בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ב

84

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר1 ה' אל משה לאמר גו' והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה2. ואיתא במדרש רבה במקומו3 זש"ה4 טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, זכור5 רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד, רבש"ע אלולי חסדיך שקדמו לאדה"ר לא הי' לו עמידה שנאמר6 ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מג"ע וחי תתק"ל שנה, מה עשית לו גירשת אותו מג"ע, ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והי' חייב מיתה אלא שריחמת עליו וגירשתו כדרך הרוצח בשגגה שגולה ממקומו, הוי זכור רחמיך וחסדיך. דחטא עץ הדעת הי' במזיד, אך מצד מדת החסד והרחמים של הקב"ה דן אותו כשוגג. דזהו מה שאמר דוד זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, דבעת בריאת העולם (מעולם), היינו בזמן חטא עה"ד שהי' בתחילת הבריאה, הי' אז גילוי הרחמים והחסדים שלמעלה. ומזה מובן שחטא עה"ד הוא בדוגמת הורג נפש, אלא שמצד החסד והרחמים שלמעלה דנו אותו לא כהורג נפש במזיד אלא כהורג נפש בשוגג. וצריך להבין הענין בזה.

ולהבין השייכות דחטא עץ הדעת להורג נפש, הנה איתא בספרי קבלה והובא בחסידות7 על הפסוק8 שופך דם האדם באדם דמו ישפך, דענין שופך דם האדם באדם הוא, שעל ידי שאיש ישראל עובר עבירה הרי הוא שופך את דם האדם דקדושה, באדם דלעו"ז, אדם בליעל. דעבירה פירושה שהוא עובר מרשותו של הקב"ה לרשות הקליפה9, היינו שהוא מעביר את חיות הקדושה לרשות הקליפה. וזהו גם

85

פירוש הכתוב10 ונוקב שם הוי', דשם הוי' קאי על האורות המאירים בכלים, ונוקב הוא לשון נקב, שע"י העבירה הוא עושה נקב בכלי, ובמילא נמשך החיות למקום הקליפות. וכשם שהוא בכל חטא בפרט, עד"ז הוא בחטא עץ הדעת, שהוא שורש ומקור כל החטאים (ולכן עונש המיתה שעל חטא עה"ד הוא לו ולדורותיו, משום שחטא עה"ד הוא השורש לכל החטאים של הדורות הבאים), שע"י חטא עה"ד נמשך חיות הקדושה אל הקליפות. וזהו הקשר דחטא עה"ד לענין שפיכות דמים.

אך עדיין צריך להבין, דהא גם הקליפות נבראו ונתהוו, ויש להם חיות שניתן להם בעת בריאתם, וא"כ מה נתחדש בזה ע"י מעשה החטא. אך הענין הוא, דהקליפות כמו שהם מצד הבריאה ענינם הוא כמו הקליפה השומרת על הפרי11. והיינו שענין הקליפות כמו שהוא מצד הבריאה הנה לא זו בלבד שאין ענינם לנגד או להעלים ולהסתיר על הקדושה, אלא אדרבה הם מגינים על הקדושה. וכמו בפרי גשמי, דכדי שהפרי יצמח בטוב ויהי' ראוי לאכילה צ"ל קליפה ששומרת על הפרי ומגנת עליו, עד"ז הוא ענין הקליפות כמו שהוא מצד הבריאה.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה ידוע דבתחילת העבודה צ"ל קצת ישות, והוא ענין שמינית שבשמינית12. ובפשטות הוא, דכשאדם בא לעבוד את השי"ת, אומר לו היצה"ר, שיחשוב לעצמו מי אני ומה אני שאעבוד את השי"ת. דזהו א' מטענות היצר, שאומר לו אַז דאָ האַנדלט זיך וועגן עבודת השי"ת, מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואתה יודע מעמדך ומצבך, הנה איך תוכל לעבוד את השי"ת. דהנה ענין עבודת השי"ת הוא שעל ידי העבודה מוסיפים הגדלה בכח של מעלה13, כדאיתא במדרש14 על הפסוק15 ועתה יגדל נא כח אד', וכן להיפך ע"י העדר העבודה מתישין כביכול את הכח של מעלה, כדאיתא במדרש14 על הפסוק16 צור ידך תשי, דבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום,

86

כביכול מתישין כח של מעלה. ולזאת טוען היצר אל האדם, כאשר אתה יודע מעמדך ומצבך, איך תוכל לחשוב שעבודתך תפעול פעולתה למעלה. ולכן צ"ל בתחילת העבודה קצת ישות, שלא יתפעל מהיצר ויעבוד את השי"ת. ונמצא, שישות זו לא זו בלבד שאין היא מנגדת לעבודת הוי', אלא אדרבה היא מסייעת אל העבודה. וזהו ענין הקליפות כמו שהיו בתחילת בריאתם קודם החטא, דלא זו בלבד שלא היו מנגדים אל הקדושה, ולא זו בלבד שלא העלימו והסתירו על אור הקדושה, אלא אדרבה היו כמו קליפה שמגנת על הפרי.

והנה פעולת חטא עה"ד היתה שהקליפות יהיו מנגדים אל הקדושה. וטעם הדבר הוא, משום שע"י החטא נעשה ענין תערובת טוב ורע17. דלפני החטא לא הי' תערובת טוב ורע, היינו שהקליפות לא היו במקום הקדושה. דכיון שענינם הי' השמירה וההגנה על הקדושה, הרי מקומם הוא מחוץ לתחום הקדושה. וכמו במשל בגשמיות, דהקליפה של הפרי היא לא במקום הפרי עצמו אלא מחוץ לפרי, היינו בין הפרי ובין מה שמחוץ לפרי, בכדי להגן על הפרי ממה שמחוץ הימנו. ולכן במקום הפרי עצמו לא קיימת מציאות הקליפה. ועוד זאת, שפעולת הקליפה היא רק בעת צמיחת הפרי, בכדי שתהא הצמיחה בטוב עד שיהא ראוי לאכילה, אבל בעת אכילת הפרי אז זורקים את הקליפה. דמכל זה מובן שהקליפה אין מקומה במקום הפרי עצמו.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה ע"פ משנת"ל דענין הקליפה השומרת על הפרי הו"ע הישות במקצת שצ"ל בתחילת העבודה, הרי זה דוקא בתחילת העבודה, משום שאז אפשר שהיצה"ר ינגד אל העבודה בטענת מי אני ומה אני, ולכן צ"ל אז ענין הישות בכדי להגן על העבודה. אבל אח"כ כשמגיע לאמצע העבודה, עד שבא למדריגת ומצאת את לבבו נאמן לפניך18, שהוא בבחי' ולבי חלל בקרבי19, הרי אז אינו חושש עוד להתנגדות היצר, ולכן אז צריך לבטל את ענין הישות לגמרי. היינו שמקום הישות אינו באותו מקום ומדריגה של העבודה עצמה, אלא רק בין העבודה ויצה"ר המנגד אל העבודה, אבל בעבודה עצמה אין רגש של ישות.

87

ומכל זה יובן גם לענין הקליפות בתחילת הבריאה, דכמו שהם מצד הבריאה לפני החטא לא הי' בהם תערובת טו"ר, היינו שלא הי' להם שייכות אל הקדושה. דהיות שענין הקליפות אז הי' מה שהם מגינים על הקדושה, וענין ההגנה הוא מחוץ לדבר עצמו, לזאת לא הי' להם שום שייכות אל הקדושה. היינו, אַז קדושה האָט גאָר ניט געוואוסט שישנה למציאות הקליפות, וכמאמר20 שמקום הקליפות הוא מתחת כל העולמות21. אך ע"י חטא עה"ד נעשה תערובת טו"ר, שהקליפות מקבלים חיות מן הקדושה (כדלקמן). דהנה איתא בקבלה22 שתחילת חטא עה"ד היתה בזה שאדם הראשון הסתכל במקום הקליפות, וזה גרם שיהי' לאדם שייכות אל הקליפות. דלפני כן לא ידע אדם כלל שישנה מציאות הקליפות, משום שהקליפות היו תחת כל העולמות (כנ"ל), אך ע"י שהסתכל בהם נעשה שייכות של האדם עם הקליפות. דהיות שאדם הוא פנימי, לכן כשהסתכל במקום הקליפות פעלה הראי' התפעלות באדם, עד שנפעלה בו שייכות אל הקליפות23. וזהו ענין תערובת טוב ורע. וכמו עץ הדעת עצמו, שבעץ עצמו הי' טוב ורע, כך גם ע"י ההסתכלות דאדם נעשה התערובת דטו"ר. ועי"ז יש כח לקליפות לנגד אל הקדושה. דלפני התערובת, שהיו אז מחוץ לקדושה, ולא הי' בהם ענין של קדושה, לא הי' בהם כח, וע"י התערובת יש להם שייכות אל הקדושה ונמשך להם שייכות מקדושה, לכך יש בכוחם לנגד. וזהו ענין חטא עה"ד.

וביאור הענין בעבודה, דכאשר יש ענין של ישות בתחילת העבודה, אין זה תערובת טו"ר, אבל כאשר אח"כ באמצע העבודה יש לו ישות מהעבודה עצמה (שזהו ענין תערובת טו"ר, שנמשך לרע חיות מהטוב, שהישות היא מן העבודה עצמה), אז הישות היא גרועה ביותר, ועד שאפשר שמתוך ישות זו יבוא לידי מצב של רשעות, שזה מוסיף חיות בקליפה. וכדאיתא בספרים24, וגם בהלכות ת"ת לאדמו"ר הזקן25, דכאשר אדם לומד תורה ברשעותו ה"ה מוסיף חיות בקליפות לפי שעה. ובכל זה יובן מה שחטא עה"ד הו"ע הורג נפש, משום שע"י החטא נעשה

88

תערובת טו"ר, המשכת חיות מקדושה לקליפה, דזהו ענין שופך דם האדם באדם, דדם האדם הוא חיות דקדושה, החיות דכללות ההשתלשלות, ששרשו הוא מאור הקו, דעלי' איתמר26 וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהי חיים לגופא, היינו שאור הקו הוא הנותן חיים בסדר ההשתלשלות, וע"י החטא הרי האדם שופך את דם האדם דקדושה (אור הקו) וממשיכו במקום הקליפות. וזהו ג"כ מ"ש ונוקב שם הוי', דמי שחטא ופגם והעביר את הדרך, דרך הוי', הוא עושה נקב ח"ו בשם הוי', שממשיך חיות בקליפות.

ובכל זה יובן מה שאנו רואים27, שהיצה"ר משתדל בכמה תחבולות להחטיא את האדם. דלכאורה אינו מובן, מה זה נוגע כ"כ ליצה"ר שהאדם יחטא, עד שמשתדל בזה בכל מיני תחבולות. ואם נאמר שהטעם הוא משום שהיצה"ר שונא את האדם, הנה הא גופא טעמא בעי, מדוע הוא שונא את האדם כ"כ, עד שמשתדל להחטיאו. ולפי הנ"ל יובן, משום שחיות כל הדברים הוא מהקדושה, וגם היצה"ר והקליפות חיותם הוא מהקדושה, ובדרך כלל קבלת החיות מן הקדושה היא ע"י ביטול דוקא, וכמ"ש28 יראת ה' לחיים, ולהיות שהקליפות אינם רוצים להיות בביטול, ורוצים לקבל חיות מהקדושה, לכן הם משתדלים בכל מיני תחבולות שהאדם יחטא, כדי שעי"ז יקבלו חיות. וזהו גם מה שארז"ל29 שהיצה"ר יורד למטה ומתעה ועולה למעלה ומרגיז, היינו שבתחילה הוא יורד ומסטין את האדם לחטוא, ואח"כ הוא עולה ומקטרג, וטענתו היא שהחיות שנמשך ע"י החטא מגיע לו, היינו שהוא טוען שע"פ דין מגיע לו החיות שנשפך ע"י החטא. וביאור הענין הוא, דהנה מבואר בכ"מ30, דההפרש בין קדושה לקליפה הוא דבקדושה יש חיות עצמי, משא"כ הקליפות (כמו שהם לאחר חטא עה"ד, בבחי' תערובת טו"ר) אין להן חיות עצמי, וכל חיותם הוא מה שמקבלים מקדושה ע"י מעשה החטא. ולכאורה אינו מובן, דהרי כשם שהקליפה אין לה חיות עצמי ומקבלת חיותה מן הקדושה, הרי כן הוא לכאורה גם בקדושה, דכל עניני סדר ההשתלשלות אין להם חיות עצמי אלא רק מה שמקבלים מאור הקדושה, וכמאמר אליהו31 וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא

89

בלא נשמתא, ואם כן מהו ההפרש בין קדושה לקליפה. אך הענין הוא, דהגם שכללות סדר ההשתלשלות דקדושה צריך לרצון הבורא, וכמ"ש הרמב"ם32 בביאור הכתוב33 והוי' אלקים אמת, שהוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו והוא שהתורה אומרת34 אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, וכמ"ש הרמב"ם לעיל מיני'35 ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכים לו והוא אינו צריך להם. ומזה מובן36, שבכל הנמצאים הנה אם יסתלק מהם רצון הבורא יהיו אין ואפס ממש כמו קודם הבריאה37. ויש לומר, דזהו יותר מענין וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, דמשמע מזה שמ"מ ישאר גוף, שזהו בסילוק אור הקו. משא"כ בסילוק רצון הבורא יהיו אין ואפס ממש כמו קודם הבריאה. אך אעפ"כ יש חילוק בין קדושה לקליפה, דבקדושה הנה בכל סדר ההשתל' דקדושה, הן בחי' האורות והן בחי' הכלים והן הנשמות שנתהוו מהאורות והכלים, הנה קיומם הוא בקיום עצמי. וזהו מ"ש38 הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון וכו', דהוא קיים קאי על העצמות, ובפרטיות יותר על האור, שהאור קיים בקיום עצמי, ושמו קיים קאי על הכלים, שגם הם קיימים בקיום עצמי39, וכסאו קאי על נשמות ישראל, ובפרט נשמות הצדיקים שהם כסאו של הקב"ה40, דגם הנשמות קיימות בקיום עצמי30.

ולהבין זה, הנה ידוע שהאור שלמעלה הוא כמו שקדמו ההעדר41, דאינו דומה אור של מטה לאור שלמעלה. דהנה המאור למטה מהותו הוא מה שהוא מאיר, היינו מה שנמשך ממנו אור. וכשלא יש מציאות האור שוב אינו מאור. ונמצא, שמעת שנמצא המאור ישנו להאור. משא"כ למעלה הרי האור הוא גילוי רצוני, שתלוי ברצונו ית' דוקא, שהרי אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית42,

90

שביכולתו להתגלות למטה מטה עד אין תכלית וביכולתו להתעלם למעלה מעלה עד אין קץ43. וב' ענינים אלה הם ב' קוים שקולים באוא"ס44, היינו שאינו נוגע לו כלל אם יתגלה ממנו אור או לאו. וכמ"ש הרמב"ם (כנ"ל) שהוא ית' אינו צריך להם, דזה קאי גם על האור. וא"כ נמצא שלמעלה במציאות המאור לא ישנו להאור, וה"ז כמו שקדמו ההעדר. אך מ"מ, כ"ז הוא קודם שישנה למציאות האור, אבל לאחר שברצונו ית' ישנו האור, הנה אז האור קיים בקיום עצמי. דהיות שהאור הוא מעין המאור, לכן כל הענינים שישנם במאור ישנם גם באור, וגם ענין זה שהמאור מציאותו מעצמותו, ישנו ג"כ בהאור. וכמבואר באגה"ק45, שההתהוות היא ע"י האור משום שהאור הוא מעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ולכן הוא לבדו בכחו ויכולתו לבורא יש מאין ואפס המוחלט. דהגם שהאור מצ"ע הוא כמו שקדמו ההעדר, ולכן נק' אור אין סוף ולא אין לו תחילה46, מפני שיש לו תחילה, מ"מ להיותו מעין המאור יש בו גם ענין זה שבמאור שמציאותו מעצמותו, ולכן ההתהוות היא ע"י האור. ונמצא, דהאור לאחר שנמצא הוא קיים בקיום עצמי. וזהו הוא קיים.

והנה עד"ז הוא בבחי' הכלים, שהם קיימים בקיום עצמי, דזהו ושמו קיים. והענין הוא, דהנה ענין הכלים בכלל, ובפרט כלים דתיקון, הוא מה שמתאחדים עם האור המתלבש בהם, ומכיון שהאור הוא מעין המאור שמציאותו מעצמותו, לכן גם בכלים ישנו הענין דמציאותו מעצמותו, שהם קיימים בקיום עצמי, להיותם מאוחדים עם האור. ועד"ז הוא בנשמות שנתהוו מן האורות והכלים, שגם הם קיימים בקיום עצמי, דזהו וכסאו נכון, כנ"ל30.

וטעם הדבר שהאורות והכלים והנשמות דקדושה הם קיימים בקיום עצמי הוא, משום שיש בהם ענין הביטול, שע"י הביטול הם מיוחדים עם העצמות, וכמאמר47 איהו וחיוהי וגרמוהי חד, ויש לומר, דאיהו קאי על האור, חיוהי הם הכלים וגרמוהי הם הנשמות, וכולם הם חד דהיינו ביחוד עם העצמות48. דהאור הוא תמיד דבוק ומיוחד במקורו,

91

וכמו באור השמש, דכשיש איזה דבר המפסיק בין האור והשמש הרי האור מתבטל, משום שכל מציאות האור היא כאשר הוא מיוחד עם המאור. וכן הוא למעלה, דכל מציאות האור היא מה שהוא גילוי העצמות, ולהיותו בביטול וביחוד עם המאור לכן הוא קיים בקיום עצמי. וכן הוא גם בכלים שהם בטלים אל האור המתלבש בתוכם, שזה גורם שגם הם יהיו קיימים בקיום עצמי. וכן הוא גם בנשמות, שגם בהם ישנו ענין הביטול העצמי לעצמותו ית', שזה גורם שיהיו קיימים בקיום עצמי. וכדאיתא במדרש49 על הפסוק50 חלקי ה' אמרה נפשי, משל למלך שנכנס במדינה ועמו דוכסין ואפרכין, זה בירר לו דוכס וזה בירר לו אפרכיא אחד, הי' שם פיקח אחד אמר אנא נסיב מלכא מ"ט כולהו מתחלפין מלכא אינו מתחלף. דענין מלכא אינו מתחלף קאי על העצמות שהוא קיים בקיום עצמי ומציאותו מעצמותו, ומצד הביטול דישראל לעצמותו ית', חלקי הוי' אמרה נפשי, יש בהם ג"כ ענין קיום עצמי ומציאותו מעצמותו. וזהו חלקי הוי' אמרה נפשי, דהיות חלק הוי', שהחלק הוא הוא אותו הדבר ממש מה שהעצם הוא, אלא שהוא רק חלק ממנו, לכן הוא בקיום עצמי כמו העצם.

אמנם כל זה הוא דוקא בקדושה שבקדושה ישנו הביטול והיחוד, משא"כ בלעו"ז, הרי אף שיש בהם ג"כ חיות אלקי מ"מ להיות שאינם בטלים לאלקות ואדרבה הם מנגדים לאלקות, לכן אין החיות האלקי פועל בהם שיהיו קיימים בקיום עצמי. דמצד העדר הביטול שלהם הרי החיות האלקי הוא בדרך מקיף עליהם, ומה שנמשך בהם בפנימיות הוא בבחי' גלות בתוכם. משא"כ בקדושה לא זו בלבד שאין החיות האלקי בקדושה בבחי' גלות, אלא שאין זה גם בחי' נהמא דכיסופא51 (אור שנמשך בלי עבודה), שהרי יש בהם עבודה וביטול לאלקות, משא"כ בלעו"ז שהקליפות הם היפך רצונו ית', הנה החיות בהם הוא בבחי' גלות, וכל חיותם הוא מה שהם מקבלים ע"י מעשה החטא.

וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה ההפרש בין קדושה וקליפות הוא בג' ענינים, בשורש התהוותם, בהתהוותם ובקיומם. ההפרש בשורש התהוותם הוא, דהנה כל מה שנתהווה הוא מצד רצונו ית', וגם קליפות וסט"א שהם היפך הרצון, נתהוו ג"כ מצד רצונו ית', היינו מצד

92

זה אשר דין לא הניין לי'52, היינו שהי' התגלות הרצון בענין הקליפות, מצד זה נתהוו, אך53 להיות שהרצון הוא דדין לא הניין לי'54, היינו שלא תהי' מציאות לקליפות, לכן ההתהוות היא כפי רצונו ית', שיהיו מציאות של העדר. היינו דהרצון דדין לא הניין לי' גרם לבריאת הקליפות באופן דהעדר. וזהו ההפרש ביניהם בשורש התהוותם, דהתהוות הקדושה היא מצד דין הניין לי' והתהוות הקליפות היא מצד דין לא הניין לי'. וההפרש בהתהוות עצמה הוא, דהתהוות כל דבר שבקדושה היא באופן שהחיות האלקי מאיר בתוכו, דהיות שהוא בטל אל החיות האלקי לכן התהוותו היא באופן שהאור מאיר בתוכו, משא"כ התהוות הקלי' היא באופן שהאור האלקי אינה מאיר בהם, כ"א הוא בבחי' גלות בתוכם, להיות שהקליפה מנגדת לאלקות. ומצד הפרש זה נמשך הפרש גם באופן קיומם, דבקדושה שההתהוות היא ע"י גילוי החיות, ה"ז פועל בה קיום עצמי, משא"כ בקליפות שהתהוותם אינה ע"י גילוי החיות אלא ע"י שהחיות היא בהם בבחי' גלות, לכן אין בהם שום קיום כלל, וקבלת חיותם מהקדושה הוא ע"י מעשה החטא.

וזהו וידבר הוי' אל משה גו' כי אתם עוברים גו' ארצה כנען, און מאַכן פון ארץ כנען ארץ ישראל, הנה אז והקריתם לכם ערים גו', היינו ערי מקלט. דערי מקלט הם התיקון לענין הורג נפש, שזהו בכל חטא (שענינו שופך דם האדם באדם, כנ"ל). ותיקון זה צ"ל ע"י הכנה דוקא, דזהו והקריתם לכם, לפי שכל עניני קדושה באים ע"י עבודה והכנה דוקא. והתיקון הוא לא רק להעביר את החטא והעונש, אלא לפעול בירור וזיכוך בפנימיות דוקא, שזהו ענין מקלט, לשון קליטה ופנימיות. וכן הוא גם בעבודה הפרטית שבכאו"א, אשר דברי תורה דוקא קולטין55. דקיום המצוות אף שיש בו ג"כ הצלה, שהמצוות ג"כ מגינים לפי שעה56, מ"מ לבד זאת שהוא לפי שעה בלבד, הנה עוד זאת שהוא בדרך מקיף57, דהרי המצוות הן לבושים58 שמקיפים על האדם ומגינים עליו, אבל אין זה בפנימיות. משא"כ בלימוד התורה הרי ע"י הלימוד האדם מתיחד עם

93

התורה ביחוד נפלא שאין כמוהו, ששכלו מקיף את המושכל והמושכל מקיף את השכל, כמבואר בתניא59. והגם60 שמשמע בתניא שזהו רק בעת הלימוד, הרי באמת כן הוא גם לאחר הלימוד, דהיות ששכל התורה הוא למעלה ממנו, לכן שכלו מוקף ממנו גם לאחר הלימוד. וזו מעלת התורה על המצוות, דמצוות הן לבושים, משא"כ התורה מלבד היותה לבוש אל הנפש היא גם בחי' מזון61, דע"י לימוד התורה האדם מתייחד עם התורה. ולכן דברי תורה קולטין, שע"י לימוד התורה נעשה הבירור והזיכוך בפנימיות, ומתגלה ענין דביקות הנשמה בא"ס ב"ה, וכמ"ש62 ואתם הדבקים בה' אלקיכם, דעי"ז חיים כולכם היום.

**********

1) לכללות המאמר – ראה ד"ה וידבר גו' והקריתם לכם תרס"ה (סה"מ תרס"ה ע' שכה ואילך). ד"ה דבר גו' אתם עוברים תרנ"א (סה"מ תרנ"א ע' קצז ואילך). וראה גם ד"ה וידבר גו' והקריתם לכם תשי"ז (סה"מ תשי"ז ע' 223 ואילך).

2) פרשתנו (מסעי) לה, ט-יא.

3) במדב"ר פכ"ג, יג.

4) תהלים כה, ח.

5) שם, ו.

6) בראשית ב, יז.

7) לקו"ת במדבר יג, ג. יד, ג. סה"מ עטר"ת ע' תקנט. ובכ"מ.

8) נח ט, ו.

9) ראה גם מאמרי אדה"ז כתובים ח"א ע' נח. ענינים ע' תנח. סה"מ תרפ"ט ע' 6. וש"נ.

10) אמור כד, טז.

11) של"ה יט, ב. הובא באוה"ת נ"ך ח"ב ס"ע תתלד ואילך. סה"מ תרנ"ט ע' קעו. תש"ד ע' 139 ואילך. ועוד. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 429 הערה 52.

12) סוטה ה, א. תו"א קכ, א. וראה גם לקו"ש חכ"ב ע' 162. שיחת יום ב' דחג השבועות דאשתקד (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 151). ועוד.

13) ראה אוה"ת משפטים ע' א'ריט ואילך. ד"ה לא תהי' משכלה דש"פ משפטים וד"ה בשעה שהקדימו דיום ב' דחג השבועות – שנה זו (לעיל ח"ד ע' 324 ואילך. ח"ה ע' 236 ואילך). וש"נ.

14) איכ"ר פ"א, לג.

15) שלח יד, יז.

16) האזינו לב, יח.

17) ראה תו"א בראשית ה, ג ואילך. ל, א ואילך. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב ע' תשד. וש"נ. סה"מ תרס"ב ע' ש ואילך. ועוד.

18) נחמי' ט, ח. ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה.

19) תהלים קט, כב.

20) ראה טעהמ"צ להאריז"ל פ' בשלח מצות תחום שבת. ל"ת להאריז"ל פ' בראשית (ד"ה ונבאר מעלת אדה"ר קודם שחטא). ועוד.

21) ראה גם המשך תער"ב ח"ג ע' א'רצג. סה"מ עטר"ת ע' תטו. תרפ"ו ע' רכח. וראה סה"מ תרנ"ט ותש"ד שם.

22) ראה תו"א בראשית ו, א. תו"ח שם לג, א. אוה"ת וישב חלק ו תתרפה, ב. המשך וככה תרל"ז פקכ"ט (ע' רד). ספר השיחות תרפ"ח-תרצ"א ע' 155.

23) ראה תו"א שם ה, ג ואילך.

24) באר היטב או"ח סתקע"א סק"א.

25) פ"ד ה"ג.

26) תקו"ז בהקדמה (יז, א).

27) בהבא לקמן – ראה סה"מ תרס"ה שם ע' שכו ואילך. תרנ"א שם ס"ע קצז ואילך.

28) משלי יט, כג.

29) ב"ב טז, א.

30) ראה ד"ה וביום שמחתכם תרנ"ו (סה"מ תרנ"ו ע' רנז ואילך). ועוד.

31) תקו"ז בהקדמה (יז, ב).

32) הל' יסוה"ת פ"א ה"ד. וראה ד"ה הנ"ל תרנ"ו (סה"מ שם ע' רנו ואילך).

33) ירמי' יו"ד, יו"ד.

34) ואתחנן ד, לה.

35) שם ה"ג.

36) ראה גם "פירוש" לרמב"ם שם.

37) תניא שעהיוה"א פ"א.

38) בברכות ק"ש ("ויציב ונכון").

39) ראה גם המשך תער"ב ח"א ע' קע. ח"ג ע' א'תסא.

40) ראה סה"מ תרפ"ג ע' רנח: הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון, דקאי על הנשמות שנק' כסא. ובהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א שם: ראה ברכות לב, א: כסא של שלש רגלים [אברהם יצחק ויעקב – רש"י]. ולהעיר שעולם הבריאה הוא עולם הכסא וגם עולם הנשמות, כידוע.

41) סה"מ תרס"ד ס"ע קנח ואילך. המשך תרס"ו ס"ע קסט ואילך.

42) ראה זהר חדש יתרו (לד, ג). תקו"ז תי"ט (מ, ב).

43) ראה גם ד"ה ונחה והמשכו ד"ה על שלשה דברים כו' ה'תשי"ד (סה"מ מלוקט ח"ב ע' רצא ואילך; ח"ה ע' שפד ואילך).

44) ראה סה"מ תרנ"א ע' קעז. ועוד.

45) ס"כ.

46) סה"מ תרס"ד ע' קנו ואילך. המשך הנ"ל ע' קסה ואילך. ובכ"מ.

47) תקו"ז בהקדמה (ג, ב).

48) ראה תניא אגה"ק ס"כ ובליקוט מ"מ וציונים שם. וש"נ.

49) איכ"ר פ"ג, ח.

50) איכה ג, כד.

51) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, ריש ע"ד.

52) ב"ר פ"ג, ז. שם פ"ט, ב. וראה סה"מ ה'ש"ת ע' 55 בהערה.

53) ראה סה"מ תרס"ה שם ס"ע שכט ואילך.

54) ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תרפא. סה"מ פר"ת ע' רצט ואילך. ספר השיחות תורת שלום ע' 134 ואילך. ועוד.

55) מכות י, א. וראה גם אוה"ת פרשתנו (מסעי) ע' א'תיד.

56) ראה סוטה כא, א.

57) ראה תניא פמ"ו (סו, א). סה"מ תרע"ח ע' פו.

58) ראה תניא ספ"ה. אגה"ק סכ"ט. תו"א טז, א. לב, ד ואילך. ועוד.

59) פ"ה.

60) ראה סה"מ תרס"ה שם ע' שלב. תרנ"א שם ע' רא ואילך.

61) תניא שם בסוף הפרק.

62) ואתחנן ד, ד.