בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשכ"ו.

338

בלתי מוגה

א. ההפטרה של יום הש"ק זה, "שוש אשיש"1, היא הסיום של ה"שבע דנחמתא"2. וכיון שלעולם קורין הפטרה זו בשבת שלפני ר"ה, הרי מובן, שיש לה שייכות לראש השנה.

ובהקדם החידוש שבהפטרות של "שבע דנחמתא" לגבי שאר ההפטרות – בשתים:

א) בנוגע לכל שאר ההפטרות יכולה להיות קביעות שבה אין אומרים הפטורה מסויימת, ולדוגמא: כשחל ר"ח בשבת, אזי מפטירים "השמים כסאי"3, במקום ההפטרה של פרשת השבוע; אבל ההפטרות של "שבע דנחמתא" נאמרות תמיד, כי, גם כאשר ר"ח אלול חל בשבת פרשת ראה, שאז מפטירין "השמים כסאי", במקום ההפטרה "עני' סוערה לא נוחמה"4 שקורין בדרך כלל בפרשת ראה, אזי משלימים זאת בשבת שלאח"ז, עי"ז שמוסיפים גם את ההפטרה ד"עני' סוערה לא נוחמה".

ב) כל שאר ההפטרות הם "מענין הפרשיות דומה בדומה" (וכמבואר בספרים השייכות של כל הפטרה לפרשה5); אבל ההפטרות של "שבע דנחמתא" (וכן הוא בנוגע לג' ההפטרות שלפני השבע דנחמתא) אינם "מענין הפרשיות", אלא "לפי הזמן ולפי המאורע"6.

ומזה מובן גם בנוגע להפטרה האחרונה ד"שבע דנחמתא", "שוש אשיש", שכיון שזמנה בסדר השנה הוא לעולם בשבת שלפני ראש השנה, בהכרח לומר שהיא הכנה והקדמה לראש השנה.

וזהו הטעם שמפטירין "שוש אשיש" (ההפטרה של פרשת נצבים) גם כאשר הפרשיות נצבים-וילך הם מחוברין, אף שבדרך כלל מפטירין בשתי פרשיות מחוברות ההפטרה של הפרשה השני'7 – כיון שהפטרת "שוש אשיש" מוכרחת להיות בשבת שלפני ר"ה, להיותה הכנה והקדמה לר"ה.

339

ב. ויש לבאר תחילה מעלת ההפטרה ד"שוש אשיש", שלהיותה סיום וחותם כל ה"שבע דנחמתא", מובן, שזהו תכלית העילוי בענין הנחמה, והיינו, שתכלית כל ההפטרות דנחמתא היא לבוא להפטרה ד"שוש אשיש".

ויובן ע"פ המוזכר לעיל8 דברי הפסיקתא שהובאו בתוס' במסכת מגילה9 אודות ההפטרות דנחמתא, וכפי שמבאר באבודרהם10 (שהובא כמ"פ בתורת החסידות, ובפרט ע"י הצ"צ, שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו, שמביאו בפירוש המלות11) בשם המדרש – ע"ד הצחות – סדר ההפטרות12:

ההתחלה היא – "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם"13, שזהו פסוק שאמר ישעי' בנבואתו, שהקב"ה אומר לכללות הנביאים (שלכן נאמר בלשון רבים) שינחמו את בנ"י.

אמנם, כיון שנחמה זו באה ע"י הנביאים, ולא ע"י הקב"ה בעצמו, לא מסתפקים בנ"י בה, וכמ"ש בהפטרה השני': "ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ-י שכחני"14.

ובהקדמה – שאע"פ שענין הנבואה הוא באופן ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני"15, וכמבואר בתניא16 שענין הנבואה הוא דבר ה' ממש, ולכן בשעת אמירת הנבואה הוצרך הנביא להיות בביטול עצום, עד כדי כך שנעשה אצלו התפשטות הגשמיות [מלבד משה רבינו, שהי' "עומד על עומדו שלם", כיון שהי' בדרגא נעלית יותר בענין הנבואה (כמ"ש הרמב"ם בספר הי"ד17, וכפי שמבאר בארוכה במורה נבוכים18)], מ"מ, הרי זה באופן שדבר ה' בא בדרך התלבשות כו', שלכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"19, דאף שזוהי אותה נבואה, מ"מ, כיון שבאה בדרך התלבשות בנביא זה, הרי זה בסגנון אחר. ולכן לא מסתפקים בנ"י בנחמה שבאה ע"י הנביאים.

340

ועד כדי כך, שלמרות שנמצאים בתוקף הגלות, מיד לאחרי החורבן – לא מספקת אותם הנחמה שע"י הנביאים, כיון שעוברת ע"י כלי כו', ולא ע"י הקב"ה בעצמו, ולכן טוענים שמצד שם הוי' הרי זה באופן ד"עזבני", ואפילו מצד שם אדנ-י הרי זה באופן ד"שכחני"20.

ולאחרי כן באה ההפטרה השלישית: "עני' סוערה לא נוחמה"4 – דכיון שהקב"ה נתן שליחות לנביאים לנחם את בנ"י, ו"חזקה שליח עושה שליחותו"21, הנה כאשר השליחות לא נתמלאה (כיון שבנ"י אינם מתנחמים בכך), צריכים הנביאים לחזור ולהודיע להקב"ה ש"עני' סוערה לא נוחמה".

וענין זה פועל שהקב"ה מקבל את טענת בנ"י, ואומר – בהפטרה הרביעית – "אנכי אנכי הוא מנחמכם"22.

וכשם שהנחמה שנשלחה ע"י הנביאים היתה "נחמה בכפלים"23, כמ"ש "נחמו נחמו" (ב"פ), הנה גם הנחמה שבאה ע"י הקב"ה בעצמו היא בכפלים – שזהו תוכן ב' ההפטרות הבאות: "רני עקרה לא ילדה"24, ו"קומי אורי כי בא אורך"25.

ועל נחמה זו שבאה מהקב"ה בעצמו – אומרת כנס"י: "שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי"1, והיינו, שכיון שבנוגע לנחמה שע"י הנביאים טענה כנס"י ש"עזבני הוי' ואדנ-י שכחני" (הן בנוגע לשם הוי' והן בנוגע לשם אדנ-י, כנ"ל), הנה כשבאה הנחמה מהקב"ה בעצמו, מכריזה כנס"י "שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי".

וזהו שסיום וחותם השבע דנחמתא הוא בהפטרה "שוש אשיש" – כיון שזוהי תכלית הנחמה, ובה נכללים כל פרטי הענינים והמעלות שבנחמות שלפנ"ז.

ועפ"ז נמצא שכללות ענין הגאולה נפעל בהפטרה ד"שוש אשיש":

אע"פ שענין הגאולה התחיל כבר ברגע שלאחרי החורבן, כדאיתא במדרש26 שבשעת חורבן ביהמ"ק געתה פרתו כו', וכאשר געתה פעם שני', הי' זה סימן ש"נולד מושיען של ישראל", ובפרט לאחרי שהקב"ה

341

אמר לנביאים "נחמו נחמו עמי", והרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה27, כך, שענין הגאולה נפעל כבר לפני "שוש אשיש" – הרי זה עדיין רק בכח, ולמטה יותר – בהעלם; ואילו ההמשכה בגילוי לבנ"י היא – כאשר בנ"י אומרים "שוש אשיש גו'".

ג. וזהו גם ענינו של ראש השנה:

פרשת נצבים קורין לעולם קודם ר"ה (משא"כ פרשת וילך, שרק לפעמים קורין קודם ר"ה), וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת28, ש"מרומז במלת היום ("אתם נצבים היום"29) דקאי על ר"ה כו'", והרי הפירוש ד"היום" הו"ע של אור וגילוי, כפי שמפרש רש"י: "כיום הזה שהוא .. מאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם", וזהו גם ענינו של ר"ה, שהענין דכתיבה וחתימה טובה יאיר בגילוי.

ומזה מובן גם בנוגע להפטרה שקורין קודם ר"ה, "שוש אשיש וגו'", שכל פרטי הענינים שבהפטרה, "כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני"1 וכיו"ב, נמשכים ובאים בגילוי.

ועד להמשך הכתוב "כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי'"1 – שזהו ענין הנישואין שיהי' בביהמ"ק השלישי (משא"כ לפנ"ז, גם בזמן הבית, שהי' רק ענין האירוסין)30, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

ד. ע"פ האמור לעיל אודות סדר ההפטרות, מובן גם בנוגע לב' ההפטרות "רני עקרה" ו"קומי אורי", שהענין ד"קומי אורי" הוא נעלה יותר מהענין ד"רני עקרה" – שכן הוא סדר המנחמים, שכדי שהדברים יחדרו אצל הזולת (המטה), הרי זה צריך להיות מן הקל אל הכבד, ולכן צריך להתחיל בדרגא תחתונה, ורק אח"כ באים לדרגא נעלית יותר.

וענין זה (המעלה ד"קומי אורי" לגבי "רני עקרה") מובן מפשטות לשון הכתוב: בפסוק "רני עקרה לא ילדה" – אף שנאמר "רני", הרי היא עדיין במעמד ומצב ד"עקרה (ש)לא ילדה"; ורק לאח"ז באים לדרגא ד"קומי אורי", שמבטלת את ענין העקרות כו', ואז יכול להיות הענין ד"שוש אשיש גו'".

342

ה. ויש לומר בדרך אפשר בביאור ב' הדרגות ד"רני עקרה" ו"קומי אורי", שזהו בדוגמת החילוק שבין כ"ה באלול לראש השנה31:

בכ"ה באלול נברא העולם, כדאיתא במדרש32, שהרי ר"ה הוא היום שבו נברא האדם, שהי' יום ששי לבריאת העולם, ונמצא, שיום הראשון לבריאת העולם הוא כ"ה באלול.

והנה, אע"פ שר"ה נקבע ביום ברוא אדה"ר, הרי גם ביום כ"ה באלול יש ענין של שמחה, כיון שהיתה בו התחלת הבריאה באופן ד"יום אחד"33, וכדאיתא במדרש34 (בנוגע ליום ראשון דברה"ע) ש"עולם על מילואו נברא".

ובפרט ע"פ הידוע שכללות הענין דבריאת העולם הוא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, ועד לפני הצמצום – בחי' "כי חפץ חסד הוא"35, דטבע הטוב להיטיב36 (כפי ששייך לומר "טבע" בעצמותו ית'), ועד לפנימיות הרצון (חפץ דייקא), שהו"ע התענוג, כדרשת חז"ל37 על הפסוק38 "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו", שזהו"ע התענוג שלפני הצמצום, וכפתגם רבינו הזקן39: "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא".

וכל כך גדלה מעלת כ"ה באלול, עד שמתעוררת הקושיא בתורת החסידות: למה לא קבעו ר"ה בכ"ה באלול40, והרי ידוע שקושיא בתורה היא גם ענין של תורה41.

אמנם, למרות גודל המעלה דכ"ה באלול, לא נקבע בו ר"ה, אלא נשאר יום חול רגיל (מלבד כשחל בשבת), ואילו ר"ה נקבע ביום ברוא אדה"ר, שגם כשחל בימות החול הרי הוא "יום טוב" עם כל פרטי הדינים כו' ("מיטן גאַנצן פּאַראַד"), ועד שיש בו מעלה לגבי שאר ימים טובים, כי, "המתענה .. אסור לו לבשל או לעשות שאר מלאכות אוכל נפש

343

לצורך אחרים"42, והרי "יש אומרים שמצוה להתענות בר"ה" (משא"כ בשאר ימים טובים שאסור להתענות)43, כך, שיכול להיות חומר בעשיית מלאכת אוכל נפש בר"ה לגבי שאר ימים טובים, והיינו, שיש בר"ה ענין מיוחד של שביתה ממלאכה, שבא מצד ענין המנוחה, כשם שהי' בבריאת העולם, שהאדם נברא ביום הששי, כדי שימצא הכל מוכן לפניו44, ויוכל להיות אצלו ענין המנוחה.

וההסברה בזה – לפי שבר"ה (יום ברוא אדה"ר) נפעל המשכת אור חדש בעולם45, שזהו"ע ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה"46, שעי"ז נפעל ענין חדש בעולם, ולכן הרי זה עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול.

וכידוע בפירוש הכתוב47 "ויפח באפיו נשמת חיים", שזהו לפי שבבריאת האדם נפעל בנשמה שתהי' לה שייכות עם העולם (משא"כ לפנ"ז, כאשר "עם המלך במלאכתו ישבו שם"48, ללא שייכות לעולם)49, ועי"ז ניתוסף עילוי בהנשמות – שנעשים בבחי' "מהלכים", כמ"ש50 "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", והיינו, שבתחילה היו הנשמות בבחי' "עומדים", וע"י ירידתן למטה נעשים בבחי' "מהלכים"51, ועד שפועלים וממשיכים ענין הליכה גם בעולם, כשם שאדה"ר פעל בכל הנבראים, כדאיתא במדרש52 שמיד לאחרי בריאתו אמר אדה"ר לכל הנבראים: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"53.

וזהו העילוי המיוחד שנפעל בר"ה, שזהו עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול, וכפי שיתבאר לקמן (במאמר54).

ו. ולהעיר, שביום הש"ק זה ישנם ב' המעלות:

יום הש"ק זה הוא כ"ה באלול, שבו הי' הגילוי ד"כי חפץ חסד הוא", בחי' פנימיות הרצון, שהו"ע התענוג (כנ"ל ס"ה). וע"פ מ"ש

344

בכתבי האריז"ל55 על הפסוק56 "והימים האלה נזכרים ונעשים", הרי זה חוזר ונמשך גם עתה.

וזהו גם מה שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר57 אודות המנהג שנהגו (ונוהגים) חסידים, שהחל מכ"ה באלול לומדים בכל יום את הפרשה בתורה אודות הבריאה של יום זה, וטעם הדבר, לפי שגם עתה נמשכים כל הענינים שהיו בכ"ה באלול בפעם הראשונה, וכיון שכל ההמשכות שבעולם הם ע"י התורה דוקא, לכן לומדים פרשת בריאת יום זה בתורה.

אמנם, כיון שיום הש"ק כולל את כל ימי השבוע, נכללת ביום הש"ק זה גם המעלה של ראש השנה, שבו נפעל עילוי שבאין ערוך לגבי כ"ה באלול – המשכת אור חדש כו'.

ז. וע"ד החילוק שבין כ"ה באלול לראש השנה – הוא גם החילוק שבין ב' ההפטרות "רני עקרה" ו"קומי אורי":

ההפטרה ד"רני עקרה" היא בדוגמת כ"ה באלול, שמצד גודל העילוי שבו יש בו ענין של שמחה – "רני", אבל אעפ"כ עדיין אין בו המשכת אור חדש, כך, שהוא בבחי' "עקרה (ש)לא ילדה".

ולאח"ז באה ההפטרה ד"קומי אורי כי בא אורך" – שמתבטל ענין העקרות ונמשך אור חדש, בדוגמת הענין דר"ה שבו נפעל עילוי שבאין ערוך דהמשכת אור חדש.

אמנם, בכדי לבוא לדרגא ד"קומי אורי", שהיא בדוגמת ענינו של ראש השנה – צריכה להיות ההכנה ע"י העבודה ד"רני עקרה", שהיא בדוגמת ענינו של כ"ה באלול, ועי"ז זוכים לכתיבה וחתימה טובה בר"ה.

ולהעיר גם מתורת הבעש"ט על הפסוק "קומי אורי", שאמרה יחד עם שאר שבעת התורות, בהמשך לתורה על הפסוק58 "והי' כי תבוא אל הארץ גו'" (כפי שכבר נדפסו הדברים59).

וכללות הענין ד"קומי אורי" (שבא לאחרי ההכנה ד"רני עקרה") קשור עם גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, כמ"ש60 "ישקני מנשיקות פיהו", דקאי על טעמי תורה, פנימיות התורה, שילמד משיח את כל ישראל, כולל גם האבות ומשה רבינו (כמבואר במאמרי חג הפסח ובפרט

345

במאמרי אחרון של פסח61), ועד לקיום היעוד "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"62, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"63, ו"שמחת עולם על ראשם"64.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי המצוה הזאת וגו'.

* * *

ט. בעמדנו בשבת שקודם אמירת הסליחות, שהתחלתן במוצאי שבת, "במוצאי מנוחה" – יש להזכיר, כנהוג מכמה שנים65, ע"ד ההוראה ובקשה להוסיף בלימוד התורה בימים אלו, הן בנוגע לתושבי המקום, והן בנוגע לאורחים שבאו ממקומות אחרים (הן אלו שבאו לזמן ארוך והן אלו שבאו לזמן קצר), אשר, למרות שהי' אצלם טלטול הדרך, והרי "שמעתא בעי צילותא"66, מ"מ, צריכים גם הם להוסיף בלימוד התורה, ועאכו"כ בנוגע לאורחים שבאו מארץ ישראל, שהרי כל ההיתר שלהם לצאת מארץ ישראל הוא רק בשביל לימוד התורה67, והיינו, שנוסף לכך שגם שם למדו ביגיעה כו', ובאופן של הקדמת ברכת התורה, עליהם להוסיף עוד יותר בעמקות הלימוד כו', וכל המוסיף מוסיפין לו68.

וכללות הענין בזה:

בימים אלו מתגלים ומאירים י"ג מדה"ר, שהם למעלה מהשתלשלות, כמ"ש69 "ויעבור הוי' על פניו גו'", למעלה מבחי' פנים כו'70.

ובפרט שי"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול הם למעלה מי"ג מדה"ר שבכל השנה כולה (כידוע שבי"ג מדה"ר גופא יש חילוקי דרגות: כפי שהם בכל השנה, כפי שהם בחודש אלול, וכפי שהם בעשי"ת, ובפרט ביוהכ"פ)71, שהמשכת י"ג מדות שבכל השנה הו"ע הרחמים על חיי הגוף, אבל י"ג מדות שמאירים באלול הם הרחמים על חיי הנשמה72,

346

וכפי שמבאר הצ"צ73 בפירוש מאמר הזהר74 על הפסוק75 "כשושנה בין החוחים", "מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנס"י אית בה תליסר מכילין דרחמי", שבי"ג מדה"ר שבכל השנה, הגילוי למטה הוא מבחי' "תליסר עלין" ד"שושנה בין החוחים", שהיא הבחי' החיצונה דמלכות, שנקראת "גופא" לגבי בחי' פנימיות המלכות שהיא בחי' נשמתא76, אבל באלול שאז מאירים י"ג מדה"ר בנוגע לחיי הנשמה, הגילוי הוא מבחי' פנימיות המלכות, שעז"נ "אוף כנס"י אית בה תליסר מכילין דרחמי", ומוסיף, "שאז באלול מאיר הארת י"ג מכילין הנ"ל גם בשושנה החיצונה".

וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה77 ענין התגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול, "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר .. מקבלין פניו בשדה, ואז רשאין (וכפי שמוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר78: ויכולין) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", וממלא את בקשותיהם כו'79.

וכיון שבימים אלו ישנה הוספה מיוחדת בהמשכות מלמעלה, וכל ההמשכות באים ע"י התורה, לכן יש צורך להוסיף בלימוד התורה בימים אלו.

י. ובנוגע לפועל:

יש להוסיף בלימוד התורה הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, וללמוד גם הלכה למעשה, "ודבר בעתו מה טוב"80 – לימוד הלכות החג בחג (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע הלכות פסח81), בתור לימוד עיקרי.

ומה שמצינו שבחודש אלול נוהגים הלומדים למעט בלימוד ולהרבות בתחנונים82, יש לומר, שהכוונה במיעוט בלימוד היא – לא לגבי הלימוד של כל השנה, אלא לגבי התחנונים שבימים אלו, אבל בודאי שהלימוד צריך להיות באופן של הוספה (גם בזמן) לגבי הלימוד של כל השנה.

347

והובטחנו83 שה"בא לטהר מסייעין אותו", ו"אדם מקדש עצמו מעט (מלמטה84)" – "מעט" לא לגבי האדם, אלא לגבי למעלה, שהרי כל מה שהאדם מקדש את עצמו למטה, הנה לגבי למעלה הרי זה "מעט" – "מקדשין אותו הרבה (מלמעלה84)".

והלימוד יהי' באופן של "דיבוק חברים"85, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס החלצו86, ובלשון הכתוב29: "אתם נצבים גו' כולכם".

וכיון שבכתוב נזכרו גם חילוקי דרגות מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – צריך להיות הלימוד באופן שיהי' גם "ראשיכם", ע"י "משגיח" שישגיח על סדרי הלימוד וכו'.

ועי"ז יהי' – כסיומא דקרא – "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו"87,

וכיון שזהו כבר לאחרי "סלח לנו מחל לנו כפר לנו" – הרי זה באופן ד"כי אנו עמך ואתה אלקינו אנו בניך וכו'", ככל פרטי הענינים שבזה, ועד לאריכות ימים ושנים טובות, באופן ד"אתה ושנותיך לא יתמו"88.

[ניגנו הניגון "כי אנו עמך" הב', ולאחרי שסיימו, רמז כ"ק אדמו"ר שליט"א שינגנו גם הניגון "כי אנו עמך" הא'].

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י בפ' נצבים, על הפסוק89 "הכתובה בספר התורה הזה", "ולמעלה הוא אומר90 בספר התורה הזאת וכו'", כי, כאן יש לפרש כפשוטו, "הכתובה בספר (שתוכנו תורה) הזה", "הזה לשון זכר, מוסב על הספר", משא"כ הכתוב למעלה, "הזאת לשון נקבה, מוסב על התורה", דכיון שכוונת הכתוב להגדיל הפחדת בנ"י שלא יעברו על התומ"צ, עי"ז שמוסיפים "גם כל חלי וכל מכה וגו'" ("אשר לא כתוב בספר")90, שגם זה נכלל בהוראת "(ספר) התורה"91, הרי תיבת "התורה"

348

היא עיקר. וה"יינה של תורה", שהיפך הברכה ("פרשת הקללות") היא מצד ההפסק בין תושב"כ ("בספר") לתושבע"פ ("התורה"), כיון שלא נרגש אצלו בחי' המס"נ והקב"ע שלמעלה ממה שנתפרש בתושב"כ ותושבע"פ ("אשר לא כתוב בספר התורה הזאת")92; והתיקון לזה93 ע"י עבודת התשובה94 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 108 ואילך.

*

יב. הביאור בפירוש רש"י בפ' וילך, על הפסוק95 "ויכתוב משה וגו' ויתנה", "כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו" – דכיון שנאמר "ויתנה אל הכהנים בני לוי .. ואל כל זקני ישראל" (מלבד שבט לוי), עכצ"ל, ש"נתנה לבני שבטו"96 ע"י הכהנים שהם באי-כח של כל שבט לוי (כמו הנתינה לכל שבטי ישראל ע"י "זקני ישראל"), כיון שהכהנים אינם מובדלים לגמרי משבט לוי, וכפי שמצינו (א) שעי"ז שאהרן הדליק את

349

המנורה בטלה חלישות דעתו "שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו"97, (ב) "את שם אהרן תכתוב על מטה לוי", "שבט אחד הוא"98.

ועפ"ז מתורצת קושיית הרגצ'ובי99 מה בא הכתוב לרבות בתיבות "בני לוי" (שהרי אין לומר שבא לרבות בעלי מומים, כמו בעגלה ערופה) – ללמדנו שהנתינה לכהנים היתה מצד היותם "בני לוי", אף שיש בזה ענין של "זרות" לגבי חלק הכהונה, כמו בעלי מומים שנקראים "זרים" לגבי כהנים תמימים.

והטעם (בפנימיות הענינים) שבג' ענינים אלו (נתינת הס"ת, הדלקת המנורה וקיחת המטות) לא הובדלו הכהנים בפני עצמם, כיון שהכוונה והתכלית שבהם היא לתקן ענין בלתי רצוי, שזהו מצד בחי' הלוי, אתכפיא, ועד להתיקון בתכלית השלימות, באופן דאתהפכא, כיון שנעשה ע"י כהנים, שעי"ז ישנם ב' המעלות100 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 315 ואילך.

* * *

יג. (בסיום ההתוועדות, לאחרי ברכה אחרונה, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כיון שיום השבת כולל את כל ימי השבוע שלאחריו, כך, שביום הש"ק זה נכללים הימים האחרונים של השנה החולפת, והימים הראשונים של השנה החדשה – יה"ר ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף"101.

______  ______

1) ישעי' סא, יו"ד.

2) ראה טושו"ע או"ח סוסתכ"ח.

3) שם סו, א.

4) שם נד, יא.

5) ראה לבוש שם סתרס"ט (בראשית – מקץ), סתרפ"ה (ויגש – צו), סתצ"ג (שמיני – במדבר), סתקמ"ט (נשא – בלק).

6) ראה טור ורמ"א שם. שו"ע אדה"ז שם רסרפ"ד.

7) שו"ע אדה"ז שם סי"ג. וש"נ.

8) שיחת ש"פ ראה בתחלתה (לעיל ע' 291 ואילך). וש"נ.

9) ד"ה ר"ח אב – לא, ריש ע"ב.

10) בסדר הפרשיות וההפטרות.

11) בדרמ"צ ח"ב רכג, סע"ב (אוה"ת לתהלים (יהל אור) ס"ע תרסז). רמ, א (שם ע' תשג). רמב, א (אוה"ת תפלה ריש ע' קיז). רמג, א (שם ע' קכ) רמג, ב (שם ע' קכב). רמח, סע"ב (שם ע' קלז). רנ, ב (שם ריש ע' קמג). רנב, א (שם ע' קמז). רנו, סע"א (שם ס"ע שעא). ועוד.

12) ראה גם תו"מ ח"ג ע' 284. חל"ד ע' 206. ועוד.

13) שם מ, א.

14) שם מט, יד.

15) שמואל-ב כג, ב.

16) שעהיוה"א ספ"ב. קו"א קנו, א.

17) הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו.

18) ח"ב פל"ה ואילך.

19) סנהדרין פט, סע"א.

20) ראה גם אוה"ת עקב ע' תקיז ואילך. המשך תרס"ו ע' רמג ואילך. סה"מ פר"ת ע' עא. תש"ה ע' 33 ואילך. תו"מ ח"כ ע' 208 ואילך. ועוד.

21) עירובין לא, סע"ב. וש"נ.

22) ישעי' נא, יב.

23) איכ"ר ספ"א.

24) שם נד, א.

25) שם ס, א.

26) איכ"ר שם, נא.

27) ראה שבת קיט, ריש ע"ב. ב"ר פ"ג, ב. פמ"ד, כב.

28) ריש פרשתנו.

29) ריש פרשתנו (נצבים).

30) ראה שמו"ר ספט"ו.

31) ראה ד"ה שוש אשיש בלקו"ת פרשתנו (מז, א ואילך). ובכ"מ.

32) ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי). יל"ש עה"פ (פינחס כט, א) ובחודש השביעי (רמז תשפב). תוד"ה לתקופות – ר"ה ח, א. וראה פרקי דר"א רפ"ח ובהגהות הרד"ל שם.

33) בראשית א, ה.

34) ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.

35) מיכה ז, יח. וראה לקו"ת שם, ב. ובכ"מ.

36) ראה גם מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' ה ואילך. וש"נ.

37) במדב"ר רפ"י.

38) שה"ש ה, טו.

39) ראה אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ז ואילך. סה"מ תש"ב ע' 34. ועוד.

40) ראה – לדוגמא – לקו"ת שם, א. ובכ"מ.

41) ראה לעיל ע' 180. וש"נ. וראה גם שיחת ש"פ נצו"י, כ"ה אלול תשכ"ג ס"י (תו"מ חל"ז ע' 249 ואילך). וש"נ.

42) שו"ע אדה"ז או"ח סתקצ"ז ס"ד.

43) ראה שם ס"א. סקפ"ח ס"י.

44) ראה סנהדרין לח, א ובפרש"י.

45) ראה תניא אגה"ק סי"ד.

46) בראשית א, כח.

47) שם ב, ז.

48) דברי הימים-א ד, כג.

49) ראה סה"מ תר"ל ע' נד. תרמ"ד ע' ריט.

50) זכרי' ג, ז.

51) ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). ובכ"מ.

52) פרדר"א פי"א. זהר ח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו (צ, ב).

53) תהלים צה, ו.

54) פ"ב ואילך (לעיל ע' 331 ואילך).

55) רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

56) אסתר ט, כח.

57) ראה גם לקו"ש חט"ז ע' 488 הערה 54.

58) ר"פ תבוא.

59) ראה כתר שם טוב בהוספות ס"ג. וראה גם תו"מ חל"ז ע' 237. וש"נ.

60) שה"ש א, ב ובפרש"י.

61) ראה ד"ה והי' ביום ההוא גו' דאחש"פ תשכ"ב פ"ה (תו"מ חל"ג ע' 326). וש"נ.

62) ירמי' לא, לג. וראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.

63) ישעי' יא, ט. וראה שם הל' מלכים בסופן.

64) שם לה, יו"ד. נא, יא.

65) ראה גם שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול דאשתקד ס"ד (תו"מ חמ"ד ע' 313). וש"נ.

66) עירובין סה, א. וש"נ.

67) רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט.

68) לשון חז"ל – ביצה טז, רע"א. תענית לא, רע"א.

69) תשא לד, ו.

70) ראה לקו"ת פרשתנו נב, ד. ובכ"מ.

71) ראה לקו"ת ראה לג, ג. האזינו עח, ג. ובכ"מ.

72) לקו"ת ראה שם.

73) אוה"ת ראה ע' תתז ואילך.

74) הקדמת הזהר בתחלתה.

75) שה"ש ב, ב.

76) "כמ"ש בסה"מ סי' קנ"ו דפ"ו ע"ב" (אוה"ת שם).

77) ראה שם לב, ב.

78) סד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' 167. ה'תש"י ע' 285).

79) ראה גם מכתב טו אלול שנה זו (אג"ק חכ"ד ע' ריב ואילך).

80) משלי טו, כג.

81) או"ח רסתכ"ט.

82) ראה ברכי יוסף או"ח סתקפ"א סק"ו. הובא באלף למטה במטה אפרים שם סקט"ו.

83) יומא לח, סע"ב ואילך. וש"נ.

84) כ"ה בתניא ספכ"ז.

85) אבות פ"ו מ"ו.

86) פ"י (סה"מ תרנ"ט ע' סא).

87) כט, יא.

88) ע"פ תהלים קב, כח.

89) פרשתנו שם, כ.

90) תבוא כח, סא.

91) ויש לומר, שכולל גם תורה שבע"פ. – משא"כ בפרשתנו, שמדובר אודות הכריתת ברית בין הקב"ה עם בנ"י, שעז"נ בהמשך הפרשה (כט, כח) "הנסתרות לה' אלקינו", "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות כו'" (פרש"י), בהכרח לומר שמדובר רק אודות תורה שבכתב, "הנגלות", ולא אודות תושבע"פ.

92) ולהעיר גם מדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאין סימן בשו"ע בנוגע לענין המס"נ, ואילו הי' – אזי ענין המס"נ הי' במדידה והגבלה (ראה גם תו"מ ח"ג ע' 227).

ולהעיר גם מהמבואר בתניא (ספכ"ה) ש"צוה משה .. לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש .. לקבל עליו מלכות שמים במס"נ" – שהדור שנכנסו לארץ היו צריכים לעסוק בענינים גשמיים, שזהו ע"ד עבודת בעלי תשובה, והם אלו שנצטוו על ענין המס"נ, שלמעלה מתומ"צ.

93) באופן שהקללות נהפכים לברכות, כמ"ש (תצא כג, ו) "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה".

94) כולל גם אצל צדיקים, שגם אצלם צריך להיות ענין התשובה (ועד לתשובה נעלית יותר באין ערוך מהתשובה של בעל- תשובה), וכידוע שכאשר חסר בעבודתו של צדיק מצד העדר בריאות הגוף, צריך להיות על זה ענין התשובה (ראה סה"מ תר"ם ח"א ע' תקמב. הובא בלקו"ד ח"א קפג, א).

ולהעיר גם מענין התשובה שמצינו אצל משיח, שאתא לאתבא צדיקיא בתיובתא (ראה זח"ג קנג, ב), והרי במשיח נאמר (ישעי' נג, ה) "והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו", בבחי' "כל חלי וכל מכה גו'".

95) לא, ט.

96) ועפ"ז מובן מדוע נאמר "ויכתוב משה גו'", ולא "ויכתוב" סתם, שגם אז יודעים שמדובר אודות משה, שהרי זה בהמשך למ"ש בהתחלת הפרשה "וילך משה וגו'"* – כדי לבאר את יחודם של "הכהנים בני לוי", להיותם "בני שבטו" של משה.

וההסברה בזה – כי, אע"פ שמשה רבינו הי' רועה נאמן של כל ישראל, מ"מ, יש קדימה "לבני שבטו", ע"ד ש"עניי עירך קודמין" (פרש"י משפטים כב, כד. פ' ראה טו, ז). וכפי שמצינו בעבודת הכה"ג ביוהכ"פ, שתחילה היתה בקשת הכפרה ד"אני וביתי ובני אהרן עם קדושך", ואח"כ בקשת הכפרה ד"עמך בית ישראל .. עדת ישורון" (כמ"ש ב"סדר עבודה").

*
) ולכן צריך רש"י לפרש בפסוק (שם, כג) "ויצו את יהושע בן נון", "מוסב למעלה כלפי שכינה", כי, לולי זאת יש לפרש שקאי על משה, שאודותיו מדובר בכל הפרשה.

97) פרש"י ר"פ בהעלותך.

98) קרח יז, יח ובפרש"י.

99) צפע"נ עה"ת פרשתנו עה"פ (ע' רסא).

– כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר אודות הרגצ'ובי, שבדיבור הי' "מעין הנובע", אבל בכתב הי' כותב בקיצור, מבלי לבאר כוונתו.

100) ועד"ז בנוגע לכ"ה אלול ור"ה, שעז"נ (שמואל-א כה, ו) "ואמרתם כה לחי", "לקשרא כה (ענינו של כ"ה אלול) לחי" (ענינו של ר"ה), כנ"ל בהמאמר (פ"ז (לעיל ריש ע' 337). וש"נ) – דלכאורה, לאחר שישנו העילוי דר"ה, מהו הצורך בענין דכ"ה אלול – כיון שיש גם מעלה בכ"ה באלול לגבי ר"ה, כמו שיש מעלה באתכפיא לגבי אתהפכא (וכמשנ"ת בהתוועדות דאחש"פ שנה זו (תו"מ חמ"ו ע' 334. וש"נ) בענין החילוק שבין "לחם עוני" ל"מצה עשירה").

101) ישעי' נה, יב.