110

בלתי מוגה

א. בהתחלת הפרשה ישנו דבר חידוש בפירוש "ויקח קרח" – ש"ויקח" אינו מלשון קיחה כפשוטה (כבכל מקום), שלכן, אפילו רש"י שקובע כלל בחיבורו: "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"1, אינו מפרש "ויקח" כפשוטו, אלא "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה .. וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת".

ואע"פ שרש"י מקדים "פרשה זו יפה נדרשת כו'", והיינו, שזהו ענין של דרוש, ולא ענין של פשט – הרי מזה גופא שרש"י זקוק לפירוש ע"ד הדרוש, מובן, שכאן אי אפשר לפרש "ויקח" כפשוטו, אלא מלשון מחלוקת2.

ב. המשך השיחה – שהמחלוקת (היפך ענין האחדות) של קרח היתה על אהרן וגם על משה3, שענינם הוא ענין האחדות (משה – שעל שמו נקראת התורה, ש"ניתנה4 לעשות שלום בעולם"5; ואהרן –

1) פרש"י בראשית ג, ח.

2) ראה גם שיחת ש"פ קרח תשכ"ה בתחלתה (תו"מ חמ"ד ע' 38 ואילך).

3) על אהרן – כפשטות הכתובים: "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (פרשתנו טז, יא); ועל משה – כלשון רש"י (ריש פרשתנו): "ומה ראה קרח לחלוק עם משה".

וכמובן גם מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (קי, סע"א ואילך. וש"נ) שרבה בר בר חנה שמע שבני קרח (שעשו תשובה) אומרים "משה ותורתו אמת והן בדאים" – שהרי ענין התשובה צריך להיות "באותו פרק באותו מקום" (יומא פו, ב), היינו, באותו ענין שבו הי' החטא, ומזה מובן, שמקודם לכן חלקו על משה, וכן על אהרן, כמרומז בר"ת ד"אמת": אהרן מזוזה תכלת (ראה גם שיחת ש"פ קרח תשכ"ד ס"ה (תו"מ ח"מ ס"ע 176 ואילך). וש"נ).

4) רמב"ם הל' חנוכה בסופן.

5) ובהקדם משנ"ת בהתוועדות דזמן מ"ת (שיחת יום ב' דחה"ש סכ"א – לעיל ע' 48) שכדי שבנ"י יוכלו לקבל את התורה הוצרכה להיות ההקדמה ד"ויחן שם ישראל" (יתרו יט, ב), "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד" (פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם) – דכיון שהתורה "ניתנה לעשות שלום בעולם", ששלום הו"ע האחדות, הנה כדי שבנ"י יקבלו את התורה, עליהם להיות במעמד ומצב שהוא מעין ודוגמת התורה – בשלום ובאחדות.

ולהעיר, שהצורך של המקבל להיות בדוגמת הדבר שמקבל, מודגש ביותר בתורה – כי, מבואר בתניא (פ"ה) שע"י התורה נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'", וכיון שמקבל התורה מתאחד עם התורה, הרי בודאי שעליו להיות מעין ודוגמת התורה עצמה, ע"י הנהגתו באופן של שלום ואחדות.

ולכן ישנו ענין האחדות גם אצל משה (שהתורה נקראת על שמו) – שכולל ומאחד את כל בנ"י (למרות חילוקי הדרגות שביניהם מן הקצה אל הקצה), כידוע בפירוש הכתוב (בהעלותך יא, כא) "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", שמשה רבינו פעל גם על "רגלי העם" (אלו שבבחי' רגל בלבד), להיות "אנכי בקרבו" (ראה גם לעיל ע' 41. וש"נ).

וכדאיתא בתקו"ז (ראה הנסמן בהערות ותיקונים לתניא) – הובא בתניא (אגה"ק סוף הביאור לסז"ך) – שהארתו של משה רבינו מתפשטת "בכל דרא ודרא לששים ריבוא נשמות (כללות נש"י), כמו שמש (ענינו של משה – "פני משה כחמה" (פרש"י פינחס כז, כ)) המאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים" (ולהעיר, שענינו של כוכב הוא שמאיר בלילה, וענינו בנמשל – שהארת משה היא גם בגלות שנמשל ללילה (ראה בהנסמן בתו"מ סה"מ אדר ריש ע' פא)).