בס"ד. שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז ה'תשי"ב.

54

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה נתת ליראיך גו'.

***

ב. איתא בגמרא1: "מאי דכתיב2 עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר . . זיל נסי . . (ופריך) ומי שרי לנסויי' להקב"ה, והכתיב3 לא תנסו את ה' . . (ומשני) חוץ מזו, שנאמר4 הביאו את כל המעשר אל בית האוצר . . ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו'", היינו, שבענין המעשר מותר לנסות את הקב"ה, ולא עוד אלא שהקב"ה מבקש שינסוהו בזה: "בחנוני נא בזאת גו'".

וענין זה (אינו רק אגדתא, אלא) נפסק גם להלכה בשו"ע הלכות צדקה5: "הצדקה שנותן . . תוסיף לו עושר וכבוד . . בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה כו'".

– ברמ"א שם: "וי"א דוקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה אבל לא בשאר צדקה". אבל, הסכמת רוב האחרונים6 – וכן איתא בספר חסידים7 – שענין זה הוא הן במעשר, והן בשאר צדקה.

ולהעיר מפירוש א' המפרשים8 לספר חסידים שם, שמ"ש9 (במצות צדקה) "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך גו'" (שזהו תוכן הענין ד"עשר בשביל שתתעשר") – קאי (לא על נתינת הצדקה כשלעצמה, "נתן תתן לו", אלא) על זה ש"לא ירע לבבך בתתך לו"9,

– שהרי יש מקום להטענה שנאמרה לרבי עקיבא10: "אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם", וכיון ש"אינו מפרנסם", ה"ז

55

ראי' – טוען הוא – שרצונו של הקב"ה שפלוני יהי' עני, וא"כ, מה לו לעשות דבר בניגוד לרצונו של הקב"ה?!... ובמילא, אף שבפועל יקיים ציווי התורה "נתן תתן לו", מ"מ, "ירע לבבו" בתתו לו –

ולזאת אומרת התורה: "ולא ירע לבבך בתתך לו" – כי, לאמיתתו של דבר רוצה הקב"ה ליתן ולהשפיע לפלוני (העני), אלא, שרוצה גם לזַכות אותך במצות הצדקה, היינו, שהקב"ה נותן לך השפעה יתירה בתורת שליח לתת להעני11. ו"בגלל הדבר הזה" – ש"לא ירע לבבך בתתך לו", בידעך שהנתינה לפלוני אינה משלך ("דו גיסט ניט דיינע"), אלא משל הקב"ה שנתן לך בתור שליח – "יברכך ה' אלקיך גו'".

ג. ואם הדברים אמורים בנתינת הצדקה בכלל – בנתינת צדקה בשביל מצות תלמוד תורה על אחת כמה וכמה:

אמרו חז"ל12: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה . . חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם . . הוסיף מוסיפין לו".

ומהביאורים בזה – ש"תלמוד תורה" הוא ענין שלמעלה מהשתלשלות, ולכן ההוצאות דת"ת אינם בכלל הקיצבה דר"ה, ששייכת לסדר השתלשלות, כיון שר"ה הוא "יום תחלת מעשיך"13, שבו נמשכים כל הענינים דסדר ההשתלשלות על כל השנה כולה.

[ועד"ז "הוצאת שבתות והוצאת יו"ט" – שגם שבת14 ויו"ט הם למעלה מהשתלשלות, כידוע15 ששבת הוא בחינת "קדש"16, ויו"ט הוא (עכ"פ) בבחינת "מקראי קודש"17, ולכן, ההוצאות דשבת ויו"ט אינם בכלל הקיצבה דר"ה, ששייכת לסדר השתלשלות].

ומזה מובן, שבנתינת צדקה בשביל מצות ת"ת – שיש בזה ב' המעלות: מעלת הצדקה ("עשר בשביל שתתעשר") ומעלת ת"ת (שההוצאה עלי' אינה קצובה) – ה"בחנוני נא בזאת" ד"עשר בשביל שתתעשר" הוא ביתר שאת וביתר תוקף.

56

ד. וכל זה מודגש ביותר בנוגע לנתינת צדקה בשביל מוסדות תורה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:

ובהקדמה – שי"ב תמוז הוא יום הולדתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל הגאולה, ואיתא בירושלמי18 שביום הולדתו של האדם מזלו גובר, היינו, שהמזל שלו הוא בתוקף ובהתגברות.

וענין זה הוא בהדגשה יתירה לאחרי שהתגברות המזל ביום הולדתו נתגלתה ונמשכה למטה בגשמיות פעם אחת – בשנת תרפ"ז, שנת המאסר והגאולה:

בשנה ההיא היתה התגברות המזל דיום הולדתו בהמשכה והתגלות למטה – ששבר ופרץ ("דאָס האָט דורכגעבּראָכן") גם את ההעלם והסתר ד"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"19 (העלם והסתר גדול ביותר שנעשה ע"י בעלי בחירה), שלכן היתה הגאולה ביום זה.

ולאחרי שהתגברות המזל נמשכה ונתגלתה בגשמיות פעם אחת, אזי נקל יותר שגם בשנים שלאח"ז תהי' המשכת והתגלות התגברות המזל בגשמיות ביתר שאת.

ה. דוגמא לדבר – מצות מילה, המצוה היחידה שקיימו האבות בגשמיות, שעל ידה נעשה החיבור בין מעשה האבות שעיקרו ברוחניות, למעשינו ועבודתינו בקיום המצוות בגשמיות (כמשנ"ת במק"א20):

כל עניני בנ"י נמשכים ע"י האבות. כל ההמשכות שממשיכים אנו בתפלת שמונה עשרה, הן ההמשכות בענינים רוחניים, כמו "השיבנו", "סלח לנו", והן ההמשכות בענינים גשמיים, כמו "רפאנו", "ברך עלינו" – הם ע"י האבות, שלכן, הברכה הראשונה דשמו"ע היא ברכת "אבות". וכך גם הכח לקיום המצוות – מקבלים אנו מהאבות.

– מעשה האבות הי' אמנם ברוחניות בלבד, כמארז"ל21 "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו", כיון שהי' זה קודם מתן תורה, שאז היתה עדיין הגזירה ד"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"22, ומה גם שהאבות לא נצטוו על קיום מצוות אלו; אבל אעפ"כ, הכח למעשה המצוות שמקיימים אנו הוא ממעשה האבות דוקא.

57

ונקודת הענין – ע"פ המבואר בתניא23 ש"קיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'", וכח המסירת-נפש נמשך לכל בנ"י מאברהם אבינו, שפתח הצינור דמס"נ (כמדובר לעיל בהמאמר).

אלא, שעדיין צריך להיות גם קשר וחיבור בין מעשה האבות שהי' רוחניות בטהרתה ("הוילע רוחניות") למעשה המצוות שאנו מקיימים שהם גשמיות בטהרתה ("הוילע גשמיות"). וענין זה נעשה ע"י מצות מילה, שניתנה לאברהם בגשמיות, לו ולזרעו אחריו.

וזהו גם הטעם לכך24 שמצינו בכמה נבואות שהנביא נצטווה לעשות פעולה גשמית ששייכת לתוכן הנבואה, כי, ישנם ענינים שיכולים להשאר ברוחניות ולא לירד בגשמיות, ולזה נצטווה הנביא לעשות גם פעולה גשמית, היינו, לקשר את הנבואה עם גשמיות, שעי"ז בודאי תומשך ותתגלה בפועל בגשמיות25.

ועד"ז בנוגע לעניננו, שלאחרי שהתגברות המזל ביום הולדתו של בעל הגאולה נמשכה ונתגלתה בגשמיות פעם אחת – שוב לא יכולים להיות מניעות על זה, ובמילא, ביום ההולדת בכל שנה ושנה מאיר מזלו של בעל הגאולה בתוקף ובהתגברות, גם למטה בגשמיות.

ו. ומזה מובן גודל העילוי דנתינת צדקה למוסדות תורה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז – מצד מעלת התגברות המזל ביום הולדתו,

– וענין זה שייך גם לי"ג תמוז, כי, י"ב-י"ג תמוז ענינם אחד: בי"ב תמוז נתבשר כ"ק מו"ח אדמו"ר על שחרורו, ובי"ג תמוז נשתחרר בפועל26, ונמצא, שבשני הימים הי' התגברות מזלו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתגלות – הן בשעתו, בשנת תרפ"ז, ועד"ז בכל שנה ושנה, ששני ימים אלו, י"ב-י"ג תמוז, מסוגלים ביותר לחיזוק התומ"צ –

כיון שבפעולה זו מצטרפות יחד כל המעלות האמורות: מעלת הצדקה, מעלת ת"ת, ומעלת התגברות המזל דיום הולדתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר נמשכה ונתגלתה גם בגשמיות.

58

ומובן, שמצד צירוף כל ענינים אלו יחד – ה"בחנוני נא בזאת" ד"עשר בשביל שתתעשר" הוא ביתר שאת וביתר תוקף.

ז. ובנוגע לפועל:

ישנם כמה וכמה מוסדות ששמם "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש", על שמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמתנהלים ברוחו וכפי רצונו,

– עד כמה שיכולים לשער שכך הוא רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, וכיון שניהול המוסדות הוא ללא פניות, נכונה השערתו –

ובהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, כיון שבמוסדות אלו נמצאים כחותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

אמנם, כיון שמוסדות אלו שנושאים את שמו של הרבי, ומתנהלים ברוחו וכפי רצונו, הם קדושים ביותר – חלים עליהם דברי הרמב"ן27: "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו"... כך שקיים מחסור גדול בכסף הדרוש להמשך ניהול המוסדות, ועאכו"כ – להרחבתם.

המוסדות מתנהלים אמנם בהצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, אבל, ההצלחה לא הגיעה עד כדי כך ("עס איז ניט דערגאַנגען אַזוי ווייט") שיוכלו לנהל את המוסדות ללא כסף!....

– יתכן שהסיבה לכך שלא ניתן לנהל את המוסדות ללא שום כסף היא כדי לזַכות את כאו"א שיוכל להשתתף בהחזקת המוסדות של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

וע"ד מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר28 בנוגע לכתיבת הספר תורה לקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו – שהי' יכול ליתן בעצמו את כל הכסף הדרוש, אלא שמצד גודל הזכות שבדבר, רצה לזַכות את כאו"א מבנ"י להשתתף בזה.

ודוגמתו בנוגע למוסדות האמורים – שלאמיתתו של דבר היו יכולים להתנהל ללא כסף כלל, כיון שבלאה"כ מתנהלים למעלה מן הטבע, והסיבה לכך שהמוסדות מתנהלים באמצעות כסף, היא, כדי שכאו"א יוכל ליטול חלק בהחזקת המוסדות ע"י הנתינה מכספו, אשר, בפעולה זו מתקשר הוא עם (עבודתו של) כ"ק מו"ח אדמו"ר בכל מציאותו (לא רק

59

בחלק מסויים ממציאותו), כמובן ממ"ש בתניא29 ש"במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו . . הרי נותן חיי נפשו לה'".

ח. (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:) אין בדעתי לערוך עכשיו מגבית, "נאָ אַפּיל"... אלא, כאו"א ימסור ע"ג פיתקא שמו ושם אמו והסכום שמקבל על עצמו ליתן עבור החזקת המוסדות של כ"ק מו"ח אדמו"ר (והנתינה בפועל (במזומן, בהמחאות, "מאָני-אָרדער'ס" וכיו"ב) – תהי' במשך הימים הבאים).

בנוגע לסכום הנתינה – ה"ז ענין שבין אדם למקום, וכבר אמרו חז"ל30 "אחד המרבה ואחד הממעיט כו'", אלא, שבודאי ישתדל כאו"א ליתן כפי יכלתו, כמארז"ל31 "לפום גמלא שיחנא", ואז יעזור הקב"ה שה"גמלא" יהי' גדול יותר, ובמילא, גם ה"שיחנא" יהי' גדול יותר (אף שמצד טבע הטוב של הרבי ("דער רבי איז דאָך אַ גוטער"), הרי, גם לפני הנתינה "לפום גמלא", יתוסף כבר בהשפעת הטוב כו' לפי מדת הנתינה בעתיד).

ובכל אופן, אחד המרבה ואחד הממעיט יכול לרשום את סכום נתינתו ללא חשש, כי, הפתקאות ימסרו אלי, וממני, לא יוודע לאף אחד ("פון מיר וועט קיינער ניט וויסן") – לבד זה שאודיע על האוהל...

וכשם שלא יכריזו את "הממעיט", לא יכריזו גם את "המרבה" – כך שגם אם ישנם כאלה שחוששים ליתן סכום גדול מצד "ענוה" ו"הצנע לכת"32, יכולים להיות סמוכים ובטוחים שסכום נתינתם לא יתפרסם ברבים. – (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק:) ואלה שמקפידים על כך ביותר, יכולים לציין ע"ג הפיתקא שהם שייכים ל"כת ראשונה" של ענוים... ואז ישאר סכום נתינתם חסוי ביותר.

ט. ברצוני להוסיף עוד איזה פרטים בדבר:

א) גם אלו שאין באפשריותם ליתן – לא יפרשו מן הציבור (ובפרט ע"פ האמור לעיל אודות גודל הזכות שבנתינה זו), ויתנו – לכל הפחות – סכום של י"ח סענט, שזהו דבר השוה לכל נפש33.

60

ב) ע"פ הכלל34 "זכין לאדם שלא בפניו" – יכולים ליתן גם בשביל אלו שאינם נוכחים עכשיו.

ג) את הסכום שקיבל כאו"א על עצמו – ימסרו עד שמונה ימים35.

וגדולה זכות נתינת הצדקה ביום זה לפעול שכ"ק מו"ח אדמו"ר – בעל השמחה והגאולה – יעורר רחמים על כאו"א, בכל המצטרך לו, בגשמיות וברוחניות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שהמתעסקים בעבודות טכניות יביאו מה"מרכז" פיתקאות ומעטפות, ויחלקום בין המסובים, ובינתיים – שלא לאבד זמן – ינגנו ניגון].

***

י. ימי י"ב-י"ג תמוז, חג-הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, הם "ימי סגולה" – כפי שמצינו לשון זה בנוגע לגאולה דוגמתה, ועאכו"כ שימי הגאולה של נשיא הדור הם בודאי "ימי סגולה".

ויש לבאר הקשר והשייכות די"ב-י"ג תמוז לתוכן הענין ד"סגולה", כדלקמן.

יא. ובהקדם ביאור תוכן הענין ד"סגולה":

ב"סגולה" – בניגוד ל"רפואה" שנעשית בדרך הטבע – "אין ידוע לנו היאך באה הרפואה ע"י עשיית דבר זה"36, כי, "יש ענינים מרפאים בדרך רפואה וטבע, ויש שהם מרפאים בדרך סגולה, שעפ"י דרך הטבע אין דרך להיות רפואה עי"ז אליו, ומ"מ יש איזה סגולה בדרך רחוקה ונפלאה במה שאינה מושגת בהשגת והשכלת הרופאים הטבעים להיות על ידי זה רפואה זו"37, כלומר, אין אנו מבינים את התכונה שבדבר זה שעושה אותו ל"סגולה", אלא, שהחוש מעיד – מהתוצאה (פעולת הדבר) – שזוהי "סגולה". ונמצא, ש"סגולה הוא דבר שלמעלה מהשגת השכל"38.

ולכן מצינו חילוק בין רפואה לסגולה – בהלכות שבת:

61

בנוגע לרפואה במקום שיש חילול שבת – סומכים על דעת הרופא39 (וכן סומכים על דעת החולה, גם בניגוד לדעת הרופא40), ובמקום שיש חילוקי דעות – הולכים אחר הרוב41. משא"כ בנוגע ל"סגולה" – כל זמן שאין יודעים בבירור ובוודאות שזוהי סגולה (בדוקה, שכבר ריפאה לאחרים), אסור לעשותה בשבת42.

וטעם הדבר – כי, "רפואה" היא ע"פ שכל, ולכן סדר ואופן פעולתה נקבע לפי כללי השכל (דעת הרופא, בתר רוב, וכיו"ב), משא"כ "סגולה" שהיא למעלה מהשכל, לא שייכים בה כללי השכל, כלומר, גדרי השכל אינם הוכחה על סגולה שהיא למעלה מהשכל, ובמילא, אסור להשתמש בה בשבת עד שיודעים בוודאות שזוהי סגולה.

יב. וזוהי גם שייכותה של "סגולה" למתן-תורה, שאז נקראו כל בנ"י בשם "סגולה", כמ"ש43 "והייתם לי סגולה מכל העמים גו'" – כי, במ"ת נתחדש אצל בנ"י ענין שלמעלה מהשכל.

ובהקדמה:

החידוש דמ"ת הוא, שאז ביטל הקב"ה את הגזירה המפרדת בין עליונים ותחתונים, "ואמר, התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים"22, היינו, שנעשה קשר וחיבור בין רוחניות ("עליונים") לגשמיות ("תחתונים"), בין התורה למציאות העולם – שהתורה נעשית בעה"ב על העולם, לשנות את מציאות העולם ולהעלותו למעלת התורה44.

וחידוש זה שנעשה במ"ת בכללות העולם, נפעל בפרטיות ע"י עבודתם של בנ"י – שע"י קיום התומ"צ פועל יהודי בירור וזיכוך חלקו בעולם45, ובמילא מעלה הוא גם את כללות העולם, כפס"ד הרמב"ם46: "צריך כל אדם שיראה . . כל העולם חציו זכאי וחציו חייב . . עשה מצוה אחת הרי הכריע . . את כל העולם כולו לכף זכות וגרם . . להם תשועה והצלה", ונמצא, שע"י בירור חלקו בעולם ה"ה מכריע את כללות העולם לכף זכות.

62

יג. וענין זה (פעולת התורה בעולם ע"י עבודתם של בנ"י) הוא למעלה מהשכל, כי:

ע"פ שכל, כלומר, ע"פ סדר השתלשלות, אין שייכות בין גשמיות ורוחניות, ולכן, עד מ"ת היתה הגזירה ש"בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני סוריא לא יעלו לרומי"22 (עליונים לא ירדו לתחתונים, ותחתונים לא יעלו לעליונים); ורק במ"ת, שאז היתה התגלות העצמות (שאינו מוגדר כלל בהגדרים דסדר השתלשלות), כמ"ש47 "אנכי הוי' אלקיך גו'" – הנה עי"ז דוקא בטלה הגזירה48, ונעשה חיבור בין רוחניות וגשמיות, כך שהתורה יכולה לפעול עלי' בעולם.

ונוסף לכך שכללות פעולת התורה בעולם הו"ע שלמעלה מהשכל, הרי, גם זה שפעולת התורה בעולם נעשית ע"י עבודתם של בנ"י, הו"ע שלמעלה מהשכל – דכיון שבנ"י הם "המעט מכל העמים"49, ולא עוד אלא שכן הוא גם בעם ישראל גופא, ששומרי תומ"צ הם מיעוט לגבי שאר בנ"י (וכמארז"ל50 "ראה הקב"ה שצדיקים מועטין כו'"), ולא עוד אלא שאצל שומרי תומ"צ גופא, רוב זמנם הולך על ענינים גשמיים, ורק מיעוט זמנם מוקדש בשביל ענינים רוחניים51 – כיצד יתכן שבמיעוט זמן המוקדש לקיום התומ"צ ע"י מיעוט מבנ"י שומרי תומ"צ, יוכלו לפרוץ ("דורכברעכן") את ההעלם והסתר דכללות העולם, ולהעלות את כללות העולם?!

אלא שזהו"ע שלמעלה מהשכל, למעלה מסדר השתלשלות – שכן, ע"י קיום התומ"צ נעשית הדביקות דבנ"י בהקב"ה [כמ"ש52 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם גו'", "דביקות" דייקא, היינו, לא רק באופן של התקשרות, שמורה על ב' דברים שנעשה קשר ביניהם, אלא באופן של דביקות, שנעשים דבר אחד ממש53], כפי שהוא למעלה מסדר השתלשלות.

ובפרטיות יותר – שע"י לימוד התורה נעשית הדביקות דבנ"י עם בחי' "חיוהי", אורות, וע"י קיום המצוות נעשית הדביקות דבנ"י עם בחי' "גרמוהי", כלים54. וכיון ש"איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד"55, לכן,

63

ע"י הדביקות עם בחינת "חיוהי" ו"גרמוהי" (ע"י תורה ומצוות), נעשית הדביקות (גם) עם בחינת "איהו" שלמעלה מ"חיוהי" ו"גרמוהי" (אורות וכלים), עצמותו ומהותו ית', שלמעלה מסדר ההשתלשלות.

יד. ועפ"ז יש לבאר המשך הפסוקים56 "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה גו' לא מרובכם גו' כי אתם המעט מכל העמים":

ע"פ שכל – אין מקום לפעולת בירור ועליית העולם ע"י ישראל שהם "המעט מכל העמים"; אבל מצד ענין הסגולה ("בך בחר גו' להיות לו לעם סגולה") שלמעלה מהשכל – ה"ז למעלה מההגבלות שמצד השכל, כמו רוב ומיעוט, כך, שגם בהיותם "המעט מכל העמים", פועלים בנ"י בירור ועליית העולם.

כלומר: ענין שהוא ע"פ שכל, מוגבל הוא בהגבלות השכל. ובמילא, אם יש מקום בשכל שדבר זה יפעל פעולה מסויימת – אזי יש בכחו לפעול זאת, ואם אין לזה מקום בשכל – אין בכחו לפעול זאת; משא"כ "סגולה" – כיון שכל ענינה הוא למעלה מהשכל, שהרי השכל אין לו שום מושג במהותה של סגולה זו, לא חלים על זה הגבלות השכל, כמו ההגבלה דרוב ומיעוט וכיו"ב, אלא כחה של סגולה זו הוא למעלה מהגבלה, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית57.

ובסגנון ההלכה – שגדר המציאות של בנ"י הוא "קבוע"58 [כשם שהקב"ה הוא קבוע, כמובן ממארז"ל59 "הוא מקומו של עולם"], ו"קבוע אינו בטל"60, היינו, שב"קבוע" לא מתחשבים ברוב ומיעוט כו'.

טו. וע"פ האמור לעיל (ס"ה) שכל עניני בנ"י נמשכים מהאבות – גם הענין ד"סגולה" שנתחדש בבנ"י במ"ת הוא בכח האבות:

"תלת אבהון אלין אקרון סגולה . . ודא הוא דכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים"61, "פירוש, שחסד גבורה תפארת (ענינם של ג' האבות62: אברהם – חסד (אהבה), יצחק – גבורה (יראה), יעקב – תפארת (רחמים)) הם סגו"ל"63, "סגולה הוא ג"כ מענין סגול, שהם ג'

64

נקודות, שהם חג"ת, שהן בחי' ג' אבות . . כשהן אחוזים יחד"64, "והיינו התכללות חג"ת"65, כמרומז בתמונת ה"סגול" (או "סגולתא"66) – ג' נקודות יחדיו, "בחינת ימין שמאל ואמצע, שהקו האמצעי הוא המחבר ומייחד ג"כ ב' הקוין דימין ושמאל להיות מתכללים יחד כו'"67.

והענין בזה:

החידוש בתמונת ג' הנקודות ד"סגול" לגבי תמונת ג' הנקודות ד"שורוק"68 – שג' הנקודות ד"שורוק" הם זה תחת זה69, היינו, שג' הקוין חסד גבורה ותפארת הם (לא בבת אחת, אלא) זה לאחרי זה, משא"כ ג' הנקודות דסגול הם יחדיו, היינו, התכללות ג' הקוין חסד גבורה תפארת ביחד.

והחילוק שביניהם – שג' הקוין זה לאחרי זה, הו"ע שע"פ שכל והגבלה, וישנו גם בעניני העולם, ובפשטות, שבזמן מסויים נמצא האדם בתנועה של חסד, ולאח"ז נמצא בתנועה של גבורה;

אבל ג' הקוין ביחד (סגול), הו"ע שלמעלה מהשכל ולמעלה מהגבלה – ענין של "סגולה" – כי: ע"פ שכל והגבלה אי אפשר שיהיו קוין הפכיים ביחד, שהרי בשעה שהאדם נמצא בתנועה של חסד, אינו יכול להיות בתנועה של גבורה, ובשעה שנמצא בתנועה של גבורה אינו יכול להיות בתנועה של חסד; ורק בעניני קדושה, היינו, בעניני אלקות, יכולים להיות כל הקוין יחד – כיון שקדושה ואלקות הם למעלה מהגבלות, ובלשון הידוע: "נמנע הנמנעות".

– ענין זה הוא מהחידושים דתורת החסידות, כי, בספרי חקירה מצינו שקו"ט בדבר, ולדעת כמה "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"70, ואילו בתורת החסידות ה"ז דבר פשוט שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"71.

ונמצא, שגם ענין ה"סגולה" שבמ"ת הוא בכח האבות – כיון שהאבות הנחילו לבנ"י ג' הקוין דחסד גבורה תפארת כולם יחדיו, שזהו"ע שלמעלה מהגבלה, "סגולה".

טז. וכשם שכללות ענין ה"סגולה" נמשך לבנ"י ע"י האבות, כך

65

גם העדר ההתחשבות ברוב ומיעוט (שזהו א' הענינים הבאים כתוצאה מכללות הענין ד"סגולה") נמשך ע"י האבות72:

כתיב73 "אחד הי' אברהם ויירש את הארץ", היינו, שלמרות היותו אחד ויחידי, וכנגדו התייצב כל העולם, כמארז"ל74 שנקרא "אברם העברי"75 ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד", אעפ"כ, "ויירש את הארץ", שפעל על העולם כולו, כמ"ש76 "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב"77.

וע"י עבודה זו פתח אברהם אבינו את הצינור בשביל כאו"א מבנ"י במשך כל הדורות78 – שגם בהיותו אחד ויחידי (ביחס לעניני תומ"צ) בכל העיר כולה, ולפעמים בכל המדינה כולה, לא יתפעל מזה, אלא אדרבה, יכבוש את כל העיר והמדינה כולה שתתנהג ע"פ התורה, כיון שאינו הולך בכחותיו שלו, כי אם, בשליחותו ובכחו של הקב"ה שהוא למעלה מהגבלה, ענין ה"סגולה".

יז. ויש לקשר כהנ"ל עם דברי הגמרא79 "מאי סגולה" – שיש בזה ב' דעות – "ספר תורה . . דיקלא דאכיל מיני' תמרי":

ובהקדמה – ש"סגולה" פירושה "אוצר . . כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם"80, היינו, שמצד גודל היוקר שלהם אין משתמשים בהם, אלא אוספים וגונזים אותם.

וענין זה שייך לכללות העבודה דקיום התומ"צ – שהו"ע של "סגולה" (כנ"ל בארוכה) – שהיא בדוגמת אסיפת וקיבוץ אוצר יקר שאין משתמשים בו אלא גונזים אותו, כמארז"ל81 "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", ועד שאפילו בעולם האצילות ה"ז "כמונח בקופסא"82 (שאין משתמשים בזה), אבל לאידך, ה"ז "כמונח בקופסא", כלומר, שמונח ועומד מוכן להתגלות לעתיד לבוא, שאז יהי' עיקר הגילוי ד"שכר מצוה" ש"היא מצוה עצמה"83. – השכר דגן-עדן הוא רק זה שנהנין

66

מ"זיו תורתן ועבודתן"83, ואילו "תורתן ועבודתן" עצמה – נשארת אוצר גנוז, ותתגלה לעתיד לבוא.

וזהו "מאי סגולה . . ספר תורה" – שבזה מרומז שכללות ענין התורה (ומצוותי') הוא בבחינת "אוצר", כנ"ל.

אמנם, ענין זה אינו מספיק עדיין, שהרי, כדי שלימוד התורה יהי' כדבעי דרושים כמה תנאים, ומהם: לימוד מתוך אהבה ויראה דוקא84, ו"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא"85; לימוד "לשמה" דוקא83, משא"כ כאשר חסר ה"לשמה", ועאכו"כ כאשר הלימוד הוא "שלא לשמה" – אפילו בדקות, ועאכו"כ באופן ירוד, "על מנת לקנתר"86.

ולכן מוסיפה הגמרא – "מאי סגולה . . דיקלא דאכיל מיני' תמרי":

איתא בגמרא87: "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים". ומרומז גם בתיבת "לולב" ("כפות תמרים"88) – אותיות "לו לב"89, היינו, שה"לב" דבנ"י הוא "לו", לאביהם שבשמים.

ומצד ה"לב אחד" לאביו שבשמים שישנו בכאו"א מישראל, שזוהי נקודת היהדות שהיא בשלימותה אצל כאו"א מישראל מבלי הבט על מעמדו ומצבו – יש בו ענין ה"סגולה"; ולא עוד אלא שסוף-סוף יומשך ויבוא בהתגלות – שזוהי ההוספה "(דיקלא) דאכל מיני' תמרי", דקל שעושה פירות – שנקודת היהדות ("לב אחד") תתגלה ותבוא בפועל (עשיית פירות).

יח. עפ"ז יש לבאר השייכות ד"סגולה" לימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, שהם "ימי סגולה":

גאולת י"ב-י"ג תמוז קשורה ובאה ע"י המסירת-נפש של בעל המאסר והגאולה, אשר, להיותו נשיא וראש הדור, ש"בתר רישא גופא אזיל"90, ה"ז כולל גם המסירת-נפש של כל בנ"י, אשר, ע"י המס"נ פרצו

67

("מ'האָט דורכגעבּראָכען") את ההעלם והסתר שבזמן ההוא, ועד שזכו לנסים שלמעלה מהטבע ולמעלה מהשכל, שהחליפו את עונש המוות (רח"ל)91 להכרזת יום-טוב בכל תפוצות ישראל!

וכיון שהגאולה די"ב-י"ג תמוז קשורה עם ענינים שלמעלה מטעם ודעת (מס"נ ונסים) – נקראים ימים אלו בשם "ימי סגולה".

וכשם שהי' בי"ב-י"ג תמוז בזמן ההוא, כך הוא גם בי"ב-י"ג תמוז בכל שנה ושנה – שימים אלה הם "ימי סגולה", שבהם נמשכים ומתגלים ענינים שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שעליהם אין מדידות והגבלות, ובמילא, כאשר מנצלים שני ימים אלו כדבעי כו' ("בשעת מען נעמט זיך אין די צוויי טעג"92) – זוכים להצלחה מופלגה למעלה מדרך הטבע, בגשמיות וברוחניות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "צמאה לך נפשי"].

***

יט. בכלל ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר עשה לא-חסידים לחסידים ("דער רבי האָט געמאַכט פון ניט חסידים – חסידים"), וכאלה שהיו רחוקים ולא היתה להם שייכות כו' – עשאם לשייכים ומקושרים.

ובעמדנו בי"ב תמוז, יום הולדת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבו מזלו גובר, וכפי שכבר נמשך בהתגלות בפריצת ההעלם והסתר ד"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (כנ"ל ס"ד) – ה"ז יום מסוגל ביותר שהרבי יפרוץ ("דער רבי זאָל דורכבּרעכן") את ההעלם והסתר דנפש הבהמית, ושיעשה את כולם לחסידים!

אלא, שע"פ מאמר חז"ל93 "יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל" – צריך כאו"א לבקש "רפואה". ולא לכתוב "פיתקאות" ("ניט שרייבן קיין צעטלאַך")94, כי אם, לבקש בפועל ("טאַקע בעטן"): להגיד שהוא חולה ולבקש רפואה. ואזי יעורר כ"ק מו"ח אדמו"ר רחמים עליו, והדבר יבוא לידי פועל, שהרבי יעשהו לחסיד ("דער רבי וועט אים מאַכן פאַר אַ חסיד").

***

68

כ. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ב) אודות החידוש דמתן-תורה, שנעשה קשר וחיבור בין התורה והעולם, שהתורה היא בעה"ב על מציאות העולם – יש לעורר ע"ד קבלת סמיכה להוראה95.

ובהקדמה – שבעלות התורה על מציאות העולם נעשית ע"י פסק הלכה, שבכחה לפעול שינוי במציאות העולם.

וזוהי גם השייכות דהלכות התורה לשם הוי'96 – כפי שמצינו בדוד97 "והוי' עמו שהלכה כמותו":

מהחילוקים בין שם הוי' ושם אלקים – ש"אלקים" הוא בגימטריא "הטבע"98, ואילו "הוי'" הוא מלשון "הי' הוה ויהי' כאחד"99, שלמעלה מהטבע.

וזוהי השייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהי' בהתאם לפסק ההלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם ע"פ טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע.

וזהו גם דיוק לשון חז"ל100 "דיין שדן דין אמת לאמיתו" – כמדובר לעיל (בהמאמר) שדוקא שם הוי' (שם העצם101) הוא "אמת לאמיתו" (משא"כ שם אלקים שהוא "אמת", אבל לא "אמת לאמיתו"), וכיון שהלכה קשורה עם שם הוי', לכן דייקו חז"ל בלשונם ואמרו "דיין שדן דין אמת לאמיתו".

ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה).

ואף שעיקר ענין הסמיכה – לפסוק בדיני נפשות ודיני קנסות – אינו שייך בזמן הזה102, מ"מ, גם עתה יש לו להמוסמך כח מיוחד כו'92.

כא. אמנם, כדי שהמוסמך להוראה יוכל להיות בעה"ב על מציאות

69

העולם ע"י פסקי הלכות – לא מספיקה ידיעת ההלכות בלבד, אלא צריך להיות אצלו יראת שמים:

איתא בגמרא103 עה"פ104 "והי' אמונת עתיך גו' יראת הוי' היא אוצרו" – שגם לאחרי הלימוד בכל סדרי הש"ס (המרומזים בפסוק "אמונת עתיך וגו'") צריך להיות "יראת ה' היא אוצרו" (הוא עיקר החשוב בעיניו) – "יראת הוי'" דייקא, כאמור, שהענין דפסקי הלכות קשור עם שם הוי' דוקא. ועד כדי כך נוגע ומוכרח ענין זה – ש"אי יראת ה' היא אוצרו אין, אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליי', הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי בהן קב חומטין (ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מלהתליע), א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העליתה".

וזהו הטעם ש"דואג ואחיתופל (שהיו גדולים בידיעת התורה105, ואעפ"כ) . . לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא" ("שלא זכו לקבוע הלכה כמותן")106 – משום "שלא הי' להם יראה כלל"107.

והענין דיראת ה' נפעל (בעיקר) ע"י לימוד פנימיות התורה דוקא, שהיא כמשל ה"קב חומטין" שמשמר את התבואה108, ודוגמתו בלימוד התורה, שע"י פנימיות התורה נעשה "יראת הוי' היא אוצרו", ועי"ז זוכה שלימודו יהי' באופן ד"הוי' עמו שהלכה כמותו".

כב. זאת ועוד:

כיון שהתכלית של הסמיכה להוראה ופסקי הלכות היא בעלות על העולם, צריך המוסמך להיות שייך ומעורה בעניני העולם, כלומר, לא להיות מובדל מהעולם, אלא להיות בתוך העולם ("זיין אין וועלט"), ולהעלות את הטבע עצמו לדרגא שלמעלה מהטבע.

וע"ד שמצינו בגמרא109 "אמר רב, שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר".

ונקודת הענין – שפעולת הלכות התורה היא שמציאות העולם תהי' ע"פ תורה, ובלשון הידוע110 "לעשות לו ית' דירה בתחתונים".

70

כג. ועל של פועל באתי – בקשר להבחורים שעומדים לקבל סמיכה להוראה:

נוסף לכך שלכל לראש תובעים מהם לידע היטב את הדינים (ולא להסתפק עם קבלת "תעודת הסמיכה" בלבד...) – עליהם לידע שסמיכה להוראה ענינה שהמוסמך נעשה בעה"ב על מציאות העולם, ובמילא תובעים מהם ב' ענינים הנ"ל.

וכדי ליישם את הדברים בפועל ממש – צריך להיות אצלם:

א) לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות – שעי"ז נעשה הענין ד"יראת הוי' היא אוצרו", ועד שמגיע לידי ידיעה והכרה שכל מציאות העולם אינה אלא חיות האלקי שמהווה ומחי' אותה111, כך, שבכחו וביכלתו לצאת מהגבלות העולם (טבע) ולהגיע לשם הוי' שלמעלה מהטבע.

ב) כיון שמטרת הסמיכה להוראה היא שיוכלו לפסוק הלכות בחיי היום-יום, הקשורים בנושאים שונים בעניני העולם – אין להסתפק בלימוד המוכרח לבחינה עבור קבלת תעודת הסמיכה, כמה סימנים בשו"ע יורה-דעה עם ש"ך וט"ז, פרי מגדים ועוד אחרונים, אלא בהכרח שתהי' להם גם ידיעה כללית בכללות התורה, בדרך מקיף עכ"פ, כך, שכאשר מתעוררות שאלות בנושאים שונים, לא יהי' המוסמך "זר" אליהם.

– פעם112 הגיע אברך אל הרגצ'ובי כדי לקבל סמיכה, ובמקום לבחון אותו ביורה-דעה, כרגיל, הפתיעו הרגצ'ובי – (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) הרגצ'ובי בכלל לא הי' כמו רובא דעלמא... – באמרו, שילמוד תחלה הלכות קריאת התורה... ולאח"ז יתן לו סמיכה! במענה לתמיהתו של האברך על כך שאינו מוצא לנכון לבחנו ביורה-דעה, אלא מורה לו ללמוד הלכות קרה"ת – אמר לו הרגצ'ובי: בכלל רואה אני שהנך ירא-שמים, ובמילא, כשתבוא לידך שאלה ביורה-דעה ולא תדע להשיב, בודאי תאמר להשואל להמתין עד שתעיין בפסק ההלכה, או שתשאל אצל מישהו אחר (ואם יהי' צורך בדבר תכתוב לרבנים גדולים). אבל כשתתעורר שאלה באמצע קריאת התורה, למשל, בנוכחות הגבאי וכל הקהל – עלול הנך להשיב ללא ידיעת ההלכה לאמיתתה, כיון שזהו בזיון להס"ת שישאר מונח על שולחן-הקריאה עד

71

שתגמור לעיין בדבר (ובודאי אי אפשר להשאיר את הס"ת עד שתכתוב לרבנים ותקבל את תשובתם...), ומה גם שזהו בזיון להרב... העצה היא איפוא – סיים הרגצ'ובי את דבריו – שתלמד תחלה הלכות קריאת התורה.

כד. ענין זה נוגע גם, כמובן, לאלה שכבר קיבלו סמיכה להוראה:

אף ש"למזלם" ("צו זייער גליק") הצליחו לקבל תעודת הסמיכה לפני י"ב תמוז, שאז לא היו מוכרחים לקיים הוראות הנ"ל – הרי האמת היא שזהו לרוע מזלם ("צו זייער אומגליק")... שכן, כאשר חסרים הענינים הדרושים הנ"ל, מתעוררת שאלה על הסמיכה כולה!

ולכן, כל אלה שהוציאו סמיכה לא מכבר, וגם אלה שכבר הוציאו סמיכה לפני כו"כ שנים (גם אם הם כבר בעלי שיבה...), וכן כל אלה שעומדים להוציא סמיכה – ישתדלו לרכוש ידיעה כללית ומקפת עכ"פ בכל התורה כולה.

ולכל הפחות – ללמוד בעיון מחמש עד עשר סוגיות בש"ס (ומה טוב – סוגיות במקומות שונים בש"ס ("פאַנאַנדערגעוואָרפענע סוגיות"), כך, שתהי' ידיעה רחבה ומקיפה יותר), וכן ללמוד למיגרס (גמרא עם פירוש רש"י, ולפעמים גם עם תוספות) משלש עד חמש מסכתות בש"ס. – (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) כמובן שאין הכוונה למסכתות קטנות, כמו מסכת גרים וכיו"ב.

ויש להוסיף ולהדגיש, שענין זה נוגע גם אל המסמיכים, שכן, כאשר הסמיכה אינה כדבעי, הרי האחריות שבדבר מוטלת על המסמיכים, ו"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו"113, ולכן יש להשתדל שתהי' הסמיכה כדבעי, כך שיוכל המסמיך לומר "ראו114 גידולים שגידלתי"92.

***

כה. כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שאלה הנוסעים מכאן, ובפרט הנוסעים למדינות אחרות, יאמרו "לחיים". ואח"כ אמר:

בנוגע לההולך ממקום למקום – אמרו חז"ל115 "נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם". ויש לומר, ש"חומרי" הוא

72

גם מלשון חומריות, היינו, שההולך ממקום למקום "נותנין עליו" תפקיד ושליחות לברר ולזכך החומריות של שני המקומות.

ולכן, צריכים הם לומר "לחיים" – שתהי' להם תוספת חיות לברר ולזכך "חומרי (החומריות ד)המקום".

***

כו. בהמשך להמדובר לעיל אודות ההכרח בלימוד החסידות – יש להבהיר בנוגע לטענת המנגדים116 ללימוד החסידות, שבדרך כלל יש להם שתי טענות:

א) אם זהו לימוד הכרחי, מדוע לא הי' זה גם בעבר. ואם הי' אפשר להתקיים שנים רבות כ"כ ללא חסידות, סימן שאין זה לימוד הכרחי.

ב) לימוד החסידות הוא לימוד המביא את האדם לביטול מציאות הגשם והיש, והרי ביטול הוא ענין של שלילה והעדר.

כז. והתשובה לדבר – בהקדים:

איתא בשמונה פרקים להרמב"ם117 ש"יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי". ומזה מובן, שמענינים רבים הקיימים בחולי ורפואת הגוף, אפשר ללמוד לגבי חולי ורפואת הנפש118.

ובנוגע לעניננו:

בדרך כלל משמעותה של מחלה היא, רחמנא ליצלן, שחלק מסויים של הגוף חסר או לקוי. אבל יש גם מחלה שבה לא חסר כלום בהגוף, אלא אדרבה, מיתוספת בו (ע"י גידול) חתיכת בשר.

73

לכאורה אפשר לשאול: מכיון שלא נחסר כלום מחלק הבשר שצריך להיות בגוף – מה איכפת לנו שקיימת חתיכה נוספת של בשר? בכל זאת, רואים אנו שזוהי מחלה, ואדרבה, לפעמים ה"ז מחלה גדולה יותר מזו שנגרמת כתוצאה מחסרון בגוף, ולא עוד, אלא שזוהי חולאת גדולה כ"כ (רח"ל) שאין רוצים אפילו לכנותה בשמה.

חתיכת הבשר היתירה – מזיקה להמקום שבו נמצאת, ולא עוד אלא שיכולה להתפשט (רח"ל) גם הלאה.

כשם שמחלה זו שונה מכל שאר המחלות – כך גם רפואתה שונה מהרפואות לשאר המחלות: בכל הרפואות – נותנים לאדם דבר נוסף, ואילו הרפואה למחלה זו היא – הריסת החלק המיותר, ועי"ז מתרפא האדם באמת119.

הרפואה למחלה זו נתגלתה רק לפני כמה דורות120, ופרטי הדברים בדרכי השימוש בה, נתגלו מאוחר יותר, ועדיין נמצאים באמצע המחקר.

ובכן, כאשר מישהו יסרב להשתמש ברפואה זו בגלל שתי טענות: (א) ענינה של רפואה הוא חיזוק והרחבת מציאות הגוף, ולא הריסה וביטול. (ב) מכיון שדורות לאחרי דורות לא השתמשו ברפואה זו, אין ברצונו להשמע לרופאים החדשים ורפואותיהם החדשות, באמרו, שהוא "סאַם סאַפּאָזשניק"121, ויתנהג כפי שנהגו בעבר – הרי כל אחד מבין שטענות כאלה אינן מהוות טענות כלל.

ובפשטות: הצורך לחזק ולהרחיב – הוא בנוגע לחלק הבריא של הגוף, ולא בנוגע לחלק המיותר שגדל, שכן, חלק זה אינו שייך אל הגוף, ואדרבה, הוא מזיק לגוף, ולכן יש להרוס אותו.

בעבר לא היתה מחלה זו גלוי' ומצוי' כמו היום (רח"ל), ולפיכך לא חיפשו כ"כ את הרפואה אלי', והעיקר, שמלמעלה לא הזמינו את הרפואה לכך. לעומת זאת, לאחרונה, כשהמחלה התרבתה רח"ל – הקדים הקב"ה רפואה למכה122, והזמין את הרפואה לכך.

74

כח. והנה, כל הענינים בגשמיות משתלשלים ובאים מהשרש שלהם והדומה אליהם ברוחניות. ועד"ז בנוגע למחלה ורפואה הנ"ל שניתוספו בדורות האחרונים, בגלל הענינים הדומים אליהם ברוחניות שניתוספו בדורות האחרונים:

כיון שנמצאים אנו בעקבתא דעקבתא דמשיחא, ותיכף ומיד ("אָט באַלד") יהי' "קץ שם לחושך"123 – מתחזקת ומתרבה קליפת עמלק, שענינה חוצפה124, כלומר, ישות ללא טעם וללא מענה ("אָן אַ טעם און אָן אַ פאַרוואָס").

– גם בעבר היתה קיימת גאוה וישות, אבל לא בהגשמה וגסות כ"כ כמו בתקופתנו זו. –

ומזה נשתלשל גם בגשמיות – מציאות שאין לה טעם ומענה ("קיין שום טעם און פאַרוואָס"), ומציאות זו נוטלת ("נעמט צו") את כחות הגוף, כאילו היתה היא עיקר המציאות.

ולזה הקדים הקב"ה רפואה למכה, וגילה את תורת החסידות, שפועלת הירוס וחורבן ("אַ צעשטערונג און אַ פאַרוויסטונג") בחלק החולני, במציאות הישות.

כט. מובן מאליו, שבפרט אחד אין המשל דומה לנמשל:

בהמשל – המשך הטיפול הרפואי יותר מדי, יכול לגרום הירוס (רח"ל) גם בחלק הבריא של הגוף. משא"כ ברוחניות (בהנמשל) – יכולים להתמיד בלימוד החסידות, "ווייטער לערנען און נאָך לערנען", ופעולת ההירוס תהי' אך ורק בחלק הגאוה והישות שבאדם, ואילו בנוגע לחלק הבריא תהי' הפעולה – להיפך – חיזוק ותוספת כח, כמארז"ל125 שהתורה נקראת "עוז ותושי'", "תושי'" לנפש הבהמית, ו"עוז" לנפש האלקית126.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לתלמידי הישיבה לנגן ניגון שמח, ושיעוררו עי"ז גם את הבעלי-בתים].

***

75

ל. בנוגע לפינחס – שאודותו מסופר בפרשת השבוע (פרשת פינחס) שמתחילים ללמדה ביום זה (יום ראשון בשבוע) – מצינו ב' קצוות:

מחד גיסא – פינחס הוא זה "אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל"127, שבראותו מאורע שהי' בו פגיעה בכבודו של הקב"ה וכבודם של ישראל, לא חסך שום מאמץ והשתדל בעצמו בתיקון הדבר, מבלי להתפעל משום דבר, ועד ש"ויקח רמח בידו וגו'"128. ובגלל זה אמר הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום"129.

ולאידך גיסא – מצינו שאמר הקב"ה לאליהו הנביא – "פינחס זה אליהו"130 – "לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים . . שנאמר129 פינחס בן אלעזר . . חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך"131, היינו, שבכל ברית מילה בא "פינחס זה אליהו" לראות ולהעיד על מסירת נפשם של בנ"י בשביל הקב"ה באופן שלמעלה מטעם ודעת132.

לא. ומזה למדים הוראה בנוגע להנהגתו של כאו"א מישראל, ובמיוחד בנוגע לכאו"א מעדת החסידים:

מחד גיסא – צריכה להיות עבודתו באופן ד"קנא לאלקיו", שכאשר רואה דבר הדורש תיקון, צריך הוא בעצמו להשתדל בתיקון הדבר,

– דלכאורה, יכול לחשוב שמוטב לו להתעסק בעניניו הוא, ענינים גשמיים או אפילו רוחניים, ואילו בנוגע לדבר זה הדורש תיקון ישנם מספיק יהודים אחרים שיתעסקו בכך. ומה גם – ממשיך לטעון – שלטובת תיקון דבר זה (לא רק לטובתו הפרטית) עדיף שיתעסק

76

מישהו אחר, באמרו, שבשביל דבר פלוני זקוקים למישהו גדול ממנו, ובשביל דבר פלוני זקוקים למישהו קטן ממנו, ואילו הוא עצמו – אינו מתאים לשום דבר!...

הנה על זה בא הלימוד מפינחס – שכאשר יהודי רואה דבר הדורש תיקון, אין לו לסמוך על אף אחד, אלא עליו להשתדל בעצמו ולעשות כל התלוי בו לתיקון הדבר133.

ולאידך גיסא – בבואו לתקן דבר הדורש תיקון אצל הזולת, עליו להזהר שלא לדחותו ח"ו ב"אמת הבנין"134. לכל לראש, עליו לידע ולהכיר ולראות את מעלתו של כאו"א מישראל – בנו יחידו של הקב"ה135 – שמוכן הוא למסור נפשו בשביל הקב"ה, כפי שרואה "פינחס זה אליהו" בכל ברית מילה... ואז, יתקן את הדרוש תיקון (לא בדרך דחי', אלא) ע"י גילוי מעלותיו, החל מגילוי כח המס"נ.

לב. ועוד והוא העיקר:

כשם שע"י הנהגתו של "פינחס זה אליהו" בב' הקצוות הנ"ל זכה הוא להיות זה שיבוא לפני משיח לבשר לבנ"י אודות הגאולה136 – כך גם בנוגע לכאו"א מישראל, שע"י הנהגתו בב' קצוות הנ"ל דוגמת הנהגתו של פינחס, ה"ה ממהר ומקרב ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

ובמילא, לא צריכים לדאוג מזה שבימים הקרובים חל שבעה עשר בתמוז ומתחילים שלשת השבועות כו', כי, עוד לפנ"ז יבוא משיח צדקנו, ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים137.

***

לג. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיסירו את המזונות כו' – כיון שעומדים כבר לסיים את ההתוועדות – שכן, ידוע ומפורסם ("אַלע ווייסן") שבליובאוויטש אין מחזיקים ("מ'האַלט ניט") מהענין ד"שיריים"138.

כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ד' הבבות לרבינו הזקן (ולכפול בבא הד' ז' פעמים). ואח"כ צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וקודם התחלת הניגון אמר:]

77

בדרך כלל צריכה העבודה להיות במתינות ובסדר והדרגה, מן הקל אל הכבד. אבל, כיון שנתאחר הזמן ("עס איז שפּעט")139, ונשארו רק דקות ספורות ("געציילטע מינוטן") עד לסיום ההתוועדות – אין הזמן גרמא למתינות, אלא, יש להתחיל תיכף ומיד "מיט אַ שטורעם". וכמו בגשמיות: כשהולכים לכבוש עיר בצורה שקשה לכבשה – מתחילים מיד עם הכחות הכי גדולים, והולכים מיד עם "שטורעם"!

ובכן, שינגנו את הניגון הנ"ל תיכף בהתחלתו מתוך חיות, ריקוד, "און מיט אַ שטורעם"!

[ניגנו "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

***

לד. כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע כותב בא' ממאמריו (משנת תרנ"ד140):

"ראיתי בשם א' מהגדולים, מי שיש לו צרה גדולה ר"ל, צריך לבטוח בה', והיינו שלא יתפלל ע"ז, ולא יעשה שום דבר . . כ"א לבטוח בה' כו'". ומוסיף: "וי"ל דז"ע שתיקה שהוא ביטל גדול כו'", "שתיקה מצד הכתר".

וענין זה מתאים להמבואר לעיל (בהמאמר דיום הש"ק141), שבענין הבטחון יש כמה מדריגות, ואמיתית ענין הבטחון הוא כמ"ש142 "בטחו בהוי' עדי עד", שהבטחון הוא "עדי" (היינו עד) בחינת "עד", "עד ולא עד בכלל", שזוהי בחינת סובב כל עלמין, אשר, מצד בחינה זו בטוח הוא שישפיעו לו מלמעלה, כי, מצד אהבה העצמית ד"אהבתי אתכם אמר הוי'"143 (שזוהי האהבה שמצד בחינת סוכ"ע) לא יכולים להיות שום מניעות ועיכובים על ההשפעה.

אמנם, כיצד מגיע האדם למדריגה זו בבטחון?

והמענה לזה – ע"פ הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר144 בשם רבינו הזקן, שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות ("אַ איד

78

ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אַ נפרד פון געטלעכקייט")145, שענין זה הוא מצד התקשרות העצמית בין הקב"ה ובנ"י, ובדרגת הספירות – ה"ז ספירת הכתר שלמעלה מהשתלשלות.

ולכן, כאשר יהודי מחליט ("נעמט זיך") עם תוקף דקבלת-עול, שבכל זמן ובכל מקום לא יהי' נפרד ח"ו מאלקות, היינו, שמגלה את אהבתו והתקשרותו העצמית אל הקב"ה (שמצד אהבה והתקשרות זו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות) – אזי מתגלית גם אהבתו והתקשרותו העצמית של הקב"ה אליו (שזהו"ע ההמשכה והגילוי דספירת הכתר), ומצד אהבה עצמית זו, מובטח הוא – ואינו צריך אפילו לומר תהלים – שהקב"ה יוציאהו מן המיצר אל המרחב.

***

לה. (טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כ"ק מו"ח אדמו"ר נהג תמיד לאחל שיהי' קיץ בריא ("אַ געזונטער זומער"), ולפעמים נהג להקדים ולהביע ברכתו לח"י אלול, שבזה נכללה גם הברכה לכתיבה וחתימה טובה146.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

שיהי' קיץ בריא, וההתוועדות תומשך ותבוא בפנימיות ובפועל, ושתהי' הכנה לח"י אלול הבעל"ט92.

(וסיים:) עכשיו יעשו הפסקה קצרה עד להתוועדות הבאה.

"זייט געזונט און אַ גוטן יו"ט".

**********

1) תענית ט, רע"א.

2) פ' ראה יד, כב.

3) ואתחנן ו, טז.

4) מלאכי ג, יו"ד.

5) טור יו"ד סרמ"ז. ועד"ז ברמ"א שם ס"ד.

6) ראה שד"ח (כרך ג) קונטרס הכללים מערכת הנו"ן כלל טז. וש"נ (הובא באג"ק ח"ז ע' קיד).

7) סקמ"ד. וראה פירוש אזולאי (להחיד"א) והגהות מקור חסד (להר"ר מרגליות) שם.

8) פירוש אזולאי הנ"ל.

9) פ' ראה טו, יו"ד.

10) ב"ב יו"ד, א.

11) ראה ראב"ע משלי יט, יז. סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א.

12) ביצה טז, רע"א.

13) נוסח תפלת מוסף דר"ה (ר"ה כז, א).

14) ראה גם לקו"ש חט"ז ע' 180 הערה 53.

15) זח"ג צד, א. צה, א. וראה לקו"ת צו יב, סע"א ואילך. סידור (עם דא"ח) שער המועדים ריז, א ואילך. ובכ"מ.

16) תשא לא, יד.

17) אמור כג, ב. ד.

18) ר"ה פ"ג ה"ח ובקרבן העדה שם. וראה בארוכה סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 400 ואילך. וש"נ.

19) ישעי' מט, יז.

20) שיחת יו"ד שבט שנה זו (נדפסה בלקו"ש ח"ג ע' 757 ואילך). ע"ש בארוכה.

21) שהש"ר פ"א, ג (א). וראה לקו"ש ח"ה ע' 88 ואילך. ח"ח ע' 58 ואילך. וש"נ.

22) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

23) ס"פ כה.

24) כמשנ"ת בשיחה הנ"ל (שבהערה 20).

25) ראה דרשות הר"ן דרוש ב. וראה גם רמב"ן עה"פ לך לך יב, ו. לבוש על הרקנטי לך לך שם.

26) ראה אגרות-קודש שלו ח"ב ע' סו.

27) באגרת לבנו – נדפסה ב"כתבי רמב"ן" (הוצאת שעועל – ירושלים תשכ"ד) כרך א' ע' שסח. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש סט"ז שנה זו (לעיל ח"ה ע' 250).

28) ראה גם שיחת כ"ד טבת ס"ט שנה זו (לעיל ח"ד ע' 245). וש"נ.

29) פל"ז (מח, סע"ב).

30) מנחות בסופה (במשנה).

31) כתובות סז, רע"א. וש"נ.

32) מיכה ו, ח.

33) ובמילא אין כאן מקום לחשש מ"פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור כו'" (ר"ה יז, א).

34) עירובין פא, ריש ע"ב (במשנה). וש"נ.

35) בזכרון אחדים: וחשבונם מתחיל מיום הש"ק י"ב תמוז.

36) שו"ע אדה"ז או"ח סש"א סל"ג. וראה פיה"מ להרמב"ם יומא פ"ח מ"ה. מו"נ ח"ג פל"ז. אוה"ח יתרו יט, ה (ד"ה והייתם). ועוד.

37) לקו"ת שה"ש יב, ד.

38) ד"ה ועתה אם שמוע גו' והייתם לי סגולה גו' תר"ס (סה"מ תר"ס ע' קלט). וראה גם ד"ה זה באוה"ת יתרו ס"ע תתה.

39) טושו"ע ואדה"ז או"ח סשכ"ח ס"י. רמב"ם הל' שבת רפ"ב.

40) שו"ע אדה"ז שם סי"ב (ממג"א שם סק"ו).

41) ראה טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סתרי"ח ס"ג (ס"ד). רמב"ם הל' שביתת עשור פ"ב ה"ח.

42) ראה שו"ת צ"צ או"ח סל"ח. וראה אנציק' תלמודית (כרך יג) ערך חולה ע' רס; ע' רסב. וש"נ.

43) יתרו יט, ה.

44) ראה בפרטיות בסה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 4-723. וש"נ.

45) ראה תניא פל"ז.

46) הל' תשובה פ"ג ה"ד.

47) יתרו כ, ב.

48) ראה גם סה"מ מלוקט ח"ג ע' ע. ובכ"מ.

49) ואתחנן ז, ז. וראה גם תורת מנחם התוועדויות ח"ב ע' 313 ואילך.

50) יומא לח, ב. הובא בתניא פ"א.

51) ראה גם לקו"ש ח"ל ע' 213.

52) ואתחנן ד, ד.

53) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 277 ואילך. וש"נ.

54) ראה "הגהות וביאורים" לתניא פכ"ג (קיצורים והערות לתניא ע' קה ואילך).

55) תקו"ז בהקדמה (ג, סע"ב).

56) ואתחנן ז, ו-ז.

57) תקו"ז סוף תנ"ז (וראה שם תי"ט – מ, ב). ז"ח יתרו לד, סע"ג.

58) ראה גם "רשימות" חוברת קכג ע' 13.

59) ב"ר פס"ח, ט.

60) ראה כתובות טו, א. תוס' זבחים עג, ב (ד"ה אלא). עט סופר (להרא"ז סופר) על סוגיות הש"ס כלל קבוע. וש"נ.

61) זח"ג קיט, ב.

62) ראה ספר הערכים – חב"ד ערך אבות בתחלתו. וש"נ.

63) מק"מ (להרמ"ז) לזהר שם.

64) אוה"ת שבהערה 38.

65) סה"מ תר"ס שבהערה 38.

66) ראה לקו"ת שה"ש יג, א.

67) תו"א וישלח כד, ד.

68) ראה תו"א ויחי מז, א.

69) דוגמת הספירות בעולם התהו שהיו "מפורדים זה תחת זה" (תו"א וישלח שם).

70) ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח.

71) ראה ס' החקירה להצ"צ לד, ב ואילך. סה"מ תרע"ח ע' תיט ואילך. ועוד.

72) בהבא לקמן – ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 154 ואילך; ע' 316.

73) יחזקאל לג, כד.

74) ב"ר ספמ"ב.

75) לך לך יד, יג.

76) וירא כא, לג.

77) סוטה יו"ד, סע"א ואילך.

78) כולל גם הגרים שמתייחסים לאברהם, משא"כ יצחק ויעקב, שאליהם מתייחסים רק בנ"י שנולדו מהם (ראה תורת מנחם שם ע' 67. וש"נ).

79) ב"ק פז, ב. וש"נ.

80) פרש"י יתרו עה"פ (ד"ה סגלה).

81) קידושין לט, ב. וש"נ.

82) ראה תורת מנחם שם ע' 198. וש"נ.

83) תניא פל"ט (נב, ב).

84) ראה תניא שם (נג, ב). קונטרס עץ החיים פי"א-יב.

85) ראה תקו"ז ת"י (כה, ב). הובא בתניא וקונטרס עה"ח שם.

86) ראה תוס' ברכות יז, סע"א, ובהנסמן עה"ג שם.

87) סוכה מה, ב.

88) אמור כג, מ.

89) זח"א רסז, ב. תקו"ז ת"ו (כג, א). תכ"א (נו, ב).

90) עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.

91) ראה גם שיחת י"ב תמוז דאשתקד בתחילתה (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 185). וש"נ.

92) כמה תיבות חסרות (המו"ל).

93) ב"ר פנ"ג, יד. הובא בפרש"י וירא כא, יז.

94) בזכרון אחדים: שלא יהיו חסידים על נייר בלבד...

95) ראה גם שיחת שיחת כ"ד טבת שנה זו סכ"א ואילך (לעיל ח"ד ע' 259 ואילך).

96) ראה לקו"ש חט"ו ע' 34-233. וש"נ.

97) שמואל-א טז, יח. סנהדרין צג, ב.

98) פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

99) זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).

100) שבת יו"ד, א. וש"נ.

101) כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב פכ"ח.

102) ראה אנציק' תלמודית ערך הוראה ס"ב (ע' תצב). וש"נ.

103) שבת לא, סע"א (ובפרש"י).

104) ישעי' לג, ו.

105) ראה ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב.

106) סנהדרין קו, ב (ובפרש"י).

107) תוד"ה כל – חגיגה טו, סע"ב.

108) ראה לקו"ת ויקרא ו, א.

109) סנהדרין ה, ריש ע"ב.

110) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא פל"ו. ובכ"מ.

111) ראה בארוכה שיחת כ"ד טבת שנה זו סי"ח ואילך (לעיל ח"ד ע' 255 ואילך).

112) ראה גם התוועדויות תשמ"ח ח"ב ע' 171 הערה 73.

113) מכות יו"ד, א.

114) ע"פ לשון חז"ל – כתובות מה, רע"א.

115) פסחים רפ"ד. וראה גם סה"מ תש"ז ע' 257.

116) מכאן עד סוף השיחה (סוף סכ"ט) נדפס בלקו"ש ח"א ע' 150 ואילך.

117) פ"ג. וראה גם הל' דיעות פ"ב ה"א.

118) בא' מרשימותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר (ראה סה"מ תש"ח ע' 296 ואילך) ישנו משל מחולי ורפואת הגוף לגבי חולי ורפואת הנפש:

כאשר חולה מבקר אצל רופא, מקשיב בסבלנות לדברי הרופא, נוטל את ה"מרשם" ("רעצעפּט") והולך לבית-מרקחת לקנות את סמי המרפא, ונותן בכפית מספר מדוייק של טיפות בזמנים הקבועים כפי שצוה הרופא, אלא שמשאירם על השולחן... ולאח"ז מתיישב ומכריז "שישו בני מעי": מלאתי את כל הוראות הרופא לכל פרטיהן!... הרי בודאי שמכל זה לא יתרפא, אא"כ יכניס את סמי הרפואה לתוך פיו.

ועד"ז ברוחניות: לא מספיק להוציא כסף, טירחא וזמן לבוא אל הרבי (הרופא הרוחני), להקשיב אל דברי הרבי, ואפילו למלא את ההוראות שצוה לו הרבי; כדי להתרפא – בהכרח להכניס ("ארייננעמען") את הענינים וההוראות שמקבל מהרבי לתוכיותו ופנימיותו, שיהיו מתאחדים עמו (מרשימה בלתי מוגה).

119) הרפואה למחלה זו באה עי"ז שלוקחים חומר מסויים – החומר מכונה בשם "ראַדיום" – שטבעו להרוס בשר, ומשימים אותו ע"ג חלק הבשר שגדל, כדי לכלותו, אבל, לאחרי כליון הגידול, מסלקים את החומר מיד, כדי שלא יזיק (רח"ל) לבשר הנשאר (מרשימה בלתי מוגה).

120) לערך לפני חמשים שנה (מרשימה בלתי מוגה).

121) = הוא בעצמו סנדלר (ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 175. וש"נ), כלומר, הוא בעצמו מומחה (המו"ל).

122) ראה מגילה יג, ב.

123) איוב כח, ג.

124) ראה תו"א תצוה פג, א. מג"א צא, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' שפה ואילך. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"ב ע' תקה ואילך. שערי אורה שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פצ"ז. סה"מ תרס"ה ע' ריג ואילך. פר"ת ע' רצג ואילך. ועוד.

125) מכילתא בשלח טו, ב. ויק"ר פל"א, ה. סנהדרין כו, ב.

126) ראה תו"א ר"פ יתרו (סז, סע"א ואילך). סה"מ מלוקט ח"א ריש ע' קנט. וש"נ.

127) כה, יג.

128) בלק כה, ז.

129) כה, יב.

130) נסמן באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ג ע' קס. – ולהעיר, שאף שפינחס הי' לפני אליהו, וא"כ מתאים יותר הלשון "אליהו (שהי' אח"כ) זה פינחס" (שכבר הי' לפנ"ז), מ"מ נאמר "פינחס זה אליהו", כי, לאמיתו של דבר הי' אליהו קיים גם לפני פינחס, כדאיתא בזהר (ח"א מו, ב, ובהגהות דרך אמת שם) "ועוף יעופף על הארץ . . דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח כו'", ש"הי' שם למעלה מלאך כו'" (ולכן עלה בסערה השמימה (מלכים-ב ב, א)), ולכן אתי שפיר הלשון "פינחס זה אליהו", כי, כשנולד פינחס, כבר היתה לפנ"ז נשמתו של אליהו, ונתלבשה בפינחס (ראה גם תורת מנחם – מנחם ציון ח"ב ע' 386. וש"נ).

131) פדר"א ספכ"ט. וראה זהר ח"א צג, א. רט, ריש ע"ב. ח"ב קצ, א.

132) ראה תו"א ס"פ לך לך. ובכ"מ.

133) ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 342 ואילך.

134) ראה שבת לא, א.

135) ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) הוספות סקס"ז. וש"נ.

136) ראה פרש"י בחוקותי כו, מב. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב. ועוד.

137) ראה רמב"ם הל' תעניות בסופן.

138) ראה גם סה"ש תש"ד ס"ע 15.

139) זה הי' בשעה הרביעית (3:15) לפנות בוקר (המו"ל).

140) ד"ה ובבואה לפני המלך (סה"מ תרנ"ד ע' ריד).

141) ד"ה מי מנה – ש"פ חו"ב, י"ב תמוז שנה זו (לעיל ע' 26 ואילך).

142) ישעי' כו, ד.

143) מלאכי א, ב.

144) אגרות-קודש שלו ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

145) בזכרון אחדים: וכיון ש"צדיקים דומים לבוראם" (רות רבה פ"ד, ג. ועוד), מובן, שכן הוא גם בנוגע לההתקשרות אל הרבי, שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד (ח"ו) מהרבי.

146) ראה גם שיחת י"ב תמוז תש"י בסופה (סה"ש תש"ח ע' 253).