בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז.

28

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. בחג השבועות ישנם כו"כ מאורעות ופרטים, וכיון שהעובדה שכולם באים ביום אחד, אינה באקראי – שהרי אפילו בעניני העולם אין דבר שהוא באקראי, ועאכו"כ שענינים הקשורים עם בנ"י, ועאכו"כ עניני תומ"צ, אינם באקראי – הרי מובן שכל הענינים של חג השבועות קשורים ושייכים זל"ז.

וכיון שגם סדר הענינים (שענין פלוני קודם לחבירו) אינו באקראי – דכיון שמדובר אודות עניני תומ"צ, הרי זה מוכרח להיות בכוונה. וכפי שמצינו שהחילוק בסדר הענינים נוגע גם להלכה, ולדוגמא: החילוק בין סתם ואח"כ מחלוקת למחלוקת ואח"כ סתם1, וכן בנוגע לכלל ופרט וכלל2, וכן הענין שכל הקודם לחבירו קדום במעלה3, שמזה מובן שגם הסדר הוא בכוונה, והוא חלק מתורה והוראה – יש להתחיל בענין הראשון:

הענין הראשון של חג השבועות הוא4: "זמן מתן תורתנו" – כפי שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בנוסח תפלת העמידה: "יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו", והיינו, שבחג השבועות ניתנה התורה5.

ב. ולכאורה צריך להבין:

איתא בגמרא במסכת יומא6: "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי'". ולא רק בארץ ישראל, אלא גם בגלות למדו תורה – "היו במצרים ישיבה עמהם", ולא עוד אלא שלפני הירידה למצרים נאמר7 "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גשנה", "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא

29

הוראה"8, והיינו, לפי שיהודי הוא בעה"ב גם על הגלות, ולכן יש ביכלתו לפעול שעוד לפני שהולך לגלות, תהי' שם ישיבה.

וא"כ, מה נתחדש במתן-תורה, בה בשעה שעוד לפנ"ז הי' כבר ענין התורה?

והענין בזה – כמבואר בחסידות9 מ"ש במדרש10 "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך11, כאדם שמריק מכלי לכלי כו'", שהחילוק בין "ריחות" ל"שמן" הוא, שע"י הריח יכולים רק לדעת שישנה מציאות הדבר, ויכולים לידע גם כמה תכונות שלו, אבל לא מקבלים את עצם הדבר; משא"כ "שמן תורק", כמו המריק מכלי לכלי, שאותו הדבר שהי' בכלי הקודם מגיע לכלי השני, כך, שלא זו בלבד שיודע שישנו מציאות כזו, ולא זו בלבד שיש לו הבנה והשגה בדבר, אלא יש בידו עצם הדבר.

וזהו מה שנפעל במ"ת – שעצם התורה כפי שהיא למעלה, חכמתו של הקב"ה, ו"נעלמה מעיני כל חי"12, הרי היא באה למטה,

– ואדרבה, עיקר התורה היא למטה, שהרי "לא בשמים היא"13, והקב"ה בעצמו אומר למלאכי השרת "אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה"14, ואפילו בשעה שיש חילוקי דעות, אומר הקב"ה "נצחוני בני נצחוני"15

ובאופן שהתורה חודרת את כל מציאות האדם ומתעצמת עמו, ועד שתמורת היותה תחילה "תורת ה'", הרי היא נעשית "תורתו"16, ש"נקראת על שמו"17, וכמודגש גם בדברי הגמרא18: "רב ששת .. אמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי" (שמחי נפשי בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי), והיינו, שהחידוש דמ"ת הוא ביחס לנפש האדם ("נפשאי"), שהתורה כפי שהיא למעלה מתעצמת עמו, ועד כדי כך, שכאשר רואים יהודי חי, נשמה בגוף, מהלך בעולם למטה, יכולים לומר שמהלכת תורה חי' ("דאָס גייט אַ לעבעדיקע תורה")!

30

וזהו גם הביאור על גודל ההפתעה ("איבעראַשונג") והרעש ("שטורעם") שהיו במ"ת, כדברי המדרש19 שבשעת מ"ת "צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה כו'" – אף שענין התורה הי' כבר מקודם לכן – כיון שבמ"ת נפעל ענין חדש, שהתורה כפי שהיא למעלה, תומשך למטה ותתעצם עם האדם, ועד שתפעל גם על נכסיו, שלכן "שור לא געה כו'", שכולם נעשים בבחי' דומם מצד הענין דמ"ת.

ג. וענין זה שייך (לא רק לצדיקים גדולים, חכמים גדולים או עובדים גדולים, אלא) לכאו"א מישראל:

איתא בפרקי דר"א20 שכל הנשמות של בנ"י, גם אלו שיהיו בדורות הבאים, היו במעמד הר סיני, ולכולם אמר הקב"ה בלשון יחיד: "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך גו'"21, ועד שגם משה רבינו הוצרך לירד מן ההר ("וירד משה אל המחנה ואח"כ אני משמיע תורותי לישראל שלא יהיו אומרים משה הי' מדבר עמנו מתוך הענן"22) ולהיות בבחי' מקבל יחד עם כל בנ"י – כיון שהתורה כולה, פשט רמז דרוש וסוד, ניתנה לכל בנ"י בשוה.

וזהו גם הטעם לכך ש"כל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה"23,

וגם בנוגע ל"מצוות התלויות במלך" – הרי אין הפירוש שכל ישראל פטורים ממצוות אלו; כל אחד מישראל חייב גם במצוות אלו, אלא שזהו באופן שהמלך "מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו'"24,

והיינו, שזהו ע"ד שיש מצוות שמקיימים ע"י היד, יש מצוות שמקיימים ע"י הרגל, ויש מצוות שמקיימים ע"י הלב, ועד"ז בנדו"ד, שמצוות אלו מקיימים ע"י המלך, ש"לבו הוא לב כל קהל ישראל" (כמ"ש הרמב"ם25).

ונקודת הענין – שלכל אחד ביחוד ניתנו כל התורה וכל המצוות, אלא שבאופן הקיום יש גדרים שונים: יש מצוות שכל אחד מקיים בעצמו, ויש מצוות שבשביל קיומם יש צורך בצירוף הזולת, כמו בלימוד

31

התורה, שצריך להיות "בדיבוק חברים"26, ולא "בד בבד"27, וכן בנוגע לכל דבר שבקדושה (וכדאיתא בשערי קדושה להרח"ו28 שזהו מצות עשה דאורייתא) שצריך להיות בעשרה דוקא29, ועד ל"ברכת חכם הרזים" שבשביל זה יש צורך בששים ריבוא מישראל30.

וזהו הענין דמ"ת, שאז נאמר לכאו"א מישראל "אנכי הוי' אלקיך", ש"הוי'", הי' הוה ויהי' כאחד31, נעשה "אלקיך", כחך (כדאיתא בשו"ע32 בפירוש כוונת שם אלקים, שהוא "בעל הכחות כו'") וחיותך, ולכן יש לכאו"א את הכחות הדרושים למלא ולפעול כל זאת, אלא שיש חילוקים באופן הפעולה – יש ענינים שפועלים ע"י יגיעה, יש ענינים שפועלים בנקל, ויש ענינים שבאים בהעדר היגיעה לגמרי, ועד למצות שכחה שקיומה הוא (לא רק בהעדר יגיעה, אלא גם) בהעדר ידיעה; אבל כאו"א יכול לפעול זאת, כיון שניתנו לו הכחות בשעת מ"ת.

וכאשר פועלים זאת – הנה עז"נ33 "אם בחוקותי תלכו גו' ועשיתם אותם", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", עם כל הברכות המנויות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"34, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ד. אע"פ שכללות הענין דמתן-תורה הי' מלמעלה, ובלשון המדרש35: "אני המתחיל", ולא עוד אלא שאפילו קבלת התורה אינה יכולה להיות ע"י עבודת הנבראים מצד עצמה – כפי שמצינו אפילו אצל משה רבינו (שהתורה "נקראת על שמו"36, כמ"ש37 "זכרו תורת משה עבדי"), שהוצרך לקבל תורה במתנה מלמעלה, כדברי הגמרא38 ש"הי' משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה" – מ"מ, הוצרך להיות איזה ענין של הכנה (באופן של "ריחות" עכ"פ) כמה דורות לפני מ"ת.

וכמו"כ בנוגע לקיום המצוות – שאע"פ שהמצוות שקיימו

32

האבות לא פעלו שינוי בעצם הדבר הגשמי [וכפי שמצינו בנוגע ליעקב, שאף שע"י ה"מקלות" פעל את ענין התפילין (כדאיתא בזהר39), מ"מ, לא נעשה שינוי במקלות עצמם], ורק לאחרי מ"ת פועלים המצוות שינוי בגוף הדבר40, מ"מ, היתה עבודת האבות הכנה למ"ת.

ה. ולאמיתו של דבר, הנה גם לאחרי מ"ת לא היתה עדיין תכלית השלימות בפעולת המצוות לחדור בדבר הגשמי, אלא רק הכנה לתכלית השלימות בענין זה, שנפעלה ע"י דוד המלך – שזהו הענין השני בחג השבועות, שבו היתה הסתלקות דוד41 (והרי ביום ההסתלקות עולים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו .. מתגלה ומאיר .. מלמעלה למטה"42), ובמילא הרי זה גם היום שבו התחילה מלכותו של שלמה – שאז נשלם החידוש של מ"ת ("קיימא סיהרא באשלמותא")43, שאלקות חודר את כל מציאות העולם.

והענין בזה:

דוד המלך – כבש ארצות כו', ופעל את המשך מלכותו של שלמה בדרך מנוחה (ללא צורך במלחמה), כמ"ש44 "וישב שלמה על כסא הוי'", ומכל הארצות באו כל אלו שהגיע אליהם "שמע שלמה", והביאו לו מתנות כו'45, כך, שענין הבירורים נפעל בדרך ממילא, בדרך מנוחה46. ועי"ז נפעל שיתגלה בעולם ש"לה' הארץ ומלואה"47.

כלומר: גם לפנ"ז הי' הענין ד"לה' הארץ ומלואה", אבל, לא ידעו ולא הרגישו זאת, עד שבאו דוד ושלמה ופעלו שמכל הארצות יביאו מתנות ליהודי שיושב בירושלים "על כסא ה'"! – "כסא ה'" בירושלים, הי' גם לפנ"ז; אבל עכשיו, ישב יהודי על כסא ה' – "וישב שלמה על

33

כסא ה'", ובגלל זה באו מכל הארצות והביאו לו מתנות, ללא צורך במלחמות, אלא בגלל שכך צריך להיות – מפני ש"לה' הארץ ומלואה".

ועוד זאת, שדוד המלך הכין את כל הענינים הדרושים לבנין ביהמ"ק48 ע"י שלמה, שאז נעשה הענין ד"מנוחה ונחלה"49, ולא כמו במשכן שעליו נאמר50 "ואהי' מתהלך באוהל".

ונמצא, שרק בזמן דוד ושלמה חדרה התורה בכל העולם; ואילו כל מה שנעשה במשך הזמן שלפנ"ז (גם לאחרי מ"ת) – כיבוש הארץ ע"י יהושע "ראש לכובשים"51, ועוד לפנ"ז, התחלת הכיבוש בפועל ע"י משה רבינו בנוגע לנחלת בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה (וכן מה שפעל ע"י ראיית ארץ ישראל שלאח"ז יוכל להיות כיבוש הארץ52, ועד לדברי הרגצ'ובי53 שע"י ראיית ארץ ישראל המשיך משה רבינו קדושה באויר ארץ ישראל) – הי' רק הכנה לשלימות שנפעלה בזמן דוד ושלמה.

ו. אמנם, תכלית השלימות דכל הנ"ל תהי' בזמן המשיח:

כשם שהשלימות של הענין הראשון, כללות הענין דמ"ת, תהי' בשעה שיקויים היעוד "ואולך אתכם קוממיות" – כך גם השלימות של הענין השני, ענינו של דוד, שאלקות חודר בעולם, תהי' בביאת המשיח.

והענין בזה – שגם משיח קשור עם דוד המלך, כמ"ש54 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", וכפי שמצינו ברמב"ם55 בנוגע לסימנים של ביאת המשיח: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה .. כדוד אביו וכו'".

וכמובן גם ממה שאומרים בנוסח ברכת קידוש לבנה – שקשור עם הענין ד"דוד מלך ישראל חי וקיים"56 – "שהם עתידים להתחדש כמותה"57, שענין זה יהי' לאחר ביאת המשיח, שאז יהי' גמר ושלימות החידוש שנפעל ע"י דוד המלך.

וכאמור, גם השלימות של הענין דמ"ת תהי' בביאת המשיח, שהרי אמרו רז"ל58 על הפסוק59 "חרות על הלוחות", "אין לך בן חורין אלא מי

34

שעוסק בתלמוד תורה", והרי אמיתית ענין החירות תהי' בביאת המשיח, כאשר יקויים היעוד60 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

* * *

ז. לאחרי שני ענינים הנ"ל, נתינת התורה מלמעלה (לאחרי ההכנה המתאימה בדרך הכנה עכ"פ), והענין של גילוי אלקות בעולם שנפעל ע"י דוד המלך – בא הענין השלישי שבחג השבועות, שפעל הבעש"ט (שהסתלקותו היתה בחג השבועות61), ע"י פנימיות התורה.

ובהקדמה:

גם לאחרי הפעולה של דוד המלך בנוגע לגילוי אלקות בעולם, נשאר עדיין ענין של התחלקות – "עשר קדושות הן"62, עשר דרגות בקדושה זו למעלה מזו, עד לקדש הקדשים, ששם הי' נכנס כהן גדול "אחת בשנה"63 בלבד, משא"כ שאר המקומות, שאר האנשים, והכה"ג עצמו בשאר ימות השנה, ואפילו ביוהכ"פ עצמו, שלא בשעת עבודה זו – היו בדרגא שלמטה מזה.

אמנם, השלימות האמיתית היא – גילוי אלקות בכל מקום בשוה, ללא התחלקות, והיינו, שהעולם כולו נעשה "דירה" לעצמותו ית', כמו "דירה" שמיועדת לעצם האדם, ובנוגע לדירת המלך – נמצא בה עצם המלך, שהרי הדין הוא שאין רואים את המלך כשהוא ערום64, אלא הוא לבוש תמיד בלבושים, אבל ישנו זמן שהמלך צריך להחליף את לבושיו, מהלבוש שלובש בהיותו בשדה ללבוש שלובש בשבתו בהיכלו, ואז נמצא במקום מסויים בדירתו ללא לבושים; ושלימות זו תהי' לעתיד לבוא – שאז יהי' העולם כולו דירה לעצמותו ית', כמ"ש65 "ולא יכנף עוד מוריך", והיינו, שיהי' גילוי אלקות בלי שום לבוש.

אבל לפנ"ז, אפילו בזמן דוד ושלמה, הי' ענין של התחלקות – שהמקום הצנוע שבו נמצא עצם המלך הי' רק בקדש הקדשים, כפי שנקרא בתנ"ך66 בשם "חדר המטות"; אבל, המעמד ומצב שבזמן דוד ושלמה הי' הכנה שעי"ז יוכלו אח"כ לפעול שהעולם כולו יהי' דירה לו ית'.

ואף שענין זה יהי' בעיקר לעתיד לבוא – הרי זה התחיל כבר ע"י

35

הבעש"ט שגילה פנימיות התורה, סתים דאורייתא, שפועלת גילוי אלקות בכל העולם, ללא התחלקות.

ח. והביאור בזה:

גליא דתורה – קשורה עם גליא דקוב"ה וגליא דנשמתא67, וכן בנוגע לעולם – שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל68 – הרי זה קשור עם גליא דעולם. ומצד גליא – גליא דהעולם, דנשמתא, דתורה ודקוב"ה – ישנם חילוקי דרגות, ולכן כאשר מאיר רק גליא דקוב"ה, בחי' ממכ"ע, בגליא דהעולם, אזי יש התחלקות בעולם.

משא"כ בסתים – כיון שקשור עם העצם, אין בו התחלקות, שהרי העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו69, ולכן, כאשר מאיר סתים דקוב"ה בעולם, אזי מתגלה הסתים שבעולם, ואז מאיר גילוי אלקות בכל מקום, ללא התחלקות, והיינו, שהעצם מאיר בחוץ לארץ כמו בקדש הקדשים, כי, גם ע"י חלק קטן מהעצם לוקחים את העצם כולו.

אמנם, כדי שיאיר סתים דקוב"ה בעולם – הרי זה מתחיל מהתורה (כמו בכל עניני העולם), ע"י סתים דאורייתא, שעל ידה מתגלה סתים דקוב"ה בסתים דנשמתא, באופן שבנ"י נעשים מציאות אחת עם הקב"ה.

והענין בזה – כמבואר בלקוטי תורה70 שהקשר של נש"י עם הקב"ה הוא "לא כמו הבן שנלקח ממוח האב ונפרד ממנו אח"כ .. ויש בן שאין לו מס"נ, וגם אינו מחויב ע"פ הדין, כי חייך קודמין71, ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו'72, וזה מחמת שהוא נהי' מהות בפ"ע, אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל .. לכן מוכרח להיות לה אהבה אפי' בכל לבבך ובכל נפשך במס"נ ממש".

ומובן, שהמס"נ צ"ל לא בשביל קבלת שכר – שהרי אז אין זו מס"נ, כי אם "עסק טוב" ("אַ גוטער געשעפט"), כיון שכדאי לו למסור נפשו כדי שיזכה לעולם הבא.

ובמכ"ש וק"ו ממ"ש הרמב"ם73 (מדברי הספרי74) "אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה .. כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה

36

("בשביל שאהי' עשיר"75) או כדי שאזכה לחיי העולם הבא", אלא שאעפ"כ "אמרו חכמים76 לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה כו'" [וכמו במצות תפילין, שאין להמתין עד שיגיע לדרגא שיעשה זאת רק בגלל שזוהי מצות הבורא, ולולי זאת לא יקיים מצות תפילין], אבל התכלית היא – שתהי' העבודה "לשמה"; ועאכו"כ בנוגע לענין המס"נ, שצריך להיות רק בשביל הקב"ה.

וכל זה – בגלל שבנ"י הם בנים להקב"ה.

אך עדיין אין זה מספיק בשביל לחייב ענין של מס"נ, כיון שזהו היפך הדין ש"חייך קודמין", ו"ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת", והרי אמרו רז"ל77 "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"?

והביאור בזה, גם ע"פ נגלה – כאמור לעיל שהדין ש"חייך קודמין" הוא בגלל שהוא מציאות בפני עצמו, ולכן, למרות החיוב "וחי אחיך עמך"78, הנה כאשר יש רק קיתון אחד של מים, אזי חייך קודמין71; אבל הנשמה אינה מציאות בפני עצמה, אלא היא "חלק79 אלקה ממעל (וכפי שמוסיף רבינו הזקן) ממש"80, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר81, שגם בהיותה בעוה"ז הגשמי, באופן של ממשות ("ממש"), הרי היא "חלק אלקה ממעל", ולא דבר נפרד, ולכן ישנו חיוב של מס"נ.

וענין זה מתגלה כאשר מאיר בחי' סתים דקוב"ה בסתים דנשמה; וכדי שיאיר סתים דקוב"ה בסתים דנשמתא – הרי זה ע"י סתים דאורייתא, ואז מאיר גם בעולם סתים דקוב"ה, בחי' העצם, ולכן הרי זה מאיר בכל העולם בשוה, ללא התחלקות, כנ"ל שגם ע"י חלק קטן של העצם לוקחים את העצם כולו.

ט. וענין זה התחיל לבוא בפועל ובגלוי ע"י הבעש"ט:

ענינו של הבעש"ט – שהתחיל לגלות ולפרסם פנימיות התורה, סתים דאורייתא, בדיבור ובכתב ובדפוס, ומסר בשם משיח [כפי שכבר נדפס82, וכפתגם הצ"צ (שנמסר ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר83) שדבר שבדפוס הוא לדורי דורות] שכאשר יפוצו מעינותיך חוצה אזי תהי' ביאת המשיח ("אתי מר"), שאז יקויים היעוד "ולא יכנף עוד מוריך" (כנ"ל), וההתחלה

37

בזה היא ע"י יפוצו מעינותיך חוצה, הפצת פנימיות התורה, כיון שע"י סתים דאורייתא לוקחים את העצם, כנ"ל.

וזהו גם הדיוק שפנימיות התורה נקראת בשם "מעינותיך" – שגם "מעיין" אין בו חילוקים (כמו בחי' סתים שלמעלה מהתחלקות), שהרי מטהר בכל שהוא, וגם בזוחלין84, והיינו, שגם בטיפה אחת ישנה כל איכות המעיין, ולכן, כאשר האדם מעמיד את עצמו בציור של נקודה, אזי יכולה אפילו נקודה – טפה אחת85 – לטהר אותו; העובדה שאין זה אפשרי בפועל – היא רק מצד האדם (בגלל החסרון שלו, או בגלל מעלתו), אבל מצד המעיין – הרי הוא מטהר בכל שהוא ובזוחלין.

וכאמור – ענין זה התחיל ע"י הבעש"ט, ואילו כל מה שהי' לפנ"ז – החל מזמנו של דוד המלך, שכבר אז הי' לימוד פנימיות התורה, ועאכו"כ בזמן התנאים, ועאכו"כ שבזמן האריז"ל הי' כבר לימוד פנימיות התורה (עם ההגבלות שהיו אז) – הי' רק הכנה לזמן של גילוי פנימיות התורה ע"י הבעש"ט (כמו בשני הענינים שלפנ"ז: ההכנה למ"ת ע"י המצוות שקיימו האבות, וההכנה למעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא" בזמן דוד ושלמה ע"י הדורות שלאחרי מ"ת, כאשר קיום המצוות פעל כבר בדבר הגשמי).

אמנם, גמר ושלימות ענינו של הבעש"ט יהי' רק לעתיד לבוא – כאמור לעיל (ס"ו) שגם כללות הענין דמ"ת יושלם כאשר יקויים היעוד "ואולך אתכם קוממיות", וכן גמר ושלימות ענינו של דוד המלך יהי' לעת"ל, בימות המשיח, וכן בנוגע לענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", ששלימותו יהי' כאשר "אתי מר", דא מלכא משיחא, בקרוב ממש, במהרה בימינו.

* * *

י. בנוגע להאמור לעיל אודות השייכות של ג' הענינים שבחג השבועות, הנה כיון שיכולים לומר שזהו רק ענין של "דרוש",

ואולי גם לא דרוש אמיתי – לדעת החושבים שענין הדרוש הוא שדה פרוצה, כך, שיכולים "לדרוש" כל מה שעולה ברוחם ("יעדע ווילדקייט וואָס פאַלט זיי אַיין"), באמרם, שיש להם "ביטוח" שלא יפרכו את דבריהם, כיון שאיתא בכתבי האריז"ל86 ש"אין משיבין על הדרוש",

38

יש צורך להבהיר שאין האמת כן, ח"ו87 – שהרי דרוש הוא א' מד' חלקי התורה: פשט רמז דרוש וסוד, והתורה היא "תורת אמת", כך, שאי אפשר לומר שג' רבעים הם אמת, ורבע א' – חלק הדרוש – אינו אמת ח"ו88, ובמילא יכולים לומר גם ענינים מושללים וללא יסוד כו' – שהרי זוהי תורה אחת.

וכיון שבנוגע לכל ענין רוצים ראיות מהעולם – הנה גם בענין זה יש ראי' מהעולם:

ידוע שכל עניני העולם נלקחים מהתורה – שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"89. ולכן יש ד' עולמות אבי"ע – כנגד ד' חלקי פרד"ס התורה, ואופן הלימוד בכל עולם הוא בהתאם לחלק התורה השייך אליו: סוד – כנגד עולם האצילות, פשט – כנגד עולם העשי', ובנוגע לדרוש ורמז – מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר90 ב' דעות בקבלה, אם רמז ביצירה ודרוש בבריאה, או דרוש ביצירה ורמז בבריאה. ובכל אופן – דרוש הוא כנגד א' מב' העולמות בריאה או יצירה.

והנה, כל העולמות הם באופן של סדר השתלשלות – כמו שלשלת, שיש בה טבעת עליונה, וממנה באים לטבעת שלאחרי' וכו', וכדי להגיע לטבעת התחתונה צריכים לעבור את כל הטבעות שבאמצע, וכן הוא בנוגע לעולמות, שההנהגה של עולם הבריאה תלוי' בהנהגה של עולם האצילות, וכמו"כ ההנהגה בעולם העשי' תלוי' בהנהגה שבעולם היצירה.

ועפ"ז: אם בעולם העשי', עולם הפשט, ישנו סדר וכללים מסויימים – לא יתכן שבעולם שלפנ"ז אין סדר, שהרי הם תלויים זב"ז, ועכצ"ל, שגם בעולמות שלמעלה מעולם העשי' יש סדר, ואדרבה, סדר נעלה יותר מאשר בעולמות שלמטה מהם.

ומזה מובן, שגם בחלק הדרוש יש סדר, במכ"ש מחלק הפשט. אלא, שלכל חלק בתורה יש כללים משלו87, ולכן אי אפשר להקשות מחלק אחד בתורה למשנהו. וכפי שרואים גם בהלכה – בחלק אחד בתורה גופא – שאי אפשר ללמוד מענין אחד לחבירו, וכידוע ש"איסור מטומאה לא גמרינן"91, ו"איסורא מממונא לא ילפינן"92.

39

וכן הוא בנוגע לדרוש – שכללי הדרוש שונים מכללי הפשט והרמז, ולכן "אין משיבין על הדרוש" – אותן קושיות ששואלים על חלק הפשט כו'; אבל בודאי שגם בחלק הדרוש ישנם כללים וסדר כו', ואילו העדר הסדר הוא רק בקליפה וסט"א, כמ"ש93 "אין גו' חשבון גו' בשאול". ולכן מצינו שרבותינו נשיאינו דייקו על ענין הסדר, כפי ששמענו כמ"פ מכ"ק מו"ח אדמו"ר94.

יא. ובכן: כשהתחלתי לעיין בקשר והשייכות של ג' הענינים דחג השבועות, מ"ת, דוד המלך והבעש"ט – ראיתי שמפורש הדבר בפשטות ובהשקפה ראשונה:

המשך השיחה – השייכות של מ"ת ודוד המלך, תפארת ומלכות, והבעש"ט, שמו ישראל – תפארת, שם – מלכות, ובאופן ש"ישראל" נעשה "בעל" על ה"שם", ועי"ז נעשה גם השם "טוב", שהו"ע האור והגילוי – נכלל בשיחה המוגהת (לקו"ש ח"ח ע' 23 הערה 18; ע' 27 הערה 42).

יב. ובנוגע לפועל:

צריך לידע שדורנו זה אינו כמו הדורות שלפניו, שבהם הי' לימוד פנימיות התורה רק עבור יחידי סגולה, ורק ענין של הידור, ואילו עתה הרי זה זמן ש"מצוה לגלות זאת החכמה"95, ויש גם חיוב ללמוד פנימיות התורה,

וכפי שמפרש הרח"ו96 לשון הזהר97 "בהאי חיבורא דילך .. יפקון בי' מן גלותא ברחמים", שהיציאה מן הגלות קשורה עם לימוד פנימיות התורה,

ומזה מובן, שכאשר מעכבים את הפצת המעיינות חוצה, מעכבים רח"ל את השכינה בגלותא, פמליא של מעלה בגלותא, וכל בנ"י בגלותא, ויכולים לתאר מהי התוצאה מזה שנשארים בגלות עוד רגע נוסף,

[ולכן, כששמע הבעש"ט שמשיח יבוא כאשר יפוצו מעיינותיו חוצה – התחיל לדאוג98, כיון שזהו דבר קשה ביותר, ומשיח הוצרך להרגיעו כו'].

40

וזהו ענין ששייך לכל אחד ואחד, וגם – לפי הוספת רבותינו נשיאינו – לכל אחת ואחת99, שלכן תירגמו עניני חסידות בכמה שפות, כדי שיוכלו הדברים להגיע לכל אחד ואחד ולכל אחת ואחת, וסידרו כתות וחוגים ללימוד החסידות, כדי שתורת החסידות, פנימיות התורה, תגיע לכולם, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"100.

וענין זה נוגע ביחוד בשנה זו – שנת הקהל – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו' למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו גו'"101, וכמבואר ברמב"ם102 בנוגע לקריאת הפרשיות ע"י המלך, ש"יראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה", ובאופן כזה צריך להיות גם לימוד פנימיות התורה, עם האנשים והנשים והטף.

וזו תהי' ההכנה ללימוד תורתו של משיח שילמד תורה את כל העם באופן של ראי'103, וכיון שכאו"א שייך לראי', הרי מובן שלימוד זה יהי' לכולם,

בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

* * *

יג. דובר לעיל שכל ג' הענינים של חג השבועות (שענינם הוא ביטול כל המחיצות104) יהיו בשלימות לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד "ולא יכנף עוד מוריך", וכדברי רבינו הזקן בתניא105 ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה", וכנ"ל (ס"ב) מדברי המדרש ש"צפור לא צווח עוף לא פרח כו'", אבל שלימות הענין תהי' בימות המשיח, וכן בנוגע לכללות הענין ד"וירד ה' על הר סיני", ו"אנכי הוי' אלקיך", ששלימותו תהי' כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

אמנם, הכוונה היא שגם בזמן שבין מ"ת לביאת המשיח יהי' גילוי אלקות בעולם, וגם בחלק היותר תחתון שבעולם, שדוקא אז נעשה הענין בשלימותו – כמו בגשמיות, ש"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא, כמו בהגבהת כותלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, משא"כ אם הי' מתחיל

41

מאמצע הכותל, לא הי' מגבי' התחתונים"106 (ולא עוד אלא שגם החלק שמגבי' אינו בשלימות107).

וזהו שמצינו בנוגע ליצי"מ – שזוהי ההכנה למ"ת, כמ"ש108 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – שהוצרכו להיות "שש מאות אלף רגלי הגברים"109, והיינו, שהענין של יצי"מ הי' צריך לחדור גם ברגל, שזהו החלק הכי תחתון, שאז יודעים שכולו נעשה חדור בענין זה.

ועד"ז מבואר בחסידות110 בנוגע לדברי משה רבינו: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"111 – שכדי שאצל משה רבינו יוכל להיות הענין ד"אנכי בקרבו", הרי זה ע"י הענין ד"שש מאות אלף רגלי גו'".

וכן בגאולה העתידה, כאשר יקויים היעוד112 "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'", ו"יוסיף אד' .. לקנות את שאר עמו .. מאשור וממצרים .. ומאיי הים", "והיתה מסילה לשאר עמו .. כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים" – שאצל כולם יהי' הענין ד"הדריך בנעלים"113, שזה מורה על ענין ההליכה ברגלים [כי, בנוגע לנסיעה, טיסה או רכיבה, לא מתאים הלשון "והדריך", ואז אין גם צורך ב"נעלים", שענינם להפסיק בין הרגל לארץ, ורק בנוגע להליכה ברגלים מתאים הלשון "והדריך בנעלים"], וכמ"ש ביצי"מ114: "נעליכם ברגליכם" – שבזה מודגש שענין הגאולה הוא באופן שחודר גם ברגל, שזהו החלק הכי תחתון, והיינו, שהיציאה מן הגלות היא באופן שגם מהמדריגות הכי תחתונות הנה "משם יקבצך"115, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר116, שהגאולה העתידה תהי' כמו יצי"מ, שאף א' לא ישאר בגלות, אלא כולם יצאו מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"117, ועד ש"לא תשאר פרסה"118.

יד. והנה, החשיבות בענין הרגל מודגשת גם בכך שיש מצוות הקשורות עם הרגל (דאע"פ שכל מצוה כלולה מכל המצוות119, הרי כשם

42

שהתורה כללות ופרטות נאמרה120, כך גם במצוות יש לכל מצוה ענינה הפרטי, ויש מצוות פרטיות הקשורות עם הרגל).

וכמו מצות עלי' לרגל – הקשורה גם עם מצות הקהל, ששייכת לשנה זו, שנת הקהל, שהרי החיוב דהקהל הוא רק על מי שמחוייב בעלי' לרגל121 – שכאשר יש ביכלתו לעלות ברגלו (גם אם צריך לאחוז בידו של אביו), אזי מחוייב בעלי' לרגל122. והענין בזה – ע"פ האמור לעיל – שהענין ד"יראה גו' את פני הוי'"123 צריך להתחיל מהרגל.

וכמו"כ יש עוד מצוות הקשורות עם הרגל124. וביניהם – המנהג הטוב, "מנהג ישראל תורה הוא"125, ועאכו"כ מנהג שנקבע ע"י נשיא ישראל, כ"ק מו"ח אדמו"ר – ללכת לשמח יהודים בשמחת יו"ט.

וכל אלו שהצליחו וקבלו על עצמם לחלקם ולרשותם לקיים בפועל את ההליכה ברגל ולהוסיף בשמחה של מצוה – זוכים הם לפנימיות התורה, כמבואר בתורה אור126.

ובהתאם לכך, הנה כל אלו שהשתתפו בהליכה ברגליהם בפשטות127 – יאמרו "לחיים", ובשמחה וטוב לבב,

ויקויים בהם מש"נ בנוגע לביכורים128: "תשנה לשנה הבאה", ובהוספה – "קהל גדול ישובו הנה"129, ע"י משיח צדקנו, שיבוא בדורנו זה, שבו "מטו רגלין ברגלין"130, בעגלא דידן, אמן כן יהי רצון.

* * *

טו. כשם שענין הרגל נוגע לכל אחד בקומה הפרטית שלו בתור "עולם קטן"131 – כן הוא גם בנוגע לכללות ישראל, שמורכב מכו"כ

43

פרטים, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"100, שגם שם נוגע הדרגא הכי תחתונה, כמבואר בדרושי ר"ה בענין "אתם נצבים"132.

וכמו"כ נוגע הדרגא הכי תחתונה בכללות חיי האדם, שיש בהם כמה מדרגות – החל מהמעמד ומצב ש"עיר פרא אדם יולד"133, שזהו בדוגמת הרגל, כיון שלא הגיע עדיין לכלל הבנה והשגה, ולאח"ז הנה "רוב שנים יודיעו חכמה"134, והיינו, שגדל מקטנותו, שאז ענינו העיקרי הוא מדות, ויש לו רק קטנות המוחין, ומקבל גם מוחין דגדלות, ועד שמגיע לענין הדעת, וככל שהולך וגדל הולך וניתוסף בחכמתו.

וע"פ האמור לעיל (סי"ג) שמזמן מ"ת ועד לגאולה העתידה נוגע ענין הרגל ובו יש להתחיל – הנה כן הוא בנוגע לכל אחד בפרט, שכדי להבטיח שהנהגתו תהי' כדבעי, יש להתחיל מענין הרגל, שזהו זמן הקטנות, ע"י ענין החינוך, וכמו בנוגע לענין החכמה, ש"בוצין בוצין מקטפי' ידיעא"135, ועד"ז בנוגע לשאר הענינים שבהם מתבטאת שלימות האדם – לא רק שכל, אלא גם מדות, כל עשר כחות הנפש, ומחשבה דיבור ומעשה, שבכל ענינים אלו צריכים להתחיל כבר מקטנות, ע"י ענין החינוך. ואז בטוחים שיוצאים מהגלות עם כל הענינים, ובאים לגאולה האמיתית.

ולכן אמרו בגמרא136 "קטן .. יודע לדבר אביו לומדו תורה .. תורה137 צוה לנו משה מורשה", והיינו, שהתורה היא לא רק הבנה והשגה, אלא גם ירושה, והרי בענין הירושה לא נוגע מעמדו ומצבו של היורש, וישנו גם אצל תינוק מיד כשנולד, מבלי הבט על מעלותיו או הפכם.

ועד שישנו ענין של חינוך שמתחיל עוד לפנ"ז138 – תשעה חדשים לפני שנולד, כדי שיולד ילד כשר ללא פגמים ח"ו, שיהי' ראוי להקרא "בנים אתם לה' אלקיכם"139 ו"בני בכורי ישראל"140.

טז. ענין החינוך בכלל – מוטל על הגדולים, ההורים, אבל ישנה גם התקנה הידועה141 שיהיו מלמדי תינוקות,

44

– וכידוע הסיפור142 שרבינו הזקן קרא פעם לאברך ואמר לו: עלי מוטלת המצוה "ושננתם לבניך"143, ועליך מוטלת המצוה לפרנס את אשתך ובני ביתך, ובכן, הבה נחליף מצוה במצוה –

ועליהם לחנך את הילדים באופן שיתנהגו כפי שיהודים צריכים להתנהג, וחינוך זה צריך להתחיל מיד לאחרי ש"יודע לדבר" שאז "אביו לומדו תורה" – החל מהכניסה ל"חדר".

וזהו תפקידם של מוסדות החינוך לבני ובנות ישראל – לחנך את הילדים באופן שידעו ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שהתורה היא "ירושה" לכל יהודי שמוצאו מיעקב אבינו.

יז. ולכן ראינו השתדלות הכי גדולה אצל רבותינו נשיאינו, ובפרט אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר144, לייסד בכל מקום שאפשר מוסדות חינוך על טהרת הקודש, גם עבור הקטנים ביותר,

– ולא כפי שהי' בדורות הקדמונים, שהיו סומכים על ההורים בנוגע לחינוך הקטנים, כי, מצד הצרות והמצוקות שבדורנו לא יכולים ההורים להתמסר לילדים כדבעי, וכדי שתהי' הצלחה בחינוך הילדים, יש צורך במוסדות חינוך145

החל מ"גן" לילדים וילדות, כך, שמיד לאחרי ש"אביו לומדו תורה", יהי' כבר מן המוכן "גן" שבו ילמדו אותו "מודה אני", "שמע ישראל" ו"ראשית חכמה", אל"ף בי"ת כפשוטו, וגם אל"ף בי"ת של תומ"צ – כל הענינים הפשוטים שצריכים לידע כדי להיות יהודי, ועיקר כל העיקרים – לידע ש"אתה בחרתנו מכל העמים"146, כך, שהוא שונה מכל הבנים והבנות שנמצאים בסביבתו, ו"עם לבדד ישכון"147, ובאופן שגם מצד הקב"ה אין ברירה אחרת, כביכול, ולא יכולה להיות מציאות אחרת מלבד ש"אתם תהיו לי לעם"148, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

ובשביל מטרה זו, הקדיש כ"ק מו"ח אדמו"ר מזמנו – זמן שהי'

45

יכול להיות מנוצל לעיונה של תורה, להפצת לימוד הקבלה ולימוד החסידות לגדולים – כדי לייסד "חדרים" ו"גני ילדים",

וצוה שיעשו כך גם אלו השייכים אליו והרוצים להיות שייכים אליו,

ובודאי יזכו לכל הענינים שמקבלים ע"י השייכות לנשיא ישראל, ועאכו"כ כשממלאים רצונו ללא הגבלות – שיקבלו שכרם בזה ובבא, להתברך בברכתו של הקב"ה – שנמשכת ע"י נשיאי ישראל שבכל דור ודור, ובדורנו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר – בבני חיי ומזוני, וכולם באופן דרויחי,

ואז יקיימו את הפתגם של רבינו הזקן149, שכאשר הקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, אזי עושים בנ"י מהגשמיות – רוחניות,

כך, שעי"ז עושה גם הקב"ה "עסק טוב"... כי, עי"ז שנותן להם כל צרכיהם, יוסיפו בנ"י כמ"פ ככה בחינוך על טהרת הקודש, ויעמידו "צבאות השם"150, שיבטיחו את הענין של מ"ת – כפי שהי' בזמן מ"ת, שדוקא אמירת בנ"י "בנינו עורבים אותנו"151 פעלה את הענין של מ"ת,

ויגדלו להיות "יוצאי צבא בישראל"152, לצאת בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו,

ויוכלו לומר עליהם "ראו גידולים שגידלנו" – כיון ש"הם הכירוהו תחילה"153, כמו בעת קריעת ים סוף כשבנ"י אמרו "זה א-לי ואנוהו"154, וכך יהי' גם בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "אראנו נפלאות"155, בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן.

יח. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ובכן:

כל אלו שהם "עסקנים" בעניני חינוך – יאמרו "לחיים", ויקבלו החלטה טובה לחזק את ענין החינוך שישנו כבר, להרחיבו ולהפיצו, ובכל מקום שידם מגעת.

והקב"ה מבטיח – ומקיים הבטחתו – שכאשר עוסקים בחינוך,

46

לקרב את ילדיו לאביהם שבשמים, אזי ימשיך ברכתו שיהי' להם נחת אמיתי מבנים ובני בנים, מתוך בריאות נכונה, ובשמחה וטוב לבב.

* * *

יט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וירד הוי' על הר סיני.

* * *

כ. דובר לעיל אודות ג' הענינים שישנם בחג השבועות: (א) זמן מ"ת, שבו ניתנה התורה כולה, (ב) המסופר בתושבע"פ שבעצרת מת דוד, (ג) מנהגם של ישראל שנמסר מדור לדור אודות ההילולא של הבעש"ט. ונמצא, שבחג השבועות ישנם ג' ענינים הקשורים עם תושב"כ, תושבע"פ ומנהגן של ישראל.

וכיון שג' ענינים אלו באים ביום אחד, הרי מובן, שיש שייכות מיוחדת ביניהם, כי, מיסודי התורה, שאפילו בעולם אין דבר שהוא "במקרה", וכמ"ש הרמב"ם בהל' תעניות156 בפירוש מ"ש157 "והלכתם עמי בקרי", ש"יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית כו'".

וכמובן גם בשכל הפשוט לכל מאמין, ובפרט לבנ"י שהם "מאמינים בני מאמינים"158 – דכיון ש"הוי' אחד", בד' רוחות העולם ולמעלה ולמטה159, והכל בטל להוי' אחד, הרי לא יתכן שישנו ענין בעולם בלי ידיעתו ית' ח"ו, שנמצא בכל זמן ובכל מקום, כך, שלא יתכן שיהי' ענין של "מקרה".

הענין של השגחה פרטית נתחדש אמנם ע"י הבעש"ט160, אבל באמת הי' גם לפנ"ז, שהרי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, אלא שנתגלה רק לאחרי משך זמן, ועד אז הי' בהעלם161, וכפי שמצינו שהיו חוקרי ישראל שסברו162 שהשגחה פרטית היא רק על כללות המין, ולא על אישי המין, חוץ ממין המדבר, ובפרט בנ"י, ואח"כ נתגלה ע"י התלמיד ותיק, הבעש"ט, שיש השגחה פרטית על כל פרט ופרט, ולא רק בנוגע למין המדבר, אלא אפילו בנוגע לדומם.

47

ולהעיר גם ממה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר163 בנוגע להמאסר בשנת תרפ"ז,

– שבשנה זו ימלאו ארבעים שנה מאז, ולכן צ"ל הענין ד"בן ארבעים לבינה"164, בכל הקשור להליכה "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו" (כהלשון באגה"ק165) –

שבר"ה שלפני המאסר, נדבר בתוך המאמר ענין שיטת הבעש"ט אודות השגחה פרטית שהוא גם בדצ"ח ובכל פרט ופרט וכו' (אפילו בנוגע לעלה המתגלגל ע"י רוח או ע"י רגלי בהמה), אף שלא הי' שייך להמשך המאמר (לא לפניו ולא לאחריו). וסיים: לולי זאת, איני יודע אם הייתי יכול "דורכטראָגן" (לסבול יסוריו ולצאת מן) המאסר (והיינו, שענין זה סייע לו "דורכטראָגן" את המאסר – מצד הידיעה שכל פרט הוא בהשגחה פרטית, ועאכו"כ שכן הוא בנוגע להמאסר).

וככל הענינים שבתורת החסידות שישנם בפירוש או עכ"פ ברמז גלוי גם בנגלה166 – כן הוא גם בענין דהשגחה פרטית:

ידועה167 הראי' שהביא רבינו הזקן בתור "תשובה ניצחת" על השאלה היכן הוא המקור בנגלה דתורה על הענין של השגחה פרטית גם על פרטי המין – מדברי הגמרא במסכת חולין168: "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך (עוף השולה דגים מן הים), אמר, משפטיך169 תהום רבה", "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות", והיינו, שיש "משפט" איזה דג ישלה ה"שלך" מן הים, ומזה מוכח שיש השגחה פרטית גם על דג פרטי.

וכן בנוגע לקשר והשייכות של כמה ענינים שבאים באותו יום, שיש לזה מקור בנגלה דתורה – בדברי הגמרא170: "מגלגלין זכות ליום זכאי" (ועד"ז בצד ההפכי), ולא רק בנוגע למאורעות שמסופרים בתושב"כ, אלא גם בנוגע לאופן ההנהגה בפועל – "הלכך (משום דאמר לעיל מגלגלין כו') בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי .. לימצי נפשי באדר כו'"171.

ומכל זה מובן בנוגע לג' הענינים הנ"ל בחג השבועות שבאים יחד

48

– שיש שייכות ביניהם, ויש ביניהם נקודות משותפות, וכמשנת"ל כמה פרטים בזה172.

ויש עוד נקודה משותפת בין ג' ענינים הנ"ל – ענין האחדות שישנו הן במ"ת, הן אצל דוד המלך והן אצל הבעש"ט, כדלקמן.

כא. ענין האחדות – בתורה:

איתא במדרש173 – בביאור הטעם שהקב"ה המתין עם מ"ת עד ש"בחודש השלישי גו' באו מדבר סיני ויחן שם ישראל גו'"174 – ש"בכל המסעות .. נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת", ורק כאשר "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד"175, "אמר הקב"ה, הואיל .. ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".

וכן איתא במדרש176 שאילו היו ישראל ששים ריבוא חסר אחד לא היתה ניתנת התורה, והיינו, שאפילו אם הי' חסר יהודי שנמצא בדרגא הכי פחותה בין בנ"י, כמו נושא פסל מיכה177, לא היתה ניתנת התורה, ח"ו, אפילו למשה רבינו!

והענין בזה – שהתורה אינה ענין פרטי, לא מצד הלומד, לא מצד התורה עצמה, וגם לא מצד הקב"ה.

האחדות שבתורה – מצד הלומד:

אע"פ שלימוד התורה צריך להיות בהעמקה הכי גדולה, ולא די בכך, אלא צריך "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים"178, ולולי זאת, חסר בקיום מצות תלמוד תורה, מ"מ, חייב כל אחד מישראל בלימוד התורה, וכמארז"ל76 "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה", וכפי שפוסק רבינו הזקן179 שקאי גם על מי ש"אינו מקיים מה שלומד .. ועליו אמר הכתוב180 ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'", ולא עוד אלא שמוסיף181 ש"גם הרב .. צריך להכניס את עצמו לבית הספק כו'", וטעם הדבר – לפי שהתורה מקיפה וחודרת את כל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", וכל אחד הוא לא רק פרט

49

בפני עצמו, אלא נוגע לכללות התורה, כאמור, שאילו הי' חסר אפילו אחד, לא היתה התורה ניתנת כלל.

האחדות שמצד התורה עצמה:

התורה נחלקת אמנם לחמשה חומשי תורה, מסכתות וברייתות כו', כמארז"ל182 "ששים המה מלכות183 אלו ששים מסכתות, ושמונים פלגשים אלו הברייתות, ועלמות אין מספר אלו ההלכות שהן מימרות האמוראים", אבל אעפ"כ, כל התורה כולה הו"ע אחד, וכמאמר הרגצ'ובי184 שכל התורה כולה, מהאות ב' ד"בראשית" עד האות ל' ד"לעיני כל ישראל", היא תיבה אחת ארוכה.

וענין זה מרומז גם בנגלה דתורה – בדברי הגמרא185 "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר", שזה מורה על האחדות שבתורה.

ויובן ביותר ע"פ פתגם הבעש"ט הנ"ל (ס"ח) – וכמובא בכ"מ186 שהבעש"ט אמרו בשם הרס"ג – העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, וכיון שכל התורה היא אחדות אחת ועצם אחד, הנה גם כשלומדים ענין אחד בתורה תופסים בכולו, ולכן, אף ש"הוא עמל במקום זה" הנה "תורתו עומלת לו במקום אחר".

וכמו"כ ישנו ענין האחדות בנוגע להקב"ה, נותן התורה:

איתא במדרש187 שהקב"ה אומר שע"י לימוד התורה – "אותי אתם לוקחים", עצמותו של הקב"ה.

וכן איתא במדרש188: "אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה .. משל למלך שהי' לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר

50

הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו כו'", והיינו, שהתורה היא ה"חדר" שבו נמצא המלך, הקב"ה, יחד עם בנ"י – כל בנ"י, ללא חילוק כלל.

ולכן, אפילו מי שלא ידע מאי דקאמר, מברך ברכת התורה189 – "ונתן לנו את תורתו" – בשם ומלכות, והיינו, שגם בנוגע אליו הכניס הקב"ה את עצמותו בתורה, ונתן לו את התורה כולה, באופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" – "מתהום ארעא ועד רום רקיעא" (כדברי הגמרא במסכת ב"ב190).

וכיון שענין התורה הוא אחדות, לכן הוצרך להיות הענין דמ"ת דוקא כאשר בנ"י היו במעמד ומצב של אחדות – "ויחן" לשון יחיד, ודוקא באופן כזה לוקחים תורה עד סוף כל הדורות, כדאיתא בפרדר"א20 שכל הנשמות של כל הדורות היו בשעת מ"ת.

ונקודת הענין – שהתורה אינה ענין של פרטים, כי אם כלל אחד – תורה אחת, שניתנה מה' אחד, ל"גוי אחד", בנ"י, שגם בהיותם למטה בארץ, נשמה בגוף, הרי הם "גוי אחד בארץ"191, כפי' רבינו הזקן192 שממשיכים הוי' אחד גם בענינים ארציים.

כב. אך עדיין נשאלת השאלה בנוגע לאחדותם של ישראל, "ויחן" לשון יחיד: כיצד יכולה להיות ההתאחדות של נושא פסל מיכה עם משה רבינו (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר193, שבנוגע לבנ"י לא אומרים "להבדיל")?!

והמענה על זה – שזהו מ"ש "ויחן שם ישראל נגד ההר", הר סיני, והיינו, שכאשר נמצאים אפילו לפי שעה נגד הר סיני, אזי נעשה "ויחן .. ישראל".

אך כיצד מתגלה אצל כל בנ"י הענין ד"נגד ההר"?

ובכן: בצד הטוב, כאשר הכל מתנהל כשורה – לא רואים זאת בגלוי, כיון שאין כאן מה שיעורר אותו ("אים דערנעמען");

אבל כאשר ישנו ענין הפכי כו' – אזי אפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קידוש השם194, וזאת – ללא צורך בלימוד דיני קידוש השם

51

במשך שעה ארוכה, אלא מיד כשמרגיש שרוצים לנתק ולהפריד ("אָפּרייסן") אותו מהקב"ה, היל"ת, אזי מוסר נפשו על קידוש השם, ומתאחד עם כל בנ"י.

וגם ענין זה קשור עם מ"ש "ויחן .. נגד ההר" – כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר195 ש"נגד ההר" קאי על זה ש"נדמה להם כהר"196, ואז, יכולים כולם להתאחד.

כג. וענין זה ראינו לאחרונה בארץ ישראל:

עד עתה – היו שם מחלוקות, לא רק "עד לרקיע", אלא גם "עד לתהום"... ולא היו יכולים להתדבר... אך כאשר הגיע מעמד ומצב שהי' נוגע להקיום של בנ"י197, הרי זה פעל התאחדות של כל בנ"י.

וכן נתגלה עכשיו, שהתביעה על הארץ – שבמשך 1500 שנים עבדוה זרים – היא לא בגלל שזוהי הארץ שלהם, ולא רק בגלל היותה ארץ ישראל, אלא בגלל שהיא "ארץ הקודש". – לא מחפשים על זה שום הסברים, מלבד העובדה שזוהי ארץ קדושה ששייכת לעם קדוש. ומה שבחיצוניות הרי זה בגלל טעמים אחרים – אין זה אלא שממציאים תירוצים כדי להלביש זאת ב"אותיות" כאלו שגם גוי יוכל להבין אותם, אבל הכוונה הפנימית היא – בגלל שזוהי ארץ הקודש.

ע"פ שכל – יכולים לטעון, שכשם שאין מקום לדרוש שיחזירו את "מנהטן" לאינדיאנים, והם יחזירו את הדולרים הספורים שקיבלו עבורה... כך אין מקום לדרוש – לטענת הישמעאלים – שכיון שלפני 1900 שנה ישבו שם יהודים, לכן צריכים עתה ליתן להם את הארץ, למרות שבינתיים ישבו בה ישמעאלים, ערבים וכו'.

ובכן: במה דברים אמורים – כשמתנהגים כדרך התגרים, או כשמדובר אודות כיבוש בידי אדם; אבל ארץ ישראל – אינה עומדת למכירה ("פאָר סעיל"), וכפי שלומדים בפירוש רש"י בהתחלת החומש: "בראשית ברא אלקים", "שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו כו'", והיינו, ש"אלקים קדושים" נתן את "ארץ הקודש" ל"גוי קדוש"198, ואינה עומדת למכירה!...

52

והרגש זה הוא אצל כל אחד – גם אצל מי שיש להסתפק אם למד פירוש רש"י הנ"ל, ולפני משך זמן טען שהוא שייך ל"כנען"... ואעפ"כ, גם השייכות שלו לארץ ישראל היא – לא בגלל שהאו"ם ("יו-ען") הסכים לתת אותה לבנ"י, ולא בגלל "כתב הזכויות" ("טשאַרטער") שניתן לבנ"י עלי' (מאומות העולם), שהרי אין הלוקח יכול למכור יותר ממה שהמוכר נתן לו, אלא בגלל היותה ארץ הקדושה שניתנה מאלקים קדושים לגוי קדוש!

לפתע שכחו כולם מה"כנענים"... מה"ליגה נגד כפי' דתית", ושכחו את הטענות שיש להם על הלכות עבודה זרה, ועל הציווי "לא תחי' כל נשמה"199; ונעשה מעמד ומצב ד"ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד".

ואם עדיין הי' מקום לספקות האם אכן כוונתם לקדושה של ארץ ישראל – נתברר הדבר כשראו עד כמה פעל וחדר המפגש עם ה"כותל המערבי"200:

לכאורה מדובר אודות קיר ישן חרב... ובודאי ישנם בנינים יפים ואסטרטגיים יותר ממנו, וא"כ, הי' צריך להיות הסדר, שאלו שמתפללים, ילכו ל"כותל המערבי", ואילו אחרים, ילכו לחפש ולמצוא בנינים עתיקים שהשאיר ה"גרגשי" כשברח לאפריקא!...

ולפועל ראו עתה שאצל כולם מתבטאת החשיבות של ארץ ישראל – ב"כותל המערבי", דאל"כ, אין מקום ללכת לשם ולהתפרץ בבכי, ועאכו"כ להכריז בפני כל עם ועדה, שלא יניח שיפרידו אותו מה"כותל המערבי"!

כד. ולאחרי כל זה – בא הקב"ה לבנ"י בטענה ובקשה:

הנכם רואים שכאשר דוחקים ולוחצים אתכם ("ווען מ'קוועטשט אַייך צו") רח"ל, הרי זה כמו "הזית" ש"אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה"201, וא"כ, עד כמה השיעור לייסר ("וויפל איז אַ שיעור מאַטערן") את הקב"ה שיצטרך לנסות את בנ"י, ולפעול את הענין ד"מוציא שמנו" ע"י הכתישה של ענין הגלות כפשוטו – הרי קל, טוב ונעים הרבה יותר, שבמקום השעבוד "בחומר ובלבנים"202 כפשוטם, תהי' היגיעה בלימוד התורה, "בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא" (כפי שמגלה

53

פנימיות התורה)203, ובאופן ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"204, ועי"ז יזכו לכל הענינים, גם ל"חומר ולבנים" כפשוטם, שאפשר להתגדל ולהתפאר בהם, ובאופן שכולם יהיו מרוצים ומאושרים!...

בשלמא בגלות מצרים, שהיתה הכנה למ"ת, הי' צורך ב"כור הברזל"205 כדי להסיר ולשטוף את הסיגים והפסולת כו', ולאח"ז יצאו מהגלות "ביד רמה"206, "בבנינו ובבנותינו"117, "לא תשאר פרסה"118, ועד ש"וינצלו את מצרים"207, "כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים"208 (כמבואר בדרושי חסידות209 שקאי על הניצוצות שבעלמא דאתגלייא ועלמא דאתכסייא), והלכו לקבל את התורה "כאיש אחד בלב אחד";

אבל עכשיו – הרי לכל הדעות יצאו כבר י"ח לאחרי כל הגזירות והשמדות כו'210, ובפרט בדורנו, דור השמד; וכבר עמדו "כאיש אחד בלב אחד" – לא בגלל שדאגו לבית שלהם (כפי שסיפרו ליצה"ר...), שהרי היו יכולים להשיג בית יותר טוב בארה"ב... אלא בגלל שהרגישו שזוהי ארץ הקודש שניתנה ל"גוי קדוש" מ"אלקים קדושים".

וכיון שכן, הרי זו שעת הכושר שאחדות זו תהי' "נגד ההר" – הר סיני, שבו ירדה שנאה כו'211 לעניני עוה"ז, וחיבה ואהבה לישראל, כדרשת חז"ל212 על הפסוק213 "אף חובב עמים".

ועד שמזה יבואו להמשך והשלימות דמ"ת – תורתו של משיח, שילמד תורה עם כל ישראל214,

– ולהעיר מהמדובר כמ"פ, שאף שתורה דעוה"ז היא הבל לגבי תורתו של משיח215, מ"מ, "לא יהי' עוד הפעם מ"ת"216, כי, כל הענינים "ניתנו" במ"ת,

וכמו שניתנו במ"ת כל פרטי הענינים שנתגלו ע"י "תלמיד

54

ותיק"161, ועאכו"כ ההון עצום דפנימיות התורה, שבודאי ניתנה בשעת מ"ת, אלא שעיקר התגלותה תהי' ע"י משיח –

והרי סדר ביאתו הוא – כמ"ש הרמב"ם55 "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' .. ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל", בביאת משיח צדקנו, בטוב הנראה והנגלה.

* * *

כה. גם בענין השני של חג השבועות – ענינו של דוד – ישנו ענין האחדות, כי, אצל דוד המלך הי' אמיתית ענין המלכות בתכלית השלימות217, וענין המלכות מורה על האחדות שיש אצל בנ"י218.

המשך השיחה – שענין המלכות קשור עם עצם המציאות של אנשי המדינה219, שלכן, העובר על ציווי המלך באיזה ענין שיהי' חייב מיתה220 (ולא כמו בציוויי התורה שיש ריבוי ציוויים שהעובר עליהם אינו חייב מיתה221) – נכלל בשיחה המוגהת (לקו"ש ח"ח ע' 25 ואילך).

כו. וזהו הצד השוה והנקודה המשותפת שבשני הענינים – ענין האחדות שבמ"ת, וענין האחדות אצל דוד המלך;

אלא, שהאחדות שבמ"ת היא אחדות רוחנית, והרי תכלית הכוונה

55

היא לפעול גם בעולם – שלכן ניתנה תורה למטה ולא למעלה, כדי לפעול שהעולם יהי' עולם של תומ"צ ועולם של אחדות, וכדי שהעולם יכיר אחדות הבורא, הרי זה לאט לאט, צעד אחר צעד, והיינו, שתחילה צ"ל האחדות ע"י התורה בענינים רוחניים, ולאחרי כן, כשבאים "אל ארץ נושבת"222, "ארץ טובה ורחבה"223, פועל דוד מלך ישראל את ענין האחדות גם בענינים גשמיים, ובפרט במלכות שלמה (שהמשיך את ענינו של דוד – "דוד מלך ישראל חי וקיים"56), שעל ידו הי' בנין ביהמ"ק (לאחרי ההכנה ע"י דוד48), ש"ממנו אורה יוצאה לעולם"224 ע"י "חלוני שקופים אטומים"225, ועי"ז נמשך ענין האחדות לא רק בארץ ישראל, אלא גם בכל העולם – שיהי' "שלום גו' בימיו"226, וכנ"ל (ס"ה) שמכל העולם הביאו לו מתנות כו'.

התחלת הענין היתה אמנם במ"ת, אבל לאח"ז הוצרך להיות שהיית זמן עד להתגלות הענין ע"י דוד (ואח"כ ע"י שלמה) – כשם שעשה"ד כוללים את כל עניני התורה כולה (כדרשת חז"ל227 על הפסוק228 "מזה ומזה הם כתובים"), ולאח"ז הולך וניתוסף בענין ההתגלות עי"ז שכאו"א מגלה חלקו בתורה, כמאמר "ותן חלקנו בתורתך"229.

כז. וכן בענין הג', החידוש של הבעש"ט – רואים את נקודת האחדות:

ובהקדם המבואר לעיל (ס"ח) שיש גליא וסתים בנשמה, גליא וסתים בקוב"ה, וגליא וסתים בתורה. וכיון שבריאת העולם היא בשביל התורה ובשביל ישראל, הרי מובן שגם בעולם יש גליא וסתים.

גליא של העולם – היא מציאות העולם (כפי שהיא ע"פ התורה), וסתים של העולם – הרי זה כח הפועל האלקי שבנפעל. וזהו גם החילוק בין ב' הענינים דדעת תחתון ודעת עליון230.

וענין הסתים שבעולם – יתגלה לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד231 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שהפירוש הפשוט בזה הוא, ש"כל בשר" יראה שכל ענין שבעולם אינו מציאות בפני עצמו,

56

אלא עיקרו הוא – "דבר הוי'" שמהוה ומחי' ומקיים אותו בכל רגע ורגע, והיינו, שכאשר יביטו על השמים, לא יראו את השמים, אלא את המאמר "יהי רקיע" שבו, ועד"ז בשאר הנבראים232.

– אצל יחידי סגולה הי' כבר ענין זה עוד מקודם לכן, וכמו רשב"י ור"א בנו, כמסופר בגמרא233, שכאשר יצאו מהמערה וראו מציאות בעולם שאינה מציאות-תורנית, אזי "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף .. נעשה גל של עצמות"; אבל בפועל ובגילוי לכולם – יהי' זה לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד "ונגלה כבוד הוי' גו'", בכל העולם כולו, ובאופן שוה, ללא התחלקות, שזהו"ע האחדות.

כח. ולהעיר:

אף שכתב הרמב"ם234 "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי' שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג ("אמרו חכמים235 אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"236), וזה שנאמר בישעי'237 וגר זאב עם כבש .. משל וחידה .. שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב כו'" – הרי השיג עליו הראב"ד, וס"ל ש"וגר זאב עם כבש" היינו כפשוטו, ולא עוד אלא שהרמב"ם עצמו236 מסיים ש"כל אלו הדברים .. לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו כו'".

ועוד ועיקר: דברי הרמב"ם הנ"ל הם בספרו יד החזקה, שזהו ספר פסקי הלכות בגליא דתורה, שבה לא נתפרש בגלוי פנימיות התורה, שהרי זה גליא דתורה, ולא סתים דתורה; אבל האריז"ל, שהוא פוסק אחרון בפנימיות התורה238, כותב בפירוש239 שאכן יהי' שינוי במנהגו של עולם בכל ענינים הנ"ל, עד להענין ד"וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

ומה גם שכן היא דעת הרמב"ן240, ובענינים כגון דא – הלכה כהרמב"ן לגבי הרמב"ם:

57

ישנו כלל שהלכה "כרב באיסורא וכשמואל בדיני (בממונא)"241, כמבואר בכללי הש"ס242, שאף ששניהם למדו הן דיני איסור והיתר והן דיני ממונות, מ"מ, רוב עסקו של רב הי' באיסורא, ולכן הלכה כמותו באיסורא, ורוב עסקו של שמואל הי' בממונא, ולכן הלכה כמותו בממונא.

ומזה יש ללמוד גם בנוגע לגליא דתורה ופנימיות התורה – שמי שרוב עסקו בפנימיות התורה, הלכה כמותו בענינים אלו243.

ובנדו"ד: הרמב"ם – רוב עסקו הי' בנגלה דתורה, ורק בסוף ימיו למד גם פנימיות התורה244 (אלא שלא כלל זאת בספר הי"ד, כיון שלא הי' הדור ראוי לכך, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר245); ואילו הרמב"ן – רוב עסקו הי' בפנימיות התורה246, ולכן, כשיש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בעניני פנימיות התורה, אזי ההכרעה היא כדעת הרמב"ן.

ובפרט שגם לדעת הרמב"ם הנה רק בתחלת ימות המשיח יהי' עולם כמנהגו נוהג, אבל לאחרי כן יהי' שינוי בעולם247.

כט. אך כדי שהסתים שבעולם יוכל להתגלות בפועל – הרי זה תלוי בתורה (כמו שכל הענינים תלויים בתורה, כמאמר89 "אסתכל באורייתא וברא עלמא"), שיתגלה גם הסתים שבתורה.

והענין בזה – שכשם שבשביל כיבוש הארץ כפשוטו, גליא שבארץ, הוצרך להיות נתינת גליא דתורה, כך גם כדי לכבוש את פנימיות הארץ, היינו, שיהי' ניכר בגלוי שהעולם אינו מציאות בפני עצמו, יש צורך בגילוי דפנימיות התורה.

ולכן, כאשר מתקרבים לימות המשיח, שאז יקויים בפועל היעוד "ונגלה כבוד הוי' וגו'", צריך להיות הגילוי דפנימיות התורה.

ל. והנה, כללות ענין גילוי פנימיות התורה, התחיל ע"י הרשב"י, ויושלם בביאת המשיח – כאשר "בהאי חיבורא דילך .. יפקון בי' מן גלותא ברחמים" (כדאיתא ברע"מ פ' נשא97), והיינו, שהיציאה מן הגלות תהי' ע"י לימוד פנימיות התורה קודם ביאת המשיח.

58

ומוסיף בתקו"ז248: "כמה ב"נ לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד אתגלי לתתא בדרא בתראה", וכפירוש המקדש מלך249: "יתפרנסון .. כשיפורש להם אמיתות מאמריו כו'", והיינו, שלימוד פנימיות התורה לא יהי' באופן שטחי, אלא באופן של הבנה והשגה, כך, שיחדור את כל מציאות האדם וכל צרכיו, שכן, דוקא לימוד באופן כזה יפעל בעולם קיום היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'".

וענין זה התחיל ע"י הבעש"ט – דאף שגם לפנ"ז הי' לימוד פנימיות התורה בכמה מדינות, לא הי' זה בגלוי באופן של הבנה והשגה, כפי שהתחיל ע"י הבעש"ט, מייסד תורת החסידות.

ועפ"ז יובן מ"ש באגה"ק של הבעש"ט82 ש"לכשיפוצו מעינותיך חוצה" אזי "אתי מר" – דלכאורה: מהו קישור ב' הענינים, שעי"ז שיפוצו מעינותיך חוצה אזי יבוא משיח – כי, בביאת המשיח יתגלה הסתים שבעולם, ולכן ההכנה לזה היא ע"י לימוד פנימיות התורה, סתים דאורייתא, שזהו החידוש של הבעש"ט.

וענין זה קשור במיוחד עם חג השבועות, יום ההילולא של הבעש"ט, ובזה גופא הולך וניתוסף משנה לשנה ומדור לדור, עד לדורנו זה, ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר שגילה חלקו בתורה, ומסר זאת באופן שכאו"א יפיץ זאת בכל מקום שידו מגעת.

אלא שסדר הלימוד הוא באופן שצריך להתחיל מאל"ף בי"ת של נגלה דתורה, גופא דאורייתא, וע"י לימוד גופא דאורייתא באים ללימוד "נשמתא דאורייתא"250, פנימיות התורה, ועי"ז מתגלה הפנימיות של העולם, ובאופן דמוסיף והולך ואור, עדי קיום היעוד251 "והי' לך ה' לאור עולם", בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

* * *

לא. עוד נקודה משותפת בכל ג' הענינים הנ"ל שבחג השבועות252:

בנוגע למשה רבינו – שהתורה נקראת על שמו36, כמ"ש37 זכרו תורת משה עבדי" – רעיא מהימנא253, מצינו שאע"פ ש"הי' מתוקן"254 להיות רועה ישראל, מ"מ, "לא בחנו הקב"ה אלא בצאן", כמסופר

59

במדרש255: "כשהי' מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו .. הרכיבו על כתיפו והי' מהלך, אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל", היינו, שראוי הוא להיות רועה ישראל לכל הדורות.

וכן מצינו בדוד המלך: "בדק (הקב"ה) לדוד בצאן ומצאו רועה יפה .. אמר הקב"ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי"255, וזו היתה הכנה להיות אח"כ רועה ישראל – כלשון המדרש256: "דוד רוען של ישראל, אתה תרעה את עמי ישראל257, ומי הוא רועה של דוד, הקב"ה, שנאמר258 ה' רועי לא אחסר" – באופן נצחי, "דוד מלך ישראל חי וקיים"56.

ועד"ז בנוגע לבעש"ט, שהתחלת עבודתו היתה בתור "עוזר" למלמד תינוקות259, וזו היתה הכנה להמשך עבודתו לעורר את כל עם ישראל – כמשל הידוע260 מאדם שמעוררים מעלפון גשמי ע"י הקריאה בשמו, ודוגמתו היא הקריאה בשם ישראל – שמו של הבעש"ט – שעל ידה התעורר כללות עם ישראל, מילדים קטנים עד לגדולים שבדורו.

ובאופן כזה היתה גם הנהגת הנשיאים שלאחריו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר – לאחד את כל עם ישראל, הגדולים עם הקטנים.

לב. יש עוד נקודה משותפת בין הענין דמ"ת לגילוי פנימיות התורה – ששניהם פועלים קיום וחיות:

ובהקדים – שרואים במוחש, שכל דבר זקוק לנשמה שתתן בו חיות, וכמו גוף האדם, שכדי שתהי' בו חיות צריכה להיות בו נשמה, וכאשר הגוף הוא במצב קשה רח"ל, יש צורך לעורר את הנשמה שתהי' בגילוי יותר, וכאשר "כלו כל הקיצין" ועדיין לא בא, אזי לוחשים בשמו כו'.

ובכן:

מ"ת פועל קיום שמים וארץ, כדרשת רז"ל261 "מאי דכתיב262 ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה (הששי המיוחד .. ו' בסיון שניתנה בו תורה) .. שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל

60

מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו כו'", ועז"נ263 "ארץ יראה ושקטה", "בתחילה יראה ולבסוף שקטה".

ועד"ז בנוגע לפנימיות התורה – הפנימיות של כל חלקי התורה – שממשיכה בכל חלקי התורה חיות נעלית יותר באופן אחר לגמרי, בדוגמת המשכת החיות מבחי' היחידה בכל הבחי' דנפש רוח נשמה וחי', ועד"ז בנוגע לפנימיות התורה, שהיא כנגד בחי' היחידה, שעל ידה נמשך תוספת חיות בכל חלקי פרד"ס שבתורה שהם כנגד נרנ"ח264.

וזהו גם הטעם הפנימי לכך שרבותינו נשיאינו היו נוהגים לומר בחג השבועות מאמרים עמוקים ביותר,

– מלבד הטעם הפשוט, לפי שלקראת חג השבועות היו מגיעים הרבנים, מורי-צדק, שלא היו יכולים לבוא לשאר הימים טובים. ולכן היו קורין לחג השבועות בשם: "חג המצו"ת", החג שבו היו מגיעים ה"מורי-צדק"265

כי, פנימיות התורה פועלת תוספת חיות בכל חלקי התורה, כך, שגם החיות של נגלה דתורה היא מפנימיות התורה, ולכן, בחג השבועות, זמן מ"ת, הי' צ"ל הגילוי דפנימיות התורה ע"י אמירת מאמרים עמוקים ביותר, כדי שעי"ז יתוסף חיות בכל חלקי התורה.

וכמדובר פעם בארוכה266 שבשעת מ"ת הי' בגילוי רק פנימיות התורה, ואילו נגלה דתורה הי' ברמז ובנסתר – שהרי בשעת מ"ת ראו בגילוי מעשה מרכבה267, שזהו פנימיות התורה, ואילו כל גליא דתורה היתה ברמז בעשה"ד (כידוע שבכל א' מעשה"ד מרומזים כו"כ מצוות ששייכים לדיבור זה268).

לג. ענין זה קשור גם עם ה"כינוס תורה" – בנגלה דתורה – שנוהגים לערוך למחרת חג השבועות, זמן מ"ת,

– וכן למחרת שמחת-תורה, שגם הוא קשור עם "יום חתונתו, זה מתן תורה"269 (שבתשרי), "יוהכ"פ, שניתנו בו לוחות האחרונות"270 (נוסף על "יום חתונתו בסיני"271) –

61

שהכוונה בזה היא – שעי"ז יתוסף חיות בלימוד התורה, נגלה וחסידות, על כל השנה, כך, שיהי' זה מעמד ומצב של נשמה בגוף, שבצירוף שניהם יחד נעשה דבר שלם.

ובתור השתתפות בהכינוס – יש לבאר הנהגה מסויימת שנוגעת במיוחד למצב ההוה בארצנו הקדושה.

לד. ובהקדם המדובר בא' ההתוועדויות לאחרונה272, שכל אחד יכול לעזור למצב זה – ע"י ענינים רוחניים, שכן, אף שמצד ענינים גשמיים ישנו הפסק המקום, הרי בנוגע לענינים רוחניים אין המקום מפסיק.

ובפרטיות יותר – הנה בענינים רוחניים גופא יש ענינים שיכולים להעלים ולהסתיר עליהם, אבל בעניני תומ"צ לא שייך שום הפסק, כך, שע"י קיום התומ"צ במקום אחד יכולים לפעול על בנ"י שנמצאים במקום אחר.

וכידוע הפירוש הפנימי273 במארז"ל274 "כל ישראל ערבים זה בזה", שבנ"י הם מעורבים זב"ז ועד שנעשים כמו גוף אחד, ומובן, שכאשר ניתוסף בחלק מסויים של הגוף, אזי ניתוסף עי"ז בכל הגוף – אצל כל בנ"י, כולל גם מי שעבר עבירה ח"ו, שהרי "אע"פ שחטא (ואפילו בעבירות חמורות שיש בהם החיוב דיהרג ואל יעבור) ישראל הוא"275.

ובעניני תומ"צ גופא – ישנם ענינים פרטיים שיש להם סגולות מיוחדות לעזור ולסייע בענינים מסויימים. ולדוגמא: "חש בראשו יעסוק בתורה .. חש בגרונו יעסוק בתורה"276.

[ומה שרואים שעושים זאת ואין זה מועיל – הרי זה בגלל שצריכים לעסוק בחלק שבתורה השייך לראש או לגרון (כידוע שהתורה היא בבחי' ציור אדם277, ויש בה חלק שהוא בבחי' ראש וחלק שהוא בבחי' גרון כו'), וכאשר יודעים איזה חלק בתורה שייך לראש, או שמכוונים לחלק זה בתורה, הרי זה מועיל לבטל המיחוש שבראש כו'278].

ועד"ז בנוגע למצוות: יש אמנם מצוות שלא נתגלה שכרן, אבל יש מצוות שנתגלה שכרן ויודעים אנו את הסגולות המיוחדות שבהם.

62

ובנוגע למצב ההוה279 – יש מצוה מיוחדת שעוזרת ומסייעת לכל השייכים אלי' לחיות חיים שלמים הראויים לשמם, כך, שלא יהיו זקוקים לענין של חרב, וגם אם יהיו זקוקים לכך, יהי' זה באופן ש"תפול עליהם אימתה ופחד"280, כך, שהמלחמה תהי' בקיצור.

ומצוה זו היא מצות תפילין – כדאיתא בגמרא במסכת ברכות281: "כתיב282 וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך .. אלו תפילין שבראש". ובמסכת מנחות283 איתא: "כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר284 ה' עליהם (אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין) יחיו".

ולהעיר גם מדברי הגמרא במסכת ברכות285: "התולה תפליו יתלו לו חייו .. והיו חייך תלואים לך מנגד286, זה התולה תפליו", שמזה מוכח שהתפילין הם חיים של אדם287.

לה. ולהעיר:

דרשת חז"ל שעל "תפילין שבראש" נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – נאמרה גם במסכת מנחות288, ואעפ"כ הובא ענין זה מדברי הגמרא במסכת ברכות דוקא, כדי להדגיש את ענין הברכה שנעשה ע"י הנחת תפילין, והרי ענין הברכה מודגש במסכת שנקראת בשם "ברכות", כידוע ששם ע"פ תורה מורה על תוכן הענין שנקרא בשם זה, והיינו, שזוהי מסכת שתוכנה הו"ע הברכות, וזוהי המעלה לגבי ענין זה כפי שמובא במסכת ששמה "מנחות".

ואע"פ ששתי המסכתות הם מ"תלמוד בבלי" שנקרא כן ע"ש ש"בלולה במקרא .. במשנה .. בתלמוד"289, מ"מ, עיקרה של מסכת מנחות הו"ע המנחות, ועיקרה של מסכת ברכות הו"ע הברכות.

וע"ד שמצינו בהלכה, שכאשר יש סתירה בין ב' מקומות בדברי אותו פוסק, יש לבדוק היכן הוא המקום העיקרי של ענין זה והיכן הובא בדרך אגב, וההלכה היא לפי הפסק באותו מקום שבו היא עיקר הסוגיא290.

ועד"ז בעניננו: כיון שהמכוון הוא ענין הברכה שנעשה ע"י הנחת

63

תפילין, אזי ההכרעה בענין זה היא במסכת שעיקר ענינה הו"ע הברכות; משא"כ כשמביאים ענין זה ממסכת מנחות, אזי צריכים להתחשב גם בשאר ענינים שנאמרו במסכת זו, כמו: "סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עלי' מערכי המלחמה"291.

ועוד חילוק במארז"ל הנ"ל בין מסכת ברכות למסכת מנחות – שבמסכת מנחות מדובר אודות המעלות של מצות תפילין, ועל זה הובא שיש בתפילין גם המעלה שעי"ז מתקיים מש"נ "וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך"; ואילו במסכת ברכות הובא ענין זה בנוגע למעלת בנ"י, כהמשך דברי הגמרא: "הני תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו .. ומי191 כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ולכן, גם במאמר "וראו כל עמי הארץ .. אלו תפילין שבראש" מודגשת מעלת בנ"י – שרק כאשר יהודי מניח תפילין אזי נפעל הענין ד"ויראו ממך", משא"כ גוי שמניח תפילין אינו פועל מאומה292.

ומצד כל הטעמים הנ"ל הובא ענין זה ממסכת ברכות דוקא – נוסף לכך שמסכת ברכות קודמת למסכת מנחות, והרי גם סדר בתורה הוא תורה293.

לו. וכיון שבמצות תפילין ישנם ב' סגולות הנ"ל – באה ההצעה294 בקשר למצב ההוה, שכל יוצאי צבא בישראל יחזרו ויבדקו את התפילין שלהם, וידייקו בהנחת תפילין, ועי"ז תקויים ההבטחה "כל המניח תפילין מאריך ימים", וכן "וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך".

וענין זה יפעל שלא יהי' צורך כלל במלחמה, וכפי שמצינו שאילו הי' משה יוצא למלחמה, אזי לא הי' צורך במלחמה כלל295, או עכ"פ כפי שהי' ע"י יהושע, שנפלו במלחמה שלושים וששה איש בלבד296, וגם זה – רק בגלל ענין צדדי שבלבל למהלך המלחמה.

לז. אך עדיין יכולים לשאול: קיום מצוה צריך להיות בגלל שכך צוה הקב"ה – כנוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", ולא בגלל טעמים אחרים. וא"כ, היתכן לומר – ועוד בפהרסיא – שיניחו תפילין בשביל הסגולה של אריכות ימים, וכדי ש"כל עמי הארץ .. יראו ממך"?!

64

אבל באמת אין זו שאלה, כי279:

אפילו אם היו מניחים תפילין ללא אמירת הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", כך, שזוהי פעולה "שלא לשמה" – לא היתה שאלה בדבר, שהרי אמרו חז"ל76 "לעולם יעסוק בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה" (ולאחרי כן, הנה "מתוך שלא לשמה בא לשמה").

ואין לומר שבמארז"ל זה מדובר אודות "בעל מום" ("אַ קאַליקער"), שאין לו ברירה אחרת ומוכרח לקיים את המצוה באופן ד"שלא לשמה" – שהרי זה סדר העבודה אצל כאו"א, כיון שאי אפשר לבוא מיד לעבודה "לשמה", שזוהי עבודה קשה, אלא בהכרח שתחילה תהי' העבודה "שלא לשמה", כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה297: "הקטנים .. אין מלמדין אותן אלא .. כדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה .. ויעבדוהו מאהבה", שזוהי "מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו"298 ("אברהם אוהבי"299).

וכפי שמאריך בזה בפירוש המשניות בפרק חלק300: "תבין זה המשל שאני ממשיל לך .. כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה .. למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב .. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד .. שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים .. וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהי' אצלו נכבד מלפנים .. יאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים .. וכאשר יהי' שלם בשכלו יותר .. יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין .. וכשיהי' דעתו גדול .. יאמר לו רבו למוד כדי שתהי' ראש ודיין ויכבדוך בני אדם כו'"; ורק בסופו של דבר יבוא לדרגא שתהי' עבודתו "לשמה" – עבודה מאהבה. ומסיים: "ידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד .. לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה, ולכן התירו להמון .. לעשות המצות לתקות שכר כו'".

ונמצא, שהענין ד"שלא לשמה" ישנו אצל כל אחד, ובאופן כזה צריך להיות סדר העבודה, כך, שגם בהיותו עדיין בדרגא שעבודתו אינה לשמה, נעשית עבודתו כדבעי.

65

וכל זה – כאמור – אפילו אם היו מניחים תפילין ללא ברכה; אבל בפועל נהוג שכאשר מניחים תפילין עם יהודי מורים לו לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", כך, שהוא אומר בפירוש שעושה זאת בגלל ציווי הקב"ה – "לשמה"; וא"כ, אף שעושה זאת גם בשביל הסגולה של אריכות ימים, וכדי ש"כל עמי הארץ .. יראו ממך", "תפול עליהם אימתה ופחד", הרי זה "שלא לשמה" יחד עם "לשמה".

[ומה גם שאמירת הברכה היא בדיבור, ואילו הכוונה בשביל הסגולה כו' היא רק במחשבה, ואין מחשבה מבטלת דיבור301].

ומפורש בהדיא בפירוש רש"י במסכת פסחים302, ש"כה"ג" – דמתכוין למצוה ולצרכו – "מצוה הוא": "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני או שאהי' בן עולם הבא, הרי זה צדיק גמור", "בדבר זה, ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו, שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו".

לח. ולהעיר:

יש שמגיהים303 שצ"ל בגמרא "הרי זה צדקה גמורה". אבל, מפירוש רש"י "בדבר זה", מוכח להדיא שהגירסא הנכונה היא "הרי זה צדיק גמור", שהרי רק אז שייכת ההוספה "בדבר זה", כמובן.

ויתירה מזה:

אם החידוש בדברי הגמרא הוא בנוגע למעשה הצדקה ("צדקה גמורה"), ולא בנוגע להאדם ("צדיק גמור") – הול"ל חידוש גדול יותר, כמ"ש בספרי304: "מאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה", והיינו, שאפילו כאשר מצטער על איבוד הסלע, ואינו יודע שמצאה העני ונתפרנס בה, הרי זו צדקה גמורה.

ועכצ"ל, שהחידוש בסוגיא זו אינו בנוגע למעשה הצדקה, אלא בנוגע להאדם –"הרי זה צדיק גמור" (בדבר זה), ומובן, שבנוגע ל"מאבד סלע", שמצטער על זה כו', לא שייך לומר "הרי זה צדיק גמור", אפילו לא "בדבר זה"; ורק "האומר סלע זו לצדקה (שנותן מרצונו, אלא שעושה זאת) בשביל שיחי' בני", אזי שייך לומר "הרי זה צדיק גמור" (בדבר זה).

66

לט. ועדיין יש מקום לשאלה:

הרי יכול להיות ש"האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני .. הרי זה צדיק גמור", הו"ע מיוחד במצות צדקה דוקא, כי, מצות צדקה היא המצוה היחידה שבה "שרי לנסויי' להקב"ה .. שנאמר305 הביאו את כל המעשר אל בית האוצר .. ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די .. עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"306, ולכן אפשר לומר שבמצוה זו לא איכפת לן אם עושה זאת גם "שלא לשמה" ("בשביל שיחי' בני"); משא"כ שאר מצוות צריך להיות קיומם לשמה דוקא.

אבל באמת אי אפשר לומר כן, כיון שענין זה ("האומר סלע זו לצדקה בשביל כו'") הובא בגמרא בנוגע לבדיקת חמץ, ומזה מוכח שכן הוא גם בכל המצוות.

וכן מוכח גם מדברי התוס'307: "והדתנן308 אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה, תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה, אבל מי שאינו תוהא ומתחרט, ה"ז צדיק גמור", והיינו, שתוס' מקשר ענין זה עם ענינים שנאמרו בנוגע לכל המצוות.

ולכן אפשר שפיר ללמוד ממצות צדקה על מצות תפילין, שכשם שבמצות צדקה, גם כאשר נותן "בשביל שיחי' בני", כיון שבפועל נתן צדקה [וכמבואר באגה"ק309 גודל מעלת "נתינת הצדקה לה' מממונו שהוא חיותו .. ובפרטות אם נהנה מיגיע כפיו310 שאי אפשר שלא עסק בהם פעמים רבות בבחי' נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא כמנהג העולם בעסקיהם במו"מ וכה"ג"], "הרי זה צדיק גמור" – כך גם במצות תפילין, שגם כאשר מקיים המצוה בשביל שיאריך ימים, או בשביל לפעול על האויב "ויראו ממך", "הרי זה צדיק גמור בדבר זה", ופועל את כל הענינים שנעשים ע"י מצות תפילין.

מ. ונוסף על האמור לעיל בנוגע למקיים המצוה – הנה בנוגע למי שיכול וצריך לפעול שיהודי יקיים מצות תפילין, הרי מוטלת עליו החובה לעשות זאת בכל האופנים, כולל גם ע"י כפי'311 (אם יש ביכלתו),

67

אף שבאופן כזה אינו מניח תפילין כדי לקיים רצון הבורא, אלא כדי להיפטר מהמלקות... ואעפ"כ, גם באופן כזה צריך לפעול עליו לקיים מצות תפילין.

וכיון שכן, הרי בודאי יש להשתדל לפעול על יהודי להניח תפילין, גם עי"ז שאומרים לו שבזכות זה יאריך ימים [ובפרט שאין זה שקר ח"ו, אלא כן הוא האמת, ש"כל המניח תפילין מאריך ימים"], ואם לא עושים זאת, הרי זה בגדר "מי שיש בידו למחות ואינו מוחה כו'"312, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה274.

זאת ועוד: כאשר פועלים על יהודי להניח תפילין, שעי"ז נעשה הענין ד"ויראו ממך" – אזי פועלים ענין של הצלה לא רק בנוגע אליו, אלא גם בנוגע לכל אלו שנמצאים מסביבו, כי, כאשר הגוי בורח מפני אותו יהודי שהניח תפילין, ניצולים בדרך ממילא כל הנמצאים אתו במערכה, כך, שכבר אין זה ענין פרטי, אלא ענין כללי, הקשור גם עם הענין ד"לא ימס את לבב אחיו"313.

ולהעיר: יתכן אמנם שבזמן הזה אין דין של מלחמת מצוה, שצריכה להיות ע"י מלך דוקא, אבל, ההגנה על ישראל היא גם מצוה, אם בתור דין של "מלחמת מצוה", או מצד פיקוח נפש, או מצד דין רודף – שכל ענינים אלו אינם קשורים עם מלך דוקא, וחיובם גם בזמן הזה314.

ובכל אופן, כל מה שיכולים לעשות כדי לפעול במהירות יותר בנוגע למצב ההוה, יש לעשות זאת, וכאמור, הסגולה המיוחדת לזה היא – מצות תפילין, אלא שצריכים להיות תפילין בדוקות וכשרות.

מא. המשך השיחה, הביאור בדברי הרמב"ם315 בנוגע למצות מזוזה: "אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים .. הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים, לא די להם שבטלו המצוה (כמ"ש בהלכה שלפנ"ז316: "הוסיף מבפנים אפילו אות אחת פסולה"), אלא שעשו מצוה גדולה .. כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם" – שהאיסור אינו בגלל שיש לו כוונה שלא לשמה (שהרי הרמב"ם פוסק317 ש"הבריא שקרא

68

פסוקין כו' כדי שתגן כו' הרי זה מותר"), אלא בגלל שמראה בכך שאצלו המזוזה אינה ענין של מצוה כלל (שאז לא הי' מקום להוסיף (במצוה ו)בשמירה של הקב"ה), אלא "קמיע של הנאות עצמן .. בהבלי העולם", וזוהי הטפשות318 שחושב שהשמירה אינה מהמצוה, אלא מה"קמיע כו'", ולכן אין לו חלק לעוה"ב, ע"ד "הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף319, ואינן אלא רפואת נפשות"317 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס320 בלקו"ש חי"ט ע' 122 ואילך321.

מב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ומכל זה מובן גם בנוגע לתפילין – שמותר להניח תפילין בשביל שמירה, ומה גם שמברכים תחילה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", כך, שזהו לשמה ושלא לשמה, שבאופן כזה "הרי זה צדיק גמור", כנ"ל.

ועי"ז מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות322 – להינצל משליטת ואחיזת האויב, ולהמשיך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, שיקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ"323, עד "ואולך אתכם קוממיות"34, לארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

* * *

מג. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין התפילין – יש להוסיף גם בנוגע לשייכות דתפילין למתן תורה:

לכל לראש – ע"פ מאמר הגמרא324 "הוקשה כל התורה כולה לתפילין".

69

ויתירה מזה: איתא במדרש תילים325 – כפי שיודעים כולם, כיון שמובא במאמר של בר-מצוה326 – "אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, רוצין אנו ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה, קיימו מצות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".

ובפשטות – כיון שע"י הנחת תפילין נעשה "ויראו ממך", אזי יכולים לעסוק בתורה מתוך מנוחה, כך, שישנה שייכות נוספת בין מצות תפילין לחג השבועות.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר כמ"פ327 שבמ"ת נפעל ענין הקידושין בין הקב"ה ובנ"י, ולעת"ל יהי' ענין הנישואין328, ואז יהיו לבנ"י כל הענינים הטבעיים "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"329, באופן שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך מנוחה אמיתית330. אבל כדי לפעול זאת, יש צורך בענין מיוחד, כמו מצות תפילין.

*

מד. בהמשך להמדובר לעיל אודות המצב בארץ הקודש – הנה בין היהודים הנמצאים שם במצב הנ"ל ישנם גם אלו השייכים לכאן, היינו, שהם באים מאותו מקום שממנו באנו אנו, וממנו בא כ"ק מו"ח אדמו"ר331, כך, שהם בבחי' "עניי עירך קודמין"332.

ובודאי כבר יצאו י"ח – הם ובניהם ובנותיהם ומשפחותיהם – ע"י הדאגות והעגמת-נפש כו' שהיו עד עתה,

ומכאן ולהבא יקויים מ"ש333 "וישבתם לבטח בארצכם", בטוב הנראה והנגלה, ויוכלו להתמסר ללימוד התורה וקיום המצוות בהידור, ובמיוחד – לגדל את בניהם ובנותיהם לתורה לחופה ולמעשים טובים,

ועד שבקרוב ממש, בקרוב ממש, בקרוב ממש, יזכו ליעודי הגאולה, ע"י משיח צדקנו, בטוב הנראה והנגלה334.

70

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן335 ניגון בתור הכנה לניגון אדמו"ר הזקן; ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות, "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ניגון אדמו"ר מהר"ש, והניגון "אבינו מלכנו".

לאחר ברכת המזון, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

כיון שחג השבועות הוא זמן מ"ת, יום ה"יאָרצייט" של דוד המלך ושל הבעש"ט – הרי זה הזמן המתאים להזכיר אודות לימוד שיעורי חת"ת: חומש תהלים תניא, ועי"ז יקויים מ"ש336 "ויהי חתת אלקים על הערים וגו'"337.

[לאחר תפלת ערבית והבדלה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______  ______

1) ראה יבמות מב, ב. וש"נ.

2) ראה עירובין כז, ב. וש"נ.

3) ראה ברכות מא, א.

4) תוכן התוועדות זו – ע"ד ג' הענינים דחג השבועות: מ"ת, ההסתלקות של דוד ושל הבעש"ט – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 21 ואילך. במהדורא זו באו כמה ענינים בפירוט ובהרחבה – מהנחה בלתי מוגה, וכמה ענינים צויינו ללקו"ש. – וראה גם לקו"ש חי"ח ע' 35 ואילך. וש"נ.

5) פרטי הדברים בזה – ראה בשיחה המוגהת (לקו"ש ח"ח ע' 21).

6) כח, ב.

7) ויגש מו, כח.

8) פרש"י עה"פ – מתנחומא (באבער) שם יב. ועוד.

9) ראה המשך חה"ש תש"ו (סה"מ תש"ו ע' 95 ואילך). וראה גם לקו"ש שם ע' 58 ואילך. תו"מ חמ"ט ע' 74 ואילך. ועוד.

10) שהש"ר פ"א, ג (א).

11) שה"ש א, ג.

12) איוב כח, כא.

13) נצבים ל, יב. וראה ב"מ נט, ב.

14) דב"ר פ"ב, יד. וראה שמו"ר פט"ו, ב.

15) ב"מ שם.

16) תהלים א, ב.

17) ע"ז יט, א. וראה קידושין לב, ריש ע"ב.

18) פסחים סח, ב (ובפרש"י).

19) שמו"ר ספכ"ט.

20) פמ"א.

21) יתרו כ, ב.

22) פרדר"א שם. וראה שמו"ר פכ"ח, ג.

23) תניא אגה"ק רסכ"ט (קמח, ב) – בשם האריז"ל. וראה גם הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד.

24) אגה"ק שם. וראה לקו"ש חי"ח ע' 192 הערה 55 ובשוה"ג שם.

25) הל' מלכים פ"ג ה"ו.

26) אבות פ"ו מ"ו.

27) ברכות סג, ב. וש"נ.

28) ח"א ש"ד. וראה גם לקו"ש חי"ב ע' 213.

29) ראה תניא אגה"ק סכ"ג (קלה, סע"ב).

30) ברכות נח, א.

31) זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).

32) או"ח ס"ה.

33) ר"פ בחוקותי.

34) שם, יג.

35) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו. ועוד.

36) מכילתא בשלח טו, א. וראה שבת פט, א. שמו"ר פ"ל, ד. וש"נ.

37) מלאכי ג, כב.

38) נדרים לח, סע"א.

39) ראה זח"א קסא, ב ואילך. מאמרי אדה"ז תקס"ב ע' יב. אוה"ת ויצא רכג, ב. ועוד.

40) ראה לקו"ש חט"ז ע' 212 ואילך. וש"נ.

41) פרטי הדברים בזה – ראה בשיחה המוגהת (לקו"ש הנ"ל (ח"ח) ע' 21-22 ובהערות)*.

*
) בנוגע להסתירה בין מארז"ל ש"דוד מת בעצרת" למארז"ל שנסתלק בשבת, אף שעצרת אינו חל בשבת נתבאר גם שי"ל ש"עצרת" יכול להקרא מוצאי חג השבועות, ששייך לעצרת, להיותו "יום טבוח", כפי שמבאר רבינו הזקן בשו"ע (או"ח סתצ"ד סי"ט), שלכן אסור להתענות בו מעיקר הדין (לא רק "מחמת מנהג בעלמא" כמו באסרו-חג של שאר הימים טובים).

42) תניא אגה"ק סז"ך-כ"ח.

43) ראה לקו"ש שם ע' 24 ובהנסמן שם.

44) דברי הימים-א כט, כג.

45) ראה מלכים-א ה ואילך. שם יו"ד.

46) ראה תו"א בראשית ה, סע"ד ואילך. לקו"ת במדבר ד, א. ובכ"מ.

47) תהלים כד, א.

48) ראה דברי הימים-א כב, ג. דברי הימים-ב ב, ו.

49) פ' ראה יב, ט ובספרי ופרש"י. זבחים קיט, א.

50) שמואל-ב ז, ו.

51) פתיחתא דאסת"ר יו"ד.

52) ראה גם לקו"ש חכ"ח ס"ע 212 ואילך.

53) צפע"נ עה"ת ברכה לד, א. וש"נ.

54) יחזקאל לז, כה.

55) הל' מלכים ספי"א.

56) ר"ה כה, א.

57) סנהדרין מב, א.

58) אבות פ"ו מ"ב.

59) תשא לב, טז.

60) זכרי' יג, ב.

61) ראה לקו"ש הנ"ל (ח"ח) ע' 22 ובהנסמן שם.

62) כלים פ"א מ"ו.

63) ס"פ תצוה. אחרי טז, לד.

64) סנהדרין כב, א (במשנה).

65) ישעי' ל, כ. וראה תניא פל"ו (מו, א).

66) מלכים-ב יא, ב ובפרש"י.

67) ראה זח"ג עג, א.

68) פרש"י ורמב"ן ר"פ בראשית.

69) ראה כתר שם טוב בהוספות סרכ"ז. וש"נ.

70) דרושי ר"ה סב, ד.

71) ב"מ סב, א.

72) שם לג, א (במשנה).

73) הל' תשובה רפ"י.

74) עקב יא, יג.

75) שם ה"ד.

76) פסחים נ, ב. וש"נ.

77) שמו"ר פ"ל, ט.

78) בהר כה, לו.

79) איוב לא, ב.

80) תניא רפ"ב.

81) ראה "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (ע' לד ואילך). וש"נ.

82) כש"ט בתחלתו. ובכ"מ.

83) אג"ק שלו ח"ב ע' שפב.

84) רמב"ם הל' מקוואות פ"ט ה"ח. טושו"ע יו"ד רסר"א. וראה גם תו"מ חמ"ה ע' 231. וש"נ.

85) ראה גם תו"מ חמ"ח ריש ע' 431. וש"נ.

86) שעה"פ שמות א, יד. כנפי יונה ח"ב סקכ"ה.

87) ראה גם תו"מ חמ"ו ע' 147. וש"נ.

88) ראה גם תו"מ חמ"ט ע' 50. וש"נ.

89) זח"ב קסא, ריש ע"ב.

90) שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ג (לקו"ד ח"ד תשעא, רע"א) – מע"ח ומ"ח (ראה הנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 36).

91) יבמות קג, סע"ב.

92) ברכות יט, ב. וש"נ.

93) קהלת ט, יו"ד.

94) שיחת יום ב' דחה"ש הנ"ל (לקו"ד שם תשע, סע"ב). ועוד. וראה גם תו"מ חל"ז ריש ע' 102.

95) תניא אגה"ק רסכ"ו (קמב, ב).

96) בהקדמתו לשער ההקדמות (נעתקה גם בקונטרס עה"ח ע' 62 ואילך).

97) ח"ג קכד, ב (ברע"מ).

98) ראה גם סה"ש תורת שלום ע' 113.

99) ראה גם תו"מ חמ"א ע' 70. וש"נ.

100) ר"פ נצבים.

101) וילך לא, יב.

102) הל' חגיגה פ"ג ה"ו.

103) ראה לקו"ת צו יז, א-ב. ובכ"מ.

104) ראה לקו"ש הנ"ל (ח"ח) ע' 23 ואילך.

105) שבהערה 65.

106) תו"א בראשית ד, א.

107) ראה גם תו"מ סה"מ כסלו ע' קצד.

108) שמות ג, יב.

109) בא יב, לז.

110) ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד סי"א (תו"מ חמ"ז ע' 43). וש"נ.

111) בהעלותך יא, כא.

112) ישעי' יא, א ואילך.

113) שם, טו (ובמצו"ד).

114) בא יב, יא.

115) נצבים ל, ד.

116) ראה גם תו"מ חמ"ה ע' 230. וש"נ.

117) בא יו"ד, ט.

118) שם, כו.

119) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תשכ"ד סי"ז (תו"מ ח"מ ריש ע' 53). שם חמ"ח ס"ע 240. וש"נ.

120) ראה חגיגה ו, סע"א ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ חמ"ט ס"ע 368. וש"נ.

121) רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ב. וראה אנציק' תלמודית ערך הקהל ס"ב (כרך י ע' תמו). וש"נ.

122) רמב"ם שם פ"ב ה"ג.

123) פ' ראה טז, טז.

124) ראה ספר חרדים חלק מ"ע מד"ק ומד"ס פ"ו.

125) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תשכ"ה סי"ג (תו"מ חמ"ג ע' 375). וש"נ.

126) תולדות כ, ב. וראה גם תו"מ סה"מ חשון ע' רעט.

127) יש לציין שבליל ב' דחג השבועות לאחרי שהקהל חזר מה"תהלוכה", הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א (ע"י הרב חדקוב) למסור להם: כשם שביצי"מ היתה הליכת שש מאות אלף רגלי כהכנה למ"ת (שהוצרכה להיות במעמד ששים ריבוא מישראל, מבלי שיחסר אף א' (ראה לקמן סכ"א)), כך גם הליכה זו היא הכנה לקבלת פנימיות התורה שתתגלה ע"י משיח צדקנו.

128) פרש"י תבוא כו, טז – מתנחומא ר"פ תבוא.

129) ירמי' לא, ז.

130) זח"ב רנח, א, ובמק"מ שם.

131) תנחומא פקודי ג. ועוד.

132) לקו"ת ר"פ נצבים.

133) איוב יא, יב.

134) שם לב, ז.

135) ברכות מח, רע"א.

136) סוכה מב, א.

137) ברכה לג, ד.

138) ראה גם תו"מ חמ"ח ע' 344. וש"נ.

139) פ' ראה יד, א.

140) שמות ד, כב.

141) ב"ב כא, רע"א.

142) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' תצא (נעתק בתו"מ – רשימת היומן ע' תסג, וב"היום יום" ח אדר א). וראה גם תו"מ חמ"ה ע' 225. וש"נ.

143) ואתחנן ו, ז.

144) ראה גם תו"מ חמ"ח ע' 191. וש"נ.

145) ראה גם תו"מ חל"ט ריש ע' 189. וש"נ.

146) נוסח תפלת יו"ט.

147) בלק כג, ט.

148) בחוקותי כו, יב.

149) ראה "היום יום" כז טבת. כט אדר שני. כז אלול. – וראה גם תו"מ חל"ט ע' 76. וש"נ.

150) בא יב, מא.

151) ראה תנחומא ויגש ב. שהש"ר פ"א, ד (א).

152) במדבר א, ג. ועוד.

153) סוטה יא, ב.

154) בשלח טו, ב.

155) מיכה ז, טו.

156) פ"א ה"ג.

157) בחוקותי כו, כז.

158) שבת צז, א.

159) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ו. וש"נ.

160) ראה כתר שם טוב בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ.

161) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תשכ"ה סכ"ו (תו"מ חמ"ג ע' 384). שם חמ"ז ע' 232 הערה 51. וש"נ.

162) ראה בס' שנעתקו ברשימה "השגחה פרטית" – אג"ק ח"א ע' קסט ואילך.

163) ראה תו"מ – רשימת היומן ע' שיב. וש"נ.

164) אבות ספ"ה.

165) סז"ך (קמו, א).

166) ראה גם תו"מ חמ"ט ע' 349. וש"נ.

167) ראה תו"מ חי"ח ע' 198. ע' 211. וש"נ.

168) סג, א ובפרש"י.

169) תהלים לו, ז.

170) תענית כט, א. וש"נ.

171) שם ריש ע"ב (ובתוד"ה אמר).

172) ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 35 ואילך.

173) ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פ' השלום. וראה גם פתיחתא דאיכ"ר כ. תנחומא (באבער) יתרו ט.

174) יתרו יט, א-ב.

175) פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

176) מכילתא שם, יא. דב"ר פ"ז, ח.

177) ראה שמו"ר רפכ"ד. וש"נ. וראה תו"מ חמ"ו ס"ע 420. וש"נ.

178) נוסח ברכות ק"ש.

179) הל' ת"ת פ"ד ה"ג.

180) תהלים נ, טז.

181) בקו"א סק"א.

182) כ"ה בתו"א שמות מט, ב ואילך. לקו"ת שה"ש מ, ב ואילך. וראה שהש"ר עה"פ.

183) שה"ש ו, ח.

184) ראה תו"מ – רשימת היומן ע' תג. וש"נ.

185) סנהדרין צט, ריש ע"ב. וראה גם תו"מ חכ"ו ע' 113 ואילך.

186) ראה גם תו"מ חל"ב ע' 385.

187) ויק"ר פ"ל, יג. תנחומא אמור יז (בנוגע למצוות). וראה תניא פמ"ז. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשכ"ד בתחלתה (תו"מ ח"מ ע' 36 ואילך). וש"נ.

188) שמו"ר פל"ג, א. וראה תנחומא תרומה ג.

189) ראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

190) נג, רע"א. וש"נ. סג, ב.

191) שמואל-ב ז, כג. ועוד.

192) תניא אגה"ק רס"ט. ובכ"מ.

193) ראה גם אג"ק חכ"ב ס"ע רלח. וש"נ.

194) ראה תניא פי"ח.

195) שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ו ס"כ (סה"ש תרצ"ו ע' 151).

196) ראה סוכה נב, א.

197) כנראה הכוונה למלחמת ששת הימים (המו"ל).

198) יתרו יט, ו.

199) פ' שופטים כ, טז.

200) ראה גם לעיל ריש ע' 14.

201) מנחות נג, סע"ב. שמו"ר פל"ו, א.

202) שמות א, יד.

203) זהר ח"א כז, א. ח"ג קנג, א. רכט, ב. וראה תו"א ר"פ שמות. ובכ"מ.

204) קידושין מ, ב. וש"נ.

205) ואתחנן ד, כ. ועוד. תו"א יתרו עד, א-ב. ובכ"מ.

206) בשלח יד, ח.

207) בא יב, לו.

208) ברכות ט, ריש ע"ב. וש"נ.

209) ראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' ער.

210) ראה שעה"ת לאדהאמ"צ ספ"ה. וראה גם תו"מ חל"ד ס"ע 234. וש"נ.

211) שבת פט, סע"א ואילך.

212) ספרי ויל"ש (רמז תתקנב) עה"פ.

213) ברכה לג, ג.

214) ראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט.

215) קה"ר פי"א, ח.

216) סה"מ תרכ"ו ע' שכו. תרמ"ז ע' פז. תרנ"ו ע' שנו. המשך תרס"ו ע' כג. שם ע' תקמו. תער"ב ח"א ע' שסו. סה"מ עטר"ת ע' רצא. תרפ"א ע' קסז. תרפ"ה ע' קצט. תש"ט ע' 57. ועוד.

217) כי: שאול – לא הי' מלך על כל שבטי ישראל* (ראה במדב"ר פ"ד (קרוב לסופו)); יהושע (שהי' לו דין מלך (ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ג ע' 190 הערה 3)) – כיון שבזמנו לא נשלם כיבוש הארץ, הרי לא הי' מלך על כל חלקי ארץ ישראל; וכן משה (עליו נאמר "ויהי בישורון מלך" (ברכה לג, ה. וראה הנסמן בלקו"ש חי"ח ע' 35 הערה 9), וממנו למדים שקידוש העזרה צ"ל ע"י מלך (שבועות יד, סע"ב ואילך. רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ו הי"א)) – הרי הי' במדבר, ואילו שלימות הענין דמינוי מלך ("שום תשים עליך מלך") היא לאחרי הכניסה לארץ ישראל דוקא.

*
) משא"כ דוד אף שתחילה מלך בחברון, הרי רוב מלכותו היתה על כל בנ"י (שמואל-ב ה, ה).

218) ואף שיש סברות בנוגע למלך וכה"ג מי גדול ממי (ראה הוריות יג, א. ספרי זוטא פינחס כז, כא. רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה) – הנה ענין האחדות מצינו אצל המלך דוקא.

219) ובלשון רש"י (חוקת כא, כא): "הנשיא הוא הכל".

220) ועד שאפילו "מאן דמחוי במחוג כו'" נחשב למורד במלכות (חגיגה ה, ב). וכיון שמורד במלכות חייב מיתה בגשמיות למטה, הרי מובן, שכן הוא גם למעלה, כי, אילו לא הי' חייב מיתה למעלה, לא היתה התורה אומרת שחייב מיתה למטה.

221) ועד שפקו"נ דוחה את כל התורה כולה, מלבד ג' הענינים שבהם ישנו החיוב יהרג ואל יעבור. וג' ענינים אלו גופא – אם עבר באונס, אין ב"ד מענישין אותו (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ד), וכיון שאינו נענש בגשמיות, הרי מובן, שגם ברוחניות אינו נענש.

222) בשלח טז, לה.

223) שמות ג, ח.

224) ראה ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה. ועוד.

225) מלכים-א ו, ד ובפרש"י. וראה מנחות פו, ב ובפרש"י.

226) דברי הימים-א כב, ט.

227) ירושלמי שקלים פ"ו סה"א.

228) תשא לב, טו.

229) אבות פ"ה מ"כ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 118 ואילך. וש"נ.

230) ראה תו"א יתרו סח, א. לקו"ת פ' ראה כג, ד. דרושי שמע"צ פג, א. ובכ"מ.

231) ישעי' מ, ה.

232) ראה תניא שעהיוה"א בתחלתו. ובכ"מ.

233) שבת לג, ב ואילך.

234) הל' מלכים רפי"ב.

235) ברכות לד, ב. וש"נ.

236) שם ה"ב.

237) יא, ו.

238) בענין זה נזכר גם מ"ש ברע"מ (זח"ג קכה, א) שהענין שאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד הוא רק אצל עמי הארץ כו'.

239) ראה גם תו"מ חי"א ע' 212. ח"ל ע' 248. חל"ב ע' 84. חל"ג ע' 351. חל"ו ע' 308. ועוד.

240) בחוקותי כו, ו. דרשת תורת ה' תמימה (ירושלים תשכ"ג) ע' קנד ואילך.

241) בכורות מט, ריש ע"ב. וש"נ.

242) ראה רא"ש ב"ק פ"ד ס"ד. שו"ת חות יאיר סצ"ד.

243) ראה גם אג"ק ח"י ע' שנג. חט"ו ע' רמה. ועוד.

244) ראה הנסמן בסה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 41 בהערה.

245) ראה סה"ש שם. וראה גם תו"מ חל"ט ע' 225. וש"נ.

246) ראה סה"ש תש"א ס"ע 154. וראה גם תו"מ חי"ז ס"ע 80 ואילך. וש"נ.

247) ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 198 ואילך. תו"מ חמ"ה ע' 260 הערה 30.

248) ת"ו בסופו.

249) בהקדמה לזהר. וראה כס"מ לתקו"ז שם. וראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 136 הערה 35. חכ"ז ע' 26. וש"נ.

250) זח"ג קנב, א.

251) ישעי' ס, יט.

252) ראה גם לקו"ש ח"ח ע' 250 ואילך.

253) ראה תניא רפמ"ב.

254) שמו"ר פ"ב, ד.

255) שם, ב.

256) יל"ש תהלים רמז תרצ.

257) שמואל-ב ה, ב.

258) תהלים כג, א.

259) ראה כתר שם טוב בהוספות סרפ"ח ואילך. וש"נ.

260) ראה שם סתי"ח. וש"נ.

261) שבת פח, א (ובפרש"י).

262) בראשית א, לא (ובפרש"י).

263) תהלים עו, ט.

264) ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות (תו"מ חמ"ה ע' 260 ואילך). וש"נ.

265) ראה גם תו"מ – רשימת היומן ע' רה. וש"נ.

266) שיחת יום ב' דחה"ש תשי"ג סמ"ה (תו"מ ח"ח ס"ע 240 ואילך). וש"נ.

267) ראה תנחומא צו יב. שמו"ר פכ"ט, ב. וש"נ.

268) ראה פרש"י משפטים כד, יב. בעה"ט יתרו כ, יג.

269) תענית כו, ב (במשנה).

270) פרש"י שם.

271) יל"ש שה"ש רמז תתקפז.

272) שיחת ל"ג בעומר (בעת ה"פּאַראַד") ס"ב (תו"מ חמ"ט ע' 414).

273) לקו"ת בהעלותך לג, ג. ובכ"מ.

274) סנהדרין כז, סע"ב. וש"נ.

275) שם מד, רע"א.

276) עירובין נד, א.

277) ראה לקו"ש חכ"ג ע' 141. וש"נ.

278) ראה גם תו"מ חמ"א ע' 149. וש"נ.

279) בהבא לקמן – נכללו כמה פרטים משיחות ש"פ בהעלותך וש"פ קרח.

280) בשלח טו, טז.

281) ו, א. וש"נ.

282) תבוא כח, יו"ד.

283) מד, סע"א ואילך (ובפרש"י).

284) ישעי' לח, טז.

285) כד, א.

286) תבוא כח, סו.

287) הגהות הב"ח לפרש"י שם.

288) לה, ב. וש"נ.

289) סנהדרין כד, א.

290) ראה כללי הפוסקים וההוראה (ירושלים תשס"ה) כלל סז. וש"נ.

291) מנחות לו, א. וש"נ.

292) ראה גם תו"א שמות נג, ד.

293) ראה פסחים ו, ב. של"ה חלק תושבע"פ, כלל לשונות בתחלתו (תב, ב).

294) שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח סיון שנה זו סי"ב (תו"מ חמ"ט ע' 433).

295) ראה לקו"ש ח"ט ס"ע 9 ואילך. וש"נ.

296) יהושע ז, ה. וראה ב"ב קכא, ב. וש"נ.

297) פ"י ה"ה.

298) שם ה"ב.

299) ישעי' מא, ח.

300) סד"ה וכת החמישית.

301) ראה צל"ח פסחים ו, ב. פנ"י גיטין לב, א.

302) ח, סע"א ואילך.

303) ראה פי' ר"ח ר"ה ד, א. וראה גם תו"מ חכ"א ע' 269.

304) תצא כד, יט.

305) מלאכי ג, יו"ד.

306) תענית ט, א.

307) ד"ה שיזכה – פסחים שם, ריש ע"ב.

308) אבות פ"א מ"ג.

309) ס"ד.

310) נוסף לכך ש"גם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ, הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו, הרי נותן חיי נפשו לה'" (תניא פל"ז (מח, סע"ב)).

311) ראה כתובות פו, סע"א ואילך. וש"נ.

312) ע"ז יח, א. וש"נ.

313) פ' שופטים כ, ח. וראה רמב"ם הל' מלכים ספ"ז.

314) לשלימות הענין – ראה שיחת ש"פ מסעי שנה זו ס"ט ואילך (לקמן ע' 264 ואילך).

315) הל' מזוזה פ"ה ה"ד.

316) ה"ג.

317) הל' ע"ז פי"א הי"ב.

318) נתבאר גם שענין הטפשות הוא בכך שחושב שע"י כתיבת שמות המלאכים יתוסף בשמירה – גם בנוגע ל"הבלי העולם", נוסף על עניני העולם סתם, כמו הבית, שעליהם מועילה שמירת המזוזה, ובמילא אין צורך בשמירה נוספת*.

*
) וע"ד שמצינו בהלכות שבת, שהשומר על צבי השמור בבית, פטור, כיון שלא הועיל בשמירתו, שהרי בלאה"כ שמור הוא (ראה רמב"ם הל' שבת פ"י הכ"ג).

319) ומזה גופא מוכח שאילו היו דברי תורה "רפואת גוף", הי' מותר גם ללחוש על המכה כו'.

320) בשילוב שיחת ש"פ בהעלותך שנה זו, ושיחת י"ב תמוז תשל"ד.

321) ראה גם מכתב סיון שנה זו (אג"ק חכ"ד ע' שנ ואילך).

322) רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

323) בחוקותי כו, ו.

324) קידושין לה, א. וש"נ.

325) בתחלתו עה"פ (א, ב) "כי אם בתורת".

326) ד"ה איתא במדרש תילים (סה"מ תרל"ד ע' נג ואילך. תרנ"ג ע' רעט ואילך. תש"ח ע' 271 ואילך).

327) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ו בסופה (סה"ש תרצ"ו ע' 151). אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' רעז (נעתק ב"היום יום" כח תשרי). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש דאשתקד בסופה (תו"מ חמ"ז ע' 67). וש"נ.

328) ראה שמו"ר ספט"ו.

329) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.

330) ראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ט.

331) ראה גם תו"מ חמ"ט ריש ע' 403. וש"נ.

332) ב"מ עא, א.

333) בחוקותי כו, ה.

334) א' המסובים, מזקני החסידים, התחיל להכריז אודות המצב בארץ הקודש, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: הנחת תפילין עם יהודי אחד – תפעל יותר מכל ההכרזות.

ואח"כ הכריז אודות מדינת רוסיא וממשלתה כו' – ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: הרי יש שם שלשה מליון יהודים!...

335) בסוף ההתוועדות צוה לנגן גם הניגון "מפי א-ל". ובמהלך ההתוועדות – הניגון "אך לאלקים".

336) וישלח לה, ה. וראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ו ס"ד (סה"ש תרצ"ו ס"ע 145). וש"נ.

337) ראה גם שיחות יום ב' דחה"ש תשט"ז סט"ז; תשח"י סמ"ז (תו"מ חט"ז ע' 336; חכ"ג ע' 68).