252

(הנחה בלתי מוגה)

ואכלת

ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו'1, ואיתא בזהר2 פקודא דא לברכא לי' לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. והיינו, שלדעת הזהר (בשם רעיא מהימנא, משה רבינו) למדים מהפסוק ואכלת ושבעת וברכת גו' שיש חיוב מן התורה לברך על כל מאכל ומשקה וכן על כל דבר הנאה שבעולם, ודלא כפסק ההלכה בשו"ע3, וכן בשו"ע של רבינו הזקן4, וגם בסדר ברכת הנהנין5 [ששייך לסידור שהוא בבחי' משנה אחרונה, שהלכה כמותה גם לגבי השו"ע6, ומתאים יותר ע"פ חסידות7], שרק ברכת המזון היא מן התורה, ואילו הברכה שלפני האכילה, וכל ברכות הנהנין, אינם אלא מדברי סופרים. וכדעת הזהר מצינו גם בגמרא במסכת ברכות8, דתנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו'. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן (בתמי'). רבי אומר אינו צריך (לקל וחומר זה), (שהרי נאמר) ואכלת ושבעת וברכת. ואף שבתוס'9 ובשיטה מקובצת10 איתא שקרא אסמכתא בעלמא, הרי כתב הרשב"א11 שרבי (ועוד תנאי שם) ס"ל דהויא דאורייתא, אלא שלא קיי"ל הכי כו'. והרי מצינו בכ"מ בזהר שנקט כדעה אחת בגמרא, אף שאין הלכה כמותה, כיון שאלו12 ואלו דברי אלקים חיים13.

ב) ויש

לבאר הטעם שלדעת הזהר יש חיוב מן התורה לברך גם לפני האכילה, אף שההלכה היא שהברכה שלפני' היא רק מדברי סופרים. ובהקדים הביאור במארז"ל בנוגע למחלוקת ב"ש וב"ה שסופה

1) פרשתנו ח, י.

2) ריש פרשתנו (ער, סע"ב). וראה גם מכתב ערב ש"ק זה (אג"ק חכ"ד ע' קצא) – בהערה ד"ה ואכלת.

3) או"ח סוסר"ט.

4) שם רסקס"ז.

5) בתחלתו.

6) ראה שו"ת צ"צ חאו"ח סי"ח ס"ד. שו"ת דברי נחמי' שם סכ"א.

7) ראה גם שער הכולל (להרא"ד לאוואוט) פ"א, א. ספר פסקי הסידור (להרא"ח נאה) בהקדמה.

8) מח, ב.

9) ד"ה אלא סברא – שם לה, סע"א.

10) ד"ה קל וחומר – שם מח, ב.

11) חידושי הרשב"א לברכות שם – ד"ה הא דאפליגו.

12) עירובין יג, ב. וש"נ.

13) ראה גם לקו"ש חל"ב ע' 135 ובהערה 18 שם. ובכ"מ.