425

בלתי מוגה

א. עומדים אנו ביום הש"ק שלאחרי ל"ג בעומר, וע"פ הידוע שכל הענינים שהיו במשך ימי השבוע מתעלים ביום השבת עד לתכלית העילוי, כמ"ש1 "ויכולו השמים והארץ גו'", שזהו ענין הכליון והעלי'2, ועי"ז נמשך גם ענין התענוג, "וקראת לשבת עונג"3 – נמצא, שענינם העיקרי של ימי השבוע, ובנדו"ד, ענינו העיקרי של ל"ג בעומר, העילוי והשלימות שלו, היא ביום הש"ק זה.

ואם הדברים אמורים בנוגע לענינים של כל ימי השבוע, עאכו"כ שכן הוא בנוגע לענינים השייכים ליום ראשון בשבוע, כמו ל"ג בעומר, שחל בשנה זו ביום ראשון בשבוע – מצד השייכות המיוחדת של יום ראשון ליום השבת:

יום ראשון הוא התחלת השבוע, ויום השבת הוא סוף השבוע. וע"פ הידוע שכל עניני קדושה הם באופן ד"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"4, הרי מובן שיש שייכות מיוחדת בין יום ראשון ליום השבת.

וכפי שרואים מיד בבריאת העולם השייכות המיוחדת שביניהם בנוגע למעלת האור – שביום ראשון האיר האור ש"הי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו"5, וכמו"כ גם בנוגע ליום השבת, שבו לא נאמר "ויהי ערב", כיון ש"ל"ו שעות שימשה אותה האורה"6, והיינו, שאע"פ שבימים שבינתיים (לאחרי יום ראשון) לא הי' אור מיוחד ונעלה, הנה ביום השבת חזר ונמשך אור נעלה מיוחד, עד שלא היתה מציאות של חושך כלל.

וענין זה (השייכות שבין יום ראשון ליום השבת) מובן גם בפשטות – כיון ששניהם ימים שכוללים את כל ימי השבוע: יום ראשון כולל את הימים הבאים, ויום השבת כולל את הימים הקודמים, וכמדובר לעיל7 אודות פלוגתת ב"ש וב"ה בנוגע לנרות חנוכה אם הם כנגד "ימים

1) בראשית ב, א.

2) ראה אוה"ת עה"פ (כרך א – מב, ב ואילך. כרך ג – תקח, א ואילך).

3) ישעי' נח, ג.

4) ספר יצירה פ"א מ"ז.

5) חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה. ב"ר פי"א, ב. פי"ב, ו. ועוד.

6) ירושלמי וב"ר שם.

7) ראה שיחת אחש"פ סל"ו (לעיל ע' 383). וש"נ.