126

בלתי מוגה

א. שבת ור"ח – כשבאים ביחד – הרי הם שני הפכים, כי:

שבת – ענינו סיום, כמ"ש1 "ויכולו השמים והארץ גו'", "ויכל אלקים גו' מלאכתו אשר עשה", והיינו, שתחילה צריך להיות מעשה השמים והארץ, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו'"2, ולאח"ז יכול להיות הענין ד"ויכולו", שזהו הסיום של כל מעשה שמים וארץ.

וכן הוא בכל שבת – שהוא הסיום של כל ימי השבוע, וכפי שמבאר רבינו הזקן3 מה שאומרים בכל יום ראשון בשבוע "היום יום ראשון בשבת", דלכאורה, הרי כבר עברו כמה אלפי שנים מיום ראשון של ששת ימי בראשית, ומבאר, שכל שבוע הוא עולם בפני עצמו, ובסיומו של השבוע – ביום השבת – מסתיימת כללות העבודה של שבוע זה, בבחי' עבודה תמה ושלימה שאין אחרי' עבודה4 (אלא שמצד הענין ד"המחדש כו' מעשה בראשית"5, מתחיל לאח"ז שבוע חדש עם עבודה חדשה).

וכן הוא גם ע"פ נגלה דתורה – כמדובר כמ"פ6 שכל ענין בפנימיות התורה משתקף גם בנגלה דתורה ועד להלכה בפועל:

איתא במשנה7: "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש, ביום הראשון היו אומרים לה'8 הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, בשני היו אומרים וכו'", ומבואר בגמרא9 הטעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים: "בראשון מה היו אומרים, לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו וכו'" (לפי שהוא תחלת מעשה בראשית10), ומזה מוכח, שכל יום ראשון בשבוע הוא כמו יום ראשון של מעשה בראשית, ובמילא, יום השבת שהוא סיום השבוע הוא כמו יום השבת שבהתחלת הבריאה, שהוא הסיום של כל מעשה בראשית.

1) בראשית ב, א.

2) שם, ב.

3) לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ.

4) ראה יומא כד, ב.

5) נוסח ברכות ק"ש.

6) ראה גם לעיל ע' 47. וש"נ.

7) תמיד בסופה.

8) תהלים כד, א.

9) ר"ה לא, א ובפרש"י.

10) פרש"י תמיד שם.