307

בלתי מוגה

א. "הא לחמא עניא כו'"1:

ידוע שרבותינו נשיאינו היו מתחילים את ביאוריהם בהגדה של פסח בפיסקא "הא לחמא עניא כו'". ומזה מובן, שפיסקא זו נכללת בסיפור יציאת מצרים.

וטעם הדבר – לפי שפיסקא זו נכללת בסימן "מגיד", שהוא ע"ש הכתוב "והגדת לבנך"2,

– אף שלכאורה הי' הסימן "מגיד" צריך להתחיל בפיסקא "עבדים היינו", ולכל היותר, לפני "מה נשתנה", כיון ש"אמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו"3, משא"כ הפיסקא "הא לחמא עניא", שכל ענינה הוא הזמנה ל"כל דכפין" ו"כל דצריך" ש"ייתי וייכול" ו"ייתי ויפסח", אינה שייכת לכאורה להסימן ד"מגיד", שהרי ענינה אינו סיפור ביציאת מצרים (גם לא באופן של שאלה) –

כדמוכח מזה גופא שמסדר ההגדה קבע פיסקא זו בסימן "מגיד", וכמובן גם מהדין4 שמגביהין הקערה (ולמנהג בית הרב – מגלין מקצת המצות5) לאמירת פיסקא זו, כדי להראות שמצה זו היא "לחם עוני" – "שעונין עליו דברים הרבה" (כדרשת הגמרא6), דקאי על אמירת ההגדה.

ולכן נהגו רבותינו נשיאינו להתחיל את ביאוריהם בהגדה בפיסקא "הא לחמא עניא".

ב. בפיסקא "הא לחמא עניא" מדובר אודות ג' ענינים7: (א) "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", (ב) ההזמנה ל"דכפין" ו"דצריך", (ג) "השתא הכא לשנה הבאה כו'".

וצריך להבין:

1) ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ דאשתקד ס"ג ואילך (תו"מ חמ"ו ע' 296 ואילך). וש"נ.

2) בא יג, ח.

3) שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ג סי"ד. וש"נ.

4) שו"ע אדה"ז שם סל"ו. וש"נ.

5) ראה ר"ד ליל א' דחה"פ בעת ה"סדר" בתחלתה (לעיל ע' 292). וש"נ.

6) פסחים קטו, ב.

7) ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תש"כ ס"ו ואילך (תו"מ חכ"ח ע' 17 ואילך).