290

בלתי מוגה

א-ב. הביאור במ"ש1 "(ראה אנכי נותן .. ברכה) וקללה", ובת"י: "וחילופא" –שלאמיתתו של דבר, גם הקללה היא ברכה2, אלא שזהו "חילופא" (בלשון תרגום3) באופן המשכת הברכה, אבל הכוונה והפנימיות היא טוב וברכה4 – חסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים5 (ורק בפסוק6 "ונתתה את גו' הקללה על הר עיבל"7, תרגם "מלטטיא", כדי לפעול על נה"ב ויצה"ר8);

השייכות להפטרות9 ד"שבע דנחמתא", שבהם מדובר אודות "רב

1) ריש פרשתנו.

2) ולא רק באופן ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, סע"ב), שמזה יבוא אח"כ דבר טוב, אלא כדברי נחום איש גמזו: "גם זו לטובה" (תענית כא, א. וש"נ), שדבר זה עצמו הוא טוב (ראה תו"מ ח"ו ע' 126 ואילך. וש"נ).

3) ששייך לשבעים לשון של שבעים אומות העולם* (השייכים לשבעים השרים) – שנעשה ע"י דור הפלגה שאמרו "נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה" (פרש"י נח יא, א), ולכן "נבלה שם שפתם גו'" (שם, ז), וקשור עם ז' מלכין קדמאין דתהו (כפי שכלולים מעשר) שנפלו בשבה"כ (ראה לקו"ת פרשתנו לא, ב. סה"ע שם ע' שכד. וש"נ).

*
) כנגד שבעים נפש דבנ"י (ראה ספר הערכים חב"ד ערך אוה"ע סי"ב (כרך ב ע' שכה ואילך). וש"נ).

4) וע"ד המבואר בתניא אגה"ק (סכ"ב) המשל מ"מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כו'".

5) וזהו המענה על שאלתו של יהודי, מדוע ישנם מניעות ועיכובים על קיום התומ"צ (ראה גם תו"מ חמ"ד ריש ע' 208. וש"נ) – דממה-נפשך: כיון שרצונו של הקב"ה שיקיים תומ"צ, והקב"ה הוא בעה"ב על העולם (כולל גם ד' אמות שלו), א"כ, היתכן שיש לו מכשולים כו'?! – שצריך לידע שהכל בא מהקב"ה (ולא באופן של שתי רשויות ח"ו), אלא שישנו טוב הגלוי, וישנם חסדים המכוסים שלמעלה מטוב הגלוי, וזוהי כוונת הירידה – החל מכללות הענין דירידת הנשמה בגוף, למרות ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) – ירידה צורך עלי', כדי להגיע להעילוי דחסדים המכוסים.

וסוכ"ס רואים שהענינים הלא-טובים אינם אלא באופן ש"מנסה ה' אלקיכם אתכם גו'" (פרשתנו יג, ד) – "מנסה" מלשון הרמה, כמו "נס על ההרים" (ראה סהמ"צ להצ"צ עג, א. ובכ"מ), שעל ידם מתעלים למדריגה שלמעלה מהשתלשלות כו', ועי"ז ניתוסף כח ללימוד התורה, נגלה וחסידות, וקיום המצוות בהידור, בהקדמת עבודת התפלה, ועד שנמשך גם בענינים גשמיים, כמ"ש (ר"פ בחוקותי) "ונתתי גשמיכם (הגשמיות שלכם) בעתם".

6) שם, כט.

7) להעיר מהשייכות ד"עיבל" לקליפות וסט"א (ראה אוה"ת פרשתנו ע' תרעט), שזהו ענינו של עוה"ז, שנקרא עולם הקליפות והסט"א, והרשעים גוברים בו, כמבואר בתניא (פ"ו. פכ"ד).

8) וע"ד מ"ש (משלי כו, ג) "שבט לגֵו כסילים", וכמארז"ל (שמו"ר פ"ט, ב) "דרכו של כלב ללקות במקל".

9) והיינו, שענין זה נמשך גם ב"הפטרה", שהיא בבחינת "קינוח" ("פאַרבייסן") לקריאת התורה, וניתתקנה בגלל גזירת המלכות כו' (ראה אנציק' תלמודית בערכו (כרך יו"ד בתחלתו). וש"נ).