127

ואילו ענינו של ראש חודש הוא – כשמו – ראש11 והתחלה של כל ימי החודש שבאים לאחריו.

ונמצא, ששבת שהו"ע של סיום, ור"ח שהו"ע של התחלה, הם שני הפכים.

ב. ולאמיתו של דבר, הנה גם ביום השבת עצמו ישנם שני הפכים:

מחד גיסא – אמרו רז"ל12 ש"שבת מקדשא וקיימא" מצד עצמה (ולא כמו ר"ח שתלוי בקידוש החודש ע"י ב"ד – "ישראל דקדשינהו לראשי חדשים"13), ולאידך גיסא אמרו רז"ל14 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שיש צורך בהכנה מערב שבת, וכמ"ש15 "והי' ביום הששי והכינו גו'" (ולא כמו בר"ח, שכיון שמותר בעשיית מלאכה, אין צורך בענין של הכנה לפניו, כיון שיכולים לעשות כל הענינים בו ביום).

ולהעיר, שהענין ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שיש צורך בהכנה לשבת, מתאים עם האמור לעיל שענינו של יום השבת הוא סיום וגמר העבודה; אבל לכאורה אין זה מתאים עם הענין ששבת "מקדשא וקיימא" מצד עצמה, ללא עבודת האדם.

והביאור בזה – שהענין ד"מי שטרח בערב שבת" (הצורך בהכנה) הוא רק לגבי הענין ד"יאכל בשבת", והיינו, שבשביל ההוספה שיהודי פועל ביום השבת, "לעשות את השבת"16, לענגו בעונג אכילה ושתי'17, יש צורך בענין של הכנה וטירחא כו'; אבל עצם ענין השבת – עצם קדושת השבת, שלכן אסור במלאכה – הרי זה באופן ד"מקדשא וקיימא" מצ"ע.

וזהו גם הדיוק במאמר רז"ל18 (בנוגע להוצאות השבת כדי לענגו באכילה ושתי' ובגדים נאים) "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" – "שבתך" דייקא, היינו, שרק כאשר מדובר אודות הענינים שיהודי מוסיף לענג השבת, אזי ישנו סדר ההנהגה ד"עשה שבתך חול כו'", משא"כ כאשר מדובר אודות עצם ענין השבת, שאינו תלוי בעבודת האדם, אלא "מקדשא וקיימא" מצ"ע.

11) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. ובכ"מ.

12) ביצה יז, א.

13) ברכות מט, א.

14) ע"ז ג, סע"א.

15) בשלח טז, ה.

16) תשא לא, טז.

17) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרמ"ב. וש"נ.

18) שבת קיח, א. וש"נ. וראה שו"ע אדה"ז שם סוס"ד ואילך. וש"נ.