126

חז"ל5 "יגעת ומצאת") – שהרי ענינו של שמח"ת אינו לימוד התורה, אלא שמחת התורה, שהיא ע"י ניגון וריקוד, ושוב ניגון ושוב ריקוד ("ווידער אַ ניגון און ווידער אַ ריקוד"), וא"כ, אין מקום לומר ש"והגיענו" קאי על היגיעה בלימוד התורה.

ב. ויובן בהקדם ענין נוסף שדיבר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות אחרת [ענין הנ"ל – דיבר בשמחת-תורה, והענין דלקמן – בשמיני-עצרת6], וי"ל שענין זה הוא בקשר ובשייכות להענין ד"הגיענו".

כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר אז אודות מעלת הענין דהרגש פנימי, וחזר תורה מרבינו הזקן בענין "נשמה שנתת בי טהורה היא כו'"7, שבה ביאר את המעלה דהרגש פנימי (והוסיף סיפור מעשה בענין זה8), כדלקמן ס"ד.

ובהמשך לזה ביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר9, שתוכן הענין דהרגש פנימי הוא – שהגוף נהנה מדבר מצוה, ועד שאפילו כשמתעייף, ממשיך לעשות דבר המצוה, ולא בדרך כפי', אלא מתוך הנאה ותענוג, כיון שיש לו הרגש פנימי בדבר.

והמשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכן הוא גם בנוגע להריקודים דשמח"ת: אף שעבודת הריקודים דשמח"ת היא היפך טבע הגוף, שהרי הגוף בטבעו חפץ במנוחה, ואילו בשמח"ת אינו אוכל ואינו ישן וכו' – אעפ"כ, אינו רוקד בדרך כפי', אלא מתוך הנאה ותענוג, מצד ההרגש פנימי שיש לו בדבר.

ויש לקשר שיחה זו ולבאר על ידה פירוש הדברים בשיחה דלעיל ש"והגיענו" הוא מלשון יגיעה – שהכוונה היא ליגיעת הגוף בריקודים דשמח"ת, שנעשית מתוך שמחה, בגלל שיש לו הרגש פנימי בדבר, עריבות ("געשמאַק") ותענוג, שנמשכת וחודרת גם בגוף הגשמי עד לעקב שברגל, ע"ד שמצינו בענין "שמועה טובה תדשן עצם"10, ודוקא בגלל זה – שמרגיש את השמחה בגשמיות – יכול לברך שהחיינו על שמחה (שהרי על שמחה רוחנית אין מברכים שהחיינו).

ג. והנה, משמה של הברכה (שענין השם בתורה אינו סימן

5) מגילה ו, ריש ע"ב.

6) שיחת יום שמע"צ ס"ב ואילך (שם ע' 53 ואילך).

7) נוסח ברכת אלקי נשמה (ברכות ס, ב).

8) ראה שיחת ש"פ בראשית (התוועדות ב) ס"ד (לקמן ע' 184 ואילך).

9) שיחת יום שמח"ת ס"ב (שם ע' 58). וראה גם תו"מ חכ"ט ע' 122 ואילך.

10) משלי טו, ל. וראה גיטין נו, ב.