277

בלתי מוגה

א. דובר כבר כמ"פ1 שיום השבת הוא ממוצע בין ששת ימי המעשה של השבוע שעבר ובין ששת ימי המעשה של השבוע הבא, ובמילא יש בו שני ענינים:

א) ענינו של יום השבת כפי שהוא לאחרי ששת ימי המעשה, כמ"ש2 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם גו' וישבות ביום השביעי", ובזה נכלל גם ענין העלי' של ששת ימי המעשה שמתעלים ביום השבת, שהרי "ויכולו" הוא גם מלשון כליון ותענוג, ככל הפירושים שנתבארו בדרושי הצ"צ על הפסוק ויכולו3.

ב) ענינו של יום השבת כפי שהוא בתור הכנה והקדמה לימי המעשה שלאחריו, שזהו הענין ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"4, כולל גם שלפי אופן העבודה וההחלטה ביום הש"ק, "שבת קודש להוי'"5, תהי' אופן ההנהגה במשך כל ימי השבוע, כך, שגם כאשר עוסקים בעניני חולין, יהי' זה באופן של "חולין שנעשו על טהרת הקודש"6.

וכשם שכל הענינים שבפנימיות התורה באים גם בנגלה דתורה7, הנה גם שני ענינים הנ"ל שביום השבת מרומזים גם הם בנגלה דתורה – כפי שמצינו בגמרא8 ב' דעות בנוגע לה"מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת": (א) "מונה ששה ימים ומשמר יום אחד", (ב) "משמר יום אחד ומונה ששה".

אמנם, גם בענינו של יום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", נוגע אופן העבודה בששת ימי המעשה שלפני השבת:

אמרו רז"ל9 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – לא רק בערב שבת ממש (יום ששי בשבוע), אלא גם במשך כל ימי השבוע, החל מיום

1) ראה תו"מ חל"ד ע' 294. חמ"ג ע' 257. ועוד.

2) בראשית ב, א-ב.

3) אוה"ת עה"פ (כרך א – מב, ב ואילך. כרך ג – תקח, א ואילך).

4) זח"ב סג, ב. פח, א.

5) בשלח טז, כג.

6) חגיגה יט, ב. וש"נ. וראה תו"א לך לך יג, א. סידור (עם דא"ח) שער המילה קמה, ד ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ה (דרמ"צ ח, א). ובכ"מ.

7) ראה גם לעיל ס"ע 139. וש"נ.

8) שבת סט, ב.

9) ע"ז ג, סע"א.