בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח סיון, ה'תשכ"ז.

425

בלתי מוגה

א. עומדים אנו ביום הש"ק שלאחרי ל"ג בעומר, וע"פ הידוע שכל הענינים שהיו במשך ימי השבוע מתעלים ביום השבת עד לתכלית העילוי, כמ"ש1 "ויכולו השמים והארץ גו'", שזהו ענין הכליון והעלי'2, ועי"ז נמשך גם ענין התענוג, "וקראת לשבת עונג"3 – נמצא, שענינם העיקרי של ימי השבוע, ובנדו"ד, ענינו העיקרי של ל"ג בעומר, העילוי והשלימות שלו, היא ביום הש"ק זה.

ואם הדברים אמורים בנוגע לענינים של כל ימי השבוע, עאכו"כ שכן הוא בנוגע לענינים השייכים ליום ראשון בשבוע, כמו ל"ג בעומר, שחל בשנה זו ביום ראשון בשבוע – מצד השייכות המיוחדת של יום ראשון ליום השבת:

יום ראשון הוא התחלת השבוע, ויום השבת הוא סוף השבוע. וע"פ הידוע שכל עניני קדושה הם באופן ד"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"4, הרי מובן שיש שייכות מיוחדת בין יום ראשון ליום השבת.

וכפי שרואים מיד בבריאת העולם השייכות המיוחדת שביניהם בנוגע למעלת האור – שביום ראשון האיר האור ש"הי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו"5, וכמו"כ גם בנוגע ליום השבת, שבו לא נאמר "ויהי ערב", כיון ש"ל"ו שעות שימשה אותה האורה"6, והיינו, שאע"פ שבימים שבינתיים (לאחרי יום ראשון) לא הי' אור מיוחד ונעלה, הנה ביום השבת חזר ונמשך אור נעלה מיוחד, עד שלא היתה מציאות של חושך כלל.

וענין זה (השייכות שבין יום ראשון ליום השבת) מובן גם בפשטות – כיון ששניהם ימים שכוללים את כל ימי השבוע: יום ראשון כולל את הימים הבאים, ויום השבת כולל את הימים הקודמים, וכמדובר לעיל7 אודות פלוגתת ב"ש וב"ה בנוגע לנרות חנוכה אם הם כנגד "ימים

426

הנכנסין" (העתידים לבוא) או "ימים היוצאין" (שיצאו כבר)8, ובנדו"ד: יום ראשון כולל את ה"ימים הנכנסין", ויום השבת כולל את ה"ימים היוצאין".

ואע"פ שהענין ד"ימים הנכנסין" הוא לפי דעת ב"ש, וההלכה היא כב"ה – הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"9.

ובפרט ע"פ מאמר המשנה במסכת אבות10 (בפרק שלומדים ביום הש"ק זה) ש"מחלוקת שמאי והלל" היא "מחלוקת שהיא לשם שמים (ש)סופה להתקיים", ומזה מובן, שגם שיטת ב"ש יש לה קיום.

והביאור בזה – דלכאורה, איך אפשר לומר שיש קיום לשיטת ב"ש, בה בשעה ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה"11 – ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל12 שלעתיד לבוא תהי' הלכה כב"ש.

וע"פ מ"ש הרמב"ם13 בנוגע ל"עולם הבא", "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה .. אלא הרי הוא מצוי ועומד .. ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו כו'" – מובן שכן הוא בענין "לעתיד לבוא", שאין הכוונה שענין זה יהי' רק בעתיד, ואילו עתה אינו שייך כלל, אלא זהו ענין שישנו גם עתה. ומזה מובן גם בנדו"ד, בנוגע לקביעת ההלכה כב"ש לעתיד לבוא – שענין זה ישנו גם עתה, כיון שע"י העבודה עתה, בזמן הגלות, באים להענין דהלכה כב"ש דלעת"ל.

ונמצא, שגם עתה קיימת שיטת ב"ש שדנין לפי "ימים הנכנסין", שזוהי מעלת יום ראשון בשבוע, שכולל את כל ימי השבוע העתידים לבוא; ולכן יש לו שייכות מיוחדת עם יום השבת, שכולל את כל ימי השבוע שכבר יצאו.

ויש מעלה נוספת ביום ראשון:

כשם שיום ראשון כולל את כל ימי השבוע העתידים לבוא, ישנם עוד ימים שכוללים את הימים העתידים לבוא, כמו ר"ח שכולל את כל ימי החודש, וכן ר"ה שכולל את כל ימי השנה, שלכן נקראים בשם "ראש"14.

427

אבל יש מעלה מיוחדת ביום ראשון, אפילו לגבי ר"ח ור"ה – שנקרא גם "יום אחד"15, "לפי שהי' הקב"ה יחיד בעולמו"16, שזהו ע"ד המעמד ומצב דלעתיד לבוא17, שאז יהי' גילוי אלקות בעולם באופן ש"אין עוד מלבדו"18 ("יחיד בעולמו"), כמ"ש19 "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", "לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה, נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת ("לא כשאני נכתב אני נקרא"), אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י" ("כשאני נכתב אני נקרא")20, שבאותו אופן שנכתב תהי' גם הקריאה בגלוי.

ומכל זה מובן השייכות המיוחדת של יום הש"ק זה לל"ג בעומר.

* * *

ב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא בזהר תניא כו' זימנא חדא הוי צריכא עלמא למטרא כו'.

* * *

ג. בהמשך להמבואר לעיל (במאמר21) אודות החילוק שבין תפלה לתורה, שתפלה היא מלמטה למעלה, ואילו תורה היא מלמעלה למטה, וזהו גם החילוק בענין הגשמים אם פועלים זאת ע"י תפלה, שהיא עבודת האדם למטה, או ע"י תורה, שהיא המשכה מלמעלה גם ללא זיכוך המטה, כפי שהי' אצל רשב"י – הנה כן הוא בנוגע לענין המלחמה22.

ובהקדמה – שבכלל יש כמה סוגי מלחמה: "מלחמת מצוה – זו מלחמת שבעה עממין .. ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ו"מלחמת הרשות – כדי להרחיב גבול ישראל כו'" (כמ"ש הרמב"ם23), וכמו לעתיד לבוא, כמ"ש24 "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך", גם ארץ קני קניזי וקדמוני – עשר עממין.

ובזה גופא – יש ענין של מלחמה שנעשה ע"י העבודה דלמטה,

428

ע"י "כל יוצא צבא בישראל"25; אבל יש גם ענין של מלחמה שנעשה ע"י הקב"ה – "מלחמה לה'"26, ש"ה' איש מלחמה"27.

וע"ד מ"ש28 "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך גו' והי' מחניך קדוש", וכידוע הפירוש בזה, שמצד זה גופא ש"ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך", הנה עוד לפני העבודה שמצד המטה, נעשה כבר הענין ד"והי' מחניך קדוש" מלמעלה למטה.

ד. ומובן, שכאשר ענין המלחמה נעשה מצד למעלה – הרי זה באופן אחר לגמרי:

ויובן מענין הרפואה,

– ובהקדמה, שלאמיתו של דבר, גם ענין המלחמה הו"ע של חולי הדורש רפואה, כי, במצב נורמלי, אין מקום לענין של מלחמה, שהרי "לה' הארץ ומלואה"29 (וכפי שיהי' בגילוי לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד30 "והיתה לה' המלוכה"), והקב"ה נותן לכל אחד את החלק הראוי לו כו'; ורק כאשר ישנו מישהו שאינו נורמלי, משוגע כו', ורצונו לערוך מלחמה, אזי מוכרח גם הצד השני להלחם, בכדי לנצח כו'. –

שיש חילוק בין רפואה שבאה מלמטה, ע"י רופא בשר ודם, לרפואה שבאה ע"י הקב"ה בעצמו – שכאשר הרפואה באה ע"י בשר ודם, הרי זה באופן שלכתחילה ישנו ענין של חולי, ואח"כ נעשית הרפואה ע"י הרופא, משא"כ כאשר הרפואה באה ע"י הקב"ה בעצמו, הרי זה באופן ש"כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך"31, היינו, שמלכתחילה אין ענין של חולי.

וכמבואר במאמר של הצ"צ ד"ה רפאני הוי' וארפא (שמסתמא יודפס בקרוב32), בביאור דברי הבחיי על הפסוק33 "ורפא ירפא": "כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוה בכל הכתובים כי אם בדגש .. אבל בהקב"ה מצינו ברפה, הוא שכתוב34 רפאני ה' וארפא .. כי אני ה' רופאך .. והטעם בזה, כי הרפואה בבשר ודם אינו אלא ע"י צער וטורח, והוא שיקבל הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת, אין שם

429

צער כלל כו'", ומבאר הצ"צ, ש"הרפואה הבאה מבחי' .. רחמים היא ברפא (בניגוד לרפואה בבחי' דגש, שמורה על התוקף והגבורה כו', ע"י סממנים קשים ומרים) .. שמקדים רחמים לרוגז, שלא יבוא עליו המחלה כלל"35.

ובאופן כזה הוא גם בנוגע לענין המלחמה, כשנעשית ע"י הקב"ה בעצמו.

ובפרטיות יותר:

בנוגע למלחמה יש שני ענינים עיקריים: (א) נצחון וביטול האויב – "ונתנו ה' אלקיך בידך"36, (ב) שכל היוצאים לצבא יחזרו בשלימות, כפי שהי' במלחמת מדין, ש"לא נפקד ממנו איש"37.

וכאשר ענין המלחמה נעשה ע"י הקב"ה, אזי נעשים שני ענינים אלו באופן שלמטה אין צורך במלחמה בפועל.

ה. אמנם, כדי לפעול שענין המלחמה יהי' ע"י הקב"ה בעצמו, צריך להיות הענין ד"תכין לבם תקשיב אזנך"38.

ונוסף לזה, יש גם מצוה מיוחדת שעל ידה יכולים לבוא למעמד ומצב שענין המלחמה יהי' ע"י הקב"ה בעצמו.

ובהקדמה – שאע"פ שאמרו רז"ל39 "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה כו', אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות כו'", מ"מ, מצינו כמה מצוות שיש להם סגולות מיוחדות. – קיום המצוה צריך להיות אמנם רק בשביל לקיים ציווי הקב"ה, וכנוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", אבל אעפ"כ, המציאות היא שיש למצוות אלו סגולות מיוחדות.

ובנוגע לעניננו – הרי זו מצות תפילין, כדלקמן.

ו. איתא בגמרא40: "כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר41 ה' עליהם (אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין) יחיו".

ומובן, שכאשר ישנה ההבטחה לאריכות ימים, בודאי לא יפגע כו', כך, שיהי' הענין ד"לא נפקד ממנו איש".

אמנם, גם כאשר "לא נפקד ממנו איש", הרי עדיין יכול להיות שיש

430

צורך במלחמה בפועל, וכמו במדין, שהיתה מלחמה בפועל, אלא שהמלחמה היתה באופן ש"לא נפקד ממנו איש".

אך ישנו ענין נוסף במצות תפילין – כדברי הגמרא במסכת ברכות42: "כתיב43 וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך .. אלו תפילין שבראש".

ומובן, שכאשר נפעל הענין ד"ויראו ממך", הנה לא זו בלבד ש"לא נפקד ממנו איש", אלא עוד זאת, שהאויב מתבטל מיד, כך, שלכתחילה אין צורך במלחמה כלל.

ז. ולהעיר:

לכאורה יש מקום לומר שהענין ד"ויראו ממך" הוא רק בשעת הנחת התפילין, ולא לאח"ז. אבל, הפירוש בפשטות אינו כן, אלא שהנחת תפילין ("שם ה' נקרא עליך") פועלת ש"יראו ממך" גם לאח"ז.

וכפי שרואים בקריעת ים סוף, שפעלה ש"נבהלו אלופי אדום אילי מואב גו' נמוגו כל יושבי כנען"44 – שענין זה הי' לא רק ברגע של קרי"ס, אלא פעל גם לאחרי ריבוי זמן, לאחרי ארבעים שנה, כדברי רחב: "שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם .. וימס לבבנו"45, "נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם"46, ועד שנתבטלו בדרך ממילא, ללא צורך במלחמה כלל, וזאת, למרות שהמאורע דקרי"ס עצמו היתה ריבוי זמן קודם הכניסה לארץ – מיד לאחרי יצי"מ, לפני מ"ת (שזוהי התכלית דיצי"מ, כפי שידעו בנ"י ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"47).

וכן הוא בנדו"ד, שהנחת תפילין פועלת שהגוי רואה שזהו יהודי ש"שם ה' נקרא עליך", ועי"ז – "ויראו ממך", לא רק בשעת מעשה, אלא גם לאח"ז.

ח. ועוד ענין בזה:

ובהקדים – שהענין ד"יוצא צבא בישראל"25 צריך להיות באופן של אחדות, כפי שרואים ש"יוצאי צבא" היו מכל השבטים, מהמעולה שבהם – שבט יהודה, ועד לפחות שבהם – שבט דן.

ומזה מובן שגם הפעולה של הנחת תפילין בנוגע ליוצאי צבא

431

בישראל (הענין של אריכות ימים ("ולא נפקד ממנו איש"), והענין ד"ויראו ממך") היא באופן של אחדות – שכאשר יהודי אחד מניח תפילין לזכותו של חבירו, מועילה הזכות להגן עליו כו'.

וע"ד שמצינו אצל רשב"י, שהגין בזכותו על כל בנ"י, כפי שאמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין"48.

וע"ד האמור לעיל (ס"ג) אודות החילוק שבין פעולת התפלה לפעולת התורה, שענין התורה – ענינו של רשב"י – הוא מלמעלה למטה, ולכן לא נוגע מצב האדם כו'.

ומה גם שכללות ענין התורה קשור עם ענין השלום (אחדות), כמארז"ל49 "שכשניתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן .. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו, מה קול ההמון אשר שמענו .. אמר להם, חמדה טובה יש לו (להקב"ה) בבית גנזיו .. וביקש ליתנה לבניו, שנאמר50 ה' עוז לעמו יתן, [מיד] פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום", ועז"נ51 "ארץ יראה ושקטה".

ט. ויה"ר – והוא העיקר – שע"י קיום מצות תפילין יהי' הענין ד"ויראו ממך" באופן שיתבטלו לגמרי ולא יהי' צורך במלחמה כלל,

וכמ"ש52 "ונתתי שלום בארץ .. וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום"53, ולא רק "בארצכם", בשטח ישראל, אלא יתבטלו אפילו במקומם, ועאכו"כ שלא יוכלו ליטול מבנ"י מאומה,

וכן כל הברכות האמורות בפרשה – החל מ"ונתתי גשמיכם בעתם"54, ועד "ואולך אתכם קוממיות"55, "בקומה זקופה"56, וכן גם הפירוש "שתי קומות"57, שרומז גם לחיבור גליא וסתים שבתורה58, שעי"ז נעשית שלימות ההתקשרות59 דנש"י עם קוב"ה ע"י אורייתא.

וזו תהי' הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

432

י. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ו) ש"כל המניח תפילין מאריך ימים", יש להעיר, שכן הוא הלשון בגמרא, וכן בטור60 ("כל המניחן"), אבל לשון הרמב"ם61 הוא: "כל הרגיל בתפילין כו'", ובשו"ע של רבינו הזקן62: "כל הזהיר בהן כו'".

– בלשון הגמרא "כל המניח כו'", יש לומר בפשטות שזהו לפי שמאמר זה בא בהמשך למאמר שלפנ"ז "כל שאינו מניח תפילין עובר כו'", ולכן נאמר גם כאן הלשון "כל המניח תפילין מאריך ימים"; ובנוגע לרמב"ם – אולי היתה לו גירסא אחרת בגמרא. ועד"ז בנוגע לרבינו הזקן כו'.

ואין כאן המקום לבאר טעם החילוק בין לשון הגמרא ללשון הרמב"ם – בתור "פוסק", וכן בנוגע ללשון רבינו הזקן – בתור "פוסק אחרון".

יא. ובכל אופן, החילוק הנ"ל בין "המניח תפילין", "הרגיל בתפילין" או "הזהיר בהן" – הוא רק בנוגע לאריכות ימים; אבל בנוגע לענין ד"ויראו ממך" – אין חילוקים.

והביאור בזה – בפשטות:

הענין ד"יראו ממך" הוא בנוגע לגוים – "עמי הארץ", ומובן, שהגוי אינו יודע להבחין חילוקי הדרגות של יהודי, איזה מחשבות היו לו, מחשבות קדושות או מחשבות אחרות; אם הוא רק "מניח תפילין", או גם "רגיל בתפילין" או "זהיר בהן"; אם הוא רק "מניח תפילין" – אזי מתקיים בו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

אבל הענין דאריכות ימים הוא בינו ובין הקב"ה, ולהיותו "יודע מחשבות", יודע הקב"ה דרגתו של כאו"א, ובמילא יש בזה חילוקי דרגות.

והענין בזה:

אריכות ימים – כוללת גם שהימים הם באופן שנרגשת בהם עריבות ("געשמאַקע טעג"), וכדברי החסיד ר' יקותיאל ליעפּלער63 בנוגע לאריכות ימים: "אָבער ניט מיט פּויערשע יאָרן"64, כי אם שנים של חיים

433

ברוח החסידות כו' ("חסידישע יאָרן"), ובאופן של שלימות בכל האברים והחושים, "שלם בגופו כו' שלם בתורתו"65, הן בגשמיות והן ברוחניות,

– שהרי אצל בנ"י, "גוי אחד בארץ"66, הגשמיות והרוחניות באים ביחד,

וכמודגש במצות תפילין – "הוקשה כל התורה כולה לתפילין"67 – שזוהי מהדוגמאות העיקריות שהובאו בדרושי חסידות68 בנוגע להתלבשות במצוות בגשמיות: ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, והיינו, שע"י מצות תפילין נעשה החיבור של רוחניות המצוה עם גשמיות הקלף והדיו כו'. וענין זה מודגש גם בשם "תפילין" (שהרי שם בתורה מורה על עצם הדבר69) – מלשון חיבור70, כמו "נפתולי אלקים נפתלתי"71, שזהו החיבור של אלקות עם גשמיות.

ומזה מובן, שכדי לזכות לברכת ה' בענין של אריכות ימים, לא די בהנחת תפילין פעם אחת,

– הנחת תפילין פעם אחת פועלת אמנם הענין ד"ויראו ממך", שהאויב מתבטל כו', אבל עדיין יכול להיות מעמד ומצב שהימים שלו אינם באופן של עריבות כו', אלא ימים משעממים ("נודנע"); הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, וכ"ש שאינו יודע מה לעשות עם הזולת כו' –

אלא יש צורך בהנחת תפילין מידי יום ביומו, וכמודגש גם בלשון "כל המניח תפילין", לשון הוה, היינו, שמניח תפילין בכל יום ויום, ועד ל"הרגיל בתפילין" ו"הזהיר בהן".

יב. ולא לדרשה קאתינא, אלא ככל עניני התורה, מלשון הוראה72, שכל ענין צריך לבוא בפועל ממש:

בקשר עם מצב ההוה בארצנו הקדושה, יש להשתדל ביותר ולפעול על מספר הכי גדול של יהודים שיניחו תפילין, בדוקות וכשרות ועד לאופן של הידור – כיון שבמצות תפילין יש סגולה מיוחדת לצאת בשלום מהקשיים שבמצב ההוה, כאמור לעיל, ש"כל המניח תפילין

434

מאריך ימים", ו"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך .. אלו תפילין שבראש".

– והרי "תפילין שבראש" כולל גם תפילין של יד, כמובן מדרשת חז"ל73 "אמר קרא74 והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהו שתים", והיינו, שכאשר מניחים תש"ר צ"ל כבר לפנ"ז הנחת תש"י. וכמו בפנימיות הענינים, שכאשר ישנו ענין ההבנה וההשגה ("נשמע"), שזהו תוכן הענין דתפילין של ראש, הנה כבר לפנ"ז ישנו ענין המעשה (ולא באופן שרוצה להבין תחילה כו'), שזהו תוכן הענין דתפילין של יד, ודוקא לאחרי וע"י הענין ד"נעשה" באים להענין ד"נשמע".

וכל זה – מתוך שמחה, ככל המצוות שבתורה שקיומם צריך להיות בשמחה ובטוב לבב75,

ושמחה פורץ גדר76 – פריצת כל הגדרים, וביטול כל המיצרים וגבולים המבלבלים בגשמיות וברוחניות, כדי שיוכלו לעסוק בתומ"צ מתוך מנוחה (וכמ"ש הרמב"ם77 "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה") ושלום ("פדה בשלום"78),

ועד שבאים "ליום שכולו .. מנוחה"79, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.

* * *

יג. כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר אודות הכינוס ("קאָנווענשאָן") של נשי חב"ד80, ושיבח אותן על עבודתן בחריצות כו'81, ובירכן בהצלחה כו'.

* * *

435

יד. ביאור השינויים והסתירות בפירושי רש"י82 בנוגע לעבודת הלוים: "ושרתו אותו", "ומהו השירות, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר .. והלוים הללו מסייעין אותם כו'", "ושמרו את משמרתו", "כל מנוי שהאדם ממונה עליו .. קרוי משמרת כו'", "ואת משמרת בני ישראל", "שכולם היו זקוקים לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן", "מאת בני ישראל", "כמו מתוך בני ישראל, כלומר משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום כו'", "ואני הנה לקחתי", "מהיכן זכיתי בהן", "מתוך בני ישראל", "שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי וכו'" – שיש ב' סוגים בעבודת הלוים: (א) שמירה מכניסת זרים (שלילה), שהיא רק בתור סיוע לכהנים, (ב) צרכי המשכן עצמו (חיוב), שהיא חובת הלוים עצמם, בשליחותם של כל ישראל (כיון שכאו"א ("כולן") שייך לעבודת הלוים, שהרי לולי זאת, "מי83 איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו (השלוחים) מצי עבדי"84) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 9 ואילך.

* * *

טו. דובר גם אודות ההכנה לחג השבועות, קבלת התורה85 בשמחה ובפנימיות, שמתחילה בשבת מברכים חודש סיון, "חודש השלישי", "ירחא תליתאי" הקשור עם "אוריאן תליתאי"86. ובסיום הענין הזכיר עוה"פ את הענין ד"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", ועמידת בנ"י "בקומה זקופה", באופן ד"נשא את ראש"87.

______  ______

1) בראשית ב, א.

2) ראה אוה"ת עה"פ (כרך א – מב, ב ואילך. כרך ג – תקח, א ואילך).

3) ישעי' נח, ג.

4) ספר יצירה פ"א מ"ז.

5) חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה. ב"ר פי"א, ב. פי"ב, ו. ועוד.

6) ירושלמי וב"ר שם.

7) ראה שיחת אחש"פ סל"ו (לעיל ע' 383). וש"נ.

8) שבת כא, ב (ובפרש"י).

9) עירובין יג, ב. וש"נ.

10) פ"ה מי"ז.

11) ברכות לו, ריש ע"ב. וש"נ.

12) ראה מק"מ לזח"א יז, ב. הובא בלקו"ת קרח נד, רע"ג.

13) הל' תשובה ספ"ח.

14) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. ובכ"מ.

15) בראשית א, ה.

16) פרש"י עה"פ – מב"ר פ"ג, ח.

17) בענין זה הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א משנ"ת במאמר דאחש"פ ד"ה להבין ענין קרי"ס, בתוספת ההתחלה בפסוק (תהלים סו, ו) "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו" (לעיל ע' 337 ואילך).

18) ואתחנן ד, לה.

19) זכרי' יד, ט.

20) פסחים נ, סע"א. וש"נ.

21) פ"ב ואילך (לעיל ע' 416 ואילך).

22) כנראה בקשר למלחמת ששת הימים (המו"ל).

23) הל' מלכים רפ"ה.

24) פ' שופטים יט, ח ובפרש"י.

25) פרשתנו א, ג.

26) ס"פ בשלח.

27) שם טו, ג.

28) תצא כג, טו.

29) תהלים כד, א.

30) עובדי' בסופו.

31) בשלח טו, כו.

32) נדפס לאח"ז באוה"ת נ"ך ח"א ע' שנט ואילך. וראה גם מכתב ל"ג בעומר שנה זו (אג"ק חכ"ד ע' שלז): "מצו"ב העתק רשימת אדמו"ר הצ"צ כו'".

33) משפטים כא, יט.

34) ירמי' יז, יד.

35) ראה גם אג"ק שם (ס"ע שלז ואילך).

36) ר"פ תצא.

37) מטות לא, מט.

38) תהלים יו"ד, יז.

39) ירושלמי פאה פ"א ה"א. תנחומא עקב ב. דב"ר פ"ו, ב. ועוד.

40) מנחות מד, סע"א ואילך (ובפרש"י).

41) ישעי' לח, טז.

42) ו, א. וש"נ.

43) תבוא כח, יו"ד.

44) בשלח טו, טו.

45) יהושע ב, יו"ד-יא.

46) שם, ט.

47) שמות ג, יב.

48) סוכה מה, ב.

49) זבחים קטז, סע"א.

50) תהלים כט, יא.

51) שם עו, ט. וראה ילקוט מעם לועז עה"פ ואתחנן ד, יא. ספר והזהיר ר"פ יתרו.

52) בחוקותי כו, ו.

53) תענית כב, ב.

54) שם, ד.

55) שם, יג.

56) פרש"י עה"פ.

57) ב"ב עה, א.

58) ראה גם אג"ק חי"ג ע' קלג.

59) ראה זח"ג עג, א.

60) או"ח סל"ז.

61) הל' תפילין ספ"ד.

62) או"ח שם ס"א.

63) סה"ש תש"ב ע' 103. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו ע' שלד (נעתק ב"היום יום" ו חשון). וראה גם תו"מ חמ"ה ע' 270.

64) = שנות חיים של איכר.

65) שבת לג, סע"ב. הובא בפרש"י עה"ת וישלח לג, יח.

66) שמואל-ב ז, כג. ועוד.

67) קידושין לה, א. וש"נ.

68) ראה – לדוגמא – לקו"ת ואתחנן ו, ג. ובכ"מ.

69) ראה תניא שעהיוה"א פ"א. ובכ"מ.

70) ראה תו"א מקץ לה, ב. ובכ"מ.

71) ויצא ל, ח ובפרש"י.

72) ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). זח"ג נג, ב.

73) מנחות לו, א.

74) ואתחנן ו, ח.

75) ראה רמב"ם הל' לולב בסופן. תניא פכ"ו. ובכ"מ.

76) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.

77) סוף הל' מלכים.

78) תהלים נה, יט.

79) תמיד בסופה.

80) ראה גם מכתב ל"ג בעומר שנה זו (אג"ק חכ"ד ע' שלד ואילך), ושיחת יום א' פ' נשא, כ"ה אייר (לקמן ע' 436 ואילך) – לכינוס השנתי של נשי ובנות חב"ד.

81) באמרו, בבת-שחוק: ולאלו שישנים עתה – הצעתי שילכו מחר להרישום של ה"קאָנווענשאָן", ויראו שיושבות כו"כ נשים, כן תירבנה, שעובדות כו"כ שעות מבלי להירדם לרגע, וילמדו מהן. ויה"ר שלא יצטרכו האנשים ללמוד מהנשים (ע"ד מ"ש "ויבואו האנשים על הנשים" (ויקהל לה, כב)), אלא ישנו הנהגתם כו', ועד שהנשים יוכלו ללמוד מהם.

82) ג, ו-יב.

83) קידושין כג, ב. וש"נ.

84) לשלימות הענין – ראה שיחת ש"פ בהעלותך סי"ב (תו"מ ח"נ ע' 88).

85) נזכר גם ענינו של "הר סיני", "שירדה שנאה לאומות העולם" (שבת פט, סע"א ואילך).

86) שם פח, א.

87) ר"פ נשא.