בס"ד. שיחת ש"פ תשא, שושן-פורים קטן, ה'תשכ"ז.

126

בלתי מוגה

א. ביום הש"ק זה יש ב' ענינים: (א) אחד מימי חודש אדר ראשון. (ב) ענין הקשור עם פורים – שושן-פורים קטן. ואף שזהו רק שושן-פורים קטן, הרי זה עדיין אותו ענין, אלא שהוא באופן של קטנות.

ובהקדמה – שלכאורה לא שייך לחלק בענין הפורים (ושושן פורים) בין קטן לגדול:

בפורים ישנו החיוב "לבסומי .. עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"1.

וזהו החילוק שבין שמחת פורים לשמחת יו"ט: גם שמחת יו"ט קשורה עם שתיית יין – כמו בפורים שהחיוב "לבסומי" הוא "ביין" (כפירוש רש"י2) – כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע3 ש"עכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה (ביו"ט) אלא ביין" (ולכן צריך לשתות רביעית יין ביו"ט4), אבל אעפ"כ, אין זה דומה לחיוב דשתיית יין בפורים, שהרי בנוגע ליו"ט פוסק רבינו הזקן בשו"ע5 ש"חייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים .. יזהירו .. ולא ימשכו ביין כו'", בכדי להבטיח שלא יבואו לענין בלתי רצוי (שזהו"ע ד"ארור המן"); ואילו בפורים – החיוב "לבסומי" הוא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ומובן, שכאשר נמצאים במעמד ומצב "דלא ידע", אזי לא שייך לחלק בין פורים קטן לפורים גדול (באדר שני), ומכ"ש לפורים סתם (בשנה פשוטה).

והגע עצמך: אם אדם נמצא במעמד ומצב שאינו יודע להבחין "בין ארור המן לברוך מרדכי", למרות היותם חלוקים זה מזה לא רק בכמות אלא גם באיכות, ועד שהם הפכיים זה מזה ומנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד – הרי בודאי שלא שייך שיהי' אצלו חילוק בין "קטן" ל"גדול" (או "סתם"), שאינו אלא בכמות בלבד.

127

ועפ"ז דרוש ביאור מהו ענינו של "פורים קטן", ובמה חלוק הוא מפורים סתם או פורים גדול – דאף שבנוגע להימים עצמם יש חילוק ביניהם, מ"מ, בנוגע לאדם, כיון שנמצא במעמד ומצב "דלא ידע", לא שייך לכאורה שיהי' אצלו חילוק בין פורים קטן לפורים גדול.

ובנוגע לעניננו: באיזה אופן שיתבאר ענינו של פורים קטן, והחילוק בינו לפורים סתם או פורים גדול – הרי ברור הדבר שגם פורים קטן הוא מענין הפורים, אלא שהוא באופן של קטנות.

וע"פ האמור לעיל בנוגע לב' הענינים שביום הש"ק זה – יש לבארם על הסדר: תחילה – ענינו של אדר ראשון, ואח"כ ענינו של (שושן) פורים קטן.

ב. המשך השיחה – הביאור בפירוש רש"י בדברי הגמרא6 "משנכנס אדר מרבין בשמחה", "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח"7, שמעלת חודש אדר היא מצד לידת משה רבינו, וכתוצאה מזה הוכפלו בו הנסים: פורים – כדברי הגמרא8 "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה9, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר .. נולד"; ופסח – שהרי משה הי' "מושיען של ישראל" שהוציאם ממצרים, ומזה מובן שהענין ד"מרבין בשמחה" הוא גם באדר ראשון10, כי, לידת משה (כמו מיתתו) היתה בז' אדר ראשון – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס11 בלקו"ש חט"ז ע' 344 ואילך.

וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ומה גם שענין השמחה צריך להיות גם בכל ימות השנה, שהרי עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, כמ"ש12 "עבדת את ה' אלקיך בשמחה

128

ובטוב לבב", וכיון שעבודת ה' צריכה להיות באופן ד"בכל דרכיך דעהו"13, בכל עניני האדם, באכילתו ובשתיתו וכו', וגם בשינתו (כמ"ש הרמב"ם בהל' דעות14), בכל כ"ד שעות המעת-לעת, נמצא, שצריכים להיות בשמחה תמיד, בכל רגע ורגע, ומזה גופא מוכח שיכולים להיות תמיד בשמחה (ואף שידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו כו' – יכול לפעול על עצמו שלא יפריע הדבר לענין השמחה, ע"י העצות שנתבארו בתניא15).

ויה"ר שתהי' השמחה באופן שתחדור בכל עניני האדם, לא רק בעניניו הרוחניים, אלא גם בעניניו הגשמיים – שבזה מתבטאת המעלה של פורים לגבי חנוכה, ששמחת פורים צריכה להיות גם בענינים הגשמיים (כמ"ש הט"ז16, וכפי שנתבאר בחסידות17).

ויתן השי"ת שיהי' מעמד ומצב כזה שהן מצד עניני הנפש והן מצד עניני הגוף יוכלו להיות בשמחה.

ו"מיסמך גאולה לגאולה"18 – ששמחת חודש אדר הקשורה עם הגאולה דפורים תהי' הקדמה והכנה ל"שמחת עולם על ראשם"19, שמחת הגאולה האמיתית והשלימה, שתבוא ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שהתלמידים הנוסעים לאוסטרליא20 צריכים להיות ראשונים לכל דבר שבקדושה, והם יהיו הראשונים לומר "לחיים" על כוס גדול מלא (והוסיף, שבשביל מילוי שליחותם צריכים לעמוד על רגלי עצמם, כך, שלא יהי' צורך לעורר אותם על כל ענין). ואח"כ צוה גם לכמה מהמסובים לומר "לחיים" על כוס גדול מלא.

אח"כ ניגנו ניגון שמחה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד בשמחה רבה].

* * *

ג. נתבאר הטעם שדיני י"ד וט"ו אדר ראשון באו בסיום השו"ע, לאחרי דיני פורים, דלא כסדר הזמנים (נוסף על הטעם הפשוט: לפי שדיני י"ד וט"ו אד"ר הם רק בשנה מעוברת21, ועוד זאת, שסיבתם היא

129

דיני הפורים), כי, הנתינת כח22 לענין השמחה באופן ד"טוב לב משתה תמיד"23, הוא מפורים קטן דוקא24 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס25 בלקו"ש חכ"ו ע' 209 ואילך.

*

ד. בפירוש הפסוק "טוב לב משתה תמיד", איתא בגמרא במסכת סנהדרין26: "זה שדעתו רחבה", ומפרש רש"י27: "אינו משים ללבו דאגה כל כך".

ויש לבאר השייכות של "דעת רחבה" להעדר הדאגה – ע"פ ביאור רבינו הזקן28 במאמר רז"ל29 "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה" (דלכאורה: מהי השייכות דריבוי הצרכים לקוצר הדעת), "שכשהדעת מתקצר .. אזי נעשו צרכי עמך מרובים כו'". ומזה מובן, ש"זה שדעתו רחבה", "אינו משים ללבו דאגה כ"כ", כי, סיבת הדאגה היא בגלל הרגש החסרון בצרכיו, ואילו זה שדעתו רחבה, מרגיש שלא חסר לו מאומה, ולכן אין אצלו מקום לדאגה.

אך עדיין צריך להבין בנוסח הפיוט (בתפלת נעילה) "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", שבו מסיימים בתפלה ובקשה להקב"ה שימלא את

130

צרכיהם של בנ"י – דלכאורה, מה שנוגע לבקשה הוא רק הענין ש"מרובים צרכי עמך", אבל מה נוגע לבקשה ההקדמה ש"דעתם קצרה"?

ה. והביאור בזה:

תוכנה של הקדמה זו הוא – שמבקשים מהקב"ה, שלמרות שהסיבה לכך ש"מרובים צרכי עמך" היא בגלל ש"דעתם קצרה", הנה מבלי הבט על כך, ימלא את כל צרכיהם של בנ"י, וישפיע להם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"30.

וטעם הדבר – כי, כל אחד מישראל הוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן, כאשר המלך רואה שבנו מתייסר וסובל יסורים, אין נפק"מ אצלו מי אשם בכך – אם זוהי אשמתו של מישהו אחר, או האשמה שלו; המלך אינו יכול לראות איך שבנו סובל יסורים, ולכן מוותר לו כו', כדי שלא יסבול.

ויתירה מזה: אפילו כאשר היסורים הם לטובתו של הבן, "יסורין ממרקין"31 – הנה כאשר המלך רואה את הכאב של הבן, אזי נוטל ממנו את היסורים.

וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר32 בנוגע להמבואר באגה"ק33 בענין היסורים, שזהו כמשל האב המכה את בנו – שבהמשך האגרת כותב רבינו הזקן התוארים "הרחמן והצדיק וחסיד", אבל כשכותב אודות ענין ההכאה, אזי משמיט התואר "חסיד"; הוא כותב התוארים "רחמן .. וצדיק", ומוסיף גם התואר "חכם", אבל לקרוא להקב"ה בשם "חסיד" בשעה שמביא יסורים – זאת לא!...

וטעם הדבר – כי, אע"פ שהיסורים הם בשביל המירוק, מ"מ, מצד מדת החסידות של האב, אינו יכול לסבול את יסורי בנו, אפילו כשהם לטובתו.

אלא מאי – יש צורך בענין המירוק, הרי בידו של הקב"ה הברירה לפעול את ענין המירוק בדרך אחרת, וכהנוסח: "אבל לא ע"י יסורים כו'". הקב"ה אינו צריך להתחשב עם ב"ד של מטה או ב"ד של מעלה, ויכול לפעול ענין המירוק רק ע"י השפעת רוב טוב.

וזהו גם תוכן הבקשה בפיוט "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה":

131

למרות שהסיבה לכך ש"מרובים צרכי עמך" היא בגלל ש"דעתם קצרה", הנה מצד י"ג מדות הרחמים (שמזכירים בתפלת נעילה) ש"אינן חוזרות ריקם" (כמ"ש בפירוש רש"י בפרשתנו34), להיותן למעלה מסדר השתלשלות, כך, שלא מתחשבים בב"ד של מטה ובב"ד של מעלה, הרי בכל מעמד ומצב שבו נמצאים בנ"י, ממלא הקב"ה "מחסורם ומשאלותם", "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

ו. ועוד ביאור בטעם ההקדמה לבקשה – "דעתם קצרה":

הבקשה מהקב"ה היא לא רק על "צרכי עמך", למלא את ריבוי הצרכים, אלא גם על זה ש"דעתם קצרה" – שהקב"ה יסיר את קוצר הדעת, ויתן "דעת רחבה".

ואע"פ שבנוגע לדעת רחבה לא שייך לכאורה ענין התפלה, כיון שזהו ענין שתלוי ביגיעת האדם, וע"ד מאמר רז"ל35 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – הרי גם בנוגע ליראת שמים מבאר רבינו הזקן בלקו"ת36 בפירוש הכתוב37 "מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי", ש"בידי שמים דוקא אין תלוי יראת שמים .. אבל אם הי' רצון לפניו ב"ה להאיר ממנו איזו הארה בבחי' פנימיות, עי"ז ודאי יומשך היראה בבחי' פנימיות .. ועז"נ מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי, מי יתן דוקא הוא בחי' סתימו דכל סתימין, ששם יש כח זה להמשיך בהם היראה, אע"פ שבידי שמים אין בחינה זו".

– אחד השדרי"ם שהיו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, כשמסרו לו "פדיונות" עבור הרבי אודות ענינים שונים, הנה הפדיונות שבהם היו בקשות אודות ענינים דרופא חולים, מתיר אסורים, מברך השנים וכו' – הי' לוקח אותם, ואילו הפדיונות שבהם היו בקשות אודות ענינים רוחניים, כמו: בקשה לסיוע בעבודת ה', שלא יהיו מחשבות המבלבלות, או הצלחה בלימוד התורה וכיו"ב – לא הי' לוקח אותם38.

וכששאלו אותו: ממה-נפשך – אם אתה מאמין שביכלתו של הרבי לעזור בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי, זרעא חייא וקיימא, חיים ארוכים ופרנסה בהרחבה – למה לא תאמין שביכלתו לעזור גם בענינים רוחניים? – השיב: בענינים גשמיים שבהם יכול הקב"ה לעזור, הנה

132

כיון ש"צדיקים דומין לבוראם"39, יכול גם הרבי לעזור; אבל בענינים רוחניים – גם הקב"ה לא יכול לעזור, שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". וסיים: גם אם היו מוסרים על ידי "פדיון" בנוגע לענינים רוחניים עבור הקב"ה בעצמו – לא הייתי לוקח!...

אבל האמת אינה כן, וכנ"ל, שמצד בחי' "מי" נותנים גם הענין דיראת שמים, וזהו מה שאמר הקב"ה למשה, רוען של ישראל, "מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי", שניתן למשה – ולאתפשטותא דילי' שבכל דרא ודרא40 – הכח מבחי' "מי", שיוכלו להמשיך לבנ"י גם ענינים רוחניים.

ז. וכאשר מבקשים מהקב"ה שישפיע השפעה מרובה הן בגשמיות והן ברוחניות, למלא צרכי עמו המרובים, וליתן להם דעת רחבה, והקב"ה ממלא את הבקשה – אזי יהי' המעמד ומצב ד"טוב לב משתה תמיד", שיהי' במה לשמוח.

וכאמור לעיל, שהנתינת כח לענין ד"טוב לב משתה תמיד" היא מפורים ושושן-פורים קטן, ומהם באים לפורים גדול, וממנו לפסח, כדברי הגמרא18: "מיסמך גאולה לגאולה" (פורים לפסח41), וכיון שעל הגאולה דפסח נאמר42 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", הרי מגאולת פסח באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וקבל היהודים גו'.

* * *

ט. כיון שביקשו ממני להודיע מראש על איזה פירוש רש"י ידובר43 – הנה למרות שבפרשתנו ישנם כו"כ פירושי רש"י הדורשים ביאור, נתעכב עתה, בלי נדר, על פירוש רש"י בפסוק44 "ויצר אותו בחרט" – לאחרי ההפסק, כדי שבינתיים יוכלו לעיין בפירוש רש"י זה.

י. הפסוק "ויצר אותו בחרט" הוא באמצע הסיפור ע"ד עשיית העגל, שהתחלתו היא45: "ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וגו'", עד "ויעשהו עגל מסכה גו'"44.

133

ובפירוש רש"י ישנם כו"כ ענינם שאינם מובנים (כפי שהעירו מפרשי רש"י על כמה מהם):

א) רש"י מפרש תחילה מ"ש "באזני נשיכם", ואח"כ מפרש תיבת "פרקו" – שלא כסדר הכתוב: "פרקו גו' באזני נשיכם"?

ב) רש"י מעתיק את התיבות "באזני נשיכם", ובגוף הפירוש מתייחס ל"הנשים והילדים".

וע"פ המדובר כמ"פ שגם התיבות שרש"י מעתיק ב"דיבור המתחיל" הם בדיוק – צריך להבין: כיון שתיבת "הילדים" בפירוש רש"י קאי על מ"ש בפסוק "בניכם ובנותיכם", הי' רש"י צריך להעתיק מהפסוק גם תיבות אלו?

[ולהעיר, שעד עתה נזדמן לשאול רק למה רש"י מעתיק מהפסוק תיבות מסויימות שלכאורה הם מיותרות, ואילו כאן השאלה היא שרש"י הי' צריך להעתיק תיבות נוספות].

ולאידך גיסא אינו מובן: למה מעתיק רש"י תיבת "באזני", מאחר שאינו מפרש אותה?

ג) רש"י מפרש תיבת "ויתפרקו"46 – "לשון פריקת משא כו'". אמנם, בפסוק שלפנ"ז נאמרה כבר תיבת "פרקו", ורש"י מפרש רק שזהו "לשון ציווי", אבל אינו מפרש התיבה עצמה. ולכאורה: אם יש צורך לפרש תיבה זו – הי' צריך לפרשה בפעם הראשונה, ומזה שאינו מפרשה, מוכח, שפירושה מובן מעצמו, וא"כ, מדוע צריך לפרשה בפסוק שלאח"ז?

ד) בפסוק "ויצר אותו בחרט", מפרש רש"י: "יש לתרגמו בשני פנים וכו'". וכמדובר כמ"פ שכאשר רש"י מביא ב' פירושים, הרי זה לפי שיש קושי בכל פירוש, שמתיישב ע"פ הפירוש השני, ולכן אי אפשר להסתפק בפירוש אחד, אלא יש צורך בשני הפירושים, אלא, שבדרך כלל מקדים רש"י את הפירוש היותר קרוב לפשוטו של מקרא, מלבד כששניהם שקולים, שאז מקדים רש"י לשון שכולל ומשוה את שניהם, כבנדו"ד, "יש לתרגמו בשני פנים"47. ויש לבאר כהנ"ל בנוגע לשני הפירושים שבפסוק זה.

134

ה) על "עגל מסכה" – מפרש רש"י: "מכשפי ערב רב .. עשאוהו בכשפים", ומוסיף, "ויש אומרים מיכה הי' שם וכו'". וגם כאן צריך להבין, מהו הצורך בשני פירושים כו'.

ו) בתיבת "מסכה" מפרש רש"י: "לשון מתכת", ואח"כ מוסיף, "ד"א קכ"ה קנטרין זהב היו בו כגימטריא של מסכה". וגם כאן צריך להבין, מהו הצורך להוסיף "ד"א", ובפרט שכאן ישנו חידוש בלתי רגיל – שרש"י מביא בפירושו לא רק ענין של דרוש, אלא גם ענין של גימטריא, ולכאורה: מהו ההכרח לזה בדרך הפשט?

אבל, עתה נתעכב רק על פירוש רש"י בפסוק "ויצר אותו בחרט", כנ"ל, ושאר הענינים – בהזדמנות אחרת, בלי נדר.

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויצר אותו בחרט", "יש לתרגמו בשני פנים, האחד ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו והמטפחות והחריטים48, ויצר ככרים כסף בשני חריטים49. והב' ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב .. אותיות ושקדים50 כו'":

בפי' הא': רש"י אינו יכול להביא ראי' ממש"נ "צרור כספו"51 או "משארותם צרורות"52, בשני רישי"ן, כי כאן נאמר "ויצר" ברי"ש א'. ותחילה מביא ראי' מ"המטפחות והחריטים", ש"חריטים" הם כמו מטפחות (סודר) ששייך בהם קשירה. אבל עדיין אין זו הוכחה שגם "חרט" (לא "חריט") הוא לשון סודר, שעפ"ז יתפרש ויצר לשון קשירה. ולכן מביא ראי' מ"ויצר .. חריטים", ש"ויצר" הוא לשון קשירה, ומזה מוכח שגם "בחרט" הוא לשון סודר ששייך בו קשירה.

אמנם, לפי' הא', נמצא, שאהרן רק הניח את הזהב בסודר וקשרו, אבל לא עשה את העגל, ועכצ"ל, שהמשך הכתוב "ויעשהו עגל מסכה"

135

קאי על מישהו אחר. ולכן מוסיף פי' הב', שעפ"ז קאי "ויעשהו עגל מסכה" על אהרן. אך על זה קשה ממ"ש בהמשך הכתובים "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה"53. וכיון שבשני הפירושים יש קושי מצד המשך הכתובים, לכן מקדים רש"י "יש לתרגמו בשני פנים", שהם שקולים.

והביאור לפי' הב', ע"ד ההלכה, שאהרן לא עבר איסור של ע"ז – כיון שדייק לומר "פרקו נזמי הזהב והביאו אלי", ולא שיתנו לו, שלא רצה לקנות את הזהב, ונשאר בבעלותם של בנ"י, ולכן לא נאסר הזהב ע"י המעשה של אהרן, כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"54; ובנוגע לאיסור ד"לפני עור"55 – י"ל שנצטוו על זה לאחרי כן.

ובפנימיות הענינים: המקור בקדושה לחטא ע"ז (פירוד מאחדות ה') הוא מענין ההתחלקות שבתורה56 (ע"ד מארז"ל57 על הפסוק58 "נעשה אדם", בלשון של ריבוי, "כתוב והרוצה לטעות יטעה"59) – "שתי פנים", ומזה נעשה אח"כ "יש אומרים" (כלשון רש"י בפיסקא הב'), שנרגש ל"יש" האומר, ועד שנעשה "דבר אחר" (בפיסקא הג'). ועד"ז בב' הפירושים שברש"י – שמקשירת הזהב בסודר60, בא

136

אח"כ61 לצור צורת העגל62. וכל זה בא מצד החסרון בקבלת עול מלכות שמים, שזהו פירוש "ויתפרקו", "לשון פריקת משא", שפורקים העול כיון שמחשיבים תומ"צ ל"משא" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס63 בלקו"ש חי"א ע' 139 ואילך.

______  ______

1) מגילה ז, ב. שו"ע או"ח סתרצ"ה ס"ב.

2) מגילה שם.

3) או"ח סתקכ"ט ס"ז. וש"נ.

4) ראה תו"א מג"א צט, סע"ג. וראה גם תו"מ חכ"ד ע' 75. וש"נ.

5) שם סי"ג. וש"נ.

6) תענית כט, סע"א. – ואף שלא הובא ברמב"ם ושו"ע, הרי הובא להלכה במג"א (ראה לקו"ש שבפנים הערה 26), והרי ידוע עד כמה התחשב רבינו הזקן בדעת המג"א, כפי שרואים בפסקי הדינים בשו"ע שבדרך כלל פוסק כדעת המג"א. ואף שידוע הפתגם שאמר רבינו הזקן על זה (ראה תו"מ חל"ח ריש ע' 60. וש"נ) – הרי אעפ"כ נשארו בשולחנו כל הפסקי דינים שפסק כדעת המג"א, ומשנה לא זזה ממקומה.

7) ראה גם תו"מ ח"ל ס"ע 120. וש"נ.

8) מגילה יג, ב.

9) לא רק שמחה סתם, אלא "שמחה גדולה"; ולכן, כאשר נהפך החודש – אזי "מרבין בשמחה".

10) וכמובן גם מדיוק הלשון "משנכנס אדר", והרי התחלת חודש אדר היא באדר ראשון, שלהיותו חודש העיבור (ר"ה יט, ב וברש"י ותוס'), הרי הי' יכול להקרא שבט שני, ואעפ"כ נקרא אדר ראשון, בגלל שייכותו לאדר, ולכן יש בו פורים (ושושן פורים) קטן. – ראה גם תו"מ חל"ג ע' 158. וש"נ.

11) בשילוב שיחת ש"פ תצוה, ח' אדר ראשון שנה זו.

12) תבוא כח, מז. וראה רמב"ם הל' סוכה בסופן.

13) משלי ג, ו.

14) פ"ג ה"ב-ג.

15) פכ"ו ואילך.

16) או"ח סעת"ר סק"ג (בשם הלבוש).

17) ראה סה"מ תש"ח ע' 118. ועוד.

18) מגילה ו, סע"ב.

19) ישעי' לה, יו"ד. נא, יא.

20) ראה גם לעיל ע' 114 ואילך. וש"נ.

21) אבל, ביאור זה אינו מספיק, כי, דיני פורים צריך ללמוד גם בשנה מעוברת (שהרי בכל שנה צריך ללמוד הלכות הרגל לפני הרגל, ואין לסמוך על הלימוד דשנה שעברה. וכידוע (ראה תו"מ חמ"א ע' 37. וש"נ) הסיפור מרבותינו נשיאינו, שתוכנו, שבענין שנוגע למעשה, אין לסמוך על הזכרון, אלא צריך לחזור וללמוד הענין קודם המעשה), וכיון שסדר הלימוד הוא כפי סדר הסימנים בשו"ע, נמצא, שלימוד דיני פורים שבאדר שני קודם ללימוד דיני פורים קטן שבאדר ראשון.

22) להעיר מהמבואר בלקו"ת (ברכה צח, ב) בענין עלי' לרגל לביהמ"ק, ש"מכל רגל ויו"ט הי' נמשך .. עד הרגל הבא אחריו"; ומשחרב ביהמ"ק נמשך האור על כל השנה (גם ובעיקר) מחנוכה ופורים, שהם המועדים העיקריים שניתוספו בזמן הגלות, שבהם נמשך אור נעלה יותר, ולכן בכחו לפעול גם בזמן הגלות, כידוע בענין "והוי' יגי' חשכי" (שמואל-ב כב, כט), שבכדי להאיר את החושך יש צורך בגילוי אור נעלה יותר – "והוי'" (בתוספת וא"ו) דוקא (ראה תו"א מקץ מא, א. ובכ"מ).

23) משלי טו, טו.

24) ועפ"ז יתבאר הטעם ש"טוב לב משתה תמיד" נאמר רק בדיני פורים קטן – דלכאורה הוצרך להיות עיקר מקומו בדיני פורים גדול, שאז הוא עיקר ענין ה"משתה", וכדי שסיום השו"ע תהי' מעין הפתיחה ד"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), אפשר לחזור ולכפול זאת גם בדיני פורים קטן שבסיום השו"ע, כפי שמצינו בתנ"ך בספרים שסימנם יתק"ק, שחוזרים וכופלים פסוק כדי לסיים בדבר טוב.

25) בשילוב שיחת ש"פ תשא, שושן- פורים קטן תשד"מ.

26) קא, רע"א.

27) בסנהדרין שם. – אבל בב"ב קמה, סע"ב (שגם שם הובא הפירוש "זה שדעתו רחבה"), לא מפרש רש"י מאומה.

28) תו"א ס"פ וישלח (כו, ג). וראה בארוכה המשך מים רבים תרל"ו בתחלתו.

29) ברכות כט, ב.

30) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.

31) יומא פו, א. הובא בתניא אגה"ת פ"א.

32) סה"ש תש"ד ע' 15. וראה גם תו"מ חכ"ג ע' 202. וש"נ.

33) סכ"ב (קלד, ב).

34) לג, יט.

35) ברכות לג, ב. וש"נ.

36) במדבר טו, א ואילך.

37) ואתחנן ה, כו.

38) ראה גם תו"מ ח"א ע' 25. ח"ב ע' 31.

39) ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד.

40) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

41) פרש"י שם.

42) מיכה ז, טו.

43) ראה גם לקמן ע' 160 בשוה"ג. וש"נ.

44) פרשתנו לב, ד.

45) שם, ב.

46) שם, ג.

47) ומזה מוכח, שבכל שאר המקומות שרש"י אינו מקדים לשון כזה, הנה הסיבה לכך שפירוש האחד קודם לפירוש השני היא – לא בגלל שאי אפשר לומר שני פירושים בבת אחת [שהרי רק הקב"ה הי' יכול לומר עשה"ד בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן (פרש"י יתרו כ, א), ויתירה מזה – שהאדם אינו יכול אפילו לקבל זאת; ועד"ז בנוגע לפירוש רש"י, שאפילו אם רש"י הי' יכול לומר שני הפירושים בבת אחת, לא הי' התלמיד יכול לקבל זאת], אלא בגלל שפירוש הראשון קרוב יותר לפשוטו של מקרא.

48) ישעי' ג, כב.

49) מלכים-ב ה, כג.

50) בהביאור, שאין הכוונה לפרי הנקרא שקדים, כטעות העולם (לקו"ש שבפנים ע' 143), אמר:

"שקדים" הם אמנם דבר טוב, ועד שישנו ה"שיר ערש" (שהיו שרים לתינוקות שמהם גדלו אח"כ גדולי ישראל) שהתורה היא הסחורה הכי טובה, יותר מצימוקים ושקדים, אבל, מה ענינו לכאן?!

וזוהי הוכחה שלא לומדים חת"ת, ועכ"פ – לא כדבעי, כי, אילו היו לומדים כדבעי, היו זוכרים מה שפירש רש"י (תרומה כה, לג) בתיבת "משוקדים": "מצויירים".

51) מקץ מב, לה.

52) בא יב, לד.

53) שם, כד.

54) ע"ז נג, ב. ובכ"מ.

55) קדושים יט, יד.

56) דוגמא לדבר: אפילו הענין ד"הוא ושמו בלבד" – כיון שיש כבר מציאות של "שם", הנה בריבוי ההשתלשלות יכול לבוא מענין ה"שֵם" הענין ד"שָם", כמבואר בלקו"ת (חוקת נו, ד) ש"לשון שם הוא מקום הסט"א, כי .. מקום ומשכן הקליפות הוא רחוק מאד, לכן נק' שם, כלומר עמוק מאד למטה".

57) ב"ר פ"ח, ח.

58) בראשית א, כו.

59) וכמו שהי' בהתחלת הבריאה, כך הי' גם במ"ת – שגם הוא שייך לענין הבריאה, כמובן מדברי הגמרא (שבת פח, א ובפרש"י) שמ"ש בסיפור הבריאה "יום הששי" (שם, לא ובפרש"י), קאי על ששי בסיון שבו ניתנה תורה, שעל ידה נפעל בהבריאה המעמד ומצב ד"שקטה", במקום המעמד ומצב ד"ארץ יראה" שהי' עד אז.

60) כלומר: הוא לוקח חתיכת זהב, קושרה במטפחת ומכניסה בחיקו ("אין זיין בוזעם קעשענע") – בתור מציאות בפני עצמו. הוא יודע אמנם ש"לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהלים כד, א), אבל אעפ"כ, מה איכפת לי' להקב"ה – טוען הוא – שיקח לעצמו איזו פינה קטנה ("אַ קליינע ווינקעלע") בעוה"ז הגשמי התחתון שאין תחתון למטה הימנו; הוא לא מבקש להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית" (שבת יו"ד, א. וש"נ), אלא רק פינה קטנה שבה יוכל להיות מציאות בפני עצמו... ומוסיף לטעון, שהתורה עצמה אומרת שהוא מציאות גשמי, וכמשנת"ל (בהביאור בשער היחוד והאמונה – שיחת ש"פ משפטים ס"כ ואילך (לעיל ע' 91 ואילך)), שכל ענין התומ"צ שייך רק כשיש מציאות גשמי, קלף גשמי וכיו"ב, שבו צריך להמשיך קדושה כו'.

אך הענין הוא – שצריך לידע את האמת, שלא זו בלבד ש"הקב"ה עוזרו" (סוכה נב, ריש ע"ב. וש"נ), אלא יתירה מזה – שכל מציאותו היא אך ורק מהקב"ה [ועד שכל המציאות דלמטה נעשית מצד זה שהקב"ה עושה קניגי כו' (ראה תו"מ חל"ו ס"ע 136. וש"נ)], כך, שהקב"ה נמצא תמיד לא רק "לנגדי", אלא גם בתוכו ובחיקו ("אין זיין בוזעם קעשענע"), וכיון שכן, הרי גם כשיש לו כסף וזהב כו', אין לו להיות במעמד ומצב ש"עשיר יענה עזות" (משלי יח, כג) [ואדרבה: עי"ז צריך לבוא לענין הביטול* – כמ"ש רבינו הזקן בתניא אגה"ק ד"ה קטנתי (ס"ב), ש"שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד, כי חסד .. היא בחי' קרבת אלהים .. וכל הקרוב אל ה' .. צריך להיות יותר שפל רוח .. כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס"], וכפתגם רבינו הזקן, שהקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, ובנ"י עושים מהגשמיות – רוחניות (ראה לעיל ס"ע 39. וש"נ).

*
) בענין זה (?) נזכר גם הסיפור ד"ביטול אידיאָט" (ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251).

61) וזוהי ההוראה עד כמה צריכה להיות הזהירות אפילו בדבר קל, כיון שממנו יכולים לבוא ח"ו לדבר חמור,

– ובלשון הכתוב (ישעי' ה, יח (ובמצו"ד)) "מושכי העון (ממשיכים על עצמן את היצר הרע המסית על העון) בחבלי השוא (בחבלים דקין וכמעט שאין בהם ממש) וכעבות העגלה חטאה" (לבסוף ממשיכים היצה"ר המחטיא בחבלים עבות שמושכים בהם את העגלה) –

ועד לענין היותר חמור דחטא העגל, שעז"נ "וביום פקדי ופקדתי", ש"אין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל" (פרשתנו לב, לד ובפרש"י), כך, שגם לאחרי שנפטרנו מכל הצרות, עדיין לא נפטרנו מחטא העגל!

62) ועד לאמירת "אלה אלקיך ישראל גו'" (פרשתנו שם, ד). – ואף שבתחילה אמרו זאת רק ה"ערב רב" (פרש"י), הנה לאחרי כן נמשכו גם בנ"י אחריהם; בתחילה – מהנהן בראשו ואומר זאת רק בשביל הזולת, אבל אח"כ עושה זאת מרצונו. וע"ד פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר (ראה תו"מ חל"ו ע' 49. וש"נ) בפירוש "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון", שההתחלה היא אמנם "באונס", אבל אח"כ הרי זה נעשה "ברצון" – שרוצה שיכריחו אותו לעשות כן!...

63) בשילוב שיחת ש"פ תשא תשכ"ו.