42

(הנחה בלתי מוגה)

שובה

ישראל עד הוי' אלקיך גו'1, וממשיך בכתוב2, קחו עמכם דברים ושובו אל הוי', ומסיים2, ונשלמה פרים שפתינו. הנה פסוקים אלו תיקנו חז"ל לאמרם בהפטרה דשבת שובה (ללא נפק"מ אם הקריאה בתורה היא בפ' האזינו או בפ' וילך, והיינו, שלמרות השינוי בתוכן הפרשיות, מפטירין לעולם שובה ישראל)3, לפי שזהו כללות הענין דעשי"ת, כמובן מדרשות חז"ל ומהביאורים בתורת החסידות על פסוק זה. וצריך להבין הקשר והשייכות דפסוק זה עם מעלת התשובה דעשי"ת, שבהם צ"ל תשובה מעולה, וכמ"ש הרמב"ם4 שבימים אלו התשובה היא יפה ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר5 דרשו הוי' בהמצאו גו', והיינו, שכיון שהקב"ה עצמו הוא באופן של קירוב (בהמצאו גו' בהיותו קרוב), ובלשון החסידות: קירוב המאור6, הרי לא שייך שיהיו באמצע ענינים המבלבלים ומעכבים כו', ובמילא מתקבלת התשובה מיד (בזמן, כמו הקירוב במקום כביכול). ונקודת הענין, שהפסוק שובה ישראל עד גו' בא לבאר עד היכן (עד כמה) צריך להיות ענין התשובה, ועל זה אומר שובה ישראל עד הוי' אלקיך, היינו, שאופן התשובה צ"ל עד אשר הוי' יהי' אלקיך7, שזוהי מדריגת התשובה כפי שהיא בשלימותה בעשי"ת.

ב) והענין

בזה, דהנה, החילוק בין אלקים (אלקיך) להוי' הוא, שאלקים הוא לשון רבים8, שמורה על ענין ההתחלקות, והיינו, התחלקות בזמן, עבר הוה ועתיד, והתחלקות במקום, ועד לכללות ענין ההתחלקות. אמנם, הוי' פירושו הי' הוה ויהי' כאחד9, והיינו, שלמרות שבפועל רואים שהעבר הוא בפני עצמו, ההוה הוא בפני עצמו, והעתיד הוא בפני עצמו, וענין זה הוא לא מצד לעו"ז, אלא אפילו בקדושה צ"ל

1) הושע יד, ב.

2) שם, ג.

3) ראה שו"ע או"ח סתכ"ח ס"ח.

4) הל' תשובה פ"ב ה"ו.

5) ישעי' נה, ו.

6) דרך חיים כא, ב. כד, ד ואילך. סה"מ תרנ"א ע' נג. תרצ"ז ע' 58. תרח"ץ ע' ב.

7) ראה ד"ה שובה בלקו"ת דרושים לשבת שובה (סה, א). ד"ה הנ"ל תרח"ץ (סה"מ תרח"ץ ע' לד). תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 15).

8) ראה פרש"י וירא כ, יג. וישלח לה, ז. תו"א וארא נו, ב. סהמ"צ להצ"צ ה, ב. ובכ"מ.

9) זח"ג רנז, סע"ב (ברע"מ). פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).