גייט אַריין"!...).

30) שלכן הוצרך הקב"ה להיות "מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט" (פרש"י בא יב, יא), ועאכו"כ בין בנ"י עצמם.

31) פרש"י דברים א, כג.

32) שלח שם, יב.

33) שלח שם, כט.

34) "טעו" דייקא (ראה לקו"ש שבפנים ס"ט) – כלשון חז"ל (ב"ר פ"ח, ח) בנוגע למ"ש (בראשית א, כו) "נעשה" לשון רבים: "כתוב והרוצה לטעות יטעה".

35) ולהעיר ממ"ש בזהר (ח"א נב, ב. קכו, ב. ח"ב קצג, סע"ב) שע"י חטא העגל חזרה לבנ"י הזוהמא שפסקה מהם במ"ת (שבת קמו, רע"א. וש"נ), אף שלא חזרה לגמרי (כדמוכח בשבת שם – ראה לקו"ש חכ"א ע' 151 הערה 52), משא"כ אצל הלוים שלא חטאו בעגל.

36) כפי שהקשו מפרשי רש"י (רא"ם ושפ"ח). – ובגלל זה הוצרכו לומר ש"שמא י"ל שגם הלוים טעו בדברי המרגלים*, ועם כל זה לא הענישם מפני שלא טעו בעגל", ורק "שאר השבטים שטעו בשניהם יחד .. נגזרה בהם הגזרה של ארבעים שנה, וזהו שאמר הכתוב (שלח יד, לד) תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה .. ופירש רש"י (שם, לג) ולא נאמר תשאו את עוונכם, שתי עוונות**, של עגל ושל תלונות המרגלים .. שמשעשו העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתן .. אבל הלוים שלא חטאו בעגל, ולא עלתה גזירה זו במחשבה עליהם, אין לגזור עליהם עכשיו כו'".

*
) ורק "מתחלה לענין השילוח, לא היו עמהם אפילו בעצה, אבל בחזרתם, כשבאו המרגלים והוציאו דבת הארץ, וישאו כל העדה את קולם ויבכו וגו' (ובגלל זה נקבעה בכי' לדורות (ראה סוטה לה, א)), באותה בכי' הי' גם שבט לוי כו'".

*
*) וע"ד פירוש רש"י (קרח טז, ד) "משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית, נתרשלו ידי האוהב כו'", והיינו, שע"י הוספת חטא נעשה מצב חמור יותר כו'.

37) בא יב, כב.

38) פרש"י עה"פ.

39) שם, כג.

40) ראה תו"מ ח"ח ע' 115. וש"נ.

41) תשא לב, יו"ד.

42) שם, יא.

43) כפי שמפרש רש"י (פרשתנו ג, לט) הטעם ש"נקוד על ואהרן".

44) וענינם בעבודה: מצד כחות פנימיים, מצד כחות מקיפים שפועלים גם על הכחות הפנימיים, ומצד בחי' היחידה (ע"ד (תקו"ז בהקדמה (יז, א)) "אנת הוא חד ולא בחושבן"); "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (ואתחנן ו, ה).

45) ויש לקשר זה עם מ"ש בהפטרה: "ונקבצו גו' כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב, ב) – דקאי על קיבוץ ואסיפת הניצוצות ע"י קיום המצוות שנמשלו לזריעה [כמ"ש (שם יו"ד, יב) "זרעו לכם לצדקה", והרי צדקה היא כללות כל המצוות (ראה תניא פל"ז)], שעל ידה נעשית הצמיחה בתוספת מרובה (כמשנת"ל במאמר פ"ג (לעיל ע' 413)), ועל זה אמרו רז"ל (פסחים פז, ב) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", ו"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", כמבואר בחסידות (ראה תו"א בראשית ו, רע"א. ר"פ לך לך. ובכ"מ) דקאי על ניצוצי קדושה שמתבררים ע"י בנ"י, ש"אחד מכם גולה לברבריא כו'" (שהש"ר פ"ב, ח (ב)).

46) ויש לקשר ענין זה עם לימוד פרקי אבות ביום הש"ק זה – הפרק שנקרא בשם "קנין תורה" – קנין דייקא, כידוע בפירוש "ברוך קונך", ש"הקנין אינו הויות דבר חדש, כי אם יציאה מרשות המוכר לרשות הלוקח כו'" (תו"א משפטים עה, ד), וענינו בתורה – שבאה למטה כמו שהיא למעלה, "ואהי' אצלו אמון גו'" (משלי ח, ל), "נעלמה מעיני כל חי" (איוב כח, כא), ללא שינויים.

47) בשילוב שיחת ש"פ במדבר תש"מ.