309

והמשך הפיסקא: "די אכלו אבהתנא" – האבות שלנו, הן שלו והן של הזולת (שמזמין אותו – לאחרי הקדמה זו – באמירת "כל דכפין"), וכיון שהאב מוריש לבנו כל עניניו כו', לכן יכול להזמינו באמירת "כל דכפין".

כלומר: הטעם שיכול להזמינו וליתן לו מצה כו', כידוע שמצה הו"ע האמונה13 – דלכאורה: כיצד לוקח על עצמו האחריות ליתן לו אמונה, ובאופן שיומשך בתמידות (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר14 בביאור מנהגנו שלא לומר "חסל סידור פסח", כיון שחג הפסח נמשך תמיד) – כיון שישנו הכח על זה מצד הענין ד"אכלו אבהתנא"; ועי"ז יגיע למעמד ומצב שיוכל ליתן לו באופן של הרחבה ובאופן של חרות.

ד. ויש לקשר זאת עם הענין ד"הקהל",

– דכיון ששנה זו היא שנת הקהל, יש לקשר את כל עניני השנה עם הענין ד"הקהל", ובפרט ענין המועדים שמהם נמשך על כל השנה, כמו חג הסוכות, שממנו נמשך הענין ד"הקהל" על כל השנה, ועאכו"כ חג הפסח, שהוא "ראש השנה לרגלים" (כדאיתא בגמרא במסכת ר"ה15), הרי בודאי יש לקשרו עם הענין ד"הקהל" –

שהרי ע"י ההזמנה "כל דכפין כו' כל דצריך כו'", נעשית הקהלה של כו"כ מישראל ביחד.

ובהקדמה – שלכאורה אינו מובן מהי שייכות הענין ד"כל דכפין כו' כל דצריך כו'" לחג הפסח דוקא?

בנוגע להענין ד"כל דצריך ייתי ויפסח" – יש ליישב בדוחק, שזהו לפי שצרכי הפסח מרובים, וכפסק ההלכה16 ש"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה .. חייב ללוות או למכור כסותו או להשכיר את עצמו בשביל יין לד' כוסות"; אבל בנוגע להענין ד"כל דכפין ייתי וייכול" – הרי ענין זה ישנו בכל יו"ט, וכמבואר בזהר17 בארוכה ששלילת הענין ד"פרש חגיכם"18 ביו"ט (משא"כ בשבת, ש"פרש שבתכם לא קאמר") היא ע"י הכנסת אורחים, ויתירה מזה, שגם בימות החול ישנו החיוב ד"פרוס לרעב

13) ראה זח"ב מא, א. קפג, ב. וראה גם לקו"ת שם.

14) ראה ר"ד יום א' דחה"פ בעת הסעודה בתחלתה (לעיל ע' 296). וש"נ.

15) ד, א.

16) שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב ס"ל. וש"נ.

17) ח"ב פח, ב.

18) מלאכי ב, ג.