120

(הנחה בלתי מוגה)

וקבל

היהודים את אשר החלו לעשות1, ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמרו בפורים קטן לפני ארבעים שנה2 (בשנה האחרונה שהי' במדינה ההיא בחיים חיותו בעלמא דין), דעתה בזמן הגלות הם קבלו מה שהחלו כבר בזמן דמתן תורה, וכאמרם ז"ל3 ע"פ4 קיימו וקבלו היהודים, דקיימו עתה מה שקבלו כבר בזמן דמ"ת. ומקשה, דלכאורה הוא דבר נפלא, דבמ"ת היו ישראל בתכלית העילוי, והי' גילוי אלקות במוחש ממש [כמ"ש5 וירד הוי' על הר סיני, ובאופן שפעל (לא רק על בנ"י, אלא) גם בכל מציאות העולם, וכמארז"ל שהי' הקול יוצא מד' רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה6, ובאופן שצפור לא צווח עוף לא פרח כו' אלא העולם שותק ומחריש כו'7, שענין זה מורה על גודל הביטול, כי, כאשר יש איזה תנועה, הרי זה מורה על ענין של ישות כו'], משא"כ בזמן הגלות הוא ההיפך מזה ממש, ובפרט בימי המן שביקש כו', שאז הי' הגלות בתוקף כל כך עד שהיתה הגזירה על כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד8, בכל מדינות המלך9 (היינו שהגזירה היתה באופן שלא היתה אפשרות לברוח כו'10), וע"פ הידוע שכל הענינים שבגשמיות הם בגלל הרוחניות, שהרי לית דין ללא דיין, מובן, שגם ברוחניות למעלה הי' ענין של ירידה וכו', והיינו, שבנ"י היו אז בתכלית השפלות, ולכאורה אינו מובן, איך אז דוקא קיימו מה שקבלו כבר במ"ת, איך אפשר שדוקא בזמן הגלות יהי' ענין נעלה יותר מאשר במ"ת, שאז רק החלו לעשות, שהי' זה התחלה בלבד, וכמארז"ל3 מכאן מודעא רבה לאורייתא (שקבלוה באונס11, ע"י כפי'), ואילו הגמר והקיום הי' דוקא בזמן הגלות והגזירה כו'.

1) אסתר ט, כג.

2) נדפס בקונטרס פט (סה"מ תשי"א ע' 180 ואילך), ואח"כ בסה"מ תרפ"ז ע' קי ואילך. וראה גם מכתב כ"ה אד"ר שנה זו (אג"ק חכ"ד ע' דש ואילך).

3) שבת פח, א.

4) אסתר ט, כז.

5) יתרו יט, כ.

6) ראה שמו"ר פ"ה, ט. תקו"ז תכ"ב (סד, ב). תניא פל"ו (מו, א).

7) שמו"ר ספכ"ט.

8) אסתר ג, יג.

9) שם ח, ה.

10) ראה גם לקו"ש ח"א ע' 214.

11) פרש"י שבת שם.