בס"ד. ש"פ פינחס, י"ד תמוז (מאמר ב), ה'תשכ"ז

225

(הנחה בלתי מוגה)

שאו

ידיכם קודש וברכו את הוי'1. ומדייק בזה בעל הגאולה במאמרו לפני ארבעים שנה, ביום הש"ק פ' פינחס תרפ"ז (במאמר השני2 שאמרו בסעודת הש"ק בסעודת הודאה3), דצריך להבין מ"ש וברכו את הוי', הלא כל הברכות וכל ההמשכות וכל הגילויים הם משם הוי', א"כ מהו ענין וברכו את הוי', שצריכים לברך את שם הוי'. ונקודת הביאור בזה, שיש הוי' דלתתא והוי' דלעילא, ועז"נ שאו ידיכם קודש וברכו את הוי', שע"י העבודה דשאו ידיכם קודש נעשה הענין דברכו את הוי', להמשיך תוס' אור והגילוי בהוי' דלתתא, ואז יברכך הוי'4 דלעילא. והברכה היא מציון4, שמתגלה נקודת הנשמה, בחי' היחידה (כמבואר במאמרי ציון במשפט תפדה בלקו"ת5 ובכ"מ6). ועי"ז נשלמת הכוונה האמיתית דעושה שמים וארץ4, והיינו שיהי' קיומם של שמים וארץ ע"י קיום התומ"צ שע"פ עבודה שבלב, דאז הוא שלימות הג' עמודים דתורה מצוות ועבודה אשר עליהם העולם עומד7.

ויש

לקשר ענין זה עם פרשת השבוע, שבה נאמר8 ביום השמיני עצרת תהי' לכם גו' והקרבתם גו' פר אחד איל אחד גו', כדאיתא בגמרא9 פר יחידי למה כנגד אומה יחידה, שענין זה קשור עם בחי' היחידה, שענינה הוא שמקבלת מבחי' יחיד10, יחידו של עולם, שזהו ענינה של בחי' ציון, כנ"ל.

ב) וממשיך

במאמר, ולהבין זה בעבודה בנפש האדם בדרכי העבודה ע"ד החסידות, הנה אמרו רז"ל11 שלש תכיפות הן, תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, תיכף לגאולה תפלה כו'. א"ר

226

יוסי ב"ר בון, כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן וכו'. ומבאר, שג' דברים אלו, סמיכה ושחיטה, נטילת ידים וברכה, וגאולה ותפלה, הם העבודה האמיתית והפנימית בהג' ענינים, עבודה שבלב זו תפלה12, קיום המצוות שהו"ע גמילות חסדים, ולימוד התורה שהו"ע גאולה, כפי שממשיך לבאר בפרטיות.

ומבאר

במאמר, שהתחלת העבודה היא עבודת התפלה, דתפלה היא תמורת הקרבנות13, וראשית העבודה בהבאת הקרבן הוא בסמיכה14, דכתיב15 וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו, דע"י הסמיכה הוא הרצאת הקרבן. והענין הוא, דהנה, ענין הסמיכה הוא בעשר אצבעות הידים שהם נגד ע"ס, כדאיתא בס"י16 ע"ס בלי מה מספר עשר אצבעות, ובברכת יעקב את בני יוסף כתיב17 שכל את ידיו, ואיתא בבחיי, שהוא בחי' ח"ע להמשיך משם מקור הברכה. וכן ביהושע כתיב (בפרשתנו18) ויסמוך משה את ידיו עליו [וכפירוש רש"י שמשה עשה זאת בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך19, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה], שהוא המשכה מבחי' ע"ס, שראשיתן הוא בחי' חכמה. וכמו"כ יובן ענין הסמיכה על הקרבן, שהאדם בגימטריא מ"ה20, ממשיך בחי' אור עליון על הבהמה, בגימטריא ב"ן21, בכדי שתוכל להתעלות וכו'.

ג) ויש

להוסיף (במאמר המוסגר) בהמוזכר לעיל אודות הסמיכה שסמך משה את יהושע, שהיתה באופן שנתן לו את הכל בחייו, שעד"ז מצינו גם אצל בעל הגאולה, שנסמך לנשיאות בחיי אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שנתן לו את הכל כו'. והרי זה ענין מיוחד שלא מצינו דוגמתו אצל שאר רבותינו נשיאינו, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא22, החל מהבעש"ט, שבשנה הראשונה שלאחרי הסתלקותו הי' בנו ממלא מקומו, ורק לאח"ז עברה הנשיאות להרב המגיד23 [וגם אז, הנה במשך כמה שנים הי' סבור בעל התולדות שענין הנשיאות אינו שייך

227

להה"מ, כי אם אליו כו'24], וא"כ, אי אפשר לומר שבחייו נתן הבעש"ט את הכל לאחד כו'. ועד"ז אצל הרב המגיד, שתיכף לאחרי הסתלקותו לא ידעו מי ממלא מקומו, שהרי לכל לראש הי' בנו של הה"מ שבתחילה הי' ממלא מקומו25, והיו גם כמה תלמידים מיוחדים, כמו הרמ"מ מהאָראָדאָק כו'26. וכן אצל רבינו הזקן, שנוסף על הבנים, היו גם חסידים שנהגו בנשיאות, כמו הרה"צ ר' אהרן מסטאַראָשעלע, שכמה שנים לאחרי שאדמו"ר האמצעי קיבל את הנשיאות, נהג ר"א נשיאות בפני עצמו27, וכידוע מאמר רבינו הזקן (אודות אדמו"ר האמצעי ור"א) על מה שאמרו עליהם הנאהבים והנעימים כו'28. וא"כ, אי אפשר לומר שבחייו נתן רבינו הזקן את הכל לאחד. וכן בנוגע לאדמו"ר האמצעי, שהי' בנו וחתנו, ועד שאפילו כמה שנים לאחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי היו צריכים להפציר בהצ"צ לקבל את הנשיאות29, ובקושי פעלו זאת (קאַם קאַם האָט מען זיך אויסגעבעטן). וכן בנוגע להצ"צ, שהיו לו ששה בנים [וכידוע גם הפתגם המקובל30 שהצ"צ הוא ספירת הדעת, מפתחא דכליל שית31], וצוה שכולם יהיו שוה בשוה32, ועד שדוקא מי שבסופו של דבר נתמנה לנשיא בפועל, הנה בחייו של הצ"צ לא חשבו אודותיו, ורק לאח"ז נתגלה כו'33. וכן בנוגע לאדמו"ר מהר"ש, שהי' בנו הבכור, ועד שבמשך כמה שנים לא רצה אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לקבל את הנשיאות34. ונמצא, שבמשך כל שבעת הדורות לא הי' ענין מינוי הנשיאות באופן (גלאַטיק) שעוד בחייו מסר לאחד את הכל כו'. ובענין זה יש מעלה מיוחדת אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלהיותו בן יחיד, קיבל את הכל בחיי אביו (מיד כשנולד – בשנת תר"ם, או כשאביו קיבל את הנשיאות – בשנת תרמ"ג), ע"ד ובדוגמת הסמיכה שסמך משה את יהושע, עליו נאמר35 ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל (ע"כ מאמר המוסגר).

228

ד) וממשיך

במאמר, שענין הסמיכה, שהוא המשכת אור עליון שיוכל להתקרב, מתחיל בק"ש שעהמ"ט, דאז עושה האדם חשבון צדק בנפשו כו', ונעשה אצלו הסכם והסכם גמור לעזוב דרכו הלא טובה, ולמסור וליתן עצמו לאלקות כו', ולאח"ז באה עבודת התפלה בהתבוננות דפסוד"ז וברכות ק"ש, עד שבא לואהבת גו' בכל לבבך36, בשני יצריך37, ועד לשלימות העבודה בתפלת העמידה כעבדא קמי מרי'38, ואז הנה בלימוד התורה שאחר התפלה מאיר גילוי אור בנפשו מלמעלמ"ט.

ה) ויש

לקשר ענין זה גם עם דברי בעל הגאולה בשיחת ש"פ פינחס י"ד תמוז ה'ש"ת (כמוזכר לעיל39), שבסיומה40 מעורר אודות הצורך לעסוק בכל יום בלימוד דא"ח [ויש לדייק בלשון הרב, שלפעמים הלשון הוא לימוד החסידות, וכאן הלשון הוא לימוד דא"ח (דברי אלקים חיים), כמבואר בפירוש מארז"ל41 אלו ואלו דברי אלקים חיים, שגם כפי שנמשך למטה הרי זה דברי אלקים חיים בגילוי], באמרו, שישנם כאלו שמתנצלים ופוטרים את עצמם מלימוד דא"ח בכל יום, בתירוצים שונים, שאין להם זמן כיון שצריכים לעסוק בפרנסה, או שהם עסוקים ביותר בתלמוד תורה דרבים. אבל באמת הרי הם תירוצים של שוא. הן אמת שיש צורך בפרנסה, ובפרט הטענה ע"ד העסק בתלמוד תורה דרבים, אבל אעפ"כ צריכים בכל יום ללמוד חסידות. אין הכוונה לריבוי זמן דוקא, אבל העיקר הוא שתהי' הקביעות בנפש. אפילו כאשר לומדים בכל יום זמן קצר (אַ קליינע וויילע), הרי זה צ"ל חקוק בלבו ונפשו, שאז, הנה בכל מעמד ומצב (וואו מען שטייט און גייט) במשך כל היום כולו, זוכר מה שלמד היום (ער וועט זיך אַ כאַפּ טאָן: אה! וואָס האָב איך היינט געלערנט), ויפעל לטובה על כל הענינים בכל היום.

ו) והענין

בזה, דהנה, לא ברשיעי עסקינן42, אלא שיש לו טענה שאין לו פנאי בגלל שצריך לעסוק בפרנסה, ויתירה מזה, שטענתו היא שאין לו פנאי ללמוד דא"ח בגלל עסקו בתלמוד תורה דרבים, ולכאורה, כיון שתלמוד תורה כנגד כולם43, ובפרט תלמוד תורה דרבים, שזוהי המעלה היותר גדולה בתלמוד תורה (כדאיתא בגמרא במסכת מגילה44), א"כ, מהו אומרו שזהו תירוץ של שוא כו'.

229

ויובן

בהקדם הביאור במאמר רז"ל45 (וכן הוא פסק בהלכה בשו"ע46 וגם בקיצור שו"ע47) שסדר העבודה הוא שצריך לילך מבית הכנסת לבית המדרש, והיינו, שגם תלמיד חכם שכל ענינו הוא לימוד התורה בביהמ"ד, ועד לתלמוד תורה ברבים, אין לו לילך מיד לבית המדרש, אלא צריך לילך תחילה לבית הכנסת, כי, כדי שלימוד התורה (בביהמ"ד) יהי' כדבעי צ"ל הקדמת התפלה48 (בביהכנ"ס), שבה מבקש מהקב"ה חננו מאתך חכמה בינה ודעת, ועוד לפנ"ז, שבהתחלת התפלה ישנו הענין דברכת התורה. והענין בזה, דהנה כתיב49 מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי, ואיתא בגמרא50 דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים, ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, והיינו51, שודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי', שלא היו עוסקים בה לשמה כו'. וכללות הענין בזה, שהתוכן דברכת התורה הוא שצריך לידע ולהרגיש שהתורה אינה שכל אנושי, אלא תורתו של הקב"ה, נותן התורה, שנתן לנו את תורתו, וכאשר הלימוד הוא ללא הקדמת ברכת התורה, היינו, שלא ניכר ונרגש אצלו שלומד תורתו של הקב"ה, אזי נעשה ענין החורבן והגלות של בנ"י והשכינה עמהם. וזהו גם מה שאמרו רז"ל52 זכה (ללמוד לשמה ולקיימה) נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו, שאף שהתורה היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים53, הנה כאשר הלימוד אינו כדבעי, לא זכה, הרי לא זו בלבד שלא נעשית לו סם חיים, אלא עוד זאת, שיורד מדחי אל דחי כו', ועד שנעשית לו סם מיתה רח"ל.

והנה

כשם שצ"ל הקדמת התפלה ללימוד התורה, כמו"כ בלימוד התורה גופא צ"ל הקדמת התפלה שבתורה, שזהו"ע לימוד דא"ח54. דהנה55, ללא לימוד דא"ח, יכול להיות לימוד התורה רק מצד

230

טיב ההבנה וההשגה שבה, והיינו לפי שהתורה נתלבשה בשכל אנושי, שלכן, הנה מי שיש לו הבנה והשגה טובה, יכול להבינה היטב בשכלו, ועד שגם אינו יהודי, להבדיל, יכול להבין את השכל שבתורה, וכמו הדין שכופר הכל פטור משבועה, לפי שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו56, וכיו"ב, שגם אינו יהודי יכול להשיג זה בשכלו, ועאכו"כ שאיש ישראל יכול להגיע לזה בעצמו ע"י שכלו והשגתו, ולכן יכול לחשוב שכל ענין התורה הוא שכל אנושי, והראי', שיש ענינים בתורה שגם אינו יהודי יכול להגיע אליהם בשכלו והשגתו. והעצה לזה היא לימוד דא"ח, כי, בכל ענין שלומדים בדא"ח רואים בגלוי שזהו ענין אלקי כו'.

ועפ"ז

יובן מ"ש בהשיחה שההתנצלות על העדר לימוד דא"ח בכל יום בגלל שעסוק בתלמוד תורה דרבים הוא תירוץ של שוא, כי, כדי לפעול שלימוד התורה (גם לימוד התורה דרבים) יהי' כדבעי, באופן שיהי' ניכר ונרגש שזוהי תורתו של הקב"ה, לא יועיל להוסיף עוד יותר בלימוד התורה (אף שעי"ז יקיים מצות ת"ת), אלא בהכרח ללמוד את החלק שבתורה שהוא בדוגמת ענין התפלה וברכת התורה, שזהו לימוד דא"ח דוקא. וכמו בלימוד גליא דתורה גופא, שכדי שיוכל לפסוק דין בעניני איסור והיתר, לא יועיל ללמוד שו"ע חושן משפט, דאף שחו"מ הוא גם תורה, מ"מ, גם אם ילמד חו"מ מתחילתו ועד סופו, לא יוכל לפסוק דין בהלכות איסור והיתר, ובשביל זה צריך ללמוד שו"ע יורה דעה דוקא. וכמו"כ כדי שיהי' אצלו הענין דאורח חיים פן תפלס גו'57, צריך ללמוד שו"ע אורח חיים דוקא. וכן הוא גם בנוגע להצורך בלימוד דא"ח בכל יום, שפועל גם על לימוד הנגלה שיהי' כדבעי, ופועל לטובה על כללות ההנהגה בכל היום.

ז) ומסיים

במאמר (לאחרי שמבאר כללות ענין הקדמת העבודה דתפלה, החל מענין הסמיכה, שהוא המשכת אור עליון שיוכל להתקרב), וזהו שלש תכיפות הן, דכללות כולם היא העבודה בג' הקוין, דתפלה תורה ועבודה וקיום המצוות שהו"ע עבודת הבירורים. תיכף לסמיכה שחיטה, העבודה דקרבנות שהו"ע התפלה, דשחיטה הוא מלשון המשכה ורצון, והיינו, שהעבודה היא אשר ההסכם שבתפלה יבוא לידי פועל טוב, ואז אין פסול נוגע באותו קרבן. תיכף לנט"י ברכה, דכל עשיותיו יהיו לשם שמים כו'. תיכף לגאולה תפלה, שהו"ע ההתחברות

231

באלקות ע"י עסק התורה. ועי"ז נעשה הענין דיברכך הוי' (דלעילא) מציון, שמתגלה נקודת הנשמה, ונשלמת על ידו הכוונה העליונה כו'.

ח) ויש

להוסיף, שכל האמור לעיל מודגש יותר בעמדנו לאחרי ארבעים שנה, שאז קאי איניש אדעתי' דרבי'58, ובפרט בנוגע להוראה מפורשת בתורתו (לא רק לימוד הוראה מסיפור המאסר והגאולה וכיו"ב), כמו ההוראה הנ"ל ע"ד לימוד דא"ח בכל יום59, שלכן צריך כאו"א למסור נפשו על קיום הוראה ושליחות זו. וכיון שזוהי הוראה בתורה, הרי זה ככל עניני התורה שדרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום60. ובודאי יש נתינת כח שיוכלו לקיים הוראה זו, שהרי טוב61 עין הוא יבורך62.

______  ______

1) תהלים קלד, ב.

2) סה"מ תרפ"ז ע' ריז ואילך.

3) ראה ספר השיחות תרפ"ז ע' 173.

4) תהלים שם, ג.

5) דברים א, ב ואילך.

6) ד"ה ציון במשפט תפדה תשט"ו (סה"מ תשט"ו ע' קצ ואילך). ובכ"מ.

7) אבות פ"א מ"ב.

8) פרשתנו כט, לה.

9) סוכה נה, ב.

10) ראה לקו"ת פ' ראה כה, א. סה"מ תרצ"ו ע' 57. וש"נ.

11) ירושלמי ברכות פ"א ה"א.

12) תענית ב, א.

13) ברכות כו, א-ב.

14) ראה גם סה"מ תרל"א ח"א ע' רכח ואילך. תרנ"ג ע' קפד ואילך.

15) ויקרא א, ד.

16) פ"א מ"ג.

17) ויחי מח, יד.

18) כז, כג.

19) שם, יח.

20) ראה עץ חיים שער יו"ד (שער התיקון) פ"ג. שער לח (שער לאה ורחל) פ"ב. ובכ"מ.

21) ראה ספר הליקוטים להאריז"ל שמיני יא, ב.

22) תקו"ז תס"ט (קיב, א. קיד, א).

23) ראה ספר השיחות תורת שלום ע' 83 ואילך. "התמים" חוברת ב ע' מו (עא, ב) ואילך.

24) ראה מגדל עז (כפר חב"ד, תש"מ) ע' קנב. ועוד.

25) ראה אגרות-קודש אדה"ז ח"א ס"ע קצט ואילך.

26) ראה אגרות-קודש שם ע' רא. בית רבי ח"א ספ"ד. רפ"ח. פכ"ה (סב, ב). שיחת יט כסלו תרצ"ג (לקו"ד ח"א ל, א). לקו"ש ח"ב ע' 459 ואילך. ועוד.

27) ראה בית רבי ח"ב פ"ב (ג, ב ואילך).

28) ראה שם (ד, א הערה א).

29) ראה ספר השיחות תרצ"א ס"ע 243. וש"נ.

30) ראה ספר השיחות תרצ"ט ע' 322. תש"ב ע' 19. תש"ה ע' 60.

31) ראה זח"ב קעז, ב.

32) ראה גם תו"מ – רשימת היומן ע' רפד.

33) ראה גם שמועות וסיפורים ח"א ע' 69 ואילך.

34) ראה שיחת שמע"צ ושמח"ת תרצ"ה (לקו"ד ח"א קעח, ב ואילך).

35) תשא לג, יא.

36) ואתחנן ו, ה.

37) משנה ברכות נד, א. ספרי ופרש"י עה"פ.

38) ראה שבת י, א.

39) בהתחלת ההתוועדות.

40) ספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 166.

41) עירובין יג, ב.

42) ראה יומא ו, א. ועוד.

43) משנה ריש פאה.

44) ג, ב.

45) ברכות סד, א.

46) או"ח רסקנ"ה.

47) רסכ"ז.

48) ראה לקו"ת ברכה צו, ב.

49) ירמי' ט, יא-יב.

50) נדרים פא, א.

51) פי' הר"ן שם.

52) יומא עב, ב (ובפרש"י).

53) ואתחנן ד, ו.

54) ראה קונטרס עץ החיים פכ"ה.

55) ראה גם קונטרס הנ"ל פי"א ואילך. פכ"א-כב.

56) ראה ב"מ ג, סע"א.

57) משלי ה, ו.

58) ראה ע"ז ה, ב.

59) ראה גם בהשיחה (ס"ג), שהענין ד"קאי איניש אדעתי' דרבי'" הוא גם בנוגע לענינים שעדיין לא עברו ארבעים שנה מזמן אמירתם כו'.

60) משלי ג, יז.

61) שם כב, ט. וראה זח"ג (אד"ר) קל, א.

62) חסר הסיום (המו"ל).