82

כולל ובמיוחד –"גפן", שהוא אילן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כמ"ש10 "ארץ גו' וגפן וגו'".

ב. ויש לבאר כללות הענין ד"ויהי בשלח פרעה את העם":

ובהקדים – שענין זה שייך לכל ימי השבוע של פרשת בשלח, ובפרט ליום הש"ק, שבו נעשית העלי' של כל הענינים של ימי השבוע, כמ"ש11 "ויכולו השמים והארץ גו'", היינו, שהן הענינים הרוחניים, "שמים", והן הענינים הגשמיים, "ארץ", מתעלים ביום השבת עד לבחי' התענוג, כפי שמבאר הצ"צ12 ש"ויכולו" הוא מלשון תענוג, והרי עיקר ענין התענוג הוא ביום השבת, כמ"ש13 "וקראת לשבת עונג", שלכן מצוה "לענגו" (כפי שמביא רבינו הזקן בהתחלת הלכות שבת14).

וביום הש"ק פרשת בשלח – קשור ענין העונג דיום השבת עם הענין ד"בשלח", וכן גם בנוגע לכל עניני הפרשה, כמו ענין השירה, ענין המן וענין השליו (שגם הם קשורים עם ענין העונג) – שקשורים עם הענין ד"בשלח", שזהו השם של כל הפרשה.

ולכאורה אינו מובן:

"בשלח" – קאי על פרעה ("בשלח פרעה את העם"), וא"כ, איך אפשר לומר שענין התענוג דיום השבת (וכן כל שאר הענינים הנעלים שבפרשה זו) קשור עם "בשלח פרעה"?!

ובפרט ע"פ הידוע שענין התענוג יכול להיות רק בדבר עיקרי, ולא בדבר טפל – שזהו החילוק בין תענוג לרצון, שרצון יכול להיות גם בדבר טפל, ולדוגמא: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"15, והיינו, שגם רצון שאינו מצד עצמו, אלא מצד הכפי', נקרא ע"פ תורה בשם רצון; משא"כ ענין התענוג שייך רק בדבר עיקרי.

וזהו הטעם שענין הרצון דלמעלה ישנו גם בקליפות, שהרי לולי הרצון, לא היו הקליפות יכולים לקבל חיות לקיום מציאותם (כיון שלא יכולה להיות מציאות שהיא היפך הרצון); אבל ענין התענוג דלמעלה אינו שייך בקליפות, ובלשון הידוע: "דין לא הניין לי'"16, היינו, שלא שייך בהם ענין של הנאה ותענוג. ועד שגם הרצון בענין הקליפות הוא רק חיצוניות הרצון, אבל לא פנימיות הרצון (כמבואר גם בתניא17).

10) עקב ח, ח.

11) בראשית ב, א.

12) ראה אוה"ת עה"פ.

13) ישעי' נח, יג.

14) שו"ע או"ח רסרמ"ב. וש"נ.

15) ר"ה ו, א. וש"נ.

16) ב"ר פ"ג, ז. פ"ט, ב. ועוד.

17) פכ"ב.