בס"ד. ש"פ וארא, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ז

413

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר

אלקים אל משה גו' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (אל האבות) וגו'1, וממשיך בכתוב ע"ד קושי השעבוד דבני ישראל במצרים עד כדי כך שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה2, וסיום הפרשה הוא בדברי משה להקב"ה, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים3. וצריך להבין, מהו הטעם שהוצרך להיות קושי השעבוד בעבודת פרך4 עד כדי כך שלא היו יכולים לשמוע אפילו בשורת הגאולה, דלכאורה, אף שנגזר בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם גו'5, מ"מ, אינו מובן מדוע הוצרך להיות קושי השעבוד בעבודת פרך כ"כ.

ב) אך

הענין הוא, כפי שמבאר בעל ההילולא (דכ"ד טבת) בתורה אור6, שע"י שעבוד מצרים בחומר ובלבנים זכו למתן תורה, כיון ששעבוד מצרים הו"ע של בירור וזיכוך כמו כור הברזל7, ולכך לא ניתנה תורה עדיין בימי אברהם, כי בימי אברהם עדיין לא נתברר ונזדכך חומריות העולם להיות המשכת אוא"ס ע"י קיום התומ"צ, עד אחר יצי"מ, שהוא כור הברזל שזיכך את ישראל ע"י קושי השעבוד בחומר ובלבנים להיות נפרד הרע מן הטוב כו', וכאשר נזדככו ישראל נזדכך ג"כ העולם וגשמיותו וחומריותו. והיינו, לפי שהחידוש דמתן תורה הוא בפעולת התורה בעולם8, שהרי גם קודם מ"ת הי' ענין לימוד התורה, כדאיתא ביומא9 מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם כו', אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי', וכן יצחק ויעקב, אלא שקודם מ"ת לא היתה הפעולה בעולם, וענין זה נתחדש במ"ת. ולכן קודם מ"ת הוצרך להיות זיכוך העולם ע"י כור הברזל דמצרים, כדי שהגילוי דמ"ת יוכל לפעול בעולם.

414

ג) והנה

הזיכוך דישראל שנעשה ע"י קושי השעבוד בחומר ובלבנים הוא בנוגע להגוף, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל10, שהרי היא חצובה11 מתחת כסא הכבוד וכו', ונמצא, שכל ענין שעבוד מצרים הי' בשביל הגוף. וכן הוא גם בנוגע למ"ת, שנתינת התורה למטה היא כדי לפעול על נשמה בגוף דוקא, וכדאיתא בתניא12 שהתורה נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים כו' ובצירופי אותיות גשמיות בדיו על הספר כו', בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כו'. וכיון שהענין דמ"ת הוא בשביל לברר את הגוף, לכן הוצרך להיות קושי שעבוד מצרים בנוגע לגוף, כדי שיהי' מוכשר להגילוי דמ"ת. אך צריך להבין, מהו גודל מעלת הגוף כ"כ שבשבילו הי' הענין דנתינת התורה למטה לאחרי ההכנה דשעבוד מצרים.

ד) ולהבין

זה יש להקדים תחילה מאמר הזהר13 דאמר רב מתיבתא, אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כו', גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וכו', פי', כמו חתיכת עץ שאין האור נאחז בו הנה עי"ז שמבקעים אותו לחתיכות קטנות אזי נאחז בו האור, כך גם בגוף ונשמה, שכאשר אור הנשמה אינו מאיר בהגוף, הנה עי"ז שמבטשין את הגוף אזי נאחז ומאיר בו אור הנשמה. ומסיים בזהר, גחין ר' שמעון ונשיק לעפרא, אמר מלה מלה אבתרך רדיפנא מיומא דהוינא וכו'. וצריך להבין, מהו גודל המעלה כ"כ בהאי מלה (אעא דלא סליק בי' נהורא וכו') שר"ש הי' רדיף אבתרי' מיום היותו, וכאשר שמע האי מלה, גחין ונשיק לעפרא.

ה) ויובן

בהקדם המבואר במ"ש במאה שערים14 (שנדפס לאחרונה15, ובא' הביכלאך שהגיע לאחרונה16) בביאור סדר היום החל מסדר התפלה, דהנה, איתא בגמרא17 כי מתער אומר אלקי נשמה כו', והיינו, שע"פ נוסח הגמרא זוהי הברכה הראשונה בברכת השחר, ואעפ"כ אינה פותחת בברוך, לפי שבאה בהמשך לברכת המפיל18. ומקשה שם,

415

דלכאורה יפלא מי הוא האומר מאמר זה (אלקי נשמה כו'), דכיון שאומר נשמה שנתת בי, הרי אין זה מאמר הנשמה, ואילו הגוף, הרי מצד עצמו הוא ללא חיות, כאבן דומם, ולא שייך שידבר מעצמו. אך הענין הוא, שזהו מאמר נפש הבהמית, שגם בה יש עשר כחות, שכל ומדות, והיא הממוצע בין נפש האלקית ובין הגוף, והיא האומרת נשמה שנתת בי כו', שהנשמה מצד עצמה טהורה היא, ואח"כ אתה בראתה, שהנשמה יורדת לבחי' בריאה, שעולם הבריאה הוא התחלת המציאות והישות, ואח"כ אתה יצרתה, שהו"ע הצורה שבה מצטיירת הנשמה, ועד שאתה נפחת בי, בי דייקא, דהיינו בשבילי, בכדי להתלבש בנפש הבהמית ובגוף הגשמי. וממשיך, ואתה משמרה בקרבי, שצריך להיות ענין השמירה שהנשמה תישאר מחוברת עם הגוף, שהרי נפש האלקית מצד עצמה רצונה ליפרד ולצאת מנה"ב וליכלל באלקות, כמבואר בתניא19 בפירוש הכתוב20 נר הוי' נשמת אדם, שהנשמה היא כמו אור הנר שחפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה אף שעי"ז יכבה ויתבטל אורו במציאות, כך נשמת האדם חפצה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה', הגם שתתבטל שם במציאות לגמרי, ולכן צריך להיות משמרה בקרבי, שהנשמה תישאר בתוך הגוף, שזהו בכח המפליא ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי (כמ"ש הרמ"א21). ומסיים ואתה עתיד ליטלה ממני, אתה היינו אתה בעצמך, מהותו ועצמותו ית', שהוא המקור והשרש לכל המציאות, והו"ע עליית הנשמה לאשתאבא בגופא דמלכא22, שזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה כדי שעי"ז תבוא לעלי' זו, וזהו (ליטלה) ממני, שכל זה נעשה ע"י העבודה עם הגוף דוקא, וראי' לדבר, שהרי גם עיקר קיבול שכר הנשמה יהי' לעתיד לבוא בתחיית המתים, שאז תהי' הנשמה בגוף דוקא, כשיטת הרמב"ן23 (דלא כשיטת הרמב"ם24) שעיקר השכר דלעת"ל יהי' לנשמות בגופים דוקא, ועד שלעתיד לבוא תהי' הנשמה נזונית מן הגוף25 (לא כמו עכשיו שהגוף מקבל חיות מהנשמה), והיינו, לפי שלעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף, ששרשו הוא למעלה מהנשמה (והיינו, שגם עכשיו שרש

416

הגוף הוא למעלה מהנשמה, אלא שעכשיו הרי זה בהעלם, ולעת"ל יהי' בגילוי), שלכן הנה דוקא בהגוף יכול להיות הביטול דאין עוד26. ומכל זה מובן שתכלית העילוי הוא בהגוף דוקא.

ו) אמנם

כדי לפעול שהגוף יהי' במעלתו, הנה על זה הוא מאמר רב מתיבתא אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כו', גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וכו', היינו, שצריך להיות ביטוש הגוף, ועי"ז יאיר בו אור הנשמה, וכפי שמסיים בזהר, כדין נהיר נהירו דנשמתא, שמאיר האור העצמי של הנשמה, שהיא חלק אלקה ממעל ממש27. וזהו שכאשר שמע ר"ש מאמר רב מתיבתא, גחין ונשיק לעפרא כו', מצד גודל התפעלות הלב שאין כלי הלב יכולים להכיל זאת (ע"ד זלגו עיניו דמעות28 מפני התפעלות המוח שאין כלי המוח יכולים להכיל זאת), שהתפעלות זו היא בגלל החידוש שבמאמר זה בענין גודל מעלת הגוף, שהתגלות עצמות אוא"ס היא (לא ע"י ענינים רוחניים, אלא) ע"י הגוף דוקא.

ז) וממשיך

בהמאמר29 בביאור סדר התפלה, שפסוקי דזמרה הו"ע ההתבוננות בשמים וארץ וכל אשר בהם איך אתה30 מחי' את כולם וצבא השמים לך משתחוים כו', ואח"כ יוצר אור בהתבוננות בביטול המלאכים ושרפים וחיות הקודש כו', ואח"כ ק"ש למסור נפשו, דהיינו למסור כל רצונותיו לעבודת ה', ואח"כ שמו"ע שהוא בביטול המציאות לגמרי.

והנה

בהביטול דשמו"ע ישנו ענין ביטול הגוף, שהגוף הוא בביטול לגמרי כאבן דומם, ופשיטא שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו כו'31, ועד שהתפלה עצמה צריכה להיות באופן של קול דממה דקה32, וכמ"ש בתפלת חנה33 (שמזה למדים בגמרא34 כמה הלכתא גברוותא) וקולה לא ישמע, ואדרבה, המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה35, משא"כ בפסוד"ז שצריך להיות באופן של זמרה (כשמם),

417

בקול (ועד בקול רעש גדול) דוקא36. וכמבואר במק"א שכללות החילוק בין פסוד"ז לשמו"ע הוא החילוק בין חיצוניות המדות לפנימיות המדות, שפסוד"ז הו"ע חיצוניות המדות שהם באופן של מורגש (שלכן הרי זה ברעש כו'), משא"כ שמו"ע הו"ע פנימיות המדות (וע"ד משנת"ל37 בענין חסדים המגולים וחסדים המכוסים38). ונוסף על החילוק בענין המדות, ישנו גם החילוק בענין המוחין, היינו, בהתבוננות שמולידה את המדות (כדאיתא בתניא39 שחב"ד נקראו אמות ומקור למדות, כי המדות הן תולדות חב"ד), שיש התבוננות בהענין דקרבת אלקים לי טוב40, שהיא באופן של הרגש עצמו, ומזה נעשה הולדת המדות באופן של חסדים המגולים, ויש התבוננות בעצם הטוב דאלקות, ללא הרגש עצמו, ומזה נעשה הולדת המדות באופן של חסדים המכוסים.

אמנם

ביטול הגוף דשמו"ע הו"ע שנעשה מצד עצמו, ולא ע"י עבודה. אך ישנו גם ביטול הגוף שנעשה ע"י עבודה, וענין זה צריך להיות קודם התפלה, שזהו שאמרו רז"ל41 אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, הכנעה ושפלות, וענין זה נעשה ע"י ביטוש הגוף, וע"י הקדמת ביטוש הגוף יכול לבוא אח"כ לעבודה דפסוד"ז ועד להביטול דשמו"ע.

ח) ובזה

יובן ענין קושי השעבוד במצרים בעבודת פרך, כי, כדי לפעול זיכוך העולם שיהי' ראוי להגילוי דמתן תורה, הי' צריך להיות תחילה הזיכוך דישראל, כי כל העולם תלוי בישראל, וכמ"ש42 גם את העולם נתן בלבם, והזיכוך דישראל נעשה ע"י קושי השעבוד דעבודת פרך, שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים43, שזהו שינוי הטבע שפועל ביטוש הגוף, ועי"ז מאיר בו האור העצמי של הנשמה, וכמשנת"ל גודל מעלת הגוף דוקא, שעל ידו מגיעים למעלה ביותר, עד לעצמות א"ס ב"ה.

והנה

כתיב44 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ולכן45, כמו שהי' גלות מצרים כור הברזל להיות עי"ז מתן תורה, כך גלות

418

אדום הוא כור הברזל להיות עי"ז ימות המשיח, והיינו, שכל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעת"ל, כי במתן תורה הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימית טעמי התורה יהי' הגילוי שלהם לעת"ל, ועז"נ אראנו נפלאות. אך בימינו אלו אין צורך עוד בענין קושי השעבוד כו', שכבר הי' עד עתה באופן של די והותר כדי לצאת י"ח גלות, וכמ"ש אדמו"ר האמצעי46 שבטלו השמדות ולא יהיו עוד כו', ולא תקום פעמיים צרה47, ותיכף ומיד זוכים לגילוי פנימיות התורה (נוסף על התחלת הגילוי ע"י תורת החסידות), כמ"ש48 ישקני מנשיקות פיהו, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

______  ______

1) ריש פרשתנו (ו, ב-ג) ובפרש"י.

2) שם, ט.

3) שם, יב.

4) שמות א, יג.

5) לך לך טו, יג.

6) שמות מט, א. יתרו עד, סע"א ואילך.

7) ואתחנן ד, כ. מלכים-א ח, נא.

8) ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 75 ואילך. ובכ"מ.

9) כח, ב.

10) עץ חיים שער כו – הובא בתניא פל"ז (מח, ב).

11) פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ז.

12) פ"ד.

13) ח"ג קסח, א – הובא בתניא פכ"ט.

14) מה, ב. ונדפס לאח"ז באוה"ת ענינים ע' שה.

15) בסמיכות לימי חנוכה שנה זו.

16) ראה הנסמן באוה"ת שם ס"ע רצג.

17) ברכות ס, ב.

18) אבודרהם בסדר שחרית של חול – בשם הראב"ד.

19) רפי"ט.

20) משלי כ, כז.

21) או"ח ס"ו ס"א.

22) זח"א ריז, ב.

23) שער הגמול בסופו. וראה לקו"ת צו טו, ג. סהמ"צ להצ"צ יד, ב.

24) פירוש המשניות סנהדרין הקדמה לפרק חלק.

25) ראה ד"ה ואלה תולדות נח תרל"ז. המשך וככה תרל"ז פפ"ח ואילך (סה"מ תרל"ז ח"א ע' סג ואילך. ח"ב ע' תרטז ואילך). סה"מ תרנ"ט ע' צט ואילך. תרח"ץ ע' ריט. ספר השיחות תורת שלום ע' 127 ואילך.

26) ואתחנן ד, לט. וראה סה"מ תרס"א ע' קצז ואילך.

27) תניא רפ"ב.

28) ראה זח"א צח, ב (במהנ"ע). ט"ז לשו"ע או"ח סרפ"ח סק"ב (בשם זהר חדש). וראה גם זהר חדש בראשית ז, א.

29) מאה שערים מו, ב. אוה"ת שם ע' שז.

30) נחמי' ט, ו.

31) יומא יט, ב – בנוגע לק"ש.

32) מלכים-א יט, יב. וראה תו"א ויגש מד, א.

33) שמואל-א א, יג.

34) ברכות לא, סע"א. שו"ע אדה"ז או"ח סק"א ס"ב.

35) שם כד, ב. שו"ע שם.

36) ראה תו"ח נח נב, א ואילך.

37) ד"ה פדה בשלום די"ט כסלו פ"ו ואילך וד"ה וישב דש"פ וישב פ"ה ואילך (לעיל ע' צג ואילך. ע' קו ואילך).

38) ראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' תתכג.

39) פ"ג.

40) תהלים עג, כח.

41) ברכות רפ"ה ובפרש"י. וראה לקו"ש חל"ד ע' 69 הערה 18.

42) קהלת ג, יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ב.

43) סוטה יא, ב.

44) מיכה ז, טו.

45) ראה תו"א שבהערה 6.

46) שערי תשובה ח"א ה, ב.

47) לשון הכתוב – נחום א, ט. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 306. וש"נ.

48) שה"ש א, ב ובפרש"י. וראה לקו"ת צו יז, א.