בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ו.

290

בלתי מוגה

א-ב. הביאור במ"ש1 "(ראה אנכי נותן .. ברכה) וקללה", ובת"י: "וחילופא" –שלאמיתתו של דבר, גם הקללה היא ברכה2, אלא שזהו "חילופא" (בלשון תרגום3) באופן המשכת הברכה, אבל הכוונה והפנימיות היא טוב וברכה4 – חסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים5 (ורק בפסוק6 "ונתתה את גו' הקללה על הר עיבל"7, תרגם "מלטטיא", כדי לפעול על נה"ב ויצה"ר8);

השייכות להפטרות9 ד"שבע דנחמתא", שבהם מדובר אודות "רב

291

טוב לבית ישראל"10 (שלא מצינו בשאר הפטרות11), כיון שאז מתגלים החסדים המכוסים;

והסדר12 בזה, שבתחילה אומר הקב"ה לנביאים13 "נחמו14 נחמו עמי", ואעפ"כ, "ותאמר15 ציון (שהנחמה שע"י הנביאים, ולא ע"י הקב"ה בעצמו, היא בבחי') עזבני ה'"16, שלכן "עני'17 סוערה לא נוחמה" (ורק

292

אז אומר הקב"ה "אנכי18 אנכי19 הוא מנחמכם")20, שמזה מוכח שנרגש אצל בנ"י שהירידה והפורענות אינם אלא "חילופא", חסדים נעלים ביותר, שיכולים לבוא רק ע"י הקב"ה בעצמו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 133 ואילך.

* * *

ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אני לדודי ודודי לי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שבאם לא משלימים את התפלה ונשאר "שיריים", יש להשלים תחילה את התפלה הקודמת, ורק לאח"ז מתפללים התפלה הבאה21.

ובנוגע לעניננו – יש להשלים תחילה את הביאור בפירוש רש"י של הפרשה הקודמת, ורק אח"כ יתבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע.

[המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' עקב על הפסוק22 "בקרב כל ישראל" – נכלל בשיחת ש"פ עקב23].

* * *

ה. בנוגע לפירוש רש"י בפרשתנו, ישנו דבר פלא (שלא מצינו בפרשיות אחרות אלא לעתים רחוקות), ולעת עתה לא מצאתי שיעמדו על זה – ענין שנכפל בפרשה ב' פעמים, ובשני המקומות מפרש רש"י פירושים שונים:

בחלק הפרשה דרביעי נאמר ב' פעמים "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך": (א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' וגו'"24, (ב) "לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך"25.

ובשני הפסוקים מפרש רש"י פירושים שונים:

293

בפסוק הא', בהמשך לציווי "לא תתגודדו" – מפרש רש"י: "כי עם קדוש אתה", "קדושת עצמך מאבותיך, ועוד, ובך בחר ה'".

ובפסוק הב', בהמשך לציווי "לא תאכלו כל נבלה" – מפרש רש"י: "כי עם קדוש אתה לה'", "קדש את עצמך במותר לך, דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם".

וצריך להבין:

א) "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" – נאמר כבר לפנ"ז, בפ' ואתחנן26, ורש"י לא מפרש מאומה, כיון שמובן בפשטות, ללא צורך בפירוש וביאור כלל; ולמה בפרשתנו הוצרך רש"י לפרש זאת, ולא עוד אלא שלאחרי שמפרש זאת בפעם הא', מוסיף לפרש גם בפעם הב', ובפירוש אחר?!

ב) הפירוש בפסוק הב', "קדש עצמך במותר לך", הוא לא רק פירוש נוסף, אלא הוא בסתירה לפירוש בפסוק הא', "קדושת עצמך מאבותיך", כי, לפי פירוש הא', מדובר אודות קדושה שישנה כבר אצל בנ"י (מאבותיהם), ללא צורך בפעולה נוספת מצדם, ואילו לפי פירוש הב', הרי זה ציווי על תוספת קדושה: "קדש עצמך במותר לך"?!

ג) בפירוש בפסוק הב' גופא – הנה בתחילה מפרש רש"י "קדש עצמך במותר לך", ואילו אח"כ מפרש "דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם". ואינו מובן: (א) מנא לי' לרש"י שמדובר אודות "אחרים" שנוהגים איסור?! (ב) "אל תתירם בפניהם" משמעותו רק בנוגע לאחרים שנוהגים איסור בדברים המותרים, אבל בנוגע לעצמו הרי זה יכול להשאר דבר המותר, והרי זה בסתירה להתחלת הפירוש, שהוא בעצמו צריך לנהוג איסור ("קדש עצמך") בדבר המותר לו?!

ד) דובר כמ"פ27 שנוסף על הדיוק בפירושו, מדייק רש"י גם בתיבות שמעתיק מהפסוק. וצריך להבין מהו הטעם שבפסוק הא' מעתיק רש"י רק את התיבות "כי עם קדוש אתה", ובפסוק השני מוסיף ומעתיק גם תיבת "לה'"?

וכל ענינים אלו – צריכים להיות מובנים ומוכרחים מפשטות הכתובים, שהרי ענינו של רש"י הוא לפרש פשוטו של מקרא, ולכן, לא די בכך שפירושים אלו נאמרו בספרי, כי, פירוש הספרי הוא ע"ד הדרוש והרמז כו', ע"פ י"ג או ל"ב מדות שהתורה נדרשת בהם, ואילו רש"י אין

294

ענינו להעתיק דרשות חז"ל, אלא לפרש פשוטו של מקרא, כמדובר כמ"פ.

ו. ויש לומר הביאור בזה:

ובהקדים ביאור הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וגו'" – שבהמשך לזה נאמר "כי עם קדוש אתה גו'" – דלכאורה אינו מובן: בשביל הציווי "לא תתגודדו", אין צורך בהקדמה "בנים אתם לה' אלקיכם", שלכן לא מצינו הקדמה זו בשאר ציוויי התורה, וכמובן בפשטות שצריכים אנו לקיים את ציווי הקב"ה ללא נפק"מ אם אנו "בנים" או "עבדים", שהרי גם עבד צריך לקיים ציווי האדון, וכמו בני נח, שאינם בנים, ואעפ"כ נצטוו על כמה מצוות, וחייבים לקיימם.

ועכצ"ל, שמ"ש "לא תתגודדו" בהמשך לכך ש"בנים אתם לה' אלקיכם" – אין זה ציווי ככל ציוויי התורה, אלא ענין שקשור עם מעלתם העצמית של בנ"י (עוד לפני שנצטוו קיום התומ"צ), וכפי שמפרש רש"י: "לפי שאתם בניו של מקום, אתם ראויין להיות נאים, ולא גדודין ומקורחין".

וכיון שכן, הרי בהכרח לפרש כן גם בפסוק "כי עם קדוש אתה" – שאין זו הקדושה הקשורה עם קיום התומ"צ (כבפ' ואתחנן), אלא קדושה עצמית הקשורה עם היותם "בנים" – "קדושת עצמך מאבותיך", ומוסיף (לבאר המשך הכתוב): "ועוד (מלבד הקדושה מאבותיך) ובך בחר ה'"28.

ז. ויש להוסיף בזה גם בנוגע לענינים המופלאים שישנם בפירוש רש"י – מלבד הביאור בפשטות הכתובים:

מלבד האיסור ד"לא תתגודדו ולא תשימו קרחה גו'" שנאמר בנוגע לכל ישראל, יש איסור מיוחד בנוגע לכהנים: "לא יקרחו קרחה וגו'"29, ומצינו במפרשים30 שקו"ט בנוגע לפרטי החילוקים בין ב' הציוויים והצורך בשניהם.

וע"פ משנת"ל בפירוש רש"י, מובן הדבר בפשטות – שאצל כהנים הרי זה ציווי ככל שאר ציוויי התורה, שבא בהוספה על הענין ד"לא תתגודדו" כפי שהוא אצל כל בנ"י, שלהיותם "בנים לה' אלקיכם", ראויין להיות נאים.

295

ח. ועתה נבוא לבאר פירוש רש"י על "כי עם קדוש אתה לה'" שנאמר בהמשך לאיסור אכילת נבילה:

בפסוק זה אי אפשר לפרש שמדובר אודות הקדושה העצמית של בנ"י שאינה קשורה עם קיום התומ"צ (כמו בפסוק "כי עם קדוש אתה" שבא בהמשך ל"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו גו'") – כי, הקדושה העצמית של בנ"י שאינה קשורה עם קיום התומ"צ, אינה שייכת להחילוק "בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו"31, סימן א' או שני סימנים, שהרי אין מעלה מיוחדת בשחיטה באופן מסויים כשלעצמה, לולי ציווי הקב"ה (משא"כ בענין "לא תתגודדו", "לפי שאתם .. ראויין להיות נאים").

וכמו"כ אי אפשר לפרש שזהו נתינת טעם על האיסור דאכילת נבילה – כי, בשביל קיום ציווי הקב"ה אין צורך בנתינת טעם "כי עם קדוש אתה לה'", אלא יש לקיים זאת בגלל שכך צוה הקב"ה.

ועוד ועיקר:

אם נאמר ש"כי עם קדוש אתה" הוא נתינת טעם על האיסור דאכילת נבילה – הרי הכתוב צריך לומר "לא תאכלו כל נבלה כי עם קדוש אתה", ולא להפסיק בין "לא תאכלו כל נבלה" ובין "כי עם קדוש אתה" בענין הנתינה לגר ומכירה לנכרי ("לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי").

ט. ולכן מפרש רש"י ש"כי עם קדוש אתה" הוא ביאור והסבר (לא על "לא תאכלו כל נבלה", אלא) על "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי":

לכאורה אינו מובן: איך אומרת התורה "מכור לנכרי" – אולי לא ירצה הנכרי לקנות את הנבלה, מפני שירצה להחמיר על עצמו שלא לאכול נבלות?!

ועל זה ממשיך הכתוב: "כי עם קדוש אתה", שלכן, רק אצלך שייך הענין ד"קדש עצמך במותר לך", לאסור על עצמך גם דבר המותר לך, אבל הנכרי לא יאסור על עצמו דבר המותר לו, ובודאי יקנה הנבלה.

וכמו"כ בנוגע ל"גר אשר בשעריך" – שהוא "גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ואוכל נבלות" (כפירוש רש"י) – הנה למרות שיהודי צריך להתנהג באופן של קדושה ("במותר") גם בנוגע לאחרים,

296

שכאשר ישנם "דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם", מ"מ, "לגר אשר בשעריך תתננה", מבלי לחשוש שמא קיבל עליו גם שלא לאכול נבלות, דכיון שאינו קדוש לה', בודאי לא יקבל עליו שלא לאכול נבלות, אלא "ואכלה".

[אבל אין לפרש ש"ואכלה" הוא כמו תנאי, ש"תתננה" לו רק כאשר אתה יודע ש"ואכלה", משא"כ אם קיבל עליו שלא לאכול נבלות, אסור ליתן לו (משום "לפני עור"32) – כי, לפי פירוש זה, אין משמעות להמשך הכתוב "כי עם קדוש אתה לה'"; ועכצ"ל, שכוונת הכתוב להתיר לחלוטין את נתינת הנבילה לגר, שבודאי לא יאסרנה על עצמו, כיון שאינו קדוש לה', "כי עם קדוש אתה" בלבד].

וכדי להדגיש את החילוק בין בנ"י ל"גר אשר בשעריך", מוסיף רש"י ומעתיק מהפסוק גם "(כי עם קדוש אתה) לה'" – כי, ענין הקדושה כשלעצמו ("קדוש" סתם) יכול להיות גם אצל ה"גר אשר בשעריך", ש"קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז", אבל "קדוש לה'", הרי זה רק "אתה", כי הקדושה לה' היא ע"י מתן-תורה, שאז נאמר33 "ואתם תהיו לי .. גוי קדוש", ולכן, "עם קדוש .. לה'" הרי זה רק "אתה".

י. ויש להוסיף, שמפירוש רש"י זה יש ללמוד גם ענינים בנוגע להלכה:

א) בנוגע ל"דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם"34 – שזהו איסור מדאורייתא (ולא כהדעות שאין זה מדאורייתא, אלא מדרבנן35).

ב) יש חקירה אם הלאו ד"לפני עור" הוא גם ביחס לגוי36. וענין זה תלוי בחקירה נוספת37 – אם "לפני עור" הוא לאו בפני עצמו (א' מתרי"ג המצוות), והוא איסור כללי בנוגע לכל הענינים (שאסור להכשיל את חבירו בדבר איסור), ובמילא אין זה שייך לגוי, או שזהו פרט נוסף בהאיסור שבו מכשיל את חבירו, ובמילא הרי זה שייך גם אצל גוי, בנוגע לשבע מצוות דידי', שבכל א' מהם נכלל גם שאסור לו להכשיל את חבירו בדבר זה.

297

וע"פ משנ"ת בפירוש רש"י, שהסיבה לכך ש"לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" היא בגלל שבודאי לא קיבל עליו שלא לאכול נבלות, אבל אילו הי' מקבל עליו שלא לאכול נבלות, הי' אסור ליתן לו, משום "לפני עור" – יש לפשוט שהלאו ד"לפני עור" הוא גם ביחס לגוי.

יא. ויש לבאר גם ההוראה מזה בעבודת האדם לקונו:

כשם שבנ"י נקראים "עם קדוש" ביחס לאומות העולם, הנה גם אצל בנ"י גופא ישנו החילוק בין נפש האלקית לנפש הבהמית, שנה"א שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"38, היא "עם קדוש", ואילו על נפש הבהמית, שעלי' נאמר39 "רוח הבהמה היורדת היא למטה", שמושכת את האדם לענינים גשמיים, היא בבחי' "גר תושב".

ולכן צריכה להיות הנהגתו של יהודי בהתאם לכך ש"עם קדוש אתה לה' אלקיך" – "קדש עצמך במותר לך", וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר40 אודות הפתגם שהי' שגור אצל חסידים הראשונים: "וואָס מ'טאָר ניט – טאָר מען דאָך ניט, און וואָס מ'מעג – דאַרף מען אויך ניט"41.

וכידוע גם סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר42, שפעם בא אדמו"ר מהר"ש לקישינוב, וביקשו ממנו שיאמר מאמר חסידות, ואמר מאמר, שתוכנו, שהנהגתו של יהודי צריכה להיות מתוך התחשבות אם דבר פלוני "מתאים" או "לא מתאים" ("צי עס פּאַסט, צי עס פּאַסט ניט"), והיינו, לא רק בגלל שכך ציווה הקב"ה, אלא בגלל ש"לא מתאים" שיתנהג כמו כל העולם, מפני ש"עם קדוש אתה לה' אלקיך", ובלשון רש"י: "לפי שאתם בניו של מקום, אתם ראויין להיות כו'".

ולהעיר, שענין זה הוא גם מצד הגוף, שהרי גם הגוף של יהודי הוא קדוש43, וכמ"ש רבינו הזקן44 שענין הבחירה שהי' במתן תורה ("ובנו בחרת מכל עם ולשון")45 קאי על הגוף, ולכן, גם מצד הגוף צריך להתנהג באופן המתאים לכך ש"עם קדוש אתה לה' אלקיך".

298

יב. בסיום ההתוועדות דובר עוה"פ אודות הענין ד"ראה אנכי נותן .. ברכה וקללה", דכיון ש"אנכי נותן", ו"מפי עליון לא תצא הרעות"46, בהכרח לומר שגם ה"קללה" היא "ברכה" – מחסדים המכוסים, וסוכ"ס נמשכת הברכה בגלוי גם לעיני בשר, באופן ד"ראה",

– וכמשנ"ת בהתוועדויות הקודמות47 מעלת הראי' על שמיעה, כמובן מזה ש"אין עד נעשה דיין"48, שכיון שראה הדבר בעיניו [אע"פ שראה זאת בהיותו עם-הארץ, ומאז למד הרבה כו', ועתה רוצה לדון בזה], "לא מצו חזו לי' זכותא"48, ושוב לא יכול להתקיים "והצילו העדה"49, משא"כ אם רק שמע הדבר, הרי אף ששמע מעדים נאמנים, וברור אצלו בוודאות שכך אירע המעשה, מ"מ, כיון שלא ראה זאת בעיניו, "מצו חזו לי' זכותא" ולהצילו כו' –

ועד שזוכים לראות בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

– שיהי' אדם גשמי, בשר ודם, ובלשון הרמב"ם50: "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות וכו' ובנה מקדש במקומו", ביהמ"ק גשמי –

יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

______  ______

1) ריש פרשתנו.

2) ולא רק באופן ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, סע"ב), שמזה יבוא אח"כ דבר טוב, אלא כדברי נחום איש גמזו: "גם זו לטובה" (תענית כא, א. וש"נ), שדבר זה עצמו הוא טוב (ראה תו"מ ח"ו ע' 126 ואילך. וש"נ).

3) ששייך לשבעים לשון של שבעים אומות העולם* (השייכים לשבעים השרים) – שנעשה ע"י דור הפלגה שאמרו "נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה" (פרש"י נח יא, א), ולכן "נבלה שם שפתם גו'" (שם, ז), וקשור עם ז' מלכין קדמאין דתהו (כפי שכלולים מעשר) שנפלו בשבה"כ (ראה לקו"ת פרשתנו לא, ב. סה"ע שם ע' שכד. וש"נ).

*
) כנגד שבעים נפש דבנ"י (ראה ספר הערכים חב"ד ערך אוה"ע סי"ב (כרך ב ע' שכה ואילך). וש"נ).

4) וע"ד המבואר בתניא אגה"ק (סכ"ב) המשל מ"מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כו'".

5) וזהו המענה על שאלתו של יהודי, מדוע ישנם מניעות ועיכובים על קיום התומ"צ (ראה גם תו"מ חמ"ד ריש ע' 208. וש"נ) – דממה-נפשך: כיון שרצונו של הקב"ה שיקיים תומ"צ, והקב"ה הוא בעה"ב על העולם (כולל גם ד' אמות שלו), א"כ, היתכן שיש לו מכשולים כו'?! – שצריך לידע שהכל בא מהקב"ה (ולא באופן של שתי רשויות ח"ו), אלא שישנו טוב הגלוי, וישנם חסדים המכוסים שלמעלה מטוב הגלוי, וזוהי כוונת הירידה – החל מכללות הענין דירידת הנשמה בגוף, למרות ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) – ירידה צורך עלי', כדי להגיע להעילוי דחסדים המכוסים.

וסוכ"ס רואים שהענינים הלא-טובים אינם אלא באופן ש"מנסה ה' אלקיכם אתכם גו'" (פרשתנו יג, ד) – "מנסה" מלשון הרמה, כמו "נס על ההרים" (ראה סהמ"צ להצ"צ עג, א. ובכ"מ), שעל ידם מתעלים למדריגה שלמעלה מהשתלשלות כו', ועי"ז ניתוסף כח ללימוד התורה, נגלה וחסידות, וקיום המצוות בהידור, בהקדמת עבודת התפלה, ועד שנמשך גם בענינים גשמיים, כמ"ש (ר"פ בחוקותי) "ונתתי גשמיכם (הגשמיות שלכם) בעתם".

6) שם, כט.

7) להעיר מהשייכות ד"עיבל" לקליפות וסט"א (ראה אוה"ת פרשתנו ע' תרעט), שזהו ענינו של עוה"ז, שנקרא עולם הקליפות והסט"א, והרשעים גוברים בו, כמבואר בתניא (פ"ו. פכ"ד).

8) וע"ד מ"ש (משלי כו, ג) "שבט לגֵו כסילים", וכמארז"ל (שמו"ר פ"ט, ב) "דרכו של כלב ללקות במקל".

9) והיינו, שענין זה נמשך גם ב"הפטרה", שהיא בבחינת "קינוח" ("פאַרבייסן") לקריאת התורה, וניתתקנה בגלל גזירת המלכות כו' (ראה אנציק' תלמודית בערכו (כרך יו"ד בתחלתו). וש"נ).

10) ישעי' סג, ז.

11) גם לא בהפטרות שאומרים בזמן שבנ"י הם במדריגת צדיקים, שזהו הזמן שבין פסח לשבועות, וגם לא בזמן שלאחרי שבועות, שאז ניתוסף אצלם העילוי דמ"ת כו'.

וזוהי הבחינה והנסיון* בנוגע להנהגת הקב"ה עם בנ"י במעמד ומצב דת"ב כו', שבא מצד החטא כו', "רע ומר עזבך את ה'" (ירמי' ב, יט), שאעפ"כ נותן להם "רב טוב" כו' (ע"י התעוררות האהבה ממקום נעלה יותר כו').

*
) ואע"פ שידוע הדבר מלכתחילה הרי זהו כל ענין הבריאה להמשיך כל הענינים מן הכח אל הפועל, מההעלם אל הגילוי (ראה לקו"ש ח"כ ע' 283 ואילך).

12) ולהעיר, שאף שכללות ענין הנחמה קשור עם ענין התשובה שהיא למעלה מסדר, שהרי התשובה היא באופן שמתהפך מן הקצה אל הקצה, ובלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ו): "אמש הי' זה שנאוי לפני המקום כו' והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" – הנה לאח"ז נדרש בזה גם סדר, שזהו שלאחרי עזיבת החטא (שהיא עיקר מצות התשובה מן התורה), צ"ל גם וידוי דברים בכל פרטי אותיות הא"ב וכו'. וע"ד משנ"ת בדרושי חודש ניסן שגם בענין הנסים שלמעלה מן הטבע ישנו "סדר" (ראה ד"ה ויהי הענן דשש"פ העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ע' תתקמא). וראה גם סה"מ תרנ"ז ע' רנב. תרע"ח ע' רכב. אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' רסו).

13) נביאים של ישועה – החל מישעי' (וחבריו), ש"כולי' נחמתא" (ב"ב יד, ב), ולכן נקרא בשם "ישעי'", מלשון ישועה (ולא כמו נביא החורבן, שנקרא ירמי', מלשון מר), ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר (סה"ש תש"ג ריש ע' 140) שישעי' הי' בזמן של גילויים כו'.

14) ישעי' מ, א.

15) שם מט, יד.

16) כי, אע"פ שזוהי נחמה אמיתית שבאה מהקב"ה ע"י עבדיו הנביאים, מ"מ, כיון ש"בנים אתם לה' אלקיכם" (פרשתנו יד, א), הנה התכלית המקווה שלהם היא – להיות יחד עם הקב"ה ולשמוע הנחמה ממנו בעצמו, ללא ממוצעים; גם כאשר בא משיח, והולך לירושלים ובונה את ביהמ"ק – טוען יהודי שאינו מסתפק בכך, אלא רצונו להיות יחד עם הקב"ה, "אנא ומלכא".

וע"ד תורת הבעש"ט (כש"ט סצ"ז) על הפסוק (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", שדוקא ה"עני" אינו מתפעם ונבלע כו' ("ער ווערט ניט פאַרכאַפּט און איינגעשלונגען") מהיקר והתפארת שבחצר המלך, בחצר הפנימית, ואפילו בהיכל המלך (כמו העשיר, שיש לו ריבוי כסף וזהב, הבנה והשגה כו', ובגלל זה יתכן שלא יגיע כלל אל המלך), אלא כל רצונו וחפצו לפגוש את המלך בעצמו (ראה גם תו"מ ח"מ ע' 334. וש"נ).

ודוגמתו בעבודת כל יום: כאשר יהודי ניעור משנתו, ותופס ("ער כאַפּט זיך") שיש לו גוף ונפש הבהמית, ואילו הנשמה היא רק "באפו" (ראה לקו"ת פינחס עט, ד. ובכ"מ) – אזי אומר תיכף ומיד: "מודה אני לפניך", להקב"ה בעצמו, ללא ממוצעים; ולאח"ז מתחיל סדר העבודה בתפלה, הודו לה', פסוקי דזמרה וכו' (כל ד' שליבות סולם התפלה), בידעו, שהתכלית היא – להגיע למעמד ומצב (בתפלת שמו"ע) ד"כעבדא קמי מרי'" (שבת יו"ד, א), להיות עם הקב"ה בעצמו.

17) ישעי' נד, יא.

18) שם נא, יב.

19) ב"פ אנכי, באופן נעלה יותר ממ"ת שבו נאמר "אנכי" פעם א' (ראה לקו"ת דרושי ש"ש סה, ב ואילך. ובכ"מ). ומזה מובן, שגם הנחמה היא בכפלים, כמו "נחמו נחמו", אבל, לא ע"י הנביאים, אלא ע"י הקב"ה בעצמו.

20) אבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות. – בשם הפסיקתא שהובא בתוס' (ד"ה ר"ח אב – מגילה לא, ריש ע"ב).

21) ראה ספר המנהגים חב"ד ע' 47.

22) יא, ו.

23) סי"ז ואילך (לעיל ע' 270 ואילך).

24) יד, א-ב.

25) שם, כא.

26) ז, ו.

27) ראה תו"מ חמ"ד ע' 245. חמ"ה ע' 30.

28) ראה גם לקו"ש חכ"ח ע' 178 ואילך.

29) אמור כא, ה.

30) ראה רמב"ן, רא"ם וגו"א כאן.

31) פרש"י ס"פ שמיני. קדושים כ, כה.

32) קדושים יט, יד.

33) יתרו יט, ו.

34) פסחים נ, סע"ב ואילך. וש"נ. טושו"ע יו"ד רסרי"ד.

35) ראה ברכ"י שם.

36) ראה מנ"ח מצוה רלב.

37) ראה שו"ת צפנת פענח (ירושלים תשכ"ה) ס"ה. וראה גם לעיל ע' 98. וש"נ.

38) תניא רפ"ב.

39) קהלת ג, כא.

40) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 153. תש"ב ס"ע 126. תש"ה ע' 72. אג"ק שלו ח"ד ע' עד (נעתק ב"היום יום" כה אדר שני). ועוד.

41) מה שאסור – הרי אסור, וגם מה שמותר – לא צריך.

42) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 140. ע' 144. וראה גם תו"מ ח"י ס"ע 58.

43) ראה זח"ג ע, רע"ב. שו"ע אדה"ז או"ח מהדו"ב סוס"ד.

44) תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך).

45) שו"ע אדה"ז שם ס"ס ס"ד. וש"נ.

46) איכה ג, לח.

47) ראה שיחות יום ב' דחה"ש ס"כ ואילך; ש"פ נשא ס"ג ואילך (לעיל ע' 48 ואילך; ע' 74 ואילך). וש"נ.

48) ר"ה כו, רע"א.

49) מסעי לה, כה.

50) הל' מלכים ספי"א.