350

השקיפה

ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל1, ומדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה2 [שאמרו בח"י אלול הראשון בבואו לארה"ב בפעם השני' ע"מ לדור, והקביעות דח"י אלול אז היתה בש"פ תבוא, כבשנה זו] מה שאומר את עמך את ישראל, הרי עם ה' (עמך) הם ישראל וישראל הם עם ה', ולמה מפרט שניהם. כן צ"ע, דמזה שאומר את עמך את ישראל (ולא את עמך ישראל), משמע שעמך וישראל (בפסוק זה) הם שני ענינים. וצריך להבין (כמו שמדייק בהמאמר), הרי הענין דישראל הוא למעלה מהענין דעמך [וכמובן גם מזה דשם עם מורה (לפעמים) על היפך השבח3, ושם ישראל הוא על שם כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל4], וכאן מקדים עמך לישראל.

ב) ויש

לומר, דהמבואר בהמאמר, דמזה שאומר את עמך את ישראל משמע שהם שני ענינים, מיוסד על מה שאמרו רז"ל5 עה"פ6 על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל, על על הפסיק הענין7. ועפ"ז יש להוסיף, שמהיתור דאת למדין לא רק שעמך וישראל הם שני ענינים8, אלא שגם בוברך את עמך את ישראל שני ענינים, ברכה לעמך וברכה לישראל9. וצריך להבין החילוק שבין ב' הברכות, ושהברכה לעמך היא קודמת להברכה לישראל.

1) פרשתנו (תבוא) כו, טו.

2) דשנת ה'ש"ת – נדפס בסה"מ ה'ש"ת ע' 155 ואילך.

3) ראה במדב"ר פ"כ, כג (ההפרש בין "עם" ל"ישראל"). ועם מלשון עוממות – שעהיוה"א רפ"ז. ובכ"מ.

4) וישלח לב, כט.

5) מו"ק כו, א. ולהעיר שגם בהפסוק שבמו"ק שם "ועל עם ה'" – כמו "את עמך", "ועל בית ישראל" – כמו "את ישראל". וראה חדא"ג מהרש"א שם. ואכ"מ.

6) שמואל-ב א, יב.

7) וראה מו"ק שם, אחד על הגויל ואחד על הכתב שנאמר "את המגילה ואת הדברים", ובעיון יעקב לע"י שם "דאת הפסיק הענין כמו תיבת על דלעיל".

8) שזה היו יודעים גם באם הי' כתוב "עמך וישראל", וההפסק ד"את" מלמד ש"וברך" קאי על כל אחד בפ"ע, כבמו"ק שם.

9) ועפ"ז יובן שמזכיר כאן ב' ענינים אלה דוקא (אף שבהתחלקות דישראל כמה אופנים, י"ב שבטים; יו"ד הסוגים שבפרשת נצבים; וכיו"ב), כי החילוק דשני ענינים אלה (עמך וישראל) הוא (גם) בהברכה, כבפנים.