בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ז.

349

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. יום טוב בכלל גורם אחדות אצל בנ"י1. וכפי שרואים גם במוחש בטבע בני אדם, שכאשר אדם שרוי במצב רוח של שמחה וחוגג יו"ט, אזי רוצה שגם אחרים ישתתפו בשמחתו ויתאחדו עמו. וכך גם ב"מועדים לשמחה", שפועלים אחדות בין יהודי אחד לחבירו, ובלשון הפסוק2: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך וגו' אשר בשעריך".

וכאמור כמ"פ3 שכל דבר קשור גם עם הלכה – משתקף גם ענין הנ"ל בהלכה ש"כל איש ישראל כאיש אחד חברים ברגל"4, והיינו, שאף שבכל השנה יש הבדלים בין יהודים, ולא כל אחד נאמן על הטהרה, הנה ביו"ט נאמן גם עם הארץ, וזוהי האחדות שנפעלת ביו"ט.

ולהעיר, שאף שהאחדות שנפעלת ע"י היו"ט היא גם ע"פ טבע – הרי הא גופא שיו"ט פועל אחדות ע"פ טבע, הוא בגלל שכן הוא ע"פ תורה, כי, כל עניני בנ"י הם מצד התורה. וכפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר5 הלשון "תורת חיים" – שהתורה יוצרת את החיים של בנ"י. וכן אמרו חז"ל6: "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שכל עניני העולם מקורם בתורה. ועד"ז בעניננו: כיון שהקב"ה פוסק ע"י התורה שביו"ט צריכה להיות אחדות, הרי זה פועל גם על האדם – "אדם" מלשון "אדמה לעליון"7 (לתורה) – שגם אצלו יהי' ענין האחדות באופן טבעי.

וע"ד שאדמו"ר הזקן מבאר ב"תניא"8, שמצות "ואהבת לרעך כמוך"9 אינה מצוה בלי טעם, אלא כיון שכך אומרת תורת אמת, הרי כן הוא באמת, כמבואר שם שזהו לפי שהנשמות "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה".

350

וכן הוא בנוגע ליו"ט – שכיון שהתורה אומרת שענין היו"ט פועל אחדות, הרי כן הוא באמת, שאז מתאחד כל אחד עם זולתו.

ומובן, שענין האחדות הוא באופן שהזולת שנמצא בדרגא שלמטה ממנו מתעלה לדרגא שלו, ולא באופן שהוא יורד לדרגת הזולת – שהרי אי אפשר לומר שענין היו"ט פועל בו ירידה ח"ו, כיון שיו"ט הו"ע של עלי', אלא ודאי שההתאחדות היא באופן שהזולת מתעלה לדרגא שלו.

וכל זה – בנוגע לכל יו"ט; אך ישנם גם חילוקים בין הימים טובים, כך, שענין האחדות מודגש במיוחד בחג הפסח, כפי שהדבר מתבטא גם בשמות שנקרא היו"ט10: "חג המצות" ו"זמן חרותנו", כדלקמן.

ב. "זמן חרותנו":

חירות אמיתית היא – כאשר אין הגבלות והתחלקות בין אחד לחבירו. ואם ישנה התחלקות, שאחד הוא באופן כזה והשני באופן אחר, הרי זו הוכחה שעדיין אין אצלו חירות אמיתית.

וא"כ, כאשר התורה, שהיא תורת אמת, קוראת את חג הפסח בשם "זמן חרותינו", הרי זו הוכחה שזוהי חירות אמיתית, ובמילא אין התחלקות בין בנ"י.

ג. ו"חג המצות":

ובהקדים – שענין המצה כפשוטו היא אכילתו (מזונו) של האדם, אבל ענין זה כולל כל צרכי האדם11, שכן, כשם שהמאכל משביע את רעבונו, כן הוא גם בנוגע לכל שאר צרכי האדם, שעל ידם משביע את רעבונו לענינים אלו, ולכן נקראים כל צרכי האדם ע"ש אכילתו.

ובצרכי האדם יש שני אופנים: (א) להיותו במעמד ומצב של ישות ומציאות, גאוה וגיאות – צריך הוא הכל, (ב) הצרכים המוכרחים, כיון שנברא ע"י הקב"ה באופן שמצד טבע הבריאה זקוק האדם לדומם לצומח ולחי.

והחילוק בין ב' האופנים הוא:

אם הצורך הוא מצד הישות – אזי אין הגבלות לרצונו, כהכלל במדרש12: "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", וכשנותנים לו מאתיים, גדלה הרגשת ישותו, ואינו מסתפק בזה, אלא רוצה ארבע מאות, וכן הלאה,

351

כך, שרצונו אינו מוגבל, ובמילא אינו נותן מקום לקיומו של זולתו (מרצונו הטוב), שהרי הזולת תופס איזה מקום, ואילו הוא רוצה את הכל לעצמו, ועד להרגש ש"אני ואפסי עוד"13.

משא"כ כשמדובר אודות צרכיו האמיתיים שהוא מוכרח להם – אין זו סתירה למציאות הזולת, ואדרבה, כמ"ש הרמב"ם14 שהאדם בטבעו הוא "מדיני", ולכן אינו רוצה להיות בודד, אלא מחפש אדם שני ושלישי כו' שיהיו יחד עמו; ורצונו להתאחד עם הזולת אינו כדי שהזולת יהי' "עבדו ואמתו" (כמו אצל מי שהוא בבחי' יש ומציאות), שהרי יש לו כל המצטרך לו, ואינו צריך יותר, ואדרבה: לעצמו הוא מסתפק בהמוכרח לו, ואילו לזולת מוכן לתת עולם ומלואו.

ועל זה מורה ענין המצה:

הטבע של היפך המצה הוא – לתפוח ולגדול, כיון שלא דוחקים ולוחצים אותו ("מ'קלאַפּט אים ניט און מ'רייבט אים ניט וכו'"), ומבלי הבט על כך שאינו אלא קמח ומים, ה"ה תופח וגדל, וכאמור, אין לזה שיעור, ובמילא אינו נותן מקום להזולת.

משא"כ המצה – הרי זה רק קמח ומים כפי שהם מצד הבריאה, ללא ישות, ולכן, לא זו בלבד שנותן מקום לזולת, אלא עוד זאת, שהוא זקוק להזולת.

וכיון שמצה היא היפך ענין הגאוה, ישות ומציאות, ובמילא יש בה ענין האחדות, נמצא, שהשם "חג המצות" מורה על ענין האחדות.

ד. ומכאן רואים גם שכדי שבנ"י יהיו מציאות בפני עצמם בעולם, הרי זה ע"י ענין הביטול:

ביציאת מצרים חדלו בנ"י להיות עבדי פרעה, ונעשו "עבדי ה'"15. והיינו, שבתחילה (בהיותם במצרים) היתה מציאותם – המציאות דפרעה, שהרי "מה שקנה עבד קנה רבו"16, ורק ביצי"מ נעשו מציאות בפני עצמה בעולם.

וכיון שהתחלת מציאותם בעולם (ביצי"מ) קשורה עם ענין המצה, שהו"ע הביטול והאחדות – נמצא, שמציאותם של בנ"י כמציאות בפ"ע בעולם היא ע"י ענין הביטול.

352

וכאשר ההנהגה היא באופן האמור אזי נעשה הקיום של בנ"י, ואז נמשכים גם כל הצרכים הגשמיים, כמ"ש17 "אם בחוקותי תלכו" אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", והקב"ה נותן זאת "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"18.

* * *

ה. ע"פ האמור לעיל תתורץ גם הקושיא הידועה בנוגע לשמות של היו"ט10:

שמו של היו"ט כפי שנקרא בתורה שבכתב, וכן בנוסח התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, הוא: "חג המצות". אבל ישנו גם שמו של היו"ט כפי שנקרא בתורה שבע"פ, וכן בפי בנ"י, "עמא דבר" – "חג הפסח", ועד שיש מסכת שלמה שנקראת "פסחים", ע"ש הפסח, למרות שמדובר בה לא רק אודות קרבן הפסח, אלא גם אודות מצה ומרור, וכן בנוגע לאופן השמירה מהיפך המצה.

ולכאורה הי' צריך להיות להיפך: הקרבת הפסח היתה רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ואילו בזמן הגלות רק מצות מצה היא מדאורייתא19, וקרבן פסח אינו נוהג כלל. וא"כ, בזמן הגלות, וכן בתושבע"פ, שעיקרה גמרא שנסדרה בזמן הגלות – הרי החג צריך להקרא בשם "חג המצות"?!

ו. וידוע הביאור בזה מהרה"ק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב20, שכל אחד מדבר אודות מעלתו של השני: הקב"ה מספר את מעלתם של בנ"י, ובנ"י מספרים את מעלתו של הקב"ה,

– כמו במצות תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"21), שבתפילין של בנ"י נאמרה מעלתו של הקב"ה, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד22, וכן שאר הפרשיות; ואילו בתפילין של הקב"ה נאמרה מעלתם של בנ"י, כדאיתא בגמרא23: "תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי24 כעמך ישראל גוי אחד בארץ" –

הקב"ה קורא ליו"ט בשם "חג המצות" – לספר מעלתן של בנ"י, כמ"ש25 "וגם צדה לא עשו להם", "מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו

353

היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"26;

ואילו בנ"י מספרים את מעלתו של הקב"ה, ולכן קוראים ליו"ט בשם "חג הפסח" –"על שם שפסח המקום כו'"27, "פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים (כולל גם "פסח" מלשון "חס"28) ואת בתינו הציל"29.

ועפ"ז מובן שהענין ד"חג הפסח" נוגע דוקא בזמן הגלות – שהרי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"30, ובפרט בזמן הגלות כשאין יד ישראל תקיפה, כך, שזקוקים תמיד לפעולתו של הקב"ה ש"פסח גו'", ולכן, בזמן הגלות קוראים בנ"י את היו"ט בשם "חג הפסח".

ז. אמנם, כיון ששתי השמות נאמרו בתורה, בתושב"כ ובתושבע"פ, וגם ע"פ מנהג ישראל ש"תורה הוא"31, בהכרח לומר ששתי השמות קשורים זב"ז ושייכים זל"ז, ועד שכולא חד:

נתבאר לעיל (ס"ג) ש"חג המצות" מורה על ענין הביטול ונתינת מקום להזולת.

אך עדיין יכול לבוא היצה"ר – ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"32, ו"אקדימא טעניתי'"33 – ולטעון, שלא צריך להיות ענין האחדות, גם ע"פ תורה, שכן, אף שנאמר בתורה34 "אתם נצבים היום כולכם", הרי התורה עצמה אומרת שגם אז ישנה ההתחלקות ד"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", וא"כ, איך יכולים לדרוש ממנו שיתאחד עם איש כזה שהתורה עצמה קוראת אותו בשם "שואב מימיך"?!...

היצה"ר אינו מתחשב בכך שלכל אחד מישראל יש בירושה מאברהם אבינו את הענין ד"למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט"35 – כולל גם לפי הפירוש36 שצריך לשפוט את עצמו אם אמנם יש לו "הצדקה" לתבוע מהקב"ה, שהרי ידע איניש בנפשי' מעמדו

354

ומצבו, ויודע בעצמו כמה מגיע לו, לאחרי שעושה חשבון-נפש ע"פ האמת [כידוע פתגם אדמו"ר מוהר"ש37 בנוגע לאדם שמרמה את עצמו, שאין זה "קונץ" לרמות טיפש...], וא"כ, בידעו מעמדו ומצבו האמיתי, הרי בודאי יכול להתאחד עם הזולת.

ואדרבה: אם הוא אמנם מחשיב את עצמו בדרגת "ראשיכם" – הרי בודאי שצריך להתאחד עם הזולת, כפי שמפרש רש"י מ"ש38 "ואשימם בראשיכם", "ואשמם חסר י', למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהי' להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה", כך, שבודאי צריך להתאחד עמו כדי לעזור לו כו'.

אבל אעפ"כ, בשעה שמגיע לעבודה בפועל, הנה היצה"ר, ש"אקדימא טעניתי'", טוען טענה הנ"ל, מבלי להתחשב ב"ירושה" שיש לכל אחד מישראל מאברהם אבינו, שלגבה לא נוגע מעמדו ומצבו של היורש, שהרי גם תינוק בן יומו יורש; היצה"ר מצדו, להיותו "עיר פרא אדם יולד"39, ממשיך לטעון שכל זה אינו שייך אל הפועל, ובמילא אין לו להתאחד עם הזולת!

– ישנו הפתגם שאמר הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב40, כשרצה לדבר בזכותן של ישראל: העוה"ב והג"ע, הכניס הקב"ה בספרים, ואילו את העוה"ז ותענוגיו רואים בעיני בשר, ורואים מיד את התועלת והתענוג שבהם, ללא צורך בעיון ולימוד... וכמו"כ בנדו"ד: בנוגע לפועל בגשמיות, טוען היצה"ר שאין להתאחד עם שאר הסוגים שבבנ"י.

וכדי להתגבר על טענת היצה"ר, יש צורך בעזר וסיוע מהקב"ה, כמארז"ל41 "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

אך לכאורה, מהי שייכותו של נברא להעזר של הקב"ה, בה בשעה שהוא נמצא מטה מטה, ב"בירא עמיקתא"42 – אפילו ביחס לנשמתו, ועאכו"כ שזוהי "בירא עמיקתא" ביחס להקב"ה. וא"כ, איך יגיע אליו העזר של הקב"ה?

ובכן: כדי שהעזר של הקב"ה יגיע אל האדם, יש צורך בענין

355

הפסח, שהו"ע הדילוג (ובלשון המגיד ממעזריטש43: "הקב"ה עשה צמצומים הרבה"), ורק באופן כזה מגיע העזר לבנ"י.

וכמו במצרים, ש"פסח המקום על בתי אבותינו כו'", והיינו, שכדי שהקב"ה יוכל לבוא למצרים, "ארץ מלאה גילולים"44, הרי זה דוקא ע"י ענין הפסח והדילוג, ואז בא לשם הקב"ה בעצמו, כמ"ש בהגדה45: "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

ועד"ז בנדו"ד, שרק ע"י הדילוג נמשך גם להנברא העזר של הקב"ה. – אילו היתה ההמשכה בסדר ובהדרגה, לא הי' מקום בשכל שהעזר של הקב"ה יגיע אליו, כיון שאינו בערך כלל להקב"ה, ורק כאשר ההמשכה היא באופן של דילוג, מגיע העזר אל האדם, ואז, הנה למרות שהיצה"ר "אקדימא טעניתי'", "כהמס דונג ימס"46.

אך גם האדם עצמו צריך לעשות משהו כדי שהעזר של הקב"ה יומשך לו באופן של "ופסח".

ועל זה היא העבודה בענין ה"מצות", שתוכנה, כאמור, הו"ע הביטול, שעי"ז נעשית ההמשכה מלמעלה באופן של "ופסח" – כמ"ש47 "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", והיינו, דכשם שבקצה ההפכי נאמר48 "תועבת ה' כל גבה לב", כך גם לאידך גיסא: היכן "מרום וקדוש אשכון"? – דוקא "את דכא ושפל רוח", שזהו"ע הביטול. וע"י הביטול נמשך גם העזר מלמעלה באופן של "ופסח" (דילוג).

ועוד זאת, שההמשכה באופן של "ופסח" ע"י העבודה בבחי' "מצה" (ביטול), פועלת, ש"לשנה הבאה" יהי' אצלו הענין ד"חג המצות" באופן נעלה ועמוק יותר, כמבואר באגה"ק49 ש"בכל שנה ושנה .. יורד אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם".

ועפ"ז מובן הקשר בין ענין "חג המצות" לענין "חג הפסח" – שענין המצה מביא את ענין הפסח, ואז פועל ענין הפסח על ענין המצה שלאח"ז, כנ"ל.

ח. וע"פ מארז"ל50 שהקב"ה "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל

356

לעשות ולשמור" – הרי כשם שהקב"ה מצוה את בנ"י שביו"ט יתאחדו איש עם חבירו ויסירו את כל ההגבלות, כך מסיר הקב"ה את כל ההגבלות ומתאחד עם בנ"י, באופן של "זמן חרותנו", שנעשים "עבדי הוי'".

ובנוגע לעבד הדין הוא, שכשם שכל מה שקנה עבד קנה רבו, כך צריך הרב לספק את כל צרכי העבד, ובפרט בעבד עברי, שעליו נאמר51 "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

ולכן, צריך להיות הענין ד"צדיק גוזר" ואז "הקב"ה מקיים"52, ונותן לבנ"י את כל ההשפעות "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", וכפתגם אדמו"ר הזקן53: הקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, והם עושים מהגשמיות – רוחניות.

* * *

ט. ע"ד האמור לעיל אודות ההתאחדות שפועלת חג הפסח – ישנה גם התאחדות שבחג הסוכות, שגם בו ישנה ההתאחדות של כל בנ"י ע"י הסוכה שמקיפה ומאחדת את כל היושבים בה, וכמרומז במאמר חז"ל54 "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". אבל, האחדות שבחג הפסח גדולה יותר, כי:

בחג הסוכות – ישנם סוגים הפטורים ממצות סוכה, שהרי סוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממנה55, וכן פטורים ממנה הטף שלא הגיעו לחינוך. ואפילו בנוגע לטף שהגיעו לחינוך, הרי החיוב אינו על הטף עצמו, כי אם על האב, כפי שפוסק רבינו הזקן בשולחנו56, ואילו הטף עצמם פטורים ממנה.

ואילו בחג הפסח57 – הנה אף שאכילת מצה היא מצוה שהזמן גרמא, ה"ה יוצאת מן הכלל, וגם נשים חייבות בה, כדאיתא בגמרא58 "נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר59 לא תאכל עליו חמץ וגו', כל שישנו בבל תאכל חמץ, ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ, ישנן בקום אכול מצה", וכמ"ש רבינו הזקן60 לגבי

357

"שאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה", ש"אין חילוק בין אנשים לנשים .. לפי שאף הם היו באותו הנס".

ויתירה מזה, שחג הפסח מאחד גם את התינוקות, וגם תינוקות כאלה שלולי ענינים מתמיהים הקשורים במאכל וכו' היו ישנים בליל הפסח61, והיינו, שגם בשעה ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", ישנם "תינוקות בדעה" שזקוקים לענינים מתמיהים לפי שכלם כדי להישאר ערים, הנה גם תינוקות אלה מאחד חג הפסח.

י. והנה, בענין האחדות שבחג הפסח גופא, הרי אף שכל ימי החג נקראים באותו השם, חג הפסח או חג המצות, יש מעלה באחדות של הימים האחרונים לגבי האחדות של הימים הראשונים.

ובהקדמה – שימים האחרונים בכלל הם נעלים יותר מהימים הראשונים, וכמ"ש הצ"צ62 ששביעי של פסח הוא בבחי' "כל השביעין חביבין"63.

והיינו, שכשם שביום השבת יש מעלה לגבי ששת ימי החול שלפניו [ועד שגם ביום השבת הראשון דששת ימי בראשית היתה מעלה אפילו לגבי יום ראשון דשי"ב שבו האיר אור שהי' "אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו"64, וכן הוא בכל שבוע ושבוע, שיום השבת הוא למעלה מששת ימי החול], וכמו"כ "שנת השבע שנת השמיטה"65 היא למעלה מהשנים שלפנ"ז – כך גם יש מעלה בשביעי של פסח גם לגבי ימים ראשונים של פסח.

ומזה מובן, שגם ענין האחדות בשביעי של פסח הוא באופן נעלה יותר מאשר בימים הראשונים.

יא. והענין בזה:

בימים הראשונים של חג הפסח ישנה ההתחלקות של ארבעה בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, אלא שבכח התורה ובעזרתו של הקב"ה (כנ"ל ס"א ואילך) ה"ה מתאחדים יחד.

אבל בשביעי של פסח ובאחרון של פסח – הענין ד"כל ישראל חברים" הוא באופן שמלכתחילה אין התחלקות, שזה "יודע לשאול", וזה

358

"אינו יודע לשאול" ולכן יש צורך ש"את פתח לו" – כיון שענינו של שש"פ הוא באופן ש"אתם תחרישון"66 [ועד שכאשר משה רבינו רצה להתפלל (כי בשעה שבנ"י נמצאים בעת צרה, צריכים להתפלל, ובעיקר צריך לעשות זאת הרועה נאמן), אמר לו הקב"ה "מה תצעק אלי"67, כיון שעתה הוא הזמן ש"אתם (כולל גם משה רבינו) תחרישון"], שבזה משתווים כולם, כיון שזוהי דרגא שלמעלה מהתחלקות.

ועפ"ז מובן גם מ"ש68 "אז ישיר משה ובני ישראל", לשון יחיד (אף שלכאורה הי' מתאים יותר לומר "ישירו", לשון רבים, כיון שמדובר אודות "משה ובני ישראל"69) – כמבואר בזה70, שבשעת שירת הים עמדו כל בנ"י בדרגת משה רבינו, ולכן אמרו כולם "זה א-לי ואנוהו"71 – שזוהי דרגת משה רבינו, ש"נתנבא בזה"72, ועד שאמירת השירה באופן כזה היתה אפילו בנוגע ל"עוברין במעי אמן"73, שגם הם נכללים במ"ש "ישיר" לשון יחיד, וגם הם היו בדרגת משה רבינו.

וזהו גם מ"ש68 "אשירה לה' כי גאה גאה", כפירוש התרגום "אתגאי על גיותניא", והיינו, שאפילו בנוגע לאלו שע"פ תורה הם בדרגת "גיותניא", האירה דרגא נעלית עוד יותר – "גאה גאה", בחי' פנימיות הכתר (שלמעלה מחיצוניות הכתר)74, שזוהי מדריגה שלמעלה מהתחלקות.

ולהעיר גם ממארז"ל75 בנוגע לקריעת ים סוף: "בזכות יעקב אני קורע להם את הים, שנאמר76 ופרצת (לשון בקיעה ופרצה חדא מילתא היא) ימה (גם ים ממש) וקדמה" (ע"י רוח קדים), ועי"ז נעשה גם "צפונה ונגבה" – שהו"ע "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"77, והיינו, שהגילוי דקריעת ים סוף הי' מבחי' "רוח קדים"78, בחי' פנימיות הכתר79.

359

וזוהי מעלת האחדות דשביעי של פסח – באופן נעלה יותר מהאחדות שבימים ראשונים של פסח.

יב. וכיון ששנה זו היא שנת הקהל, הרי כל עניני התאחדות ("הקהל") הם ביתר שאת וביתר עז.

ובפרט בנוגע להתאחדות דשביעי של פסח שהיא ע"ד ובדוגמת ההתאחדות ד"הקהל" – שהרי ב"הקהל" נכללים אנשים נשים וטף, ללא התחלקות, ולא באופן שזה שואל וזה אינו שואל; כל בנ"י, שנכללים בעשר הדרגות מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך", שמעו כולם, במקום אחד ובזמן אחד, אותה הקריאה, מאותו "בעל- קורא" – המלך, שקריאתו לא היתה בתור נשיא ומלך, אלא באופן כזה שנחשב כאילו הקב"ה הוא הקורא, כפס"ד הרמב"ם80 "כאילו .. מפי הגבורה שומעה".

ונמצא, שההתאחדות ד"הקהל" היא (למעלה מההתאחדות שבסוכה, ולמעלה גם מההתאחדות שבימים הראשונים דחג הפסח, אלא) בדוגמת ההתאחדות דשש"פ, שאז שרו כל בנ"י יחד ("ישיר" לשון יחיד), כיון שכולם נתאחדו עם "יחידו של עולם".

יג. וכאשר באים משביעי של פסח לאחרון של פסח – הנה מלבד מעלת האחדות של שביעי של פסח שנמשכת גם ביו"ט שני של גליות, ניתוסף עילוי גדול יותר בענין האחדות מצד ענינו המיוחד של אחרון של פסח:

ידוע שבאחרון של פסח בטלים כמה חומרות שנוהגים בהם במשך כל ימי הפסח, וכמ"ש רבנו הזקן בתשובה81 לענין מצה שרוי', ש"אין למחות בהמון עם המקילים כיון שיש להם על מה שיסמוכו .. אבל לפמ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח פשיטא שיש להחמיר .. ומ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד".

ונמצא, שבאחש"פ ניתוסף בענין האחדות גם לגבי האחדות שבשש"פ – כיון שאז משתווים המקילים עם המחמירים.

יד. והעיקר – שכללות ענין הימים האחרונים של פסח קשור לגאולה העתידה, כמאמר הבעש"ט הידוע, שנמסר לנו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר82.

360

וכללות הענין בזה – שהראי' בנוגע לשייכות של קריעת ים סוף (בשש"פ) עם הענין ד"ופרצת" היא ממ"ש83 "עלה הפורץ לפניהם"84, דקאי על משיח בן דוד.

וכיון ש"שמונה שמות נקראו למשיח"85, הרי עיקר הגילוי של משיח הוא ביום השמיני של פסח (ובזה גופא – בעיקר בסעודה שלישית שבאחש"פ).

והיינו, שבכח הענין ד"ופרצת" בשביעי של פסח, נפעל הענין ד"עלה הפורץ לפניהם" באחרון של פסח, שיבוא ויגאלנו בעגלא דידן.

* * *

טו. כשם שאצל בנ"י ישנה ההתאחדות של כל ארבעת הבנים (כנ"ל סי"א) – כן הוא גם בכללות הבריאה (שהיא "בשביל ישראל שנקראו ראשית"86), שיש בה ההתאחדות של ד' הסוגים דומם צומח חי ומדבר (שדוגמתם הם ארבעת הבנים).

וכשם שבחג הפסח רואים אנו שגם בחי' הדומם, שזהו הבן "שאינו יודע לשאול", נכלל בארבעת הבנים – כן הוא גם בנוגע לכללות העולם, שהענין ד"ושכנתי בתוכם"87 (שזוהי תכלית הבריאה, "להיות לו ית' דירה בתחתונים"88) אינו מוגבל בכך שצריך להתחיל עם סוג המדבר, אלא אדרבה – התחלת הענין היא דוקא בסוג הדומם, כפי שהי' בפועל, שהתחלת י"ג (או ט"ו)89 הדברים שמהם נעשה המשכן היתה מסוג הדומם, ונוסף לזה היו גם "עצי שטים" ו"שמן למאור" שהם מסוג הצומח, וצמר שהוא מסוג החי, ורק לאחר גמר הקמת המשכן בא הכהן (מדבר) לעבוד עבודתו.

וכמו"כ ישנה התאחדות ד' סוגים אלו בקרבן התמיד שהיו מקריבין בכל יום בזמן שביהמ"ק הי' קיים (בגשמיות, ועד"ז גם עתה – ברוחניות, ע"י התפלה90): הבהמה שנקרבת (לאחרי ההכנה במשך ד' ימים, כפי שלמדים91 מפסח מצרים) – סוג החי; המלח שצ"ל בכל

361

קרבן, כמ"ש92 "על כל קרבנך תקריב מלח" – סוג הדומם (כמבואר בע"ח93); והנסכים – סוג הצומח. ודוקא באופן זה נעשה קרבן התמיד כתיקונו, ועי"ז נעשה קיום ותמידיות גם בעולם.

והדגשה יתירה בליל הפסח בנוגע לסוג הדומם – שהשלימות בכללות הסדר היא דוקא כאשר גם ה"שאינו יודע לשאול" (בדוגמת בחי' הדומם) יושב לשולחן הסדר, ועד שכל אריכות הסדר הוא דוקא בשייכות אליו, שהרי כללות ההגדה, "והגדת לבנך גו'"94, היא התשובה ל"שאינו יודע לשאול", משא"כ בנוגע לבן חכם נאמר רק "ואף אתה אמור לו כו'".

טז. וכן הוא גם בנוגע להתאחדות של ד' הסוגים דצח"מ גם בשביעי של פסח:

עצם הנס דקריעת ים סוף – "הפך ים ליבשה"95 – הי' בסוג הדומם, שהרי הים הוא דומם. והנס הי' באופן שצמחו בתוך הים אילנות עושי פירות96 – סוג הצומח. והעוברים בתוך הים היו כל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"97, "וגם מקננו גו' לא תשאר פרסה"98 – סוג המדבר והחי.

ובזה גופא מודגשת בעיקר מעלת הדומם – כפי שמצינו במדרשי חז"ל99, שאפילו בשעה שבא משה לקרוע את הים, "אמר לו הים מפניך אני נקרע, אני גדול ממך, שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בששי", והי' צורך בכך ש"הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה", ורק אז נקרע הים; ועד אז – טוען הים שהוא קודם, ולגבי מי הוא קודם – אפילו לגבי בנ"י (שהיו צריכים לעבור בתוכו), ואפילו לגבי משה רבינו שהי' "מבחר100 מין האנושי"!

אמנם, כשאמר משה לים שעל מנת כן נברא, כמ"ש101 "וישב הים גו' לאיתנו", "לתנאו שהתנה עמו", "תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל"102 – פעל הדבר על הים (בכחו של הקב"ה) שיקרע, ובנ"י יוכלו לעבור בתוכו.

362

ודוקא כאשר הדומם מקיים את תנאו – אזי בא לידי תכליתו (כמ"ש האריז"ל103 שבכל דבר שבעולם, אפילו בדומם, ישנה נפש, והתכלית היא – שהמדבר יגלה בהדומם את הנפש שבו, ועי"ז יבוא לידי תכליתו), ואז ניכרת בו מעלתו (שבשבילה נברא) – שנעשה בבחי' "חומה"77 להגן על בנ"י מפני העומדים עליהם לכלותם.

יז. וכיון ש"התורה כללות ופרטות נאמרה"104, הרי מובן, שהתאחדות ד' הסוגים דצח"מ בכללות המציאות, ישנה גם בעבודת ה'.

והענין בזה – שהעבודה צריכה להיות לא רק בענינים הקשורים עם ענינים נפשיים, אלא גם בבחי' ה"דומם" שבאדם. וכמ"ש הרמב"ם105, ש"צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם (אכילה ושתי' משא ומתן וכו') לידע את השם ברוך הוא בלבד .. והוא שאמר שלמה בחכמתו106 בכל דרכיך דעהו".

והרי ההלכה היא107 שע"י קיום מצוה בחפץ גשמי נעשה שינוי בהחפץ עצמו, כיון שגם הדומם הגשמי נעשה חדור בענין המצוה, ועד שלימות המשיח "אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר108 כי אבן מקיר תזעק"109, והיינו, שהאבן עצמה תגלה את האמת אודות הנעשה בבית שנבנה באמצעותה.

ועפ"ז יובן הסיפור110 אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהקדיש זמן רב להתבוננות בציורים, ולמד מהם הוראות בדרכי ה' ובעבודת ה'. והיינו, שאף שהציורים נעשו ממין הצומח, ולמטה מזה, ממין הדומם, אעפ"כ למד אדמו"ר נ"ע גם מציורים אלו ענינים שיש בהם כדי לעורר את בנ"י להוסיף בעבודתם לבוראם, ועד להוראות כאלו שלולי הציור לא הי' מגיע אליהם.

וכללות הענין בזה111 – שתכלית הכוונה היא לאחד את כל ד' הענינים דצח"מ בעבודת ה', ולהסיר את המחיצות שביניהם.

ולא כדעת הטועים שיש חילוק עיקרי בין ד' המדריגות דצח"מ, אלא כמבואר בע"ח112 שיש ממוצע בין דומם לצומח, בין צומח לחי ובין

363

חי למדבר, ועד שישנו גם ממוצע בין נברא לבורא, והרי ענין הממוצע ע"פ תורה הוא – לא ממוצע המפסיק, אלא ממוצע המחבר [וכמו הממוצע בין נברא לבורא, בחי' היחידה שבנפש עם בחי' יחיד המלובש בה113 – שבודאי אינו ממוצע המפסיק אלא ממוצע המחבר, ומזה מובן גם בנוגע לשאר הממוצעים], ונמצא שכל ד' הסוגים דצח"מ מחוברים זה לזה ע"י הממוצעים שביניהם; ולכן צריך להעלות את כל ד' הענינים, ועד שגם בחי' הדומם יתאחד עם אלקות, שהרי גם בדומם ישנו ניצוץ אלקי, ותפקיד האדם הוא לגלות ניצוץ זה ע"י עבודתו.

והכח לעבודה זו הוא מאברהם אבינו, שמסר כח זה לכל דורותיו אחריו, כמ"ש35 "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו'".

יח. אך עדיין יכול יהודי לטעון, שקשה הדבר לפעול אצל ה"שאינו יודע לשאול" הענין ד"את פתח לו", וכמו"כ לגלות את הניצוץ האלקי שבהדומם.

ועל זה אומרים לו: לכל לראש – "לפום צערא אגרא"114; ואדרבה: מפורש בכתוב47 שדוקא ע"י ההתעסקות עם "דכא ושפל רוח" זוכים להענין ד"מרום וקדוש אשכון", כי דוקא בה"דכא" נמצא בחי' "מרום וקדוש" (כנ"ל ס"ז).

וכאמור לעיל (ס"ג ואילך) שזהו גם כללות ענין המצה – שהיא באופן של דומם בלבד, ודוקא עי"ז נעשה ענין הפסח והדילוג לפעול את ההצלה של בנ"י – "הקב"ה מצילנו מידם", הן בזמן פסח מצרים, והן "בכל דור ודור (ש)עומדים עלינו לכלותנו"30,

ועד לקיום היעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"115, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"116, שאפילו הבשר – שמצד עצמו הוא בחי' דומם – יראה אלקות117, ועאכו"כ שבבחי' צומח, חי ומדבר יאיר הענין ד"ונגלה כבוד הוי'", ויהי' ניכר בגלוי בכאו"א מהם "כי פי הוי' דיבר".

* * *

יט. נתבאר לעיל (סט"ו ואילך) שהכוונה היא לגלות את הנפש

364

שבכל דבר, גם בדומם, ועד שיש כמה ענינים שאפשר לפעול בדומם דוקא.

וכפי שמצינו גם בנוגע לענין ד"ושכנתי בתוכם" (שזהו עיקר התכלית) – ששלימותו דוקא בביהמ"ק, ולא במשכן:

החילוק בין המשכן למקדש הוא118 – שהמשכן הי' עיקרו צומח, כמ"ש119 "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים", ועד שכללות המשכן נקרא על שם הקרשים, כיון שהם העיקר שבו120, משא"כ ביהמ"ק הי' עיקרו דומם.

והרי דוקא ביהמ"ק הי' באופן של "מנוחה" ו"נחלה"121, משא"כ המשכן שבו נאמר122 "ואהי' מתהלך באהל" (דקאי על המשכן שנקרא "אהל"). והיינו, שדוקא בדומם מתבטא יותר אמיתית הענין.

וכידוע123 המשל בזה, ש"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה .. צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא", משא"כ אם יניח את כלי ההגבהה תחת המדריגה השני' או השלישית, לא יגבי' את המדריגות שלמטה מהן, וגם בנוגע לחלק שיגבי', לא תהי' ההגבהה בשלימות124; ורק כאשר ההגבהה היא מהדרגא הכי תחתונה, אזי מגבי' את הדבר כולו.

ולכן, דוקא מהדרגא הכי תחתונה, סוג הדומם, נבנה ביהמ"ק – "מנוחה" ו"נחלה", ומבלי הבט על כך ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה" (בתמי')125, הי' בו גילוי אלקות, כמ"ש126 "והיו עיני ולבי שם כל הימים".

כ. ובאופן כזה צריכה להיות גם הנהגת כאו"א מישראל:

ובהקדמה, שד' הסוגים דצח"מ ישנם גם באדם127 – החל מחלק המדבר שבאדם שהו"ע כח השכל ועד לחלק הדומם שבאדם שהו"ע כח המעשה.

365

ומכל ענינים אלו – הנה שלימות האדם נפעלת דוקא ע"י בחי' הדומם שבו, שהו"ע כח המעשה, שהרי "המעשה הוא העיקר"128.

בודאי צריך להיות רגש הלב – "רחמנא ליבא בעי"129, וכן צ"ל ענין השכל, כדי להציל את האדם מגניבה, גזילה, השגת גבול ולשון הרע וכו'; אבל כל ענינים אלו עדיין אינם שלימות האדם; שלימות האדם היא ע"י מעשה דוקא, שהוא העיקר, ועי"ז נעשים גם כל שאר הענינים הבאים עי"ז באופן נעלה יותר, וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו130, שע"י ענין המעשה אפשר להבין יותר ולהרגיש יותר, כי ע"י ענין המעשה נעשה הלב לב יהודי ("אַ אידישע האַרץ"); משא"כ כאשר מסתפקים רק בהרגשים טובים כו', אזי חסר העיקר.

וכפי שמצינו במ"ת – שהקדימו נעשה לנשמע131, והיינו, שתחלה צ"ל "נעשה", ורק לאח"ז יכול להיות הענין ד"נשמע", ואז הענין ד"נשמע" הוא באופן נעלה יותר, דהיינו שהמוח והלב נעשים מסוגלים יותר להבין יותר, וביתר קלות, עניני תורה ומצוות (וכנ"ל, שע"י הגבהת בחי' הדומם נגבהים גם בחי' צומח חי ומדבר).

וכמודגש בנוגע לענין הצדקה (שכל המצוות נקראים על שם מצות הצדקה132) – שאע"פ ש"מפייסו בדברים" הו"ע עיקרי במצות הצדקה133, מ"מ, אם יסתפק בדיבורים טובים, וישתתף בצערו כו', אבל יחסר אצלו ענין נתינת הצדקה בפועל – יגוע העני ברעב!... משא"כ אם יחסר הענין ד"מפייסו", הנה אף שייענש על זה, הרי העיקר הוא שהחי' את העני ובני ביתו134.

וכן הוא בנוגע לכל נצרך – כולל גם הנפש האלקית, שנצרכת למזון דתומ"צ – שבודאי צריך להיות רגש שבלב, וכן הבנה והשגה (ובפרט ע"פ תורת חב"ד), ובמקום שאין הבנה והשגה מגעת, צ"ל ענין האמונה; אבל, העיקר הוא מעשה המצוות בפועל, שהוא בדוגמת הדומם. אלא שבדומם זה יש צורך להחדיר חיות, דהיינו שמעשה המצוות גופא צ"ל מתוך חיות כו'.

366

כא. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לבחי' הדומם שבאדם, כן הוא גם בנוגע לסוג הדומם שבכל העולם כולו – שמטרתו היא שיתהפך להיות היכל הוי', דירה ומקדש לו ית'; אלא שענין זה נעשה באופן של הליכה מדרגא אל דרגא, מן הקל אל הכבד.

וזהו תוכן מאמר המדרש135 "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (וקודם לזה – "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל"):

מעלתה המיוחדת של א"י היא – כמפורש בחומש136 – "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

והענין בזה – שעיניים אינם פועלים מציאות חדשה, או שינוי בהמציאות, כי אם, שכאשר האדם מסתכל בדבר, אזי רואה אותו, ואילו כשמסיר את עיניו ממנו, הנה גם אם הוא דבר גדול, אינו רואה אותו.

ועד"ז בעניננו: השגחתו של הקב"ה ישנה בכל העולם כולו, גם בחו"ל; אבל בא"י ניתוסף הענין ד"עיני ה' אלקיך בה", ששם כל הענינים הם בגילוי, ולכן גם ההשגחה היא בגילוי יותר, ורואים אלקות בגילוי בכל פרטי הארץ (גם בבחי' דומם).

וזהו החילוק בין בחי' הדומם שבא"י לבחי' הדומם שבחו"ל – שעפר ארץ העמים טמא137, ועאכו"כ שלא שייך שיחול עליו שם מצוה, כמו מצות השמיטה; משא"כ בא"י – הרי בבחי' הדומם שבה גופא ישנה מצוה: "ושבתה הארץ שבת להוי'"138, כיון שבא"י אלקות היא בגילוי.

ועל זה אמרו רז"ל "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – שגם בבחי' דומם שבחו"ל יתגלה הניצוץ האלקי שבו.

אבל כל זמן שלא נתגלה הניצוץ שבדומם – נשאר הוא למטה מטה ביותר, ואינו מסייע להעבודה ד"בכל דרכיך דעהו", ובמילא חסר גם בהשלימות דבחי' חי ומדבר [וכפי שרואים בחיי האדם, שכאשר חסרים הענינים שבסוג הדומם הנצרכים לו, כמו בית וכיו"ב – הרי זה משפיע גם על ההבנה והשגה שלו], ואילו כאשר מביאים את הדומם לידי תכלית המכוון שלו – הרי זה פועל עילוי גם בבחי' צומח, חי ומדבר.

וזהו החידוש שיהי' כאשר "עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות"

367

– שאז יהי' "לה' הארץ ומלואה"139 באופן גלוי, וכמ"ש116 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", בכל דבר ובכל מקום, הן בא"י והן בחו"ל, כולל גם בבחי' הדומם, וכמבואר במאמרי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי140 שבכל דבר יהי' נרגש אלקות.

אמנם, הסדר בזה הוא שתחלה צ"ל "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל":

מעלתה המיוחדת של ירושלים היא – כדברי התוס' שכל מי שהי' מגיע לירושלים והי' רואה את הכהנים עוסקים בעבודת ביהמ"ק, ואוכלים קדשי קדשים וכו', הי' הדבר פועל עליו שלימות היראה141 ("יראה שלם", שעל שם זה נקראת בשם "ירושלים"142); ולאחר שהותו ימים אחדים בירושלים, הי' לוקח עמו את שלימות היראה וממשיכה בכל ארץ ישראל.

וזהו "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל" – שלעת"ל תהי' כל א"י באופן כזה, כך, שהנוסעים מחו"ל לא"י יקחו עמהם בחזרתם מא"י לחו"ל את כל הענינים שהנוסעים מא"י לירושלים היו לוקחים בזמן ביהמ"ק.

כב. וע"פ הכלל שהקב"ה אינו רוצה ענין של "חנם"143, "נהמא דכסופא"144, אלא שכל דבר יבוא ע"י יגיעה ("אויסגעהאָרעוועטע"), ו"לפום צערא אגרא"114 – הרי מובן, שכל האמור תלוי בעבודתנו במשך זמן הגלות.

ולכן צריך כל אחד לגלות את הניצוץ האלקי שישנו בדומם שבו ושבסביבתו, ולעשות מחלקו בעולם שיהי' מואר ב"נר מצוה ותורה אור"145.

וכאשר מתנהגים באופן זה בחו"ל – אזי פועלים את קיום היעוד "עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות"; וכאשר מתנהגים באופן זה בא"י – פועלים את קיום היעוד ד"עתידה ירושלים (שלימות היראה) שתתפשט בכל א"י".

וכולם יחד – מרבים אור בעולם, ועי"ז מתמעט החושך, ונרגש

368

הענין ד"אין עוד מלבדו"146, שהוא אמיתית המציאות של כל ענין, וזהו ההכנה לקיום היעוד147 "לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם", אלא יאיר הענין ד"אמת הוי' לעולם"148, כפי שיקויים בפועל ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש149.

* * *

כג. המוזכר לעיל (סי"ט) שכאשר מגביהים דבר מבחי' הדומם שבו, אזי מגביהים את הקומה כולה – קשור גם עם מ"ש לעתיד לבוא "בנהר יעברו ברגל"95, כי: ענין הרגל הוא – שהחיות שבו היא בצמצום, ובפרט בעקב שברגל (חלק הרגל שעל ידו היא ההליכה), שאין בו חיות כלל (כדאיתא באדר"נ150). ועז"נ "בנהר יעברו ברגל" – שדוקא ע"י בחי' רגל, שהו"ע הדומם, יתקיים הענין ד"בנהר יעברו", כמבואר בלקו"ת151 ובדרושים שלאח"ז.

והקדמה לזה ומעין זה צ"ל בזמן הגלות, ע"י מצוות הקשורות עם הליכה ברגל, החל מהענין ד"הוי רץ לדבר מצוה"152, כולל – תקנת רבותינו נשיאינו, שהיו שולחים שלוחים כדי לשמח את בנ"י, שענין זה הוא דבר טוב כל השנה כולה, ועאכו"כ – בהזמן ד"מועדים לשמחה".

ובהתאם לכך, הנה כל אלו שקיימו ענין זה בפועל ממש, בעולם העשי', למטה מעשרה טפחים – יאמרו "לחיים", וימשיכו ענין זה על כל השנה כולה, וילכו "מחיל אל חיל"153, ועד שיבואו מתוך ריקוד ("אַריינטאַנצן") לקיום היעוד154 "שמחת עולם על ראשם".

* * *

כד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הפך ים ליבשה.

* * *

כה. דובר כמ"פ (ונזכר לעיל) ש"התורה כללות ופרטות נאמרה"104, וכך גם בענין חג הפסח, שישנו כפי שהוא בכללות וכפי שהוא בפרטיות:

369

איתא במשנה155: "בכל דור ודור (ורבנו הזקן מוסיף בתניא156: "ובכל יום ויום") חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", והיינו, שישנו החיוב דזכירת יציאת מצרים בכל יום, כפי שמכוונים בברכות קריאת שמע157, ומוסיפים ומדגישים החיוב "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", והיינו, שלא זו בלבד ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"158, דהיינו שיציאת מצרים עצמה היתה בעבר, אלא שכתוצאה מזה אנו בני חורין גם עתה, באופן של סיבה ומסובב, אלא עוד זאת, שזוהי פעולה נמשכת – "בכל יום ויום .. כאילו הוא יצא ממצרים", כמדובר פעם בארוכה159.

וזהו כללות הענין דיצי"מ כפי שהוא במשך השנה; ונוסף לזה ישנו ענין יצי"מ בפרטיות – בימי הפסח.

וחילוק זה מצינו גם בנוגע למצוות: יש מצוות שהם רק "זכר ליציאת מצרים" (ועד שכל המצוות הן "זכר ליציאת מצרים", כמ"ש החינוך160), ויש מצוות שענינם המיוחד והפרטי קשור עם יצי"מ, כמו מצות ההגדה וכו'.

וכן הוא בנוגע לגאולה העתידה – שהתחילה כבר ביצי"מ, כמ"ש115 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שישנו ענין זה כפי שהוא בכללות וכפי שהוא בפרטיות:

ובהקדמה – שבכללות קשור חג הפסח (לא רק עם יצי"מ, אלא) גם עם הגאולה העתידה, כמודגש בברכת "אשר גאלנו" שמברכים בליל הסדר, שמתחילים "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", ומסיימים "כן ה' אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים כו'"161, עד לגאולה העתידה. ובפרטיות יותר – בליל הסדר גופא – חלק ההלל שאומרים לפני האפיקומן שייך ל"בצאת ישראל ממצרים", וחלק ההלל שאומרים לאחרי אכילת האפיקומן – שייך לגאולה העתידה162.

ובפרטיות יותר – ימים ראשונים של חג הפסח שייכים ליצי"מ,

370

וימים אחרונים שייכים לגאולה העתידה163, ובפרט אחרון של פסח, כמודגש בהפטרת היום שמדברת אודות הגאולה העתידה164: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה וגו'", "והיתה מסילה לשאר עמו גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים"165.

וכפתגם רבותינו נשיאינו166, שימים ראשונים דחה"פ וד' הכוסות שבהם שייכים למשה רבינו, וימים אחרונים דחה"פ וד' הכוסות שבהם שייכים למשיח, ושניהם ענין אחד, שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון"167.

וכידוע הקושיא בזה168: איך אפשר לומר ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון", בה בשעה שמשה רבינו הוא משבט לוי, ואילו במשיח כתיב "ויצא חוטר מגזע ישי", שהוא משבט יהודה? – והביאור בזה169, שהענין ד"גואל ראשון הוא גואל אחרון" הוא מצד הנשמה, כך, שנשמה משבט אחד תתלבש בגוף השייך לשבט אחר.

ותוכן הענין באותיות פשוטות – שהכח והסיוע להענין ד"גואל אחרון", קיום היעוד "אראנו נפלאות" ע"י משיח צדקנו, הוא ע"י "גואל ראשון" – יצי"מ.

ובפרטיות יותר – הנה הכח לגאולה העתידה הוא מהימים האחרונים של חג הפסח בפרט, כיון שאז (בשביעי של פסח) הי' הענין דקריעת ים סוף170, שהוא מעין הגילוי דלעתיד לבוא171:

הביאור בהשייכות דקרי"ס להגילוי דלעת"ל – הן בנוגע לביטול והעברת הרע, והן בנוגע לגילוי אלקות172, והביאור במעלת שביעי של

371

פסח שהו"ע של "רשות" ("מה שביעי רשות כו'"19) שלמעלה מחובה, בדוגמת הזמן דלעת"ל, שאין בו "לא זכות ולא חובה"173 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חכ"ב ע' 33; 37-8.

כו. המשך השיחה, שעפ"ז יש לבאר הנהגת רבותינו נשיאינו להדר באכילת מצה שרוי' (ובכל מאכל174) באחש"פ – מעין חג השבועות שבו היו מביאים שתי הלחם175 מחמץ דוקא176, כיון שבמדריגה זו החמץ אינו סתירה לעבודת ה'177, ומעין זה באחש"פ, שאין צורך להזהר כ"כ מחשש חמץ של מצה שרוי', כיון שכבר עברו שבעה ימים בעבודת ההכנה לקבלת התורה בחג השבועות ע"י ספה"ע178 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס179 בלקו"ש שם ע' 30 ואילך.

[ובהקדם ביאור השייכות של חג הפסח לחג השבועות, כמ"ש180 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ופירש רש"י: "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה" – שאין זה סתם קישור ("צוזאַמען-געטשעפּעט") שני ענינים שונים, אלא בהכרח לומר שיצי"מ היא הכנה למ"ת:

הענין דמ"ת הוא – שאז בטלה ה"גזירה" ומחיצה בין העליונים לתחתונים, ובאופן ד"אני המתחיל, שנאמר181 וירד הוי' על הר סיני" (כדאיתא במדרש182).

והענין בזה – בפשטות:

372

כיון שהתורה היא "תורת הוי'", עד ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"183, שלכן היא בבחי' בל"ג וא"ס, כמ"ש184 "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" נשאלת השאלה: איך יכול הנברא, שהוא מוגבל, ללמוד תורה ולהתאחד עמה, ועד כדי כך, שאף שהיתה "נקראת על שמו של הקב"ה .. שנאמר185 בתורת הוי' חפצו", הנה לאחר שלמדה בעיון "נקראת על שמו", ועד שנקראת בשם "תורתו"186 – הרי מן הנמנע הוא שבל"ג יתאחד עם גבול187?

והמענה לזה – שאכן מצד טבע הבריאה הרי זה דבר בלתי אפשרי, אבל מ"ת פעל את ביטול הגזירה, וממילא סרים כל המדידות וההגבלות.

והתחלת ביטול מחיצה זו בטבע – היתה ביצי"מ, כדאיתא במכילתא188: "מתחילה לא הי' עבד יכול לברוח ממצרים .. ועכשיו הוציא ששים ריבוא בני אדם ממצרים", ולא עוד אלא שיצאו "ביד רמה", "בריש גלי"189. והפירוש הפנימי בזה – שאז יצאו בנ"י מכל המדידות וההגבלות, ולא באופן של הילוך מדרגא לדרגא, אלא באופן של דילוג. והיינו, שהנהגת הקב"ה באופן של דילוג – "ופסח גו'"190, למעלה מכל מדידות והגבלות, פעלה ענין זה גם אצל בנ"י למטה.

והיציאה מכל המדידות והגבלות שהיתה ביצי"מ – היתה ההכנה וההתחלה להחיבור דעליונים ותחתונים שנעשה לאח"ז במ"ת. – מ"ת בפועל הי' חמישים יום לאח"ז, אבל ההכנה וההתחלה היתה כבר ביצי"מ.

ונוסף על ההכנה הנ"ל שבאה ע"י הקב"ה, היתה הכנה למ"ת גם מצד עבודת האדם –שזהו ענין ספירת העומר, כמ"ש הר"ן191: "בהגדה .. אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם, לסוף חמישים יום, והיו מונין כו'", שזהו"ע הגעגועים של בנ"י לקבלת התורה, שהתחילו מיד למחרת יצי"מ, ועי"ז היתה להם כבר אז שייכות למ"ת, שכן, הגעגועים של התלמיד לתורת רבו שייכים כבר לקבלת השפע מהרב,

373

וע"ד שמצינו שכאשר "שפתותיו נוטפות מור"192, והיינו, שמתבטל ממציאותו ונעשה "טריד למבלע", אזי נעשה שייך להלימוד.

ובפרט ע"פ פתגם הבעש"ט הידוע193 "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא", ובנדו"ד, כיון שמחשבתן של ישראל היתה כבר באותה שעה "על ההר הזה" – הרי "שם הוא נמצא", על הר סיני, כך, שכבר נתקיים בהם "קרבנו לפני הר סיני" (שעל זה לבד אומרים "דיינו")194, וכבר זכו גם לקבלת התורה.

ובענין זה גופא ניתוסף שלימות לאחרי שבעה ימים:

הסדר בכללות בעבודת ה' הוא – שכאשר עוברים כל ימות השבוע, והנהגת האדם היא כדבעי כו', הרי זו הוכחה שעבודתו היא בשלימות.

והענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן195 מה שאומרים בכל שבוע "היום יום ראשון", דלכאורה "הרי כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה, וא"כ איך אומרים היום יום ראשון" – כי, כל שבוע הוא ענין בפ"ע ("אָפּגעשלאָסן פאַר זיך"), ולכן "כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו (יום א' שלפניו, עד – כמו) יום א' של ששת ימי בראשית".

ולכן, כאשר עוברים שבעה ימים, ובלשון הרשב"א196: "היקף שלם" של שבעה ימים, ועדיין הנהגת האדם היא כדבעי – אזי יכול הוא להיות בטוח שעבד עבודתו כדבעי, הן בעניני יום א', הן בעניני יום ב' וכו', אשר "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"197, ועד להענין ד"מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה"198.

ועד"ז בנדו"ד: אף שהתחלת הגעגועים לקבלת התורה היתה מיד ביום הראשון לאחר יצי"מ, הרי עדיין אין ראי' בנוגע למעמד ומצב לאחר שיעברו שבעה ימים שלמים; ורק באחרון של פסח, לאחרי שעברו שבעה ימים שלמים, ובנ"י נמצאים עדיין באותה תנועה שהיא מעין קבלת התורה – אזי יודעים שישנה קבלת התורה בשלימות].

כז. ויש להוסיף, שבענין זה ישנו דבר פלא:

בכלל, הרי כל דין בשו"ע רבנו הזקן הוא מדוייק199. ולכן מצינו

374

ב"סדר ברכות הנהנין" (הנדפס בסידור), שביחס למאכלים שונים, נוקט רבנו הזקן לשונות שבהם נקראו מאכלים אלו במדינתו בימיו, כיון שאינו ברור כיצד לכתוב שמותיהם של מאכלים אלו בלשון הקודש.

ועפ"ז, בתשובה אודות מצה שרוי'81, כשמביא דוגמא למאכל הנעשה ממצה שרוי' – הי' לו לכתוב תיבת "קניידלאַך" [מלשון "קנייטן" (לישה)], כמנהג בית הרב, ועד"ז כל אלו הנזהרים בשרוי', שאוכלים "קניידלאַך" באחש"פ.

אבל רבנו הזקן אינו משתמש בלשון "קניידלאַך", אלא כותב "עיגולים", כי ע"פ רוב ה"קניידלאַך" הם עגולים.

ויש לבאר את הקשר דמצה שרוי' לענין העיגולים:

מבואר בכ"מ200, שענינו של "עיגול" הוא – שאין לו ראש וסוף, ולכן לגביו הכל בשוה. וכטבעו של עיגול אמיתי, שכיון שעומד תמיד על נקודה אחת בלבד, אינו יכול לעמוד במקום אחד, אלא מתגלגל תמיד ממקום למקום, ועי"ז נעשה הראש סוף והסוף ראש.

וזהו ג"כ תוכן הענין דמ"ת (ששייך לענין אכילת מצה שרוי' באחש"פ, כנ"ל) – ביטול הגזירה שבין העליונים לתחתונים, שעי"ז נעשה הראש סוף והסוף ראש.

ונקודת הענין – שדוקא בעיגולים ישנו הענין דבלי גבול, כי, ביושר לא שייך ענין הבל"ג, שהרי כל קו – ארוך ככל שיהי' – יש בו הגבלה, ועד שאפילו המרחק מהארץ לרקיע ובין רקיע לרקיע יש בו הגבלה – "מהלך ת"ק שנה"201; והענין היחיד שהוא דוגמא על בל"ג – הוא ענין העיגולים, שכן, אף שבפועל גם העיגול הוא בהגבלה (ואילו אמיתית ענין הבל"ג הוא בחיק הבורא ית' בלבד), הרי יש בו עכ"פ השתקפות ("אָפּשפּיגלונג") של ענין הבל"ג, כיון שמתגלגל תמיד ללא הפסק.

וענין זה הוא בדוגמת ענין השיר (ניגון) – כידוע מ"ש רבנו הזקן בלקו"ת202 שבתיבת "שיר" ישנם שני פירושים: (א) טבעת עגולה, כלשון המשנה203 "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר". (ב) לשון ניגון, כי גם ניגון אמיתי הוא באופן של עיגול, שכאשר באים לסופו חוזרים עוה"פ לראשו, ועוד ביתר שאת וביתר עוז.

375

וזהו ג"כ תוכן ענינה של שירת הים – ביטול כל ההגבלות דראש וסוף, עד ש"ראתה שפחה על הים כו'"204.

וע"י התורה אפשר לפעול ענין זה מדי יום ביומו, שהרי זהו כללות ענין מ"ת – שהראש נעשה סוף והסוף נעשה ראש, בלי הגבלות כלל. ועי"ז נעשה הענין ד"צדיק מושל (ב)יראת אלקים"205, וכמארז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"52, "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"206.

והתחלת ענין זה באופן של נקודה – הי' ביציאת מצרים, ובגלוי – בשעת קריעת ים סוף, ולולא גרם החטא – היתה כבר אז גאולה אמיתית, כך, שממעמדם ומצבם בקרי"ס היו באים להיעוד "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך"207, ב"ארץ טובה ורחבה"208, ע"י משה רבינו, שכל עניניו הם נצחיים209; ובפועל יקויים ענין זה לעת"ל, כאשר "והיתה מסילה לשאר עמו גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים", אפילו בנוגע לאלו הנמצאים ב"איי הים"164, בחצי כדור התחתון, בביאת משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

כח. דובר כמ"פ (וכבר נדפס210) אודות מנהג רבותינו נשיאינו בענין שתיית ד' כוסות באחש"פ.

ויש לזה מקור במדרשי רז"ל211 – שהרי ד' הכוסות דליל הסדר הם כנגד ד' לשונות של גאולה (או כנגד ד' כוסות שנזכרו בחלומו של שר המשקים אודות כוס פרעה)212, וענין זה מצינו במדרשי חז"ל גם בנוגע לגאולה העתידה213. ועל יסוד זה הוא המנהג לשתות ד' כוסות באחש"פ, ובפרט – בסעודה שנקראת סעודת משיח210. אלא שד' כוסות אלו הם "רשות" בערך לד' הכוסות של ליל הסדר שהם חובה.

ואין בזה שאלה משום "בל תוסיף", כיון ששתיית ד' כוסות אלו היא ביום ולא בלילה, ואינה בשייכות לאמירת ההגדה.

376

ואם עדיין יש למישהו קושיא בדבר – הרי כיון שעומדים אנו קרוב לביאת המשיח, וביום שלפנ"ז יבוא אליהו הנביא ויתרץ את כל הקושיות – יתרץ אליהו הנביא גם קושיא זו (אם ישנה בכלל קושיא).

ובכן, ישתו עתה ד' כוסות, ובשמחה וטוב לבב.

* * *

כט. בנוגע לחג הפסח, ישנו הענין שאומרים בהתחלת הפסח – בליל הסדר: "רבן גמליאל הי' אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח מצה ומרור". ואיתא במפרשים214 שהכוונה בזה היא שלא יצא ידי חובתו כראוי.

והנה, שלשה ענינים אלו, כפי שהם בנוגע לפועל ובגשמיות, חלוקים הם זה מזה: מצה – חיובה מן התורה גם בזמן הזה; מרור – חיובו בזמן הזה מדרבנן בלבד74; ואילו פסח – לא שייך כלל בזמן הזה (ואדרבה: המקריב קרבן פסח בזמן הזה עובר על כו"כ איסורים).

וכיון שג' ענינים אלו ישנם גם ברוחניות הענינים (כדלקמן) – הרי יש צורך לדעת ולהבין את מהותם של ענינים אלו (בלשון ההגדה: "על שום מה") גם ברוחניות, ובהבנה זו תלוי הענין ד"יצא ידי חובתו" דפסח ויצי"מ כדבעי; וכיון שיצי"מ ענינה יציאה מעבדות לחירות, שאז נעשה האדם מציאות בפני עצמו (שהרי עבד אינו מציאות בפ"ע), נמצא, שב"יצא ידי חובתו" דפסח תלוי קיום ישראל בכל מקום ובכל זמן, הן קיומם בשלימות בתור אומה, והן קיומו של כאו"א מישראל בפ"ע.

ולכאורה צריך ביאור:

א) מדוע נוגעים דוקא שלשה ענינים אלו לקיום הענין דיצי"מ כדבעי?

ב) ע"פ הידוע שמכל ענין שבתורה [שהיא "תורת אמת" – שענין האמת הוא ללא שינויים וללא פשרות, ו"תורת חיים" – תורה שיוצרת את החיים, וחיים הראויים לשמם, לא רק ש"אוכל ושותה ומטייל"215, שענינים אלו ישנם גם בבהמה216] יש ללמוד הוראות להנהגה בחיי היום-יום – מהי ההוראה לכאו"א מישראל בחיי היום-יום (לא רק בחג הפסח, אלא גם בימות החול) מהענין ד"כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו"?

377

ל. ונקודת הביאור בזה217 – שכל הענינים שבחיי כאו"א מישראל נחלקים לג' סוגים, שהם בהתאם לג' הענינים דפסח מצה ומרור.

ובהקדמה – שכל הענינים שבתורה ישנם בכל העולמות ובכל הדרגות והשלבים כו', והמדובר עתה הוא אודות משמעותם של ענינים אלו כפשוטם.

ובכן: מצה כפשוטה – הוא ענין הלחם; מרור כפשוטו – הוא ירקות, שזהו"ע הלפתן, ללפת בו את הלחם; והפסח כפשוטו – הוא בשר, וצריך להיות "נאכל על השובע"218, ודרך גדולה219, שהו"ע ההרחבה ("ברייטקייט").

וג' ענינים אלו ישנם גם בחיי האדם בכל פרטי עניניו – הן בעניניו הגשמיים, מזון לבוש ובית, והן בעניניו הרוחניים, שהו"ע השכל:

לחם – מורה על ענינים המוכרחים לחיי האדם, כדאיתא בגמרא220 "לחם שאלו כהוגן" ("שאי אפשר להיות בלא לחם").

בשר – מורה על ענינים שהם בבחי' מותרות ("דרך גדולה"), שלכן "בשר שאלו שלא כהוגן"221. ואף שמובן שלבנ"י מגיע גם בשר – שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"222 (או כהלשון: "כל ישראל מלכים הם"223) – הרי התביעה והדרישה לקבל זאת היא "שלא כהוגן".

ירקות – מורה על ענינים שאינם מוכרחים ממש, אבל הם מוסיפים טעם בלחם (עניני האדם המוכרחים), שהרי אין אוכלים לחם כמות שהוא ("טרוקענערהייט"), כך, שזהו ממוצע בין לחם לבשר.

לא. וענין זה – אם צריך ליתן רק פת לחם, או גם בשר (שהו"ע ההרחבה) – תלוי בחילוקי הזמנים:

בזמן שביהמ"ק הי' קיים היו כל הענינים דמצה מרור ופסח מן התורה – כי, בזמן ביהמ"ק הי' גילוי אלקות, ולא היו חטאים כלל (שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו"224, ומזה מובן שכל זמן שבנ"י היו עדיין בא"י, לא הי' הענין ד"חטאינו"), וכל עניני אלקות היו בהתפשטות

378

ובהרחבה כו', ולכן הי' אפשר לתת לבנ"י הרחבה גם בגשמיות, כי, מצד ההרחבה בעניני אלקות כו', הי' בכחם להפכם ולעשות מהם רוחניות.

ועפ"ז יובן מאמר הירושלמי225 "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל" – אף שלכאורה הרי זהו היפך הענין ד"קדש עצמך במותר לך"226 – כי, מדובר אודות מי שביהמ"ק הפרטי שלו בנוי, ומקריב מחלבו ודמו – שהו"ע ההנאה והתענוג, כדאיתא בגמרא227 שע"י ענין התענוג ניתוסף בשומן כפשוטו (וכן הסכימו הרופאים) – כבש בבוקר וכבש בין הערביים (כדלקמן סל"ב), ואז, הנה לא זו בלבד שמותר לו ליהנות מהעולם הזה, אלא שהוא ראוי ומוכשר לקחת את עניני העולם וליהנות מהם, ועד שאם אינו עושה כן – עתיד ליתן את הדין.

וכהסיפור228 אודות אחד מחסידי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, זקנו של רבנו נשיאנו, ששאלוהו אודות רבו אדמו"ר מהר"ש שהנהגתו היתה בהתרחבות, ועד שכלי תשמישו היו של זהב כו' – מדוע נוהג כן, והרי ענינים אלו הם מותרות, ובאפשרותו להשתמש בכלי כסף וכלי נחושת, או בכלים פחותים עוד יותר? והשיב להם: כיון שנברא זהב בעולם, הרי זה בודאי בשביל ישראל, כמו כל הבריאה, כמארז"ל86 "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית". ובכן, כאשר ישנו מישהו שבכחו לנצל את הזהב לעניני קדושה (כיון שבודאי שאינו שייך לענינים של פניות כו', ולא בגלל שהוא אומר כן, אלא כן היא האמת, והכל מודים בכך) – עליו לעשות זאת!

ועד"ז בנוגע לזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז היתה הנהגת כללות עם ישראל בדרך התורה והמצוות, וכמ"ש229 "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" – הנה לא זו בלבד שהיתה אפשרות לענין ההרחבה, אלא שהי' בזה מצוה, כמסופר בתנ"ך230, שכאשר הביאו לשלמה המלך זהב ואבנים יקרות כו', השתמש בהם לעניני קדושה, ולצורך הפצת עניני "נר מצוה ותורה אור"145.

ולכן, בזמן שביהמ"ק הי' קיים, הי' גם הפסח מדאורייתא, ועאכו"כ – מרור ומצה.

אך כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ופסק ענין ההרחבה ברוחניות – אזי פשוט שאין מקום להרחבה בגשמיות, כי הרחבה

379

בגשמיות עלולה להביא למעמד ומצב ד"וישמן ישורון ויבעט"231, אלא צריך לקיים הציווי "קדש עצמך במותר לך", ומי שאינו מקיים זאת, הנה ה"מותר לך" עלול להסירו מן הדרך רח"ל.

ולכן, קרבן פסח (שהו"ע המותרות) אינו שייך בזמן הגלות; משא"כ מצה – גם בזמן הגלות היא מן התורה, כיון שזהו דבר המוכרח לחיי האדם (כנ"ל).

אך באו חכמים – שהם מתחשבים עם מצבם של בנ"י בגלות – וטענו שאי אפשר להסתפק באכילת לחם בלבד, אלא יש צורך גם בלפתן, והם מבטיחים שהלפתן לא יסיר את בנ"י מן הדרך; ועי"ז פעלו שגם בזמן הגלות ישנו ענין הלפתן.

וענין זה הוא בכחם של חכמים, כדברי חז"ל232 שב"ד של מעלה שואלים אצל ב"ד של מטה כו', ובלשון הידוע233: "נצחוני בני נצחוני".

אבל אעפ"כ, צריך לדעת שענין זה הוא בבחינת "מרור", שהו"ע המרירות. והיינו, שאף שחכמים פעלו שיהי' גם ענין הלפתן, מ"מ יש צורך ביגיעה על זה. – בנוגע ללחם בלבד, הרי ישנו הפס"ד "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"234; אבל בנוגע ללפתן, שהוא ענין שניתוסף ע"י חכמים – על זה צריך כאו"א להתייגע בעצמו.

לב. ההוראה מהאמור:

כאשר אדם עושה מגופו ונפשו הבהמית "היכל ה'"235 בפועל – עי"ז שמתחיל את היום אך ורק בהקרבת "תמיד של שחר" (וההכנות לזה), שתמיד הוא קרבן עולה, שכולו לה' (ולא חלקו לה' וחלקו להאדם, שאין זה סדר עבור התחלת היום) – אזי יכול להיות לאח"ז גם ענין השלמים, שבהם יש חלק גם עבורו, ועד לענינים כמו מעשר שני, שכולו לבעלים.

ועד"ז גם בנוגע לסיום וסך-הכל של היום, "בין הערביים" (ובעבודה – הרי זה בזמן קריאת שמע שעל המטה) – שאז צריך להקריב עוה"פ קרבן תמיד, קרבן עולה שכולו לה'.

ודוקא כאשר ההנהגה היא באופן כזה – אזי האדם מסור כולו ונעשה עבד להקב"ה; ואז, הנה אף שבינתיים (בין שני קרבנות התמיד)

380

עוסק הוא בענינים אחרים, ענינים שגם לו יש הנאה מהם, מ"מ, כיון שפעל בעצמו להיות עבד ה', הרי "מה שקנה עבד קנה רבו"6, כך, שכל עניניו קשורים עם הקב"ה.

וכאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של "היכל ה'" – אזי פועל שהקב"ה מקיים את הבטחתו "ונתתי גשמיכם בעתם"17, ומעניק לו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"18 גם את ענין הפסח ש"נאכל על השובע", שזהו"ע ההרחבה בגשמיות.

אבל מי שחסר אצלו הענין ד"היכל ה'" בכל יום ויום – עליו להישמר מעניני התרחבות והתפשטות, ועד שלגביו הרי זה ענין של איסור. אמנם לא תובעים ממנו שיסתפק ב"לחם צר ומים לחץ"236, אלא נותנים לו גם "לפתן"; אבל התרחבות – אינה דבר הרצוי.

לג. ונקודת הדברים בנוגע לעבודה הרוחנית:

אימתי יוצא האדם י"ח הפסח כדבעי, ומתקיים בו אמיתית הענין דיצי"מ (היציאה מ"ערות הארץ"237, ביטול מציאותו בתור "עבד פרעה" והפיכתו ל"עבד ה'"15) כדבעי – דוקא כאשר יש אצלו הענין ד"קרבן תמיד", שמוסר עצמו לגמרי להקב"ה.

וכפי שהי' ביצי"מ בפעם הראשונה:

בהיות בנ"י במצרים – לא הי' להם אלא מצה בלבד (כמ"ש האבן עזרא238 שהמצה היא המאכל שהמצרים היו מאכילים את בנ"י במצרים), שמורה על הענינים המוכרחים לאדם בלבד; ואם רצו יותר מזה – היו צריכים ליגיעה כו'.

אמנם, כשפעלו בנ"י בעצמם (עוד בהיותם במצרים) את הענין ד"משכו וקחו גו'"239, ועמדו בתנועה של מס"נ, מבלי להתפעל מכל העולם שסביבם כו'240 – הנה עי"ז פעלו את ענין הגאולה, ונעשו עבדי ה', ועי"ז המשיכו גם את ענין הרחבות, שהו"ע הפסח, כנ"ל.

לד. מהאמור לעיל יש ללמוד דוגמא גם לגבי ענין שהתרחש לאחרונה (שהרי בנוגע לכל ענין שמתרחש משתדלים למצוא דוגמא לזה

381

בתורה) – ה"רעש" בנוגע לענין ה"דייעלאָג"241, שגם על זה יש הוראה בתורה, מהענין הנ"ל:

ה"דייעלאָג" הראשון שהתקיים אצל בנ"י – הי' בזמן יציאת מצרים, כמסופר במדרשי רז"ל242 שכאשר בנ"י לקחו את השה, שהי' הע"ז של מצרים, וקשרוהו לכרעי מטתם, באו אליהם המצרים ב"דייעלאָג"... ושאלו אותם: למה זה לכם? והשיבו להם בנ"י בקצרה – שהם עומדים לשחוט את הע"ז שלהם, והקב"ה עומד להוציא את בנ"י ממצרים.

"דייעלאָג" כזה – כשיש ליהודי התוקף והעוז לומר בגלוי שהוא עומד לשחוט את הע"ז של המצרים – מותר ע"פ תורה ואכן נמצא בתורה!...

ויש להוסיף, שתוקף זה הי' אצל כאו"א מישראל – שהרי כל משפחה היתה מחוייבת בקרבן פסח, כך, שכאו"א מישראל הי' מחוייב להשיב על "דייעלאָג" זה בעצמו, מבלי למסור תפקיד זה ל"רב"... (שאין זה דבר טוב, מצד כו"כ טעמים).

ועד כדי כך, שאפילו הבן "שאינו יודע לשאול" – וכן אביו, שמן הסתם גם הוא בערכו של הבן (שהרי בדרך כלל הבן הוא בערך לאביו), וביכלתו לפתוח לו רק "פתח" קטן ("את פתח לו") – גם הוא צריך לדעת, שכאשר גוי שואל, צריך לומר לו את הענין כפשוטו, שעומדים לשחוט את הע"ז של הגויים!...

וע"י הנהגה זו – פסקו בנ"י מלהיות "עבדי פרעה", ונעשו "עבדי ה'".

לה. ונחזור לעניננו, שכאשר ישנו קרבן תמיד של שחר (בהתחלת היום) ותמיד של בין הערביים (בסוף היום) – אזי ישנה נתינת מקום גם לקרבן שלמים, עד למעשר שני (וכיו"ב) שכולו לבעלים; משא"כ מי שאינו מתנהג כן – אי אפשר שיהי' אצלו ענינים אלו.

אבל מרור ומצה – ישנם תמיד עבור כאו"א מישראל, כי, "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני", והקב"ה מבטיח לתת זאת, ונותן זאת בסבר פנים יפות,

וכיון שהקב"ה נותן זאת בסבר פנים יפות – נעשית גם המצה

382

ענין של חירות (שלכן צ"ל אכילת מצה בהסיבה, שמורה על ענין החירות), כי, אף שהמצה כשלעצמה היא דבר המוכרח (כנ"ל ס"ל), מ"מ, כיון שהוא מקבל את המצה מידו המלאה והפתוחה של הקב"ה (ולא מ"שר המדינה", שאינו אלא "כגרזן ביד החוצב בו"243), נעשית אצלו גם המצה באופן של חירות,

והמצה נעשית "דם ובשר כבשרו", וממשיכה בו אמונה (כמבואר בענין "אין התינוק יודע לקרות אבא כו' עד שיטעום כו'"244),

וזכות האמונה נמשכת בלימוד התורה וקיום המצוות, וב"בני חיי ומזוני", וכיון שהם באים ע"י אמונה, הרי הם באופן ד"רויחי", למטה מעשרה טפחים.

* * *

לו. דובר לעיל (סכ"ה) שבחג הפסח ישנו הן הענין דגאולת מצרים והן הענין דגאולה העתידה: בכללות – חלקו הראשון של הסדר מורה על גאולת מצרים, וחלקו השני של הסדר מורה על הגאולה העתידה (ולכן אומרים אז "שפוך חמתך אל הגוים גו'"245, שענין זה יהי' בגאולה העתידה). ובכללות עוד יותר – ימים ראשונים של חג הפסח הם ימי משה, הקשורים עם יצי"מ; וימים אחרונים דחג הפסח קשורים עם משיח והגאולה העתידה, כפי שאומרים בהפטרת אחש"פ: "ויצא חוטר מגזע ישי גו' והניף ידו גו' והיתה מסילה גו'"163.

והנה, בחלק דליל הסדר הקשור עם יצי"מ, ישנו "אַ געשמאַקער ענין" בנגלה דתורה, שיש ללמוד ממנו גם ענין בעבודה:

המשך השיחה – ביאור מחלוקת ב"ש וב"ה155 בענין זמן אמירת המזמור246 "בצאת ישראל ממצרים", שלדעת ב"ה אמירתו היא קודם אכילת הפסח, ולדעת ב"ש אחר אכילת הפסח (ואין לומר שהטעם דב"ש הוא לפי שנתינת הרשות ליצי"מ היתה בחצות, שהרי לא מצינו שאמירת הלל צ"ל אחר חצות דוקא247) – לשיטתם בכ"מ בש"ס, שלדעת ב"ש "אזלינן בתר בכח" ולדעת ב"ה "אזלינן בתר בפועל"248,

383

– ולדוגמא: (א) "חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה, ב"ש אומרים משיהרהר249 (או250: משיחרחר251), ב"ה אומרים משירסק"252, (ב) "באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש, ב"ה אומרים בחמשה עשר בו"253, (ג) אופן הדלקת נרות חנוכה – לדעת ב"ש "כנגד ימים הנכנסין" ולדעת ב"ה "כנגד ימים היוצאין"254, (ד) סוף זמן ק"ש של ערבית – לרבי אליעזר (מתלמידי ב"ש255) "עד סוף האשמורה הראשונה", ולרבן גמליאל וחכמים (כשיטת ב"ה256) "עד שיעלה עמוד השחר"257, (ה) "ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח"כ נבראת הארץ .. וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים"258 (שלדעת ב"ש השמים הם "תחלה" במעלה וחשיבות, כי גם ישראל והתורה259 (שהם תכלית הבריאה) היו תחלה בכח בשמים260); ובכל אחד ממחלוקות אלו ישנו חידוש לגבי שאר המחלוקות, ומטעם זה הוצרכו ליכתב כולם261

ובנדו"ד: כיון שיצי"מ היתה בזכות דם פסח262, נפעל כבר אז בכח הענין דיצי"מ, ולכן לדעת ב"ש אומרים אז "בצאת ישראל ממצרים"; וכשם שביצי"מ ההלכה היא כב"ה ש"אזלינן בתר בפועל", כן הוא בענין "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"115, שאין מסתפקים בהגאולה

384

שבכח263, אלא תובעים שתהי' הגאולה בפועל264 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס265 בלקו"ש ח"ו ע' 69 ואילך.

* * *

לז. כיון שנמצאים כאן התלמידים שהגיעו מארץ ישראל266 – יאמרו "לחיים", ומתוך קבלה טובה [שהרי נוסף לכך שכאו"א מהם "מושבע ועומד מהר סיני"267, צריך הדבר להיות גם מרצונם הטוב, שעי"ז תתבטל ה"מודעא רבה לאורייתא"268] – להוסיף בשקידה והתמדה בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ובקיום המצוות בהידור, ובכל הענינים הנחוצים.

[לאחר שאמרו "לחיים", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

השייכות של ענין זה לחג הפסח היא – ע"פ המדובר לעיל (סכ"ו) שמלשון הכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", משמע, שיצי"מ עצמה נחשבת כבר לענין של מ"ת.

אמנם, כיון שהתורה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"184, הרי מובן שתמיד אפשר להוסיף יותר בלימוד התורה (ולכן מברכים על לימוד התורה בכל יום מחדש, כי בכל יום צ"ל הוספה בלימוד התורה), ובבוא "זמן מתן תורתנו" הבעל"ט, יהי' לימוד התורה באופן נעלה יותר.

וכשם שלפני חג השבועות הראשון היתה ההכנה למ"ת (כנ"ל סכ"ו) – כן הוא גם עתה (כמ"ש269 "והימים האלה נזכרים ונעשים"), שבימי ההכנה לחג השבועות יש לקבל החלטה להוסיף בלימוד התורה. וההחלטות שמקבלים בימים אלה – הם בתוספות סיוע לגבי ההחלטות שבכל ימות השנה.

ובפרט בנוגע לאלו שיש להם סיוע מיוחד לזה – שהרי ההיתר

385

היחיד עבורם לצאת מא"י לחו"ל הוא לצורך לימוד התורה270, ובמילא נעשית אצלם מציאות חדשה בכחות הנפש באופן נעלה יותר מאשר בבן חו"ל.

ועליהם להשתדל ולהשפיע ענין זה גם בסביבתם – לכל לראש על שאר בני הישיבה, וגם על ראשי הישיבות והמשפיעים והמשגיחים, ובפרט על אלו שבקו ד"זבולון" שהם המחזיקים את אלו שבקו ד"יששכר", שכאו"א מהם יעשה את מלאכתו באמונה ובשלימות, ומתוך שמחה וטוב לבב, וכל זה – מתוך הצלחה רבה ומופלגה.

ויזכו – בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, והרי הענין דקבלת התורה ישנו באמירת ברכת התורה בכל יום, ועאכו"כ בימי ספירת העומר, שהם ימי הכנה למתן תורה.

* * *

לח. דובר כמ"פ271, שחג הפסח הראשון הי' בזכות הנשים, כדאיתא בגמרא272 "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", כיון שהעמידו דור ש"הם הכירוהו תחלה".

ומכאן הוראה בכל דור ודור:

הרי אנו מצפים ומקווים לביאת המשיח בכל יום, וכפי שאומרים בנוסח "אני מאמין" – "אני מאמין .. בכל יום שיבוא". ובכן, יש לדעת ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכשם שיצי"מ היתה "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור", כך תהי' ביאת המשיח בזכות נשים צדקניות שבכל דור ודור273, עי"ז שימלאו את עיקר תפקידן – להעמיד דור ש"הם הכירוהו תחלה",

וכידוע הפירוש בזה – שהכירוהו מכבר, עוד בהיותם במצרים,

– וכמובן גם מהפירוש הפשוט שהכירוהו לפני שאר בנ"י, שהרי כדי להכירו עתה, היו צריכים לראותו מקודם274. ועד שיש מקשים: מהו גודל החידוש ש"הכירוהו תחלה" בקרי"ס, מאחר שכבר ראוהו בהיותם במצרים –

וזכו לזה ע"י החינוך שקיבלו מה"נשים צדקניות", שמבלי הבט על המעמד ומצב שנמצאו בו באותה שעה, חינכו את ילדיהם באופן שיהי'

386

אצלם גילוי אלקות, מעין הגילוי שהי' לאח"ז בשעת קרי"ס; ועד"ז צ"ל בכל דור ודור – להעמיד דור שיקויים בו "הם הכירוהו תחלה".

וככל סיפורי התורה, שהם גם נתינת כח והבטחה – הנה גם בנדו"ד נותנת התורה את הכח על זה, ומבטיחה שהדבר הוא בידי הנשים והבנות שבדור הזה (אף שכמובן צריכים לדעת שהדבר תלוי בעבודה) – לחנך את ילדיהן, ולהשפיע גם על עצמן, וגם על האב וראש הבית, שבכל מקום שיפנו ("וואו מ'וועט זיך אַ קער טאָן") – יראו תחלה אלקות, ורק לאח"ז – את הדבר הגשמי שהאלקות מלובשת בו.

ואף שלכאורה יש מקום לטעון: איך אפשר לדרוש שיגדלו ילדים שיראו אלקות, הלוואי שיהודי זקן יאחז במדריגה זו!... – הנה המענה על זה, ש"כבר הי' לעולמים"275 בזמן קריעת ים סוף, ש"הם (הילדים) הכירוהו תחלה", ואף שהיו שם "ראשי סנהדראות" וכו' וכו', הנה לא בהם התקיים הענין ד"הכירוהו תחלה", אלא בילדי ישראל דוקא.

ואם הדברים אמורים בנוגע לילדים שגדלו והתחנכו מתוך עוני – עאכו"כ כשנמצאים בזמן שבו יכולים לחנך את הילדים מתוך הרחבה, וללא טרדות (והלוואי לא היו גוררים ומביאים על עצמם טרדות לחינם!...), וקיום הענין ד"בחומר ובלבנים"276 יכול להיות ברוחניות, "בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא"277, וע"י היגיעה בתורה יפעלו את כל הבירורים שנפעלו במצרים ע"י עבודה קשה בפועל.

וכך מעמידים בזמן כזה דור של "זרע ברך הוי'"278 – דור שמברך וממשיך את שם הוי' "מן העולם ועד העולם"279, ועי"ז מברך וממשיך גם להגדולים, כמ"ש280 "יברך גו' הקטנים עם הגדולים".

ולכל לראש – שהנשים יצליחו בעבודתן, ויזכו לרוב נחת מילדיהן, ובקרוב ממש –"בעצם היום הזה"281 – נלך לקראת משיח צדקנו, "ביד רמה"189.

* * *

לט. נהוג בכל פעם שמדברים ביחס לענין הגאולה להזכיר את אלו הזקוקים בעיקר לענין הגאולה.

387

וע"ד שמצינו שנקל יותר להגיע להרגש המרירות כאשר נמצאים במצב של מרירות מצד עניני הגוף, וכהלשון בזה282: "כשנזכר העני ואביון על רוב דוחקו .. יבכה במר נפשו תיכף כו'", ועד"ז בנדו"ד, שאלו שנמצאים במצב שזקוקים יותר לענין הגאולה, יש להם יותר געגועים לגאולה, והרי הגעגועים למשיח הם הפועלים את ביאת המשיח, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר283, שכאשר ידברו אודות משיח, אזי יפעלו את ביאתו בפועל.

והכוונה בזה – בנוגע לאלו שנמצאים במיצר ושבי' כפשוטו, ובפרט אחינו בנ"י הנמצאים במדינה ההיא, ששם היתה התייסדות תורת החסידות, והרי מובן גודל הגעגועים שלהם לביאת המשיח, ובזכותם – נזכה כולנו לקרב ולזרז את הגאולה.

ויה"ר שיוציאם הקב"ה מן המיצר אל המרחב כפשוטו, ויוכלו לגדל את בניהם ובנותיהם לתורה, לחופה ולמעשים טובים, ונלך כולנו לארצנו הקדושה ע"י משיח צדקנו, "ושמחת עולם על ראשם"154.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

מ. לפני הסיום – יש להזכיר ענין נוסף:

בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ו) אודות הנהגת רבותינו נשיאינו להדר באכילת מצה שרוי' באחש"פ, שהנהגה זו באה להורות שראויים כבר לקרבן שתי הלחם שמביאים בחג השבועות, ולכן לא זו בלבד ש"המיקל .. לא הפסיד", אלא שנהגו להדר באכילת מצה שרוי' (כנ"ל בארוכה) – שאלו אותי: הרי באחש"פ אוכלים רק מצה שרוי', משא"כ שתי הלחם דחג השבועות צריכים להיות חמץ ממש.

ובכן, בענין זה מצינו דבר פלא:

המשך השיחה – אודות פס"ד רבנו הזקן284 בשו"ע285 "מי שנמשכה סעודתו במוצאי יו"ט האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים286, מותר

388

לאכול חמץ בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל" (ועכצ"ל דקאי קודם בהמ"ז, שהרי לאחר בהמ"ז אסור לאכול קודם הבדלה287) – נכלל בשיחה המוגהת דלעיל סכ"ו (לקו"ש שם ע' 36).

[ובסיום הענין אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

לא רציתי לומר ענין זה קודם לכן, כי אילו הייתי אומר זאת – היו מזמינים אותי לנהוג כן בפועל, ולא ראיתי הנהגה זו אצל רבותינו נשיאינו; אבל ע"פ דין – מותר לאכול חמץ "כסעודת שלמה בשעתו"288 קודם ברכת המזון, ומתוך שמחה וטוב לבב.

[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א להנאספים שיחיו בידו הק' מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______  ______

1) ראה גם תו"מ חמ"א ע' 90. וש"נ.

2) פ' ראה טז, יד.

3) ראה גם לעיל ע' 193. וש"נ.

4) ע"פ ס' שופטים כ, יא. וראה חגיגה כו, א. ירושלמי שם פ"ג ה"ו.

5) ראה סה"מ קונטרסים ח"א קיד, ב (נעתק ב"היום יום" כב שבט). וראה גם מכתב ער"ח סיון שנה זו (אג"ק חכ"ד ס"ע שמא).

6) זח"ב קסא, ריש ע"ב.

7) ישעי' יד, יד. וראה של"ה ג, רע"א. ועוד.

8) רפל"ב.

9) קדושים יט, יח.

10) ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 71. וש"נ.

11) ראה תו"מ חל"ד ע' 222. וש"נ.

12) ראה קה"ר פ"א, יג. פ"ג, יו"ד. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי שרה. ועוד.

13) ישעי' מז, ח-יו"ד. צפני' ב, טו.

14) מו"נ ח"ב פ"מ. וראה הל' דעות רפ"ו.

15) ראה לעיל ע' 271. וש"נ.

16) פסחים פח, ב. וש"נ.

17) ר"פ בחוקותי.

18) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.

19) פסחים קכ, א.

20) קדושת לוי עה"פ בא יב, כז.

21) קידושין לה, א. וש"נ.

22) ואתחנן ו, ד.

23) ברכות ו, א.

24) דברי הימים-א יז, כא.

25) בא יב, לט ובפרש"י.

26) ירמי' ב, ב.

27) נוסח הגש"פ פיסקא "פסח שהיו".

28) ראה מכילתא ופרש"י בא שם, יג ובת"א שם. שם, כג-כז ובת"א והראב"ע שם.

29) שם, כז.

30) נוסח הגש"פ פיסקא "והיא שעמדה".

31) ראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. מהרי"ל – הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא ע' 153. שו"ע אדה"ז או"ח סוסק"פ. סתל"ב סי"א. סתנ"ב ס"ד. סתצ"ד סט"ז. ועוד.

32) נח ח, כא.

33) ראה זח"א קעט א-ב.

34) ר"פ נצבים.

35) וירא יח, יט.

36) ראה סה"מ תרפ"ט ע' 90, ובהנסמן שם בהערה 41.

37) ראה לעיל ע' 118 בשוה"ג. וש"נ.

38) דברים א, יג.

39) איוב יא, יב.

40) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ע' תכ. וראה גם שיחת אחש"פ תשכ"ה סל"ד (תו"מ חמ"ג ע' 226). וש"נ.

41) סוכה נב, ריש ע"ב. וש"נ.

42) ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.

43) או"ת אות קלד (מה, ד).

44) פרש"י וארא ט, כט. בא יב, א.

45) פיסקא "ויוציאנו".

46) ע"פ תהלים סח, ג. וראה תניא פי"ט (כה, סע"א).

47) ישעי' נז, טו.

48) משלי טז, ה.

49) סי"ד.

50) שמו"ר פ"ל, ט.

51) קידושין כ, א. וש"נ. רמב"ם הל' עבדים פ"א ה"ט.

52) ראה שבת נט, ב. סג, א. תענית כג, א. תנחומא וירא יט. זח"ב טו, א.

53) ראה "היום יום" כז טבת. כט אדר שני. כז אלול. – וראה גם לעיל ע' 136 הערה 60. וש"נ.

54) סוכה כז, ב.

55) קידושין כט, א.

56) או"ח סשמ"ג ס"ב. וש"נ.

57) ראה גם מכתב י"א ניסן שנה זו (אג"ק חכ"ד ס"ע שכא).

58) פסחים מג, ב. וש"נ.

59) פ' ראה טז, ג.

60) שו"ע או"ח סתע"ב סכ"ה. וש"נ.

61) ראה שו"ע שם בראש הסימן ובסופו. וש"נ.

62) ראה שיחת ליל שש"פ תש"ג סס"ו (סה"ש תש"ג ע' 92). – כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שמישהו שאל אצלו בענין זה (ראה לעיל ע' 331), ועי"ז נתעורר לעיין בזה כו'.

63) ויק"ר פכ"ט, יא.

64) חגיגה יב, א. ב"ר פי"א, ב. ועוד.

65) לשון הכתוב – פ' ראה טו, ט.

66) בשלח יד, יד.

67) שם, טו.

68) שם טו, א.

69) ראה שמו"ר פכ"ג, ט.

70) ראה סה"מ תרל"ט ח"א ע' קנו (וש"נ). ועוד. וראה גם תו"מ ח"ג ע' 39. לקו"ש חל"א ע' 69 ואילך.

71) שם, ב.

72) ספרי ופרש"י ר"פ מטות.

73) ברכות נ, א. וש"נ. – ואף ש"עובר ירך אמו הוא" (גיטין כג, ב), הרי הוא מציאות ע"פ תורה, ולכן ישנם דינים בתורה בנוגע לעובר, כולל גם שהעובר מוסיף בשוויות של אמו בממון כפשוטו, והרי ממון הוא "מציאות" בעוה"ז הגשמי והחומרי.

74) ראה לקו"ת בהעלותך לד, ד. שה"ש לה, סע"ג. ובכ"מ.

75) שמו"ר פכ"א, ח (ובפי' מת"כ ומהרז"ו). וראה ב"ר פס"ט, ה (ובפי' יפ"ת).

76) ויצא כח, יד.

77) בשלח יד, כב; כט.

78) שם, כא. וראה לקו"ת צו יד, ג ואילך.

79) ראה גם ד"ה כימי צאתך דאחש"פ תשכ"א (תו"מ ח"ל ע' 239).

80) הל' חגיגה פ"ג ה"ו.

81) סי' ו.

82) ראה שיחת אחש"פ תשכ"ה ס"ה (תו"מ חמ"ג ע' 199), ובהנסמן שם הערה 18.

83) מיכה ב, יג.

84) ב"ר שבהערה 75.

85) מדרש משלי הישן ספי"ט. מדרש מעשה תורה.

86) פרש"י ורמב"ן ר"פ בראשית. ובכ"מ.

87) תרומה כה, ח.

88) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

89) ראה הנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 153.

90) ראה ברכות כו, א-ב.

91) פסחים צו, א.

92) ויקרא ב, יג.

93) שער נ (שער קיצור אבי"ע) ספ"ב.

94) בא יג, ח.

95) תהלים סו, ו.

96) שמו"ר פכ"א, יו"ד.

97) בא יו"ד, ט.

98) שם, כו.

99) שמו"ר שם, ו.

100) ראה פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ' חלק היסוד השביעי.

101) בשלח יד, כז.

102) ב"ר פ"ה, ה. שמו"ר שם.

103) ראה ע"ח שער לט (שער מ"ן ומ"ד) דרוש ג. וראה גם תניא שעהיוה"א פ"א.

104) ראה חגיגה ו, סע"א ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ חמ"ח ע' 408. וש"נ.

105) הלכות דעות פ"ג ה"ב ואילך.

106) משלי ג, ו.

107) ראה בהנסמן בלקו"ש חט"ז ע' 213 הערה 16.

108) חבקוק ב, יא.

109) תענית יא, א. וש"נ.

110) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שצד ואילך. סה"ש תרצ"ו ע' 46 ואילך.

111) ראה גם מכ' כ"ד ניסן שנה זו (באנגלית).

112) שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א.

113) ראה לקו"ת ראה כה, א. כז, א. ובכ"מ.

114) אבות פ"ה מכ"א.

115) מיכה ז, טו.

116) ישעי' מ, ה.

117) ראה תו"מ חל"ו ע' 153. וש"נ.

118) ראה תו"א ר"פ ויגש. ובכ"מ.

119) תרומה כו, טו.

120) ראה גם תו"מ סה"מ באתי לגני ח"א ע' צד. ע' שכד. ח"ב ע' תלט. ועוד.

121) פ' ראה יב, ט ובספרי ופרש"י. זבחים קיט, א.

122) שמואל-ב ז, ו.

123) תו"א בראשית ד, א.

124) ראה גם תו"מ סה"מ כסלו ס"ע קצד.

125) מלכים-א ח, כז.

126) שם ט, ג.

127) לשלימות הענין – ראה שיחת ש"פ קדושים ס"ו (לקמן ס"ע 400 ואילך). וש"נ.

128) אבות פ"א מי"ז.

129) סנהדרין קו, ב ובפרש"י. זהר ח"ב קסב, סע"ב. ח"ג רפא, ריש ע"ב.

130) ראה אג"ק שלו ח"ב ע' תעט ואילך. וראה גם שיחת אחש"פ תרפ"ו בסופה (סה"ש תרפ"ו ע' 106).

131) שבת פח, א.

132) ראה תו"א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו"ת שה"ש מד, ג. ובכ"מ.

133) ב"ב ט, ב.

134) ראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' א'קיח.

135) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג.

136) עקב יא, יב.

137) רמב"ם הל' טומאת מת רפי"א. וראה נזיר נד, ב.

138) בהר כה, ב.

139) תהלים כד, א.

140) ראה תניא שעהיוה"א בתחלתו. תו"ח תצוה תפב, סע"א [בהוצאה החדשה – ח"ב שכט, סע"א]. שער האמונה ספכ"ז. ועוד.

141) תוד"ה כי – ב"ב כא, א.

142) תוד"ה הר – תענית טז, א.

143) ראה תו"מ חמ"א ס"ע 242. וש"נ.

144) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. הובא בלקו"ת צו ז, ריש ע"ד. ובכ"מ.

145) משלי ו, כג.

146) ואתחנן ד, לה.

147) ישעי' ס, יט.

148) תהלים קיז, ב.

149) יש לציין, שבליל אחש"פ, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א לאלו שחזרו מה"תהלוכה": שיהי' "קהל גדול ישובו הנה" (ירמי' לא, ז), באופן ד"האָפּ קאָזאַק" (ראה ר"ד ליל אחש"פ בתחלתה (לעיל ריש ע' 332). וש"נ. וראה גם שיחת יום אחש"פ תש"ז בסופה (סה"ש תש"ז ע' 123)).

150) ספל"א.

151) צו יא, ד ואילך. דרושי שמע"צ פח, ד ואילך.

152) ראה אבות פ"ד מ"ב. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח ס"צ סי"ב (סי"ג).

153) תהלים פד, ח.

154) ישעי' לה, יו"ד. נא, יא.

155) פסחים קטז, ב.

156) רפמ"ז.

157) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סס"ו סי"ב. וש"נ.

158) נוסח הגש"פ פיסקא "עבדים היינו".

159) שיחת אחש"פ תשכ"ד סי"ז ואילך (תו"מ חל"ט ע' 326 ואילך). וש"נ.

160) מצוה כא.

161) ולהעיר, שבמשנה (פסחים שם) יש ב' דעות בזה.

162) ראה שיחת אחש"פ דאשתקד ס"ב (תו"מ חמ"ו ע' 330). וש"נ.

163) ראה שיחת ליל אחש"פ ה'ש"ת ס"ד (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 72). וראה גם שיחת אחש"פ שבהערה 82. וש"נ.

164) ישעי' יא, יא ואילך.

165) ולהעיר, שגם מפסוק זה רואים שהכח לגאולה העתידה הוא מיציאת מצרים.

166) ראה שיחת יום אחש"פ תש"ד ס"ה (סה"ש תש"ד ע' 111). וראה גם ר"ד ליל אחש"פ ס"ד (לעיל ע' 333). וש"נ.

167) ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. דב"ר ספ"ט. זח"א רנג, א. שעה"פ ויחי מט, יו"ד. תו"א משפטים עה, ב.

168) אוה"ח ויחי מט, יא.

169) ראה שעה"פ שם. וראה גם שיחת שש"פ תשי"א (תו"מ ח"ג ע' 29). אחש"פ תשי"ז ס"ג (תו"מ חי"ט ריש ע' 287). שם ח"ל ע' 115. וש"נ.

170) וזוהי גם ההכנה לקיום היעוד "והניף ידו על הנהר בעים רוחו גו' והדריך בנעלים" (ישעי' יא, טו).

171) אלא שלעת"ל יהי' גילוי זה באופן תמידי, משא"כ בקרי"ס הי' הגילוי לפי שעה בלבד.

172) שכל אחד מישראל אמר "זה א-לי" – דרגת הנבואה דמשה (כנ"ל סי"א), ויתירה מזה: "משה רבן של הנביאים כמה נתחבט .. אמר לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני (כי אם "וראית את אחורי ופני לא יראו") .. ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו" (שמו"ר ספכ"ג (בשינוי לשון קצת). וראה גם סה"מ תרמ"א ע' מט (וש"נ). ה'ש"ת ע' 60. תו"מ חי"ט ע' 77. ועוד).

173) שבת קנא, ב.

174) כיון שהנהגתו של יהודי צ"ל באופן שבנוגע לכל ענין עליו לעיין בשו"ע אם לעשותו ובאיזה אופן כו' (ראה גם לעיל ע' 245. וש"נ), והיינו, שהתורה צריכה לחדור בכל פרט של האדם מקבל התורה, ובכל צרכי האדם, שכללותם הו"ע המאכל.

175) להעיר, שאף שלא הקריבו את שתי הלחם על המזבח, אלא נאכלו ע"י הכהנים – הרי מבואר בזהר (ח"ב קפג, ב) שגם שתי הלחם שייכים למזבח (ראה גם תו"מ חמ"ג ע' 385. וש"נ).

176) אמור כג, יז. מנחות נב, ב.

177) וכמשל החולה, שיש דברים שעלולים להזיק לו, משא"כ אצל בריא (זהר שם).

178) שעל ידה נעשה בירור ותיקון כל פרטי עניני נפש האדם, כפי שאומרים בנוסח רבש"ע: "על ידי זה יושפע שפע רב .. ולתקן את נפשותינו וכו'".

179) בשילוב שיחת אחש"פ תשל"ז.

180) שמות ג, יב.

181) יתרו יט, כ.

182) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

183) זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). ועוד.

184) איוב יא, ט.

185) תהלים א, ב.

186) ע"ז יט, א

187) חסר קצת (המו"ל).

188) יתרו יח, יא.

189) בשלח יד, ח ובתרגום אונקלוס.

190) בא יב, כג.

191) סוף פסחים.

192) שבת ל, ב. וש"נ.

193) ראה כתר שם טוב בהוספות סמ"ח. וש"נ.

194) ראה גם תו"מ ח"מ ס"ע 43. וש"נ.

195) לקו"ת שה"ש כה, סע"א ואילך.

196) בשו"ת ח"א ס"ט.

197) זהר ח"א רה, סע"א. ח"ג צד, ריש ע"ב.

198) פרש"י בראשית ב, ב. פרש"י מגילה ט, א (ד"ה ויכל). ב"ר פ"י, ט.

199) ראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד סכ"ד (תו"מ חמ"ו ס"ע 348). וש"נ.

200) ראה תו"מ חל"ו ע' 264 ואילך. וש"נ.

201) פסחים צד, ריש ע"ב. וש"נ.

202) שה"ש א, ג.

203) שבת נא, ב.

204) מכילתא ופ' בשלח טו, ב.

205) שמואל ב כג, ג.

206) ראה מו"ק טז, ב. וש"נ. תנחומא תבוא א.

207) בשלח טו, יז.

208) שמות ג, ח.

209) ראה בהנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 346.

210) "היום יום" כב ניסן, אחרון של פסח.

211) ראה גם ר"ד ליל אחש"פ שבהערה 166. וש"נ.

212) ירושלמי פסחים פ"י ה"א. ב"ר פפ"ח, ה. שמו"ר פ"ו, ד.

213) ראה ירושלמי וב"ר שם. בחיי עה"פ וארא ו, ו.

214) ראה בהנסמן בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים פיסקא זו (ע' כט).

215) לשון חז"ל – סוכה כח, ב.

216) ראה חגיגה טז, א.

217) ראה בארוכה "רשימות" חוברת לח ע' 19 ואילך. וראה גם שיחת אחש"פ תשכ"ה סי"ב (תו"מ חמ"ג ע' 204). וש"נ.

218) פסחים ע, רע"א.

219) ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תעז. וש"נ. וראה גם לקו"ש חל"א ע' 58.

220) יומא עה, ריש ע"ב (ובפרש"י).

221) שם, סע"א.

222) שבת סז, א. וש"נ.

223) ראה תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב), ובהנסמן בנצו"ז שם (אות ד).

224) נוסח תפלת מוסף דיו"ט.

225) קידושין בסופה.

226) יבמות כ, א. ספרי פ' ראה יד, א.

227) גיטין נו, ב.

228) ראה תו"מ חכ"ח ס"ע 147 ואילך. וש"נ.

229) אחרי יח, כח.

230) ראה מלכים-א יו"ד, יא ואילך.

231) האזינו לב, טו.

232) שמו"ר פט"ו, ב. דב"ר פ"ב, יד.

233) ב"מ נט, ב.

234) ראה תענית ח, ב.

235) ירמי' ז, ד. וראה תו"א ס"פ וישב. ובכ"מ.

236) לשון הכתוב – ישעי' ל, כ.

237) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

238) ראה אבודרהם סדר ההגדה, פיסקא הא לחמא עניא – מפירוש ה"ר יהוסף האזובי בשם בן עזרא. וראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ דאשתקד ס"ה (תו"מ חמ"ו ע' 298). וש"נ.

239) בא יב, כא.

240) ראה לעיל ע' 269. וש"נ.

241) דו-שיח בין-דתי (המו"ל). – ראה בארוכה שיחת אחש"פ תשכ"ה סל"ג ואילך (תו"מ חמ"ג ע' 225 ואילך). לעיל ע' 285. וש"נ.

242) ראה טור או"ח רס"ט.

243) ע"ד לשון הכתוב – ישעי' יו"ד, טו. וראה זח"א לו, א.

244) ברכות מ, סע"א. וראה לקו"ת צו יב, ב ואילך. ובכ"מ.

245) תהלים עט, ו.

246) שם קיד.

247) ואדרבה: יש דעה (אף שאין הלכה כן) שאמירת הלל צ"ל דוקא קודם חצות (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ז ס"ו. הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים פיסקא צפון בסופה (ע' לח). וש"נ).

248) ראה גם תו"מ חל"ט ע' 178 בשוה"ג. וש"נ.

249) גירסת י"א בפירוש רב האי גאון, ר"ש, רא"ש, ועוד.

250) גירסת הערוך, הרמב"ם, ועוד. וכ"ה בנדפס.

251) "משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים" (רע"ב שם).

252) עוקצין פ"ג מי"א.

253) ר"ה בתחלתה.

254) שבת כא, ב.

255) פרש"י ותוס' – שבת קל, ב.

256) ובפרט שר"ג הי' מבני בניו של הלל.

257) ברכות בתחלתה. – וזהו הקשר של התחלת הש"ס עם סיום הש"ס (משנה עוקצין הנ"ל).

258) חגיגה יב, א. ב"ר פ"א, טו.

259) ועד"ז שאר הענינים שבהבריאה – כמ"ש (ישעי' נה, יו"ד) "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים .. (ועי"ז) הרוה את הארץ והולידה והצמיחה", ולכן נקרא הגשם בשם "מטר השמים" (עקב יא, יא), ועד"ז – "טל השמים", שעי"ז נעשה "משמני הארץ" (תולדות כז, כח; לט).

260) וכמ"ש (יתרו יט, כ) "וירד הוי' על הר סיני" – ובמדרש (מכילתא עה"פ): "מלמד שהרכין הקב"ה שמים התחתונים ושמי שמים העליונים על ראש ההר" – לצורך נתינת התורה לישראל למטה בארץ.

261) ולהעיר, שרגיל באחרונים שמבארים כמה מחלוקות באופן של "לשיטתי'", אבל אינו רגיל לבאר את הצריכותא שבכל המחלוקות – אף שבגמרא ביאור הצריכותא הוא דבר רגיל בכ"מ ("וצריכא .. קמ"ל"), דכיון שבכל ענין ישנם כו"כ פרטים שאין בחברו, הרי אם לא תתפרש המחלוקת בכל ענין בפ"ע, אי אפשר לדעת אם הפרטים שבאותו ענין הם לעיכובא או לא כו', ולכן יש צורך לומר בפירוש שמחלוקת זו היא "לשיטתי'" בכל ענין בפ"ע.

262) ולכן גם הסכמת פרעה ושריו שבנ"י יצאו ממצרים – היתה לאחר שאכלו "פסח מצה ומרור".

263) כידוע הקושיא למה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים" לשון רבים, והרי היציאה ממצרים היתה רק ביום אחד (זח"ג קעו, ריש ע"א), ומבואר בזה (ראה סה"מ תש"ח ע' 159), שבכל יום ויום יוצאים והולכים ממצרים ומתקרבים לגאולה העתידה, ונמצא, שבכל יום ויום ישנו הענין ד"אראנו נפלאות" בכח.

264) כי, אף שבעיני השכל די בכך שרואים את ההתחלה (בכח) בלבד, ומזה יודעים את הפועל, מ"מ, בעיני בשר צריכים לראות את הגאולה בפועל – שהקב"ה יוציא את בנ"י מהגלות ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובחסד וברחמים.

265) בשילוב שיחת ש"פ קדושים שנה זו.

266) ראה גם לעיל ע' 272 ואילך.

267) נדרים ח, רע"א. וש"נ.

268) שבת פח, א.

269) אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

270) רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט.

271) ראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד סל"ד ואילך (תו"מ חמ"ו ע' 358 ואילך). וש"נ.

272) סוטה יא, ב.

273) ראה יל"ש רות רמז תרו בסופו (ממדרש זוטא רות).

274) ראה פרש"י ד"ה הם הכירוהו – סוטה שם.

275) לשון הכתוב – קהלת א, יו"ד. וראה תניא פל"ו (מו, א).

276) שמות א, יד.

277) זהר ח"א כז, א. ח"ג קנג, א. רכט, ב.

278) ישעי' סא, ט.

279) תהלים קו, מח. וראה לקו"ת ואתחנן ב, א.

280) שם קטו, יג.

281) לשון הכתוב – בא יב, מא. ועוד.

282) דרך חיים שער התשובה פ"ב (ה, ד).

283) שיחת אחש"פ תרצ"ט (סה"ש תרצ"ט ע' 330). וש"נ.

284) ולהעיר, שבמג"א שם כותב דין זה בקיצור ובדרך צ"ע, בחק יעקב – בפשיטות יותר, ואילו אדה"ז פוסק כן ללא ספיקות כלל.

285) או"ח סתצ"א ס"ג.

286) וכפי שהי' מנהג רבותינו נשיאינו להמשיך את הסעודה גם בלילה.

287) ובנוגע לשתיית מים – יש חילוקי דעות (ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרצ"ט. וש"נ).

288) ל' חז"ל – עירובין מא, א. וש"נ.