בס"ד. שיחת ש"פ פקודי, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר שני, ה'תשכ"ז.

148

בלתי מוגה

א. נוסף על המעלה שישנה בכל שבת ושבת במשך כל השנה, ש"חמדת ימים אותו קראת"1, שזהו מ"ש2 "ויכולו השמים והארץ גו'", שאחד הפירושים ב"ויכולו" הוא מלשון תענוג, וזהו גם הענין ד"חמדת ימים", ענין התענוג3 – ישנם שבתות מיוחדות שבהם יש מעלה נוספת, ובפרט ביום הש"ק זה שבו ישנם כמה מעלות:

המעלה הראשונה ביום הש"ק זה היא – פרשת פקודי, שבה מסיימים ספר שמות, וישנו העילוי דאמירת "חזק"4, ומובן גודל העילוי דסיום ספר אחד בתורה, שזהו מעין ודוגמת סיום כל התורה כולה בהיו"ט דשמחת תורה, שעושין שמחה לגמרה של תורה5.

ומעלה נוספת ביום הש"ק זה – פרשת שקלים (הן הקריאה בתורה והן ההפטרה), והרי לא תמיד חלה פרשת שקלים בפרשת פקודי, אלא זוהי המעלה המיוחדת בקביעות שנה זו שפרשת פקודי ופרשת שקלים הם באותו זמן.

ועוד מעלה ביום הש"ק זה – שהוא גם ערב ראש חודש, שמצד זה ניתוסף עילוי ביום הש"ק, כמובן מענין ההפטרה (שהיא תקנת הנביאים, מצד הגזירה כו'6, ועד שיש מהראשונים שהסמיכו קריאת ההפטרה במועדים מענינו של יום להכתוב7 וידבר משה גו'8), שבשבת שחל בערב ראש חודש יש הפטרה מיוחדת (במקום ההפטרה השייכת לפרשת השבוע) – "מחר חודש", ובפרט ע"פ המבואר בחסידות (וגם בספרי מוסר) בענין "מחר חודש"9, שמזה מובן שזוהי מעלה גדולה ביותר.

וסדר המעלות: לכל לראש – פרשת פקודי, שזוהי המעלה של

149

יום הש"ק עצמו; לאחרי כן – פרשת שקלים, שיש בה עילוי לגבי הענין דערב ר"ח, כדמוכח מזה שעיקר ההפטרה היא ההפטרה של פרשת שקלים, ואילו מהפטרת "מחר חודש" אומרים רק פסוק ראשון ואחרון; ולאחרי כן בא הענין השלישי – ערב ר"ח.

ובהתאם לכך ידובר עתה לפי סדר זה: תחילה – אודות פרשת פקודי, ואח"כ אודות פרשת שקלים, ואח"כ אודות "מחר חודש".

ולהעיר, שאע"פ שלכאורה יש להקדים הענין דמחר חודש לענין דפרשת שקלים, מצד הכלל ש"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם"10, כי, פרשת שקלים היא רק פעם אחת בשנה, ואילו הענין ד"מחר חודש", הרי לפי הסדר שכאשר ר"ח חל ביום ראשון בשבוע, אזי ר"ח שלאחריו יחול ביום שני, וכן הלאה, נמצא, שישנו "מחר חודש" יותר מפעם אחת בשנה, מ"מ, הענין דפרשת שקלים הוא נעלה יותר, כדמוכח מההפטרה (כנ"ל). וכמו בכל שבת ערב ר"ח, שאף שענין השבת הוא תדיר יותר, מ"מ, אין מפטירין את ההפטרה השייכת לפרשת השבוע, אלא ההפטרה ד"מחר חודש" דוקא.

ולפני שידובר אודות כללות הענין דפרשת פקודי, יש להודיע גם הפירוש רש"י שאודותיו ידובר בהמשך ההתוועדות – על הפסוק11 "ויקטר עליו קטורת" (כדלקמן סט"ו12).

ב. פרשת13 פקודי היא הסיום של ספר שמות (כנ"ל). וע"פ הכלל (המובא בספר יצירה14) "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", הרי זה קשור גם עם התחלת ספר שמות, וכפי שאומרים גם ב"גמרה של תורה"15: "מתכיפין התחלה להשלמה".

והקשר ביניהם – מובן בפשטות:

בשניהם מדובר אודות ענין המנין: בהתחלת הספר – "ואלה שמות בני ישראל גו'", ומפרש רש"י: "מנאן .. להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו'"; ובסיום הספר – "אלה פקודי המשכן גו'"16, ומפרש רש"י: "בפרשה זו נימנו כל משקלי נדבת המשכן .. כל כליו לכל

150

עבודתו" (ועד ששם הפרשה – "שמא מילתא היא"17, ומורה על תוכן ועיקר הפרשה – הוא ע"ש המנין).

ולהעיר, שאע"פ ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", הרי גם לאחרי הנעיצה נשארים הם בגדרים ד"תחלה" ו"סוף". ובנדו"ד: המנין שבפרשת שמות הוא בבחי' "תחלתן" – מנין שנעשה ע"י הקב"ה (כפי שמביא רש"י מ"ש בנוגע לכוכבים "המוציא במספר גו'"18, דקאי על הקב"ה), שהוא ראשית כל הראשין וקדמון לכל הקדומים; ואילו המנין שבפרשת פקודי הוא בבחי' "סופן" – מנין שנעשה ע"י משה, אשר, לאחרי כל המעלות שלו, עד ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"19, הרי זה באין ערוך ובבחי' "סופן" לגבי הקב"ה.

ג. וע"פ המדובר כמ"פ שכל ענין צריך לבוא גם בעבודה – יש לבאר ענין זה בעבודת האדם:

ובהקדמה – שלכאורה אינו מובן מהי מעלת המנין, שהרי אדרבה: מעלת בנ"י היא ש"לא20 ימד ולא יספר"?!

אך הענין הוא – שאע"פ שדורשים מיהודי שעבודתו תהי' למעלה ממדידה והגבלה, הרי התחלת העבודה – שצריכה להיות מן הקל אל הכבד – היא באופן של מדידה והגבלה דוקא, "והי' מספר בני ישראל"20; וזוהי ההכנה שעל ידה יכולים לבוא אח"כ לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – "אשר לא ימד ולא יספר".

ולדוגמא: התחלת העבודה היא "בכל לבבך ובכל נפשך"21, שזהו עדיין באופן של מדידה והגבלה: "בכל לבבך" – "בשני יצריך"22, היינו, שישנה עדיין מציאות היצה"ר כו', ו"בכל נפשך" – ההגבלה של עשר כחות הנפש. ועד שמצינו שהעבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" בלבד היא עדיין בבחי' "אין עושין רצונו של מקום"23; ורק לאחרי שישנה העבודה במדידה והגבלה ד"בכל לבבך ובכל נפשך", אזי יכולים לבוא לעבודה ד"בכל מאדך"21, "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"22, שזוהי עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.

151

ועוד ועיקר – שגם כאשר באים לשלימות העבודה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, הנה הכוונה היא שענין זה יומשך ויחדור גם במדידה והגבלה – "מספר גו' אשר גו' לא יספר"24.

אמנם, כדי שענין המנין יהי' כדבעי למהוי, היינו, שזוהי הכנה לבוא עי"ז לשלימות שלמעלה ממדידה והגבלה כפי שנמשכת וחודרת במדידה והגבלה גופא – הנה מיד בהתחלת העבודה, כשנמצאים עדיין במעמד ומצב של מדידה והגבלה, יש צורך להדגיש שהתכלית היא העילוי שלמעלה ממדידה והגבלה.

[וע"ד הענין ד"הקדמת נעשה לנשמע" שבהתחלת העבודה, היינו, שמיד בהתחלת העבודה יודע כבר שצריך לעבוד את ה' באופן שלמעלה מהמדידות וההגבלות שלו – גם אם אינו מבין בשכלו והשגתו (שלכן יש צורך בענין ד"נעשה"), ואז, הנה גם העבודה המוגבלת בשכלו והשגתו ("נשמע") היא כדבעי למהוי].

ד. ובפרטיות יותר – בנוגע להמנין שבסיום ובהתחלת ספר שמות:

בפרשת פקודי "נימנו כל משקלי נדבת המשכן .. כל כליו לכל עבודתו" – שזהו"ע של מספר מדוד ומוגבל; אבל התכלית היא – שעי"ז תהי' השראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה, כמ"ש בסיום הפרשה25: "וכבוד ה' מלא את המשכן", עד כדי כך, ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד גו'".

וכדי שהמדידה וההגבלה שבעשיית המשכן תהי' באופן שעי"ז יבואו להשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה – הודיעו מלכתחילה שתכלית המכוון הו"ע השראת השכינה, כמ"ש26 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שזהו גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה; אלא, שאי אפשר להתחיל מיד בענין שלמעלה ממדידה והגבלה, שהרי צריך לילך מן הקל אל הכבד, ולכן התחלת העבודה היא במדידה והגבלה –"נימנו כל משקלי נדבת המשכן .. כל כליו לכל עבודתו", ועי"ז באים אח"כ להשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה, עד ש"לא יכול משה לבוא גו'".

ה. ועד"ז בנוגע למנין בנ"י בהתחלת ספר שמות:

ההתחלה היא אמנם במספר מדוד ומוגבל – "שבעים נפש"27,

152

אבל מיד לאח"ז נאמר28 "ובני ישראל פרו וישרצו גו' במאד מאד", וכפי שאומרים בהגדה: "במתי מעט", ואח"כ – "גוי גדול עצום ורב"29, וכב' הפירושים ב"רב"30: מלשון רבבה, ומלשון ריבוי – בלי גבול.

וכדי שהמדידה וההגבלה תהי' באופן שממנה יבואו אח"כ לבלי גבול – הנה גם במספר שבעים נאמר "נפש" לשון יחיד, מצד השייכות ל"יחידו של עולם"31, לפי שכל אחד מישראל הוא "חלק אלקה ממעל ממש"32 – שזהו היפך ענין המדידה וההגבלה.

ועוד זאת – שלכל לראש ישנה הנתינת כח מלמעלה, כמ"ש "המוציא במספר צבאם גו'", באופן של חשיבות וחביבות כו', שהו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, ועי"ז הנה גם לאחרי שנעשית ירידה הנשמה למטה למעמד ומצב של מדידה והגבלה, הרי זה באופן שמזה באים להעילוי שלמעלה ממדידה והגבלה, מצד הנתינת כח מלמעלה באופן ש"רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"33, ועד לבחי' אתערותא דלעילא שלמעלה מהאתעדל"ע שנמשכת ע"י אתעדל"ת34.

ו. ומצד החשיבות והחביבות של כל אחד מישראל להמשכן – נעשית גם שייכותו למשכן:

ב"פקודי המשכן", "נימנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף לזהב ולנחושת" – הן אלו שמצד מעמדם ומצבם הרי הם מנדבים זהב, והן אלו שמנדבים כסף, ואפילו אלו שמנדבים רק נחושת.

ולמרות החילוקים שביניהם – הרי על ידם נעשה הענין ד"ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד אחד"35, שנעשה אצלו הענין דהשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה, עד ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן",

ואעפ"כ, אין הכוונה שלפועל לא נכנס ח"ו, אלא ע"ד מ"ש36 "ויבוא משה בתוך הענן", ש"עשה לו הקב"ה למשה שביל בתוכו"37.

וכיון ש"משה הי' רועה"38 ("הי' מתוקן לכך"39), ונקרא "שושבינא

153

דמלכא"40, הרי הוא פועל גם אצל כל בנ"י שיהי' אצלם גילוי והשראת השכינה שלמעלה ממדידה והגבלה,

כפי שהי' בגלוי במשכן, וכפי שיתגלה בביהמ"ק השלישי שיבנה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ז. הענין השני ביום הש"ק זה הוא – פרשת שקלים:

"ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת, מקדימין (לקרותה) לשעבר" (בשבת שלפני ר"ח אדר), "להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה"41. וגם משחרב ביהמ"ק נשארה קריאת פרשת שקלים בר"ח אדר כשחל בשבת, או בשבת שלפניו.

והנה, בפרשת שקלים נאמר42: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו' זה יתנו גו' מחצית השקל גו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו' לכפר על נפשותיכם" – כיון שנתינת מחצית השקל היא כדי "לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה", ו"הקרבנות לכפרה הם באים"43.

וגם בענין זה מודגשת הנקודה האמורה לעיל – שהתחלת העבודה היא במדידה והגבלה דוקא, אלא שעי"ז באים להעילוי שלמעלה ממדידה והגבלה:

מנין בנ"י שנעשה ע"י נתינת "מחצית השקל" דוקא, ובאופן ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – הרי זה תכלית המדידה וההגבלה.

אמנם, עי"ז שמשתמשים במחצית השקל לקנות קרבנות ציבור, אזי נעשה ענין שלמעלה ממדידה והגבלה – שהרי ע"י הקרבת הקרבן נעשה "ריח ניחוח"44, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"45, "לפני" דייקא (אף שענין זה לא נתפרש בפסוק עצמו), ועד ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"46, וכמשנ"ת בארוכה במאמר ההילולא47 גודל מעלת ענין הקרבנות.

154

ונוסף לזה: נתינת מחצית השקל גופא היא באופן ש"מוסרו לציבור יפה יפה"48, וכאשר מחצית השקל נעשה ממון ציבור, הרי זה כבר ענין שלמעלה ממדידה והגבלה (עוד לפני הקרבת הקרבנות שקונים ממעות מחצית השקל), כידוע49 שענין הציבור אינו רק קיבוץ של כו"כ יחידים, אלא עי"ז נעשית מציאות חדשה של ציבור, שעי"ז נמשך גילוי אור שלמעלה ממדידה והגבלה.

ח. וכל זה בא לאחרי ההקדמה ד"כי תשא את ראש בני ישראל":

לכאורה אינו מובן: מהו הענין ד"תשא את ראש" – הרי ה"ראש" הוא המדריגה היותר עליונה שבאדם?

וידוע הביאור בזה – ע"פ שיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע50 (וכן הוא גם ע"פ החוקרים), שהתכלית של כל מדריגה היא להיכלל במדריגה שלמעלה הימנה, ולדוגמא: תכלית הדומם – שיוכלל בצומח, ותכלית הצומח – שיוכלל בחי, וכן הלאה, ועד"ז בנוגע לאדם, מין המדבר, שמעלתו היא מעלת השכל (נפש השכלית) – שתכליתו להתעלות למדריגה שלמעלה מהשכל, שזהו"ע ד"תשא את ראש".

ובנוגע לעניננו:

התוכן דפרשת שקלים בנוגע למנין בנ"י ע"י מחצית השקל הוא אמנם ענין הקשור עם מדידה והגבלה, וצריך להיעשות ע"י ה"ראש", ע"פ השכל דוקא, שהרי צריך לידע כמה הוא הסכום של "מחצית השקל", עי"ז שיודעים הסכום של "שקל הקודש" – "עשרים גרה השקל", אבל אעפ"כ, מדגישים מיד בהתחלת הענין שהתכלית היא: "כי תשא את ראש בני ישראל", היינו, שצריך להעלות את הראש למדריגה שלמעלה ממדידה והגבלה, ואז יכולה להיות העבודה שבמדידה והגבלה (ענין המנין כו') כדבעי, היינו, באופן שעי"ז באים להעילוי שלמעלה ממדידה והגבלה, כנ"ל.

וזהו גם מ"ש בסיום הפרשה: "לכפר על נפשותיכם" – שזהו ענין התשובה שלמעלה מהמדידה והגבלה שבכללות ענין התומ"צ ע"י עבודת הצדיקים (ע"ד הענין ד"תשא את ראש", למעלה מהשכל, שזהו"ע המסירת נפש), וכידוע בפירוש לשון חז"ל51 "תשובה ומעשים טובים",

155

שע"י התשובה המעשים הם טובים ומאירים52, היינו, שגם במעשים שהם במדידה ובהגבלה נמשך העילוי שלמעלה ממדידה והגבלה.

ט. וכן הוא בענין השלישי שביום הש"ק זה – "מחר חודש":

קידוש החודש הו"ע שלמעלה מהשכל – כמשנ"ת בהתוועדות קודמת53 מדברי רבינו הזקן בהלכות ראש השנה54, שבזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', "אין הדבר תלוי בחשבון כלל, אלא בראיית הלבנה".

ואעפ"כ, גם בקידוש החודש היתה נערכת גביית עדות בב"ד, בחקירה ודרישה וכו' כפי שמצינו ש"דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל .. שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה"55 (אף שישנם גדרים מיוחדים לעדות החודש, ואין זה באותו אופן כמו בכל שאר עניני עדות56) – שזהו ענין ע"פ שכל, במדידה והגבלה, ועד שכדי לוודא אמיתת דברי העדים57, היו משתמשים גם בחשבון ממש, שהוא מצד הבנה והשגה.

אך בסופו של דבר היו ב"ד אומרים "מקודש מקודש"55, והרי ענין הקדושה הו"ע של הבדלה מהעולמות כו' (כמבואר בתניא58) – למעלה ממדידה והגבלה.

ונמצא, שלכל לראש ישנו ענין הראי' שלמעלה מהשכל, ואח"כ נמשך בענין ההבנה והשגה, חקירה ודרישה וחשבון כו', ולאחרי כן באים לענין הקדושה שלמעלה ממדידה והגבלה – ע"ד האמור לעיל בנוגע לב' הענינים שלפנ"ז: מנין, ופרשת שקלים.

י. והנה, בהתחלת ההפטרה ד"מחר חודש" נאמר "ונפקדת כי יפקד מושבך"59:

"ונפקדת" ו"יפקד" – הם ב' ענינים שלכאורה סותרים זל"ז, שהרי "ונפקדת" הוא לשון זכרון, שמורה על ענין המציאות, ואילו "יפקד" הוא לשון חסרון, העדר המציאות?

אך הענין בזה – שאומרים ליהודי, שכדי שיוכל להיות אצלו

156

הענין ד"ונפקדת", שהו"ע ההמשכה מלמעלה, צריך להיות תחילה הענין ד"יפקד מושבך", שהו"ע הביטול, העדר המציאות.

וכמו במולד הלבנה ("מחר חודש" כפשוטו) – שרק לאחרי ביטול והתעלמות הלבנה של החודש הקודם אזי נעשה מולד הלבנה של החודש הבא60.

וזהו ענין "מחר חודש" – נקודת הביטול שמחברת את החודש הקודם עם החודש הבא [שחיבור זה ישנו בכל שני חדשים, ועאכו"כ בנוגע לאדר ראשון ואדר שני, שהחילוק שביניהם אינו אלא בנוגע לקטנות וגדלות, כמו החילוק שבין פורים שבאדר שני שנקרא "פורים גדול" לפורים שבאדר ראשון שנקרא "פורים קטן"61, שחילוק זה הוא רק בכמות, אבל ענינם אחד הוא], וכמו החיבור שע"י קרן זוית, שאינה בבחי' מציאות62.

וכמו"כ בנוגע לבנ"י, ש"דומין ללבנה"63 ו"עתידין להתחדש כמותה"64 – שתחילה צריך להיות הענין ד"יפקד מושבך", שמתבטל ממציאותו לגמרי ("אינגאַנצן אויס מציאות"), ועי"ז נעשה הענין ד"ונפקדת", ועד שעי"ז באים למ"ש בסיום ההפטרה: "עד דוד הגדיל"65.

וכן הוא גם בנוגע לענין המנין שבפרשת פקודי, שמורה על החשיבות והחביבות כו' – שבהקדמה לזה צריך להיות ענין הביטול, כמודגש בדברי רש"י בנוגע למנין בנ"י: "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים" – כוכבים דוקא (ולא חמה ולבנה), שבהם ישנו ענין הקטנות והביטול66 (משא"כ בחמה ולבנה, ולכן, לעתיד לבוא נאמר67 "וחפרה הלבנה ובושה החמה"), והיינו, שדוקא ע"י ענין הקטנות והביטול נעשה אמיתית ענין החשיבות והחביבות.

וענין זה מרומז בכך שענין המנין נאמר בלשון "פקודי", וגם בפרשת שקלים נאמר הלשון "לפקודיהם", "כל העובר על הפקודים" – שזהו בדוגמת ענין הביטול ד"כי יפקד".

יא. וההוראה מזה:

ישנם החושבים שכדי לפעול על הזולת צריכים להיות בבחי'

157

מציאות וישות והתפשטות יותר, ואז יצליחו לפעול על הזולת יותר מאשר ע"י תנועה של ביטול, שכן, בהיותו בתנועה של התפשטות ביותר ביכלתו להגיע למקומות נוספים, ובמילא יתוסף יותר הפעולה על הזולת.

אך האמת היא – להיפך, כאמור, שהענין ד"ונפקדת" נעשה דוקא עי"ז ש"יפקד מושבך", והיינו, שעי"ז שמתבטל ממציאותו, נעשה שליח של הקב"ה, ואז יש בכחו לפעול כו'.

יב. וכאן המקום להזכיר לטובה ולברכה את התלמידים השלוחים68 שנסעו מעבר לים כדי לעסוק בהפצת היהדות והפצת המעיינות, ועשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב – שתהי' להם הצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, ללא מדידות והגבלות כו'.

ולהעיר, שישנם כאלו שמתעקשים להישאר כאן דוקא, למרות שבהיותם כאן אינם עושים מאומה, "זיי ווערן צוריבן"... ומונחים בענינים של מה-בכך, ועוד למטה מזה; אילו היו נוסעים למקום אחר – היו עוסקים בהפצת היהדות והפצת המעיינות, ואילו בהיותם בברוקלין – אינם עושים מאומה, ומונחים בענינים של מה-בכך, ולדוגמא – כפי שנעשה המנהג אצל ה"שפּיץ דשפּיץ", שבכל יום צריכים לקרוא העיתון ולשתות "דזשוס" כו', וכל כך מוכרח הדבר, עד שלולי זאת אינם יכולים להתפלל, ועאכו"כ שלולי זאת אינם יכולים לעסוק בהתבוננות שקודם התפלה...

ולעומת זאת – השלוחים הנ"ל קיימו את הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"69 כפשוטו ממש, ללא "פשט'לאַך", מבלי הבט על כך שבהיותם שם צריכים להיטלטל ולהתייגע ("וואַלגערן זיך"), וללא קריאת עיתון ושתיית "דזשוס"!...

ו"נערים פני זקנים ילבינו"70 – שכאשר יבוא המשיח, יהיו הם הראשונים שילכו לקראתו, והם יקחו עמהם ("זיי וועלן מיט-שלעפּן מיט זיך") את השאר!

משיח לא יהי' מוכן לשמוע שום "קונצים", אלא ידרוש חשבון – "אלה פקודי המשכן": תרשום71 בפתק כמה חסידים עשית – על כמה יהודים פעלת שיהיו חסידים של הרבי, שילמדו חת"ת, ויבואו לומר כל התהלים בשבת מברכים!

158

אך בפועל – הנה לא זו בלבד שהוא בעצמו אינו בא לאמירת תהלים, כיון שסבור שאמירת תהלים שייכת ל"ילדים קטנים", ואין זה מתאים עבורו, אלא עוד זאת, שרוצה שגם אחרים לא יבואו לאמירת תהלים, וגם אם הוא "מסכים" שאחרים יבואו – לא מתאים לו לדבר עמהם ולעורר אותם על כך, בהיותו בבחי' "זקן ואינו לפי כבודו"72.

ובכן:

בנוגע לפעולה על הזולת – נתבאר לעיל שבשביל זה צריך להיות בביטול דוקא, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר73 בענין "כלי מלא אינו מחזיק"74, ועד"ז בנדו"ד, שבהיותו מציאות לעצמו, "כלי מלא", אינו יכול להתחבר עם הזולת כדי לפעול עליו כו'.

ומה שטוען שמדובר אודות ענינים פשוטים, כמו אמירת תהלים, ועד"ז לימוד חת"ת שאינו אלא למיגרס כו' – הרי הרבי תיקן ודרש זאת בלהט ("דער רבי האָט זיך געקאָכט אין דעם"), ולכן צריך לעסוק בזה.

ולהעיר ממ"ש ביצחק – שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו"75 –"ויזרע גו'"76, שהתעסק בענינים גשמיים [ואף שבפרקי דר"א77 איתא "וכי יצחק זרע דגן ח"ו", הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"78], ובזה דוקא זכה לברכת ה' – "ויברכהו ה'", ש"בארץ ההיא" ו"בשנה ההיא", ארץ קשה ושנה קשה, מצא "מאה שערים"79; ואם ליצחק אבינו הי' "מתאים" לעסוק בענינים פשוטים – בודאי יכול גם הוא להתעסק ולפעול על הזולת בנוגע לאמירת תהלים וחת"ת וכיו"ב.

ונחזור לעניננו – אודות השלוחים הנ"ל, שנסעו – ללא התחכמויות כו' – בשביל לעסוק בהפצת המעיינות, ולא עשו "רעש" ("טומל") מהמסירת-נפש שלהם, כהסדר כאן שכל דבר שעושים הוא ענין של "מסירת נפש"!...

– זהו אמנם ענין של מסירת נפש, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר80 ש"כל ישראל בני מלכים הם"81 (ומצינו גם הלשון "מלכים הם"82), ואצל

159

"בן מלך", הנה אפילו טירחא קלה נוגעת ביותר כו', ובשביל זה מגיע "ש"י עולמות", ועד לתר"ך עולמות; אבל, זהו ענין ששייך למלאך מיכאל, שיוכל להמליץ טוב על ישראל כו', ואילו בנוגע לפועל – צריך להיות ענין העבודה ("ראַבּאָטוּ"), ובאופן שיהי' ניכר פעולת העבודה ("ראַבּאָטוּ ווידיאָט")83.

וכאמור לעיל שצריך להיות הענין ד"יפקד מושבך", שהו"ע הביטול והמס"נ, ובפרט ע"פ המבואר במאמר ד"ה וקבל היהודים תרפ"ז84, שנדפס מחדש זה עתה85, ודוקא עי"ז נעשה הענין ד"ונפקדת", שנעשה מציאות חשובה אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"86, ומשפסקה הנבואה – אל רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר.

ולהעיר, שהתלמידים השלוחים הנ"ל, שעדיין לא מלאו להם עשרים שנה, ראו את כ"ק מו"ח אדמו"ר רק בקטנותם, קודם שהגיעו לכלל הבנה והשגה, ולא זכו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ישקיע בהם ריבוי כחות כו', ואעפ"כ, נסעו מתוך שמחה וטוב לבב, וללא "פּשט'לאַך", ועל ידם תושלם הכוונה ד"יפוצו מעינותיך חוצה", ועי"ז – יפעלו ביאת המשיח.

יג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

אף שאזנם הגשמית אינה שומעת את הדברים הנאמרים – הרי אצל בנ"י נמשכים הברכות אל המקבל למרות ריחוק המקום בגשמיות.

ובכן, יהי רצון שתומשך להם ברכת הצלחה מופלגה ללא מדידות והגבלות כלל,

ובפרט בנוגע לעיקר מטרת נסיעתם – לייסד "בית גדול"87, כדברי הגמרא במסכת מגילה88: "שמגדלין בו תורה", הן נגלה והן חסידות, ו"מגדלין בו תפלה" (שעי"ז נעשים כל עניני התומ"צ כדבעי),

ויקויים בהם "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"89, עד ל"נחלה בלי מצרים"90.

* * *

160

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא את ראש בני ישראל גו'.

* * *

טו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק11 "ויקטר עליו קטורת", "שחרית וערבית, כמו שנאמר91 בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות וגו'"92 – דכיון שיש מקום לומר שקטורת זו שונה מהרגיל (כשם שעריכת הלחם ביום חול והדלקת הנרות בבוקר היו שונים מהרגיל)93, לכן צריך רש"י להבהיר שהיתה כפי הרגיל, "שחרית וערבית כמו שנאמר כו'", וגם "בהטיבו את הנרות", כי, ע"פ פשוטו של מקרא הדליקו הנרות (כמו כל עבודות המשכן) גם בשבעת ימי המילואים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס94 בלקו"ש ח"ו ע' 225 ואילך.

טז. דובר גם אודות מ"ש רש"י בפ' שמיני על הפסוק95 "ויבוא משה ואהרן וגו'", "למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטורת", דלכאורה96 הרי זה בסתירה למ"ש בפרשתנו "ויקטר עליו קטורת" דקאי בפשטות על משה?

ויובן בהקדם הביאור בפרש"י על הפסוק97 "ויקרב גו' ויקטר גו' מלבד עולת הבוקר", "כל אלה עשה אחר עולת התמיד" – שאי אפשר לומר ש"מלבד" פירושו חוץ (כבכל מקום), שהרי עולת הבוקר הקריב משה ולא אהרן (כמ"ש רש"י בפרשתנו98 ש"שימש משה והקריב קרבנות

161

ציבור חוץ מאותן שנצטווה אהרן בו ביום"), ולכן מוכרח רש"י לפרש ש"מלבד" היינו "אחר".

וכיון שבפרשתנו נאמר תחילה "ויקטר עליו קטורת" ואח"כ "ויעל עליו את העולה", "עולת התמיד", קטורת לפני עולת התמיד (וע"פ פשש"מ הכתובים הם כסדרן*), עכצ"ל, שזה ש"נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטורת" (אחר עולת התמיד) היא קטורת נוספת שהיתה

*) וי"ל שגם הפסוק99 "וישם את הכיור גו' ויתן שם מים לרחצה" הוא כסדרו – לאחרי העבודות שנזכרו בפסוקים שלפניו, וקודם העבודות שהיו לאחרי זה (וכמו קטורת דערבית, תמיד של ערב (שמזכירם רש"י כאן) ועוד (שבפ' שמיני)) – שהרי לדעת רש"י הי' למשכן דין במה100 (קודם שהוקמו הקלעים), ואיתא במשנה101 דאין ריחוץ ידים ורגלים בבמה102.

ע"י אהרן, בתור הוראת שעה (בדוגמת הקטורת שבקרבנות הנשיאים שהתחילו בו ביום, ש"לא מצינו קטורת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראה שעה היתה"103).

ועפ"ז יש לבאר הטעם שנדב ואביהוא בחרו לעשות עבודה בענין הקטורת דוקא – כיון שראו שיש חידוש מיוחד ביום זה בענין הקטורת, שנוסף על הקטורת שהקטיר משה, נצטווה גם אהרן להקטיר קטורת נוספת (משא"כ ההוספה בשאר הקרבנות, י"ל ששייכת לאהרן דוקא, כפי שמפרש רש"י על הפסוק104 "קח לך עגל", "להודיע שמכפר לו הקב"ה .. על מעשה העגל שעשה").

ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש הרמב"ן11: "ובפירוש רש"י ראיתי ויקטר עליו אהרן .. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים" – דלכאורה מהי הקס"ד לומר ש"ויקטר" קאי על אהרן, בה בשעה שבכל הפרשה מדובר על משה – כי:

ההכרח לומר שהיתה קטורת נוספת הוא מסדר הדברים שבפרשתנו, שהקטורת היא לפני עולת התמיד, ואילו בפ' שמיני נאמר שהי' זה "אחר עולת התמיד" (כנ"ל); אבל אם נאמר שהכתובים שבפרשתנו הם שלא כסדרן (כדעת כמה מפרשים102), אין הכרח לומר שהיתה קטורת נוספת.

וכיון שמצינו בברייתא "למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על

162

מעשה הקטורת", שמזה משמע שעשיית הקטורת היתה ע"י אהרן, א"כ, יש מקום לומר שמ"ש בפרשתנו "ויקטר גו'" קאי על אהרן.

יז. ויש להוסיף ולבאר גם ע"פ פנימיות התורה – "יינה של תורה", וכן גם ההוראה בעבודת ה', ככל עניני התורה, לשון הוראה105, שיש בהם הוראה בעבודת ה':

ידוע החילוק בין קרבנות לקטורת106 – שקרבנות צריכים להיות "מן המותר בפיך"107 דוקא, וכפי שהבן חמש למקרא למד כבר בפ' נח108, שנח נצטווה להכניס לתיבה "מכל הבהמה הטהורה .. שבעה שבעה", "כדי שיקריב מהן קרבן בצאתו", משא"כ קטורת, הרי "המור" שבסממני הקטורת הי' מדם חי' שאינה טהורה (לדעת הרמב"ם109), וכפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור110 שזהו הענין דאתהפכא, היינו, שלוקחים ענין שאינו טהור, ומהפכים אותו לקטורת. ומזה מובן שענין הקטורת קשור עם עבודת התשובה (וזהו גם הענין ד"ששה חדשים בשמן המור"111).

וזהו גם מה שסממני הקטורת הם במספר י"א [ולהעיר גם ממ"ש הצ"צ112, שבפסוק91 "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" יש י"א תיבות], אף שבקדושה המספר הוא עשר ולא אחד עשר, ואילו מספר אחד עשר שייך ללעו"ז113 [ועד"ז מצינו מספר י"א ביריעות המשכן, שיריעות העיזים היו במספר י"א114, והרי ענין העיזים שייך לעשו כו'115] – כיון שענין הקטורת הוא לפעול הענין דאתהפכא.

וכאן רואים שכאשר אהרן נתמנה לכהן גדול, הוצרך להביא קטורת נוספת, שזהו"ע התשובה – כי, ביחד עם גודל הזכות, ניתוסף גם בגודל האחריות כו', והיינו, שכיון שנתעלה למדריגה נעלית ביותר, אזי הוצרכה להיות אצלו תשובה נעלית יותר (כמבואר בתניא116 ש"עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות כו'", ולפעמים יש צורך ב"תשובה

163

עילאה יותר כו'"), גם לגבי ענינים שבמדריגתו הקודמת לא היו נחשבים לחטא (ע"ד המסופר בפע"ח117 אודות צדיק א' ש"פעם א' הי' מכוון בקדושת ובא לציון באמרו לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, ואז ע"י אותה כוונה שכח והסיח דעת מן התפילין", וכיון ש"היו רוצים להעלותו למדרגה העליונה", הי' צריך לתשובה על ענין זה)118.

וכפי שמצינו גם בנגלה דתורה – כדאיתא בגמרא119 בנוגע לזהירות מחילול השם (שזהו תכלית כל ענין התומ"צ): "היכי דמי חילול השם, אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר", והיינו, שאף שאצל רוב בני אדם הרי זו הנהגה רגילה כמנהג התגרים, הנה לגבי מדריגתו הנעלית של רב, הרי זה ענין שנחשב לחילול השם.

אמנם, כדי לידע מעמדו ומצבו, שכיון שנתעלה לדרגא נעלית יותר צריך להוסיף בעבודת התשובה – הנה בשביל זה יש צורך בלימוד והוראה ממשה רבינו (ש"נכנס עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטורת"), להיותו "שושבינא דמלכא"40, ועליו נאמר120 "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'", ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא121.

וע"י ענין התשובה מגיעים למדריגה שלמעלה מהשתלשלות, שזהו שאמרו רז"ל122 ש"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד בו", כיון שזוהי מדריגה שלמעלה מהשתלשלות.

וע"ד מ"ש בנוגע לענין הקטורת (שענינה תשובה, כנ"ל) – לא רק הקטורת דיוהכ"פ, אלא גם הקטורת שבכל השנה: "וכל אדם לא יהי' באוהל מועד גו'"123, היינו, שאף אחד אינו יכול להגיע למדריגתו, "אפילו אותן שכתוב בהן124 ודמות פניהם פני אדם"125, כי אם באופן ש"יהיו126 לך לבדך ואין לזרים אתך"127.

______  ______

1) נוסח תפלת שבת.

2) בראשית ב, א.

3) ראה אוה"ת עה"פ (כרך א – מב, ב ואילך. כרך ג – תקח, א ואילך).

4) ראה גם תו"מ – רשימת היומן ע' תג. וש"נ.

5) טור ורמ"א או"ח סתרס"ט.

6) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרפ"ד. וש"נ.

7) אמור כג, מד.

8) ראה אנציק' תלמודית (כרך י) ערך הפטרה ס"ו (ע' יא). וש"נ.

9) ראה תו"מ סה"מ חשון ע' שמז ואילך. וש"נ.

10) ברכות נא, סע"ב. וש"נ.

11) פרשתנו מ, כז.

12) ובשוה"ג שם. וש"נ.

13) כמה מהענינים דלקמן – נכללו בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (בשילוב שיחת ש"פ ויק"פ תשכ"ד), ונדפסה בלקו"ש חט"ז ע' 476 ואילך.

14) פ"א מ"ז.

15) נוסח "מרשות" לחתן בראשית.

16) ריש פרשתנו.

17) ראה ברכות ז, ב. יומא פג, ב. זהר ח"א ו, סע"א. ח"ב קעט, סע"ב. ועוד. וראה גם אג"ק ח"א ס"ע רפח ואילך. לקו"ש ח"ו ס"ע 35 ואילך. וש"נ.

18) ישעי' מ, כו.

19) נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1087.

20) הושע ב, א.

21) ואתחנן ו, ה.

22) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

23) שם לה, ב ובחדא"ג מהרש"א.

24) ראה לקו"ש שבהערה 13 ע' 477.

25) מ, לה.

26) תרומה כה, ח.

27) שמות א, ה.

28) שם, ז.

29) תבוא כו, ה.

30) ראה תו"מ חמ"ח ע' 156. וש"נ.

31) ראה פרש"י ויגש מו, כו.

32) תניא רפ"ב.

33) זח"ב קסב, ריש ע"ב.

34) ראה לקו"ת שה"ש כג, ד ואילך. ובכ"מ.

35) ראה אלשיך עה"פ (תרומה שם). של"ה סט, א. ועוד.

36) ס"פ משפטים.

37) פרש"י עה"פ.

38) שמות ג, א.

39) שמו"ר פ"ב, ד.

40) זהר ח"א רסו, ב. ח"ב מט, ב. ח"ג כ, א (ברע"מ). נג, ב. ערה, ב.

41) מגילה כט, א ובפרש"י.

42) תשא ל, יב-טז.

43) פרש"י שם, טו.

44) ויקרא א, ט. ועוד.

45) תו"כ ופרש"י עה"פ.

46) ראה זהר ח"ב רלט, א. ח"ג כו, ב.

47) ד"ה באתי לגני תש"י פ"ב (סה"מ תש"י ע' 112 ואילך). וראה תו"מ – סה"מ באתי לגני ח"א ע' מב ואילך.

48) ראה ר"ה ז, סע"א ואילך. וש"נ.

49) ראה לקו"ש חי"ז ע' 10 בשוה"ג. וש"נ.

50) שיחת י"ט כסלו תר"פ ס"ו (סה"ש תורת שלום ע' 243). וש"נ.

51) ברכות יז, א. אבות פ"ד מי"ז. ועוד.

52) ראה לקו"ת מטות פב, א. דרושי שמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג. ובכ"מ.

53) שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אד"ר סי"ג (לעיל ע' 85).

54) או"ח רסת"ר.

55) ר"ה כד, א (במשנה).

56) ראה לקו"ש חכ"א ע' 62 ואילך. וש"נ.

57) ראה רמב"ם הל' קידוה"ח פ"א ה"ו. פ"ב ה"ד.

58) פמ"ו (סו, א).

59) שמואל-א כ, יח.

60) ראה גם תו"מ חל"ט ע' 380. וש"נ.

61) ראה לקו"ש חכ"ו ע' 210 הערה 8. וש"נ.

62) ראה תו"מ ח"ה ע' 242. וש"נ.

63) ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.

64) סנהדרין מב, א.

65) שם, מא.

66) ראה גם תו"מ חל"א ע' 125.

67) ישעי' כד, כג. וראה דב"ר פ"א, יד.

68) ראה לעיל ע' 114 הערה 61. וש"נ.

69) ר"פ לך לך.

70) סוטה בסופה (מט, ריש ע"ב). וראה גם תו"מ ח"מ ע' 321. וש"נ.

71) באמרו זאת הקיש כ"ק אדמו"ר שליט"א באצבעו הק' על השולחן (המו"ל).

72) ב"מ ל, א-ב.

73) ראה סה"מ תש"י ע' 120, ובהנסמן בהערה שם.

74) ברכות מ, א. וש"נ.

75) ישעי' סג, טז. וראה שבת פט, ב.

76) תולדות כו, יב.

77) רפל"ג.

78) שבת סג, א. וש"נ.

79) תולדות שם ובפרש"י.

80) ראה גם תו"מ חי"ח ע' 68. וש"נ.

81) שבת סז, א. וש"נ.

82) ברכות ט, ב. תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב). וראה שבת נט, ב.

83) ראה סה"ש תרפ"ב ע' 27. וש"נ.

84) סה"מ תרפ"ז ע' קיב ואילך.

85) ראה גם מכתב כ"ה אד"ר שנה זו (אג"ק חכ"ד ע' דש ואילך).

86) עמוס ג, ז.

87) מלכים-ב כה, ט.

88) כז, רע"א.

89) ויצא כח, יד.

90) שבת קיח, סע"א.

91) תצוה ל, ז.

92) לאחרי השאלות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שיש להפסיק עתה, כדי "ליתן ריוח", ובינתיים אולי יחשבו ("אפשר וועט מען זיך כאַפּן") על התירוצים*.

*
) יש לציין שביום הש"ק בבוקר הודיע כ"ק אדמו"ר שליט"א שבהתוועדות יתבאר פירוש רש"י זה (על הפסוק "ויקטר עליו קטורת"), והורה להודיע זאת להר"י שי' וואָלדמאַן בהתאם לבקשתו שכ"ק אדמו"ר שליט"א יואיל להודיע מראש איזה פירוש רש"י יתבאר בהתוועדות, כדי שיוכלו לעיין ולהתכונן כו' (ראה גם לעיל ע' 117; ע' 132; ע' 149) המו"ל.

וכיון שנמצאים כבר לאחר חצות, ששייך כבר ליום שלאחריו (כמובן מהדינים דאמירת תחנון), ר"ח אדר שני – הרי בודאי שישנו הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, סע"א), באופן נעלה יותר מאשר בחודש אדר ראשון, ולכן יפסיקו בניגון שמח.

93) נוסף לכך שכללות העבודה בשבעת ימי המילואים לא היתה עבודה ע"ד הרגיל – כדברי רש"י במסכת יומא (ג, ב) "אין קרוי' עבודה .. שהוא בלבוש בגדי כהונה, ושל משה בחלוק לבן"; וכדברי התוס' במסכת ע"ז (לד, א – ד"ה במה) ש"כל ז' ימי המילואים שהי' משה מעמיד המשכן ומפרקו הי' נחשב כמו במה, ואין בגדי כהונה בבמה".

94) בשילוב שיחת ש"פ ויק"פ תשכ"ו.

95) ט, כג.

96) ראה גם לקו"ש שם הערה 15. שיחת ש"פ שמיני תש"מ.

97) שם, יז.

98) שם, כט.

99) פרשתנו שם, ל.

100) ראה לעיל הערה 93.

101) זבחים קיג, א.

102) ראה גם לקו"ש שם הערה 20.

103) פרש"י נשא ז, יד.

104) שמיני שם, ב.

105) ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). זח"ג נג, ב.

106) ראה תו"מ סה"מ תשרי ע' קסד ואילך. וש"נ.

107) שבת כח, ב. וש"נ.

108) ז, ב ובפרש"י.

109) הל' כלי המקדש פ"א ה"ג.

110) מג"א צט, א.

111) אסתר ב, יב.

112) אוה"ת תצוה ע' א'תשסב.

113) ראה ע"ח שער יא פ"י. פע"ח שער הקדישים פ"ד.

114) תרומה כו, ז.

115) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' רלד. מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ד ע' א'תריא.

116) פכ"ט (לו, ב).

117) שער התפילין פ"י ובהגהה שם.

118) ראה גם לעיל ע' 4 ואילך. וש"נ.

119) יומא פו, א.

120) ואתחנן ה, ה.

121) ראה סה"ש תורת שלום ע' 158.

122) ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

123) אחרי טז, יז.

124) יחזקאל א, יו"ד.

125) ירושלמי יומא פ"א ה"ה.

126) משלי ה, יז.

127) חסר הסיום (המו"ל).