בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשכ"ו.

306

בלתי מוגה

א. אודות ח"י אלול ישנם הרבה שיחות של רבינו נשיאנו, וכמה מהם נדפסו כבר, ולכן, מספיק להביא עתה את תוכן הדברים של אחת השיחות, ורק מה שנוגע לעניננו, ואילו שאר הפרטים והסגנון המדוייק כו', יכול כל אחד לעיין בפנים.

בשיחת ח"י אלול תש"ג1, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר מה שאמר לו אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (לאחרי שחזרו מהטיול), בח"י אלול תרנ"ח (במלאות שתי מאות שנה ללידת הבעש"ט) קודם תפלת ערבית2:

"ברור הדבר, אשר כעת, שמתקרב זמן תפלת ערבית, מכריזין ברקיע על אודות חגיגת יום הולדת מורנו הבעש"ט, בהכרזת התעוררו צדיקים והכינו עצמכם לקראת החגיגה הקדושה".

ובהמשך הדברים מביא מאמר הזהר3 "בפלגות ליליא קוב"ה אתי לאשתעשע עם צדיקייא בגינתא דעדן",

ומבאר, ש"עם היות דחיי הנשמות בג"ע .. הוא בעולם שכולו טוב וכולו קודש, שאין בו חול, כי בכל עולם ועולם הנה מדריגת הג"ע דעולם ההוא הוא מדריגת אצילות דעולם ההוא, והוא כולו טוב, הנה בכל זה, הרי גם בזה יש הפרש והבדל בין יומא דחול, שבת ומועדים",

[וכידוע4 שאף שהעולמות העליונים הם למעלה מהזמן, הנה גם בהם יש חילוקי מדריגות לפי חילוקי הזמנים בעולם שלמטה],

ומסיק: "ובודאי כי השעשועים אשר ישתעשע הקב"ה עם הצדיקים בגינתא דעדן בלילה זה – יהי' כשמחת המועדים".

ב. ומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר אודות דברי כ"ק אדנ"ע5:

"כשהנני משים לבי ודעתי – ממשיך הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק – להתבונן בתולדות ימי מורנו הבעש"ט ובתולדות ימי כ"ק אדמו"ר הזקן, וארחות חייהם בעבודה קשה במסירות נפש על קדושת שמו ית'

307

במלחמתם על הבעל-דבר למעלה ועם מנגדי שיטתם ותורתם למטה, ובחסדי א-ל עליון נצחום – הנה ודאי הדבר אשר חגיגת ימי הולדתם צריכים לחוג ברקיע כחגיגת שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם", ומסיים, ש"אין לשער כלל גודל עוצם מעלת הפלאת השמחה וההוד וההדר הזיו והזוהר המאיר בהיכל הבעש"ט".

והענין בזה:

שיטתם ותורתם של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – שגם יום הולדתו בח"י אלול – היא שיטת ותורת החסידות: תורת החסידות הכללית שנתגלתה ע"י הבעש"ט, ותורת חסידות חב"ד שנתגלתה ע"י אדמו"ר הזקן, שענינה להמשיך את תורת החסידות למטה באופן של הבנה והשגה כו'.

[ולהעיר גם מהפתגם6 שהבעש"ט גילה את כללות הענין, ואדמו"ר הזקן גילה את הדרך שמגיעים לזה].

והרי ידוע7 שמצד גודל העילוי וההפלאה כו' שבענין התגלות תורת החסידות, היו על זה מניעות ועיכובים וקטרוגים כו' למעלה, וכתוצאה מזה – גם למטה, ולכן הוצרכו הבעש"ט ואדה"ז לנהל מלחמה מתוך מס"נ על התגלות החסידות, עד שניצחו במלחמתם.

ולכן, הנה "חגיגת ימי הולדתם צריכים לחוג ברקיע כחגיגת שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם".

ויש לומר בביאור המשל מ"שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם" – ש"זר" הוא כמו כתר ועטרה שע"ג הראש, שהו"ע המקיף, והיינו, שע"י הנצחון במלחמה על התגלות החסידות, הנה לא זו בלבד שישנם האורות הפנימיים דתורת החסידות, אלא שנמשכו וניתוספו גם אורות מקיפים – "מקיף" אפילו ביחס לגודל מעלתם של הבעש"ט ואדה"ז.

ג. וממשיך בהשיחה5:

"בנוהג שבעולם, אשר בחגיגת חג שר הצבא, הנה גם חיילות מחנותיו ושריהם מתכבדים באותות כבוד ובמתנות, כל אחד מהם כפי כהונת משמרתו במחנות שר הצבא, וכל איש בחיל שר הצבא כפי עבודתו וכפי מסירתו הנאמנה בעבודתו. וכן הוא גם בחגיגה קדושה זו, אשר בטח

308

הנה כל החבריא קדישא מתלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו נשיאי ישראל לדורותיהם עם מקושריהם, הנה כולם, כל אחד לפי ענינו, יתכבדו במתנות רבות, בעילוי נשמותיהם הקדושות בעילוי אחר עילוי".

וכל זה בנוגע לנשמות שנמצאים בעולם העליון; ואח"כ ממשיך ומוסיף גם בנוגע לנשמות בגופים:

"גם אנחנו, שוכני בתי חומר בארץ הלזו הגשמית, נזכרים לטובה ולברכה בתפלתו של בעל השמחה, המעורר רחמי שמים על מקושרי מקושריו ההולכים בעקבותיהם, לשקוד בתורת כ"ק אבותינו רבותינו הק', וללכת במסלה הרחבה בעבודת הבורא בעבודה שבלב ובתיקון המדות ואהבת ישראל".

ד. ויש לדייק בלשון השיחה "שוכני בתי חומר" – שהמדובר הוא גם אודות אלו שנשמותיהם מלובשות (לא רק בגוף גשמי, אלא גם) בגוף חומרי, ואעפ"כ, גם אליהם מגיעים הענינים שנמשכים ביום זה.

והגע עצמך:

מדובר אודות חגיגת יום הולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שגדלה ביותר הפלאת מעלתם כו', ובפרט כאשר חוגגים ימי הולדתם "כחגיגת שרי צבאות החוזרים ממערכות המלחמה עם זרי נצחון בידיהם", כאמור לעיל שהו"ע המשכת בחי' נעלית ביותר שאפילו ביחס לבעש"ט ואדמו"ר הזקן הרי זה רק בבחי' מקיף.

ומבלי הבט על גודל העילוי – הרי זה נמשך ומגיע גם לאלו שנשמותיהם מלובשות בגוף חומרי!

ואדרבה – היא הנותנת: בגלל שההמשכה היא ממקום נעלה ביותר, לכן ביכלתה להגיע עד למטה ביותר.

וכפי שמבאר בהשיחה, שגם "שוכני בתי חומר בארץ הלזו הגשמית, נזכרים לטובה ולברכה בתפלתו של בעל השמחה, המעורר רחמי שמים וכו'", וכיון שזוהי התעוררות שבאה מלמעלה, הרי זה לפי ענינו ומצבו של המעורר כו'.

אמנם, אע"פ שזוהי המשכה שבאה ע"י התעוררות רחמי שמים מלמעלה, מ"מ, מובן שצריכה להיות גם ההכנה לזה מצד עבודת המטה.

ה. וזהו הקשר לענין הנוסף שישנו בח"י אלול – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות הנ"ל8:

309

בח"י אלול מתחילה ההכנה המיוחדת לר"ה במשך י"ב ימים שבהם צריך להיות ענין התשובה לאחרי חשבון הנפש בנוגע לכל י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, החל מח"י אלול עצמו, שהוא יום חשבון הנפש על חודש תשרי שעבר.

והענין בזה9:

חודש תשרי – נוסף לכך שהוא אחד מי"ב חדשי השנה, והימים שבו הם חלק משנ"ד או שפ"ה ימי השנה, הרי הוא גם חודש כללי, הן בנוגע להמשכה על כל השנה הבאה, שכל הענינים שבו הם ענינים כלליים שנמשכים על כל השנה כולה10, והן בנוגע לתיקון השנה שעברה, כדאיתא במדרש11 ש"תשרי" הוא מלשון "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך".

וכיון שח"י אלול הוא יום חשבון הנפש על חודש תשרי, הרי מובן, שעבודת התשובה דח"י אלול היא עבודה כללית ביותר, וכוללת גם את העבודה של כל י"ב הימים עד ר"ה שבהם הוא חשבון הנפש על כל שאר חדשי השנה.

וזוהי גם עבודת המטה שעל ידה זוכים לכל הגילויים הקשורים עם יום ההולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, כולל גם המשכת המקיף המרומז בענין ה"זרי נצחון".

ויש להוסיף ולהעיר, שענין הנצחון מודגש גם בחודש תשרי – כדאיתא במדרש12 בנוגע לנטילת ד' מינים בחג הסוכות: "משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין (כידון13) בידי', אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא", ובאופן שגם אומות העולם רואים זאת בגלוי ומודים בזה, שלכן, "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו"14.

ו. ויה"ר שתהי' העבודה דח"י אלול בכל הענינים האמורים לעיל,

310

כולל גם מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה אחרת (שגם היא נדפסה כבר15), שח"י אלול מוסיף חיות בעבודה דחודש אלול, שעי"ז נעשית המשכת תוספת חיים מלמעלה, כמ"ש16 "מחי' חיים יתן לך חיים",

וזו תהי' ההכנה המתאימה לשנה הבאה – שנזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

ז. בהמשך שיחת ח"י אלול הנ"ל17 נתבאר ענין נוסף, שעפ"ז מתורצת שאלה בנוגע לכללות ענין השמחה ביום הולדת (בכלל, ובפרט יום הולדת) של צדיק – דלכאורה, מהי השמחה ביום הולדת, הרי לידת האדם מתוארת בתורת החסידות בשם "ירידת הנשמה".

ובפרטיות יותר:

כיון שענין זה נקרא בתורה בשם "ירידה", הרי מובן שאין זה רק שינוי מקום בלבד, אלא זוהי ירידה גם באיכות ובפנימיות הענינים, ובזה גופא – לא רק ירידה שבערך, אלא ירידה גדולה ביותר באופן שבאין ערוך.

וכמובן גם ממה שאומר כל אחד מישראל בכל בוקר בברכת השחר כשניעור משנתו,

– שזהו בדוגמת ענין הלידה, כמובן ממ"ש רבינו הזקן בשו"ע18 בביאור א' הטעמים לנטילת ידים בבוקר, "לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה, כמ"ש19 חדשים לבקרים כו'" –

"נשמה שנתת בי טהורה היא (ואח"כ) אתה בראתה כו'"20, והיינו, שירידת הנשמה למטה נקראת בשם "בריאה", שלשון זה מורה על התהוות יש מאין, כמ"ש הרמב"ן בריש פ' בראשית בפירוש "בראשית ברא": "אין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון ברא", ש"עשה אינו ישנו"21 – שזהו ענין שבאין ערוך.

וכל זה אפילו בנוגע להענין ד"ברי' חדשה" כפי שנעשה בכל יום,

311

– שזהו בהוספה על ענין חידוש כללות הבריאה בכל רגע, כתורת הבעש"ט22 על הפסוק23 "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שדבר הוי' שבו נבראו שמים וארץ וכל צבאם מלובש תמיד בכל הנבראים להחיותם מאין ליש –

ועאכו"כ בנוגע ללידת האדם כפשוטה, ביום הולדתו בפעם הראשונה (שהרי סוכ"ס אינו דומה מה שנעשה כברי' חדשה בכל יום ללידתו בפעם הראשונה) – שזהו בודאי ענין של בריאה באופן שבאין ערוך.

וכללות הענין בזה – שכאשר הנשמה היא למעלה שייכת היא לעניני אלקות בלבד, ואילו בירידתה למטה נעשית השייכות לענינים גשמיים וחומריים כו'.

וכיון שזוהי ירידה גדולה, ו"כל הדרכים בחזקת סכנה"24, וכפי שדרשו רז"ל25 על הפסוק (שבפרשת השבוע26) "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא" – אינו מובן: מהי גודל השמחה ביום הולדת, דלכאורה – אדרבה?!

אך הענין הוא – כפי שמבאר בשיחה הנ"ל שתורת החסידות מבהירה זאת בביטוי הידוע "ירידה צורך עלי'".

ח. והענין בזה27:

למרות גודל ירידת הנשמה בבואה למטה להתלבש בגוף, הרי כאשר בהיותה למטה ממלאת הנשמה את תפקידה ושליחותה בבירור נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם, אזי נעשה מהירידה – עלי', והעלי' היא לא רק שחוזרת למקום שבו היתה הנשמה קודם ירידתה למטה (דא"כ, מהו הצורך והתועלת שבזה), אלא יתירה מזה, שדוקא ע"י הירידה למטה מתעלית הנשמה לדרגא נעלית יותר שבאין ערוך, שלא היתה יכולה להגיע אלי' לולי הירידה למטה.

ובהקדמה:

קודם ירידתה למטה היתה הנשמה במעמד ומצב ד"טהורה היא", דקאי על עולם האצילות28, ולא רק אצילות הפרטית, אלא גם אצילות

312

הכללית29. וא"כ, כשאומרים שע"י ירידתה למטה מגעת הנשמה למדריגה עליונה יותר מכמו שהיתה לפנ"ז, הרי זו מדריגה שלמעלה מסדר השתלשלות.

ולכאורה אינו מובן – דממה-נפשך: אם זוהי מדריגה שלמעלה מהשתלשלות – איך יכולים להגיע אלי' ע"י עבודת האדם בירידת נשמתו למטה, בה בשעה שכל מציאות האדם ועבודתו היא בסדר השתלשלות?

אך הענין הוא – שזהו לפי ששרש נש"י הוא למעלה מהעולם, כדאיתא בתדב"א30 שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, וכמובן גם ממארז"ל31 "במי נמלך (אם לברוא את העולם) בנשמותיהם של צדיקים".

ט. ומוסיף בהשיחה, שמצד גודל העלי' שנעשה אצל הנשמה דוקא ע"י ירידתה למטה – ממתינה הנשמה אלפי שנים עד שיבוא הזמן שתישלח למטה ע"י הקב"ה למשך מאה ועשרים שנה!

ולהעיר, שזהו דבר חידוש, אשר, אילו לא הי' מפורש להדיא, לא הי' עולה על הדעת:

בהשקפה ראשונה מסתבר לומר, שכאשר הנשמה נמצאת למעלה, אזי היא עסוקה בעניני' כו', ורק בבוא הזמן – יורדת למטה כו'.

ומחדש בהשיחה, שא' הענינים של הנשמה בהיותה למעלה הוא – לחכות ולהמתין מתוך תשוקה וגעגועים מתי יבוא הזמן שתרד למטה.

והגע עצמך:

בהיותה למעלה נמצאת הנשמה במעמד ומצב הכי טוב שאין למעלה הימנו – ללא שום פגם (שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל32), וללא העלמות והסתרים כו', שהרי היא עומדת בעולם האצילות, עולם האלקות ועולם האחדות33, שבו איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד34, וכמבואר בלקו"ת35 ש"הנשמות שעדיין לא ירדו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש הבהמית, ועודן .. בביטול והתכללות ממש באור א"ס ב"ה .. נקראו בנות ירושלים .. שמקבלים עליהם בחי' יראה שלם

313

דהיינו שלימות היראה .. בבחי' ביטול אמיתי דאיהו וחיוהי חד שבבחי' אצילות".

ואעפ"כ, לא מסתפקת הנשמה בכל העילויים הנ"ל, אלא ממתינה אלפי שנים מתוך תשוקה וגעגועים מתי יבוא הזמן שתרד למטה, בידעה, שדוקא ע"י הירידה למטה ביכלתה להתעלות לדרגא נעלית יותר שבאין ערוך.

וזהו כללות הביאור על גודל השמחה שביום הולדת – כי, למרות שאז מתחיל ענין הירידה, ויודעים שכל הדרכים בחזקת סכנה, והלואי שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מ"מ, כדאי הדבר, כיון שדוקא עי"ז יכולים לבוא לתכלית העלי'.

י. וההוראה מזה בנוגע אלינו שוכני בתי חומר:

אצל כל אחד מישראל, יש זמנים מסויימים (אפילו בכל יום, ועאכו"כ בכללות השנה) שבהם נמצא במעמד ומצב נעלה בעבודת ה', כך, שההתעסקות בענינים גשמיים נחשבת עבורו ל"ירידה".

ואעפ"כ, כאשר לפתע מזדמנת לו אפשרות לעשות טובה ליהודי בגשמיות – עליו להפסיק מעניניו הנעלים ולירד ממדריגתו ולעסוק בדבר גשמי זה, ודוקא ע"י ירידה זו יבוא לעילוי גדול יותר.

יא. ובענין זה יש לימוד והוראה מרבינו הזקן – בעל יום ההולדת דח"י אלול:

ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר36 אודות גודל המס"נ של רבינו הזקן לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות ד"עמך לא חפצתי"37, ולהתמסר לעשיית טובה ליהודי.

והגע עצמך:

עבודתו של רבינו הזקן היתה באהבה בתענוגים כו', בבחי' "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"37, וכפי שהי' נשמע הלשון שהי' אומר בדביקותו: "איך וויל זע גאָרנישט, איך וויל ניט דיין ג"ע (לא ג"ע התחתון ואפילו לא ג"ע העליון), איך וויל ניט דיין עוה"ב, איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין".

ואעפ"כ, בשמעו שיש אשה מישראל שזקוקה לעזר וסיוע בגשמיות38

314

– הפסיק באמצע הדביקות בעבודתו הנעלית באהבה בתענוגים כו', כדי לעשות טובה לאשה מישראל בענין גשמי, ששייך רק לנשמות בגופים יושבי בתי חומר.

ובזה התבטאה מעלת המס"נ של רבינו הזקן – כיון שבעת עשיית טובה ליהודי לא הי' יכול להשאר באותו מעמד ומצב כמו בעת דביקותו, ובשביל זה הוצרך לנתק את עצמו מהדביקות ד"עמך לא חפצתי"!

וסיפור זה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר (לא כדי להראות את גודל מעלתו של רבינו הזקן, אלא) כדי ללמדנו הוראה.

ובהקדמה – ש"אף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'" (כלשון רבינו הזקן בתניא39), מ"מ, כיון שמדובר אודות א' מנשיאי ורועי ישראל "הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל"40, הרי "אפס קצהו ושמץ מנהו"39 שייך גם לכל המקושרים אליו ההולכים בעקבותיו, ועל ידם גם לכל ישראל.

וההוראה היא – שיש בכחו של כל אחד מישראל, שגם בהיותו במעמד ומצב נעלה בעבודתו, יוכל לנתק את עצמו ולירד ממדריגתו כדי לעשות טובה ליהודי, וכאמור, שדוקא ע"י ירידה זו יתוסף אצלו עילוי גדול יותר41.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' כי תבוא אל הארץ גו'.

* * *

יג. בנוגע למצות ביכורים שבהתחלת פרשתנו – הנה לאחרי ההקדמה ד"והי' כי תבוא גו' וירשתה וישבת בה"42, ובפירוש רש"י: "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" (וכפי שנתבאר בארוכה בשנה שעברה43) – נאמר בכתוב44: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'".

ומפרש רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן45

315

ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת המינין".

ולכאורה הפירוש הוא שיש כאן ב' לימודים: (א) הלימוד ממ"ש "מראשית" – "מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד". (ב) הלימוד מגזירה שוה דארץ ארץ – "נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת המינין".

ואינו מובן: מהו הצורך בב' לימודים – שלכן מביא רש"י את שניהם בהמשך אחד, ולא כב' פירושים, שהרי אינו כותב "דבר אחר", וכיו"ב?

וכפי שהקשו מפרשי רש"י46: "למה לי קרא דמראשית ולא כל ראשית, תיפוק לי' מג"ש דארץ ארץ שאין כל הפירות חייבים בביכורים אלא ז' המינים בלבד"?

ויש להוסיף ולהקשות יתירה מזה:

ענין הביכורים נזכר בתורה לפני פרשתנו – בב' מקומות: בפרשת משפטים47 ובפרשת תשא48, וגם שם פירש רש"י שהביכורים באים "משבעת המינין", אבל – ללא ב' לימודים הנ"ל: לא הלימוד ד"מראשית ולא כל ראשית", שהרי שם נאמר "ראשית ביכורי אדמתך תביא גו'", ולא נאמר "מראשית"; ולא הגז"ש דארץ ארץ, שהרי שם לא נאמר ארץ.

וא"כ, ממה-נפשך: אם יש לרש"י הכרח שהביכורים באים משבעת המינין גם ללא הלימוד ד"מראשית" והגז"ש דארץ ארץ (כפי שפירש בפ' משפטים ותשא) – מדוע בפרשתנו זקוק רש"י ללימודים הנ"ל, ולא עוד אלא שאינו מסתפק בלימוד א' ומביא ב' לימודים?!

יד. וממשיך רש"י: "זית שמן – זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. ודבש – הוא דבש תמרים".

וצריך להבין:

"זית שמן ודבש" – לא נזכרו כאן, אלא בפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו'" שמביא רש"י מפרשת עקב (בשביל הגז"ש דארץ ארץ).

316

ואם יש צורך לפרשם – הרי הפירוש צריך להיות במקום שבו נזכרו בכתוב (בפרשת עקב), ומדוע מפרשם רש"י בפרשתנו49?

ולהעיר, שגם אם ההכרח והראי' של רש"י בנוגע לפירוש הכתוב "ארץ גו' זית שמן ודבש" שבפרשת עקב הוא (לא על אתר, אלא) מפרשתנו דוקא – הרי גם בכגון-דא דרכו של רש"י לפרש את הכתוב במקומו, ולהביא הראי' וההוכחה ממש"נ לאח"ז, ולא להמתין מלפרש את הכתוב במקומו, ולפרשו רק במקום שממנו יש ראי' והוכחה לפירושו.

וביותר יוקשה – שפירושו כאן אינו מתאים לפירושו בפרשת עקב: בנוגע לדבש – הנה בפ' עקב אינו מפרש מאומה; אבל בנוגע ל"זית שמן"50 – הנה בפרשת עקב מפרש רש"י "זיתים העושים שמן", ואילו בפרשתנו מפרש "זית אגורי כו'"?

[ופשיטא שאין לומר שבפרשתנו חוזר בו רש"י מפירושו בפרשת עקב, דא"כ, לא הי' משאיר את הפירוש שבפ' עקב. וכידוע שרש"י הגי' ושינה כו"כ ענינים בפירושו (ולכן מצינו כמה מהדורות בכתבי רש"י), בהשתדלו שפירושו יהי' מתוקן ושלם, ועד שבשביל זה התענה תרי"ג תעניות כו'51].

ועכצ"ל, שרש"י בפרשתנו אינו בא לפרש את הפסוק "ארץ גו' זית שמן ודבש" שבפרשת עקב (שהרי זה היפך דרכו לפרש כל פסוק על אתר, גם כאשר ההכרח לפירושו הוא ממק"א, כנ"ל); פירוש הפסוק הוא כפי שמפרש במקומו (בפרשת עקב), ואילו בפרשתנו נחית רש"י לחיוב דהבאת הביכורים מ"זית שמן", שהוא ב"זית אגורי כו'" דוקא, כדלקמן.

טו. ואח"כ מוסיף בפירוש תיבת "מראשית" – "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עלי' גמי לסימן ואומר הרי זו ביכורים".

וצריך להבין:

א) כיון שדרשינן כבר תיבת "מראשית", "מראשית ולא כל ראשית" – איך אפשר ללמוד מתיבה זו ענין נוסף?

ב) היכן מרומז בכתוב מ"ש רש"י "כורך עלי' גמי לסימן כו'"?

ג) מ"ש רש"י "ואומר הרי זו ביכורים" – אינו מתאים לכאורה להמפורש בקרא "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", היינו, שצריך ליקח את הפרי, ולא רק לומר הרי זו ביכורים?

317

וכמדובר כמ"פ שכל פרטי הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות באופן המובן ומוכרח בפשוטו של מקרא, כדלקמן.

טז. והביאור בזה:

רש"י בפירושו בא לתרץ שאלה שמתעוררת בפסוק "ולקחת מראשית כל פרי האדמה":

בענין הביכורים שנזכר בפרשיות שלפנ"ז, נאמר: "ראשית ביכורי אדמתך גו'". וכן גם בהמשך פרשתנו בנוגע למקרא ביכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה"52; ואילו כאן נאמר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" – לא "ראשית", אלא "מראשית"?

ועל זה מפרש רש"י, שהכתוב "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" בא ללמדנו שהחיוב דביכורים הוא "מראשית, ולא כל ראשית".

אמנם, מיעוט זה אפשר לפרשו בב' אופנים:

א) הכתוב קאי על כל פרי האדמה, היינו, כל מיני הפירות הגדלים מן האדמה, ובא ללמד שהחיוב דביכורים הוא לא מכל מיני הפירות, אלא רק מקצת מיני פירות חייבים בביכורים, וכל שאר מיני הפירות פטורים.

ב) הכתוב קאי על כל מין מפרי האדמה בפני עצמו, ובא ללמד שהחיוב דביכורים הוא להביא רק מקצת הפירות, ולא כולם53 (וע"ד שפירש רש"י על הפסוק54 "מראשית עריסותיכם", "מראשית, מקצתה ולא כולה").

ורש"י בוחר לפרש כאופן הא' – "שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינין בלבד".

יז. והכרחו של רש"י לפרש כן – לפי ש"נאמר כאן ארץ כו'":

ובהקדמה – שאין לומר שכוונת רש"י היא להגז"ש דארץ ארץ, דא"כ, הי' לו לכתוב בפירוש הלשון "גזירה שוה", כפי שמצינו בכ"מ בפירוש רש"י55.

כוונת רש"י היא – ש"נאמר כאן ארץ" יתירה:

כיון שכבר נאמר "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך גו'" – הרי לכאורה מספיק לומר "ולקחת מראשית כל פרי האדמה

318

ושמת בטנא וגו'", ואעפ"כ חוזר הכתוב ומדגיש "אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך".

ועד"ז בהמשך הפרשה: "ובאת אל הכהן גו' ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"56; "ויתן לנו את הארץ הזאת גו'"57.

והטעם ש"נאמר כאן ארץ" (אף שלכאורה מיותר הדבר) – מובן מזה ש"להלן נאמר ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעת המינין":

הדגשת הענין ד"ארץ" בענין הביכורים הוא כדי להדגיש "שבח ארץ ישראל", וכמובן ממ"ש רש"י בפסוק הבא58: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה", והיינו, שבמצות ביכורים מודגש הענין דהכרת תודה להקב"ה על נתינת הארץ שמגדלת פירות טובים כו'59.

וזהו הכרחו של רש"י לפרש הלימוד ד"מראשית, ולא כל ראשית", "שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינין בלבד" – דכיון שענין הביכורים הוא להודות להקב"ה על שבח ארץ ישראל, הרי מובן, שהפירות שמהם מביאים הביכורים צריכים להיות משובחים ביותר, כך,

319

שבהם נראה וניכר שבחה של ארץ ישראל, שבה גדלים פירות משובחים כאלו, שאין דוגמתם בכל שאר הארצות60.

יח. וכיון שהביכורים קשורים עם שבח ארץ ישראל – צריך רש"י להבהיר בנוגע ל"זית שמן":

בשלמא בנוגע לחטה ושעורה – מצינו שבארץ ישראל היו "חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים"61. ועד"ז בנוגע לגפן ותאנה ורמון – כפי שמצינו גבי המרגלים שנטלו עמהם מפרי הארץ "אשכול ענבים גו' ומן הרמונים ומן התאנים", "שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רמון", "פרי' משונה"62 – שבזה ניכר שבחה של ארץ ישראל שפירותי' גדולים ביותר, שלא מצינו דוגמתם בשאר הארצות;

אבל בנוגע ל"זית שמן" – אם הפירוש הוא כפי שפירש רש"י בפ' עקב: "זיתים העושים שמן" (היינו שבארץ ישראל כל הזיתים עושים שמן, משא"כ בשאר הארצות יש גם זיתים שאין עושין שמן63) – אינו מובן: כיצד מתבטא שבחה של א"י בהבאת ביכורים מזיתים העושים שמן, הרי גם בשאר הארצות יש זיתים העושים שמן?

בשלמא בפרשת עקב ניחא – דכיון ששם מדובר אודות שבחה של ארץ ישראל, שהיא "ארץ טובה ארץ נחלי מים .. ארץ אשר אבני' ברזל ומהררי' תחצוב נחושת"64, ובשביל זה מספיק גם השבח ד"ארץ זית שמן", "זיתים העושים שמן" (שכל הזיתים עושים שמן);

אבל כאשר מדובר אודות שבח ארץ ישראל שצריך להיות ניכר ב"פרי האדמה" (שזהו תוכן ענין הבאת ביכורים) – לא די בהבאת זיתים העושים שמן, שהרי גם בשאר הארצות יש זיתים העושים שמן (אף שיש בהם גם זיתים שאין עושים שמן), אלא יש צורך בזיתים משובחים דוקא, שבהם ניכר שבחה של ארץ ישראל שיש בה זיתים משובחים כאלו.

[ובהקדם – הכרחו של רש"י שחיוב הבאת ביכורים הוא גם מזיתים:

דלכאורה: כיון שהכתוב "מראשית" ("ולא כל ראשית") מלמדנו שרק מקצת מיני פירות חייבים בביכורים – הרי יתכן לומר שזיתים הם כמו שאר הפירות שלא נתחייבו בביכורים, ומנא לי' לרש"י שגם זיתים חייבים בביכורים?

320

וההסברה בזה – שכיון שכל ענין הבאת הביכורים הוא להביע הכרת תודה להקב"ה ("שאינך כפוי טובה") על נתינת הארץ כו', הרי הסברא נותנת שכל מה שאפשר לכלול בסוג זה, חייב בביכורים.

ומה גם שבכ"מ נאמר הלשון "ראשית", ורק כאן נאמר "מראשית", ולכן, למרות המיעוט "מראשית ולא כל ראשית", מסתבר שיש להוסיף עד כמה שאפשר במיני הפירות שחייבים בביכורים.

ועפ"ז תתורץ קושיא בלשון הכתוב "מראשית כל פרי האדמה", דלכאורה הרי זה סתירה מיני' ובי', שהרי בתחילה נאמר "מראשית", "ולא כל ראשית", ואח"כ נאמר "כל פרי האדמה"? – ועכצ"ל, ש"כל פרי האדמה" שיכול להיות נכלל בסוג ד"מראשית", צריך להיות חייב בביכורים.

וזהו הכרחו של רש"י שהחיוב דביכורים הוא בכל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כולל גם "זית שמן".

אלא, שכדי להביא ביכורים מן הזיתים, יש צורך בזיתים מובחרים דוקא, שבהם ניכר שבחה של ארץ ישראל].

ולכן מפרש רש"י ש"זית שמן" שממנו מביאים ביכורים הוא זית משובח – "זית אגורי ששמנו אגור בתוכו", וכפי ששנינו במשנה65 "אין מביאין ביכורים .. לא מזיתי שמן שאינו מן המובחר" (כשם ש"אין מביאין .. לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים"), וכמובא במפרשים66 מ"ש בירושלמי67: "זית שמן זה אגורי .. שהוא אוגר שמנו לתוכו וכו'"63.

יט. וכמו"כ צריך רש"י להבהיר בנוגע ל"דבש":

בשבעת המינים שנימנו בפרשת עקב בנוגע לשבחה של ארץ ישראל – העיקר הוא שארץ ישראל נשתבחה בדבש68, אבל אין צורך לפרט אם הכוונה ל"דבש תמרים" דוקא, או גם לדבש דבורים.

ואדרבה: כיון שגבי שבחה של ארץ ישראל נאמר כמ"פ69 (וגם בהמשך פרשתנו57) שהיא "ארץ זבת חלב ודבש", הרי כשם שחלב הוא דבר הנוזל, מסתבר לומר, שגם דבש הוא דבר הנוזל – דבש דבורים.

321

אבל בפרשתנו שמדובר אודות החיוב דביכורים "מראשית כל פרי האדמה" – עכצ"ל ש"דבש" שנכלל בחיוב דביכורים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל "הוא דבש תמרים" (משא"כ דבש דבורים שאינו פרי האדמה).

כ. וכל זה מבאר רש"י בענין הביכורים שבפרשתנו דוקא, ולא בענין הביכורים שבפרשיות שלפנ"ז:

המקום העיקרי שבו נתבארו כל פרטי דיני מצות ביכורים הוא בפרשתנו, ואילו בפרשיות שלפנ"ז רק נזכר ענין הביכורים בכללות: "ראשית ביכורי אדמתך תביא גו'", ולכן, בפרשיות שלפנ"ז לא צריך רש"י לבאר את כל פרטי הענינים דמצות ביכורים שמבאר כאן70 (כשם שלא ביאר מ"ש בהתחלת פרשתנו "שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"), כיון שסומך על כך שהבן חמש למקרא ילמד זאת במקום העיקרי – בפרשתנו*.

*) ומ"ש רש"י בפ' תשא "ודבש הוא דבש תמרים" – י"ל לפום ריהטא (כי בכלל זמנו בפ' תשא) שבאת"ל דע"פ פשט צ"ע הכפל ד"ראשית ביכורי אדמתך" בפ' תשא לאחר שנת' כבר לפנ"ז בפ' משפטים דינא דביכורים (ע"ד דתומ"י פרש"י כיו"ב ב"לא תבשל") – התירוץ דקמ"ל הוספת עוד מין א': (דבש) תמרים (וטעם העדיפות לפרש שקמ"ל הוספת מין תמרים, ולא זית שמן (זית אגורי) – כיון שנמצא בפירוש במק"א: "כל דבש – כל מתיקת פרי קרוי דבש" (ויקרא ב, יא ובפרש"י שם)).

ומה שהוצרך רש"י לבאר בפרשיות שלפנ"ז הוא – מ"ש "ראשית ביכורי אדמתך", דלכאורה הול"ל "ביכוריך", כמו "ביכורי מעשיך"71, ולמה נאמר "ביכורי אדמתך" [ואם כדי ללמדנו שהחיוב דביכורים הוא רק מפרי האדמה, ולא ממין הבהמה, הול"ל "ביכורי האדמה"72], ועל זה מפרש רש"י שהדיוק ד"ביכורי אדמתך" הוא לפי ש"אין ביכורים אלא משבעת המינין .. האמורים בשבח ארצך".

כא. ומוסיף רש"י (בד"ה הב') לבאר תיבת "מראשית" – דלכאורה עדיין אינו מובן63:

הפירוש ד"מראשית ולא כל ראשית", מבאר רק היתור דאות מ"ם

322

("מראשית"), אבל עדיין אינו מובן מדוע נכתבה תיבת "ראשית" בכללותה: הרי היתור דאות מ"ם הי' יכול להיות גם בתיבת "כל (פרי האדמה)" – "מכל פרי האדמה", ללמדנו שלא "כל פרי האדמה" חייב בביכורים, אלא החיוב דביכורים הוא "מכל פרי האדמה", משבעת המינים דוקא?

[ואין לומר שהפירוש ד"ראשית" הוא מלשון חשיבות (ע"ד שפירש רש"י בריש פרשת בראשית), שצ"ל פירות חשובים – שהרי מהיתור דמ"ם ("מכל פרי האדמה") יודעים כבר שאין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שהם פירות משובחים וחשובים].

ולכן מוסיף רש"י לפרש תיבת "מראשית" (תיבת "ראשית" עצמה, מלבד היתור דאות מ"ם) – ראשית בזמן: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כו'", היינו, שהחיוב דביכורים הוא בנוגע לפירות שצמחו ראשונה.

כב. אמנם, אי אפשר לומר שכאשר "רואה תאנה שבכרה", הנה תיכף ומיד צריך לקחתה ולהביאה "אל המקום אשר יבחר ה'" – כי:

בפסוק שלאח"ז58 מפרש רש"י מ"ש "הגדתי היום", "פעם אחת בשנה, ולא שתי פעמים".

ואם נאמר שתיכף ומיד כשרואה תאנה שבכרה צריך לקחתה ולהביאה לירושלים – עוד לפני שנתבשלו הפירות משאר ז' המינין (שהרי אין כל מיני הפירות מבשילים באותו זמן) – הנה לאחרי שכבר הביא ביכורים ממין א' ואמר "הגדתי גו'" (מקרא ביכורים), הרי כשיחזור ויביא ביכורים משאר ז' המינים שנתבשלו לאח"ז, לא יוכל לקיים ההגדה, להיותה "פעם אחת בשנה, ולא שתי פעמים"*.

*) שהרי הדין ד"פעם אחת כו'" הוא לענין קריאה, ולא לענין הבאה, כמ"ש הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ד הי"א) "הביא ביכוריו מאחד מן המינים וקרא, וחזר והביא ביכורים ממין אחר, אינו קורא עליהם, שנאמר הגדתי היום, פעם אחת בשנה הוא מגיד ולא שתים". ואין לומר שע"ד הפשט אין לחלק בין הבאה להגדה (וגם אינו יכול לחזור ולהביא ממין אחר) – שהרי זהו היפך סברת פרש"י עה"ת, שהעתיק גם תיבת "הגדתי" (אף דלכאורה הול"ל רק "היום"). ופשוט.

ועפ"ז, הרי תמיד לא תהי' ההגדה כי אם על מין אחד (הראשון) – שזהו היפך הסברא הפשוטה!

ולאידך גיסא, לדחות קיום מצות ביכורים עד שיראה שביכרו

323

פירות מכל שבעת המינים – הרי זה "כפוי טובה" הכי גדול, שטובת ששה מינים אינה תופסת מקום אצלו כלל, עד שיקבל גם מין שביעי!

ועכצ"ל, שכאשר "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה", חייב הוא לעשות פעולה מסויימת בקיום מצות ביכורים, ולכן מוכרח רש"י להוסיף: "ואומר הרי זו ביכורים"*.

*) ולא כתב "ומקדישה" (כבפ' משפטים) – כי רק כאן (שנאמר "הגדתי היום", "פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים") צריך לשלול הלקיחה וכו' (כדי שתהי' ההגדה על כל שבעת המינים), ולכן מפַרט שצ"ל רק דיבור ("ואומר") ולא מעשה.

כג. אך עדיין יש מקום לשאלה:

הבן חמש למקרא יודע שאסור להביא לידי תקלה, כמ"ש73 "ולפני עור לא תתן מכשול", וכפי שפירש רש"י על הפסוק74 "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו", "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל, ק"ו לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה".

ובנדו"ד: כאשר "רואה תאנה שבכרה .. ואומר הרי זו ביכורים", ומשאירה באילן, ורק לאחרי משך זמן (כשיבכירו שאר מיני פירות) יחזור ויקחנה כדי להביאה לירושלים – עלול הוא להביא לידי תקלה, שהרי יתכן שבינתיים יכנס מישהו לשדה ויקח תאנה זו, כיון שלא ידע שהופרשה לביכורים?!

ולכן אומר רש"י: "כורך עלי' גמי לסימן", שזהו דבר המוכרח כדי שלא לבוא לידי תקלה.

ולא עוד אלא שרש"י מדייק ומקדים "כורך עלי' גמי לסימן" לפני ש"אומר הרי זו ביכורים" – כדי שלא תהי' אפשרות לענין של תקלה אפילו לרגע אחד.

כד. ויש להוסיף בפירוש רש"י הנ"ל – בנוגע להלכה:

נתבאר לעיל (סט"ז) בדברי רש"י "מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד", שהלימוד מתיבת "מראשית" הוא שרק מקצת מיני פירות חייבים בביכורים, ולא שהחיוב

324

דביכורים הוא להביא רק מקצת מהפירות. ועפ"ז נמצא, שיכול אדם להביא את כל הפירות בתור ביכורים60.

וכן הוא ע"פ הלכה – כדאיתא במשנה75 "עושה אדם כל שדהו ביכורים", וכדאיתא בירושלמי76 דילפינן ממ"ש77 "וראשית כל ביכורי כל", דלא כבתרומה ש"אין אדם עושה כל שדהו תרומה"78, וכן בחלה, שאין אדם עושה כל עיסתו חלה79 (כנ"ל (סט"ז) מפירוש רש"י עה"פ "מראשית עריסותיכם", "מקצתה ולא כולה"), כמדובר פעם בארוכה פרטי הענינים בזה.

כה. וההוראה מזה בעבודת ה':

כאשר יהודי רוצה לעשות כל שדהו תרומה או חלה, מבלי להשאיר לעצמו חולין, והיינו, שיהי' מופרש לגמרי מעניני העולם, ויעסוק אך ורק בעניני קדושה בלבד – אזי אומרים לו: לא זו הדרך אשר חפץ בה ה'!

בשבתות ובימים טובים צריך יהודי לעסוק בעניני קדושה בלבד, אבל בימות החול – רצונו של הקב"ה שיהיו ליהודי גם קצת עניני חולין, והיינו, שלאחרי שמתפלל ולומד, "מבית הכנסת לבית המדרש"80, אזי "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"81, שיוצא לעסוק בעניני העולם, כדי לבררם כו', וע"ד מ"ש82 "עזוב תעזוב עמו", ועד שפועל שגם עניני החולין יהיו על טהרת הקודש83; אבל לא באופן שמלכתחילה אין לו עניני חולין כלל.

[וע"ד המאמר הידוע של ר' שמשון מאָסטראָפּאָלי84: "טובה הפרישות עם הבריות וההתבודדות בתוך בני אדם", והיינו, שצריך להיות דוקא עם הבריות, בתוך בני אדם, ובמצב זה גופא – באופן של פרישות כו'].

וכדאיתא בגמרא81 בנוגע לדברי ר' ישמעאל בפירוש מ"ש85 "ואספת דגנך", "לפי שנאמר86 לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול

325

דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ולעומת זאת, דברי רשב"י "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים" – "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן".

אמנם, כל זה הוא בנוגע לתרומה וחלה, שאין לו לעשות כל עניניו תרומה וחלה; אבל בנוגע לביכורים – שבאים משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל – "עושה אדם כל שדהו ביכורים".

ועד"ז בעבודת האדם: כאשר מדובר אודות עניניו המשובחים והמובחרים ביותר, הנה אם רוצה לעשות את כולם ביכורים, ליתן את כולם לה' – יכול שפיר לעשות זאת ("זאָל ער דאָס טאָן געזונטערהייט"...).

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א87:) "ובת קול מברכתו הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה"88.

* * *

כו. בסיום שיחת כ"ף אלול הנ"ל89, דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ניגון ה"ארבע בבות" של רבינו הזקן, ומצויין בהשיחה: וכל המסובים מנגנים ניגון ה"ארבע בבות" בהתעוררות גדולה.

(והמשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

בדרך כלל נזהרים שלא לנגן ניגון ה"ארבע בבות" אלא בזמנים מיוחדים90.

אמנם, בעמדנו ביום ח"י אלול, יום הולדת של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן,

ובפרט בקביעות שנה זו שח"י אלול חל ביום השבת,

ומה גם שהשנה כולה היא שנת השמיטה, "שבת להוי' .. שבת שבתון"91, ועומדים כבר קרוב לסיומה, שאז ("מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות"92, "במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית"93) ישנו הציווי "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם הקהל את העם האנשים והנשים

326

והטף גו'"94, "להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת .. והמלך הוא שיקרא באזניהם כו'"95 – המלך דוקא, ואם אין מלך אין קורין, ולכמה דעות צ"ל עכ"פ הגדול שבגדולים96,

הרי כיון שזהו ח"י אלול מיוחד, שחל בשבת, ובשנת השמיטה – שזהו דבר נדיר, אחת לשבע שנים – ינגנו עתה ניגון ה"ארבע בבות", ובודאי יהי' זה לטובה ולברכה, ויומשכו כל ההמשכות בגשמיות וברוחניות, כל טוב גשמי וכל טוב רוחני.

ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בסיום שיחה הנ"ל: "כתיבה וחתימה טובה בגשמיות וברוחניות לנו ולמשפחותינו ולכלל ישראל. לשנה טובה תכתבו ותחתמו".

______  ______

1) שיחה ז (סה"ש תש"ג ע' 179 ואילך).

2) שם ע' 186.

3) ח"א עב, א. פב, ב. צב, א. קלו, ריש ע"ב. קעח, ב. רלא, ב. ועוד.

4) ראה שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) ס"א ס"ח. וש"נ.

5) שם ע' 187.

6) ראה שיחת ח"י אלול תש"י בתחלתה (תו"מ ח"א ע' 190). וש"נ.

7) ראה בית רבי ח"א פט"ז (בהערה). וראה גם לקו"ש ח"ל ע' 170.

8) שיחה ו (סה"ש שם ע' 177 ואילך).

9) ראה גם תו"מ חכ"א ע' 261.

10) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ו ע' שעט. אוה"ת סוכות ע' א'תשנו. ברכה ע' א'תתסו. סה"מ תרנ"ד ע' לו. תרע"ח ע' רעח. תש"ב ע' 49. ועוד.

11) ויק"ר פכ"ט, ח.

12) שם פ"ל, ב.

13) ערוך – הובא במת"כ.

14) תהלים קיז. וראה ד"ה זה בתו"מ סה"מ תשרי ע' קפו ואילך. וש"נ.

15) שיחת ח"י אלול תש"ה (לקו"ד ח"ג תעג, ב. סה"ש תש"ה ע' 122). וראה לקו"ש חכ"ד ע' 177. וש"נ.

16) יומא עא, א.

17) שיחת כ' אלול (סה"ש תש"ג ע' 189 ואילך).

18) או"ח רס"ד.

19) איכה ג, כג.

20) ראה גם לקו"ת שה"ש ו, ג. ובכ"מ.

21) ספר יצירה פ"ב מ"ו – הובא ברמב"ן שם.

22) תניא שער היחוד והאמונה בתחלתו.

23) תהלים קיט, פט.

24) ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד.

25) ב"מ קז, א. הובא בפרש"י עה"פ.

26) כח, ו.

27) ראה גם תו"מ חל"ד ע' 105.

28) ראה לקו"ת ראה כז, א. ובכ"מ.

29) ראה אוה"ת בלק ע' תתקסב ואילך. ענינים ע' עז ואילך.

30) ראה תדבא"ר פי"ד. ב"ר פ"א, ד. וראה גם לקו"ש חל"ד ע' 222. וש"נ.

31) ב"ר פ"ח, ז. רות רבה רפ"ב.

32) תניא פל"ז (מח, ב) – מע"ח שער כ"ו פ"א.

33) ראה תו"מ חל"ו ע' 21. וש"נ.

34) תקו"ז בהקדמה (ג, סע"ב). וראה תניא אגה"ק רס"כ. ובכ"מ.

35) שה"ש שם ואילך.

36) לקו"ד ח"א מה, רע"א.

37) תהלים עג, כה. וראה סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.

38) ראה גם תו"מ – רשימת היומן ריש ע' שסא. וש"נ.

39) פמ"ד (סג, א).

40) שם רפמ"ב.

41) חסר סיום השיחה (המו"ל).

42) כו, א.

43) שיחת ש"פ כי תבוא דאשתקד בתחלתה (תו"מ חמ"ד ע' 293 ואילך). וש"נ.

44) שם, ב.

45) עקב ח, ח.

46) רא"ם. גו"א. שפ"ח. ועוד.

47) כג, יט.

48) לד, כו.

49) ראה גם רא"ם כאן.

50) ראה גם שפ"ח ונח"י כאן.

51) ראה שם הגדולים (להחיד"א) בערכו. וראה גם לעיל ס"ע 265. וש"נ.

52) פסוק יו"ד.

53) ראה גם פי' האוה"ח כאן.

54) שלח טו, כא.

55) ראה לדוגמא: פ' ראה יג, טו. טו, יד. ועוד.

56) פסוק ג'.

57) פסוק ט'.

58) וכיון שפסוק זה הוא בסמיכות-מקום, לא צריך רש"י לפרשו כאן, כיון שסומך על הבן חמש למקרא שעוד בלמדו פסוק זה יבחין כבר בפירושו בפסוק הבא, וממנו יבין גם בנוגע לפירוש פסוק זה.

59) במהלך השיחה נזכר* גם מ"ש (פסוק יא) "ושמחת גו' אתה והלוי והגר גו'", ומפרש רש"י, "אף הלוי חייב בביכורים אם נטעו בתוך עריהם":

כיון שהחיוב דביכורים הוא "מראשית כל פרי האדמה .. מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך", אינו מובן: הרי שבט לוי אין להם חלק בארץ, כמ"ש "ונחלה לא יהי' לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו" (פ' שופטים יח, ב), "בארצם לא תנחל וחלק לא יהי' לך בתוכם אני חלקך ונחלתך" (קרח יח, כ), וא"כ, מדוע חייב הלוי בביכורים?

ומתרץ רש"י שחיוב הלוי בביכורים הוא "אם נטעו בתוך עריהם" – שהרי אע"פ שאין להם חלק בארץ, נצטוו ישראל ליתן להם "ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם" (מסעי לה, ב), "מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב .. אלפים באמה", "אלפים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים" (שם, ד-ה ובפרש"י), ומשדות וכרמים אלו נתחייבו הלוים להביא ביכורים.

ומדייק רש"י "אם נטעו בתוך עריהם" – אף שהנטיעה היא בשדה וכרם, ולא בתוך העיר – דכיון שאין ללוים חלק בארץ, והשדות וכרמים שהיו להם במגרשי הערים אינם אלא מצד הערים, נמצא, שאין להם מציאות מצד עצמם, וכל מציאותם היא מגרשי הערים, דהיינו, חלק מהערים, ולכן הרי זה נחשב כמו ש"נטעו בתוך עריהם".

*
) בהבא לקמן חסרים כמה פרטים, ואינו ברור הקישור וההמשך לכללות הענין (המו"ל).

60) ראה גם גו"א כאן.

61) תענית כג, רע"א. וראה האזינו לב, יד ובפרש"י.

62) שלח יג, כג ובפרש"י.

63) ראה שפ"ח כאן.

64) עקב שם, ז-ט.

65) ביכורים פ"א מ"ג.

66) פי' הר"ש. וראה גם פי' הרע"ב.

67) שם ה"ג.

68) ולהעיר גם ממ"ש בפ' האזינו (לב, יג) "ויניקהו דבש מסלע", ובפרש"י: "מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן החבית הלך ומצא הדבש צף על פי' כו'" (נתבאר בשיחת ש"פ האזינו תשל"ח).

69) שמות ג, ח. יז. בא יג, ה. ועוד.

70) ומ"ש רש"י בפ' משפטים "כיצד אדם נכנס לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו'" – נתבאר בשיחת ש"פ משפטים תשל"ב (המו"ל).

71) משפטים שם, טז.

72) חסר מה שהובהר בנוגע ללימוד "עד שיהיו כל הגידולים מאדמתך" (ירושלמי ריש ביכורים). – המו"ל.

73) קדושים יט, יד.

74) שם כ, טו.

75) ביכורים פ"ב מ"ד.

76) שם ה"ג (הובא בתויו"ט שם, ובפי' הר"ש ריש פאה).

77) יחזקאל מד, ל.

78) ירושלמי ריש פאה.

79) חלה ספ"א.

80) ברכות בסופה.

81) שם לה, ב.

82) משפטים כג, ה. וראה כתר שם טוב בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

83) חגיגה יט, ב. וש"נ.

84) ראה שיחת כ' אלול הנ"ל (סה"ש תש"ג ריש ע' 191). וש"נ.

85) עקב יא, יד.

86) יהושע א, ח.

87) חסר קצת בנוסח הברכה (המו"ל).

88) פרש"י פרשתנו שם, טז.

89) סה"ש שם ס"ע 197 ואילך.

90) ראה סה"ש תרפ"ח ע' 12. וש"נ.

91) בהר כה, ד-ה.

92) וילך לא, יו"ד.

93) רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ג.

94) שם, יא-יב.

95) שם ה"א-ג.

96) ראה בהנסמן בלקו"ש חל"ד ע' 189 הערה 20.