בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ב

134

(הנחה בלתי מוגה)

אני1 לדודי ודודי לי הרועה בשושנים2, וידוע דאני לדודי ודודי לי ר"ת אלול3, וכן סופי תיבות ד' יודי"ן כנגד המ' יום שמר"ח אלול עד יום הכיפורים4, דביום הכיפורים הוא גמר הסליחה ומחילה וכפרה שע"י עבודת התשובה דחודש אלול, ונמצא דהן הר"ת והן הס"ת דאני לדודי ודודי לי רומזים על חודש אלול. והנה העבודה דחודש אלול שהיא עבודת התשובה היא בדרך העלאה מלמטה למעלה5, שלכן כתיב תחילה אני לדודי ואח"כ ודודי לי. דלעיל מיני' כתיב6 דודי לי ואני לו, שהוא מלמעלה למטה7, דודי לי ואח"כ ואני לו, והוא מה שע"י אתערותא דלעילא באה אתערותא דלתתא, אך בפסוק זה שבו מדבר אודות עבודת חודש אלול כתיב בי' אני לדודי ודודי לי, דהיינו מלמטה למעלה, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

והנה בסיום הפסוק כתיב הרועה בשושנים, דהפירוש הפשוט בזה הוא דקאי על בחי' ודודי לי, וכוונת הכתוב, דמלבד ענין אני לדודי ודודי לי ישנו ענין נוסף דהרועה בשושנים. וצריך להבין הענין בזה. עוד צריך להבין, דהנה פירוש רועה בשושנים הוא, שיש נתינת כח מלמעלה על העבודה8, דכשם שבפשטות ענין הרועה בשושנים הוא שרועה את צאנו במרעה טוב, כך גם ברוחניות הפירוש הוא שיש נתינת כח על העבודה. וצריך להבין, דמכיון דקאי כאן בעבודת התשובה דחודש אלול שהיא מלמטה למעלה, דבכלל עבודת התשובה היא מלמטה למעלה,

135

ובפרט עבודת חודש אלול דכתיב בה אני לדודי ודודי לי, וא"כ מהו ענין הרועה בשושנים, שמשמעו שיש נתינת כח מלמעלה, ומשמע מזה, שזה גופא שאופן העבודה הוא מלמטה למעלה (אני לדודי ודודי לי) צ"ל על זה נתינת כח מלמעלה. וצריך להבין הענין בזה.

אך הענין הוא, דהנה בענין הרועה בשושנים יש ב' פירושים9, פירוש א' הוא כדאיתא בזוהר10 מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטראה, דהיינו י"ג מדות הרחמים. ופירוש ב', כמארז"ל11 שושנים ששונים בתורה, ולפי זה י"ג העלים הם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. דב' ענינים אלו די"ג מדה"ר וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הם ב' אופני העבודה דתורה ותפילה. נמצא, דשיעור הכתוב הוא, דע"י המרעה בשושנים, היינו הנתינת כח בב' הענינים דתורה ותפילה, עי"ז היא העבודה דאני לדודי ודודי לי.

וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה ב' הענינים הנ"ל דתורה ותפילה הם ב' אופני ודרכי העבודה דלעיל, העבודה מלמטה למעלה והעבודה מלמעלה למטה12. דתורה היא מלמעלה למטה ותפילה היא מלמטה למעלה. דהנה ענין התורה בכלל הוא מלמעלה למטה, דמה שישראל קיבלו את התורה הוא באופן דמתן תורה, היינו בדרך מתנה מלמעלה שלא מצד עבודת הנבראים13. דבהיותם במצרים היו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה14. ואף שבצאתם ממצרים היתה עבודתם באופן דכי ברח העם15, אַז זיי זיינען אַנטלאָפן פון מצרים ניט קוקנדיק אויף זייער מצב, און ניט אַריינגעגאַנגען אין קיין שקו"ט מיט דער סט"א, היינו דאף שהרע הי' בתקפו מ"מ ברחו ממצרים, ואח"כ היו נ"א ימים עד מתן תורה16, שבימים אלה היתה העבודה דספירת העומר, כדאיתא בר"ן17 בשם מדרש אגדה שענין ספירת העומר הוא לזכר מה שספרו

136

ישראל אז את הימים עד מתן תורה, דמזה מובן, דגם בשנה הראשונה, כשיצאו ישראל ממצרים היתה העבודה דספירת העומר, מ"מ הגילוי דמתן תורה הוא בבחי' מתנה דוקא. והוא משום שהגילוי דמתן תורה הי' שלא לפי ערך עבודתם כלל, דאף שהיתה העבודה דבריחה ממצרים והעבודה דספירת העומר, מ"מ אי אפשר שע"י עבודה זו יגיעו במשך נ"א ימים בלבד מהשיקוע במ"ט שערי טומאה אל הגילוי דמתן תורה דוירד הוי' על הר סיני18 ואמר אנכי הוי' אלקיך19. ומזה מובן שגילוי זה הוא בדרך מתנה מלמעלה. ונמצא, שענין התורה הוא בדרך מלמעלה למטה, והיינו שהגילוי דתורה הוא מצד למעלה באופן שהמטה אינו תופס מקום כלל. ולכן גם כמו שהתורה נסעה וירדה כמה מדריגות עד שנתלבשה בענינים גשמיים20 ובטענות של שקר21, מ"מ הנה בכל המדריגות שנתלבשה בהם התורה, גם במדריגות היותר נמוכות, פועלת בהם התורה בחי' ביטול. ולא עוד אלא שביטול זה אינו ביטול היש אלא ביטול עצמי. דהגם שנתלבשה בענינים תחתונים ביותר, מ"מ, להיות שהתורה היא בבחי' גילוי מלמעלה, באופן שהמטה אינו תופס מקום כלל, לכן היא פועלת בכל מדריגה שנתלבשה בה, ביטול עצמי. וכמו המן שהוא לחם מן השמים22, ולכן גם כמו שירד למטה ונעשה מאכל גשמי, עד שהפך להיות דם ובשר כבשרו של האדם האוכלו, מ"מ לא היתה בו פסולת23, משום שנשאר להיות לחם מן השמים. וכן גם בתורה, שלהיותה בבחי' גילוי מלמעלה, לחם מן השמים, לכן גם בירידתה למטה ובהתלבשותה בדברים גשמיים ובטענות של שקר, מ"מ היא בבחי' ביטול עצמי.

אמנם ענין התפילה הוא עבודה מלמטה למעלה13, והיינו זיכוך הנבראים לפי ערכם. ולכן גם במדריגה הכי נעלית שבתפילה היא בבחי' ביטול היש בלבד, ואינה בבחי' ביטול עצמי. דהנה תפילה היא עבודה כמ"ש ועבדתם את ה"א24, ולעבדו בכל לבבכם25, וארז"ל26 איזוהי עבודה שבלב זו תפילה, הרי עבודה הוא מלשון עורות עבודים27.

137

דכשם שבעורות עבודים לוקחים עור גס ביותר, און מ'אַרבעט אין אים אזוי פיל עד שנעשה ראוי להיות לבוש, כן הוא גם בעבודת התפילה, שהיא פועלת זיכוך בהנברא. ולכן אפילו במדריגה היותר נעלית שבתפילה האדם הוא בבחי' ביטול היש בלבד. דהיות שהתפילה ענינה הוא מלמטה למעלה, וישנה למציאות האדם העובד, שהאדם העובד הוא ע"ד עורות הצריכים עיבוד, שהו"ע אחד, הרי גם הביטול שע"י עבודה זו הוא בחי' ביטול היש בלבד, יש מי שבטל, ואינו בבחי' ביטול במציאות שהוא ביטול עצמי. ועוד זאת, דגם המדריגה הכי נעלית שבתפילה שהיא בבחי' ביטול במציאות, ה"ז נק' בשם ביטול במציאות רק לגבי המדריגות התחתונות שבתפילה, אבל באמת אין זה אלא ביטול היש, ואין זה ביטול עצמי כמו הביטול דתורה.

והנה28 להיות שענין התפילה הוא מלמטה למעלה, לכן גם הסדר דתפילה הוא סדר של עלי' מלמטה למעלה, וכידוע29 שהתפילה היא בחי' סולם30 מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה31. דהתחלת התפילה היא הודו להוי' קראו בשמו כו', שהיא הודאה כללית בלבד. ויש הודאה כללית יותר מזו, והיא ההודאה דמודה אני, דמיד בקומו משנתו, לפני נטילת ידים כאשר יש עדיין שיורי הטומאה על ראשי אצבעותיו, הוא אומר מודה אני כו' רבה אמונתך32. והיינו דאף שהוא קודם נט"י מ"מ מצד נשמתו שהיא חלק אלקה ממעל33, וכאשר אתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו34, הנה מצד זה הוא אומר מודה אני לפניך, שהיא הודאה כללית בלבד, שאי"ז שייך לפנימיות כלל. והנה יש מעלה יתירה בהודאה זו, שההודאה וביטול הוא בעצם הנפש, להיות שאינו שייך עדיין להשגה והתחלקות דכחות פנימיים, שהרי אמירה זו היא לפני ברכות השחר שאז היא התחלקות הכוחות, שאז אומרים הנותן לשכוי בינה ופוקח עורים, שהו"ע עשיית הכלים כו', ובמודה אני האדם אינו שייך עדיין להתחלקות הכחות פנימיים, שלכן ההודאה מקיפה אותו מראשו

138

ועד רגלו בשוה, משום שהביטול הוא מעצם הנפש35. וגם למעלה ביטול זה מגיע בעצמותו, דזהו אומרו לפניך, שאינו אומר שום שם אלא לפניך בלבד, לפניך מלשון פנימיות, שהוא פנימיות א"ס דלא אתרמיז בשום שם ובשום אות ובשום קוץ כלל36, ולכן מותר לומר מודה אני לפני נט"י לפי שאין בזה הזכרת שמות37, כ"א ההודאה היא אל העצמות. אך אעפ"כ, בענינים השייכים לגילויים, ה"ז הודאה כללית בלבד שאינה שייכת אל הפנימיות, ואינה אלא הכנה קדומה לתפילה בלבד. אמנם אחר נט"י וברכות השחר, שאז ישנם כבר הכחות פנימיים, אז מתחיל סדר העבודה דתפילה עצמה, דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהתחלת התפילה היא הודו להוי' קראו בשמו. דהגם שאינו שייך להשגה עדיין, מ"מ להיות שיש בו כבר התחלקות הכחות דברכת הנותן לשכוי בינה ופוקח עורים, לכן הוא יודע לחלק בין הודו להוי' וקראו בשמו, דהודאה היא בהוי' וקריאה היא בשמו, דבשם הוי' שייך הודאה בלבד, ובשמו שהוא הארה ישנו ענין הקריאה והמשכה למטה. אך עדיין היא התחלת התפילה בלבד, בחי' הודאה כללית.

והנה38 לאחרי התחלת התפילה בא סדר פסוקי דזמרה, שמספר בהם שבחו של מקום39. ואף שגם בזה אין השגה, שהוא בהתפעלות מסיפור שבחו של מקום. שבהודו לא זו בלבד שאין בזה השגה אלא אין שם גם התפעלות, אלא רק בחי' הודאה בלבד. אבל בפסוד"ז ישנו ענין ההתפעלות מסיפור שבחו של מקום. דאף שאינו משיג את הענין, שהרי בפסוד"ז הוא סיפור גדולתו ית' בענין התהוות יש מאין, ואופן התהוות יש מאין אינו מושג בנבראים, מ"מ יש בזה התפעלות. ויש לבאר הענין, דזה שיש מאין אינו מושג בנבראים הוא משום שהשגה היא בבחי' פנימיות, ואילו היו הנבראים משיגים ענין יש מאין היתה ההשגה פועלת בהם ביטול מציאותם. וע"ד המבואר40 בענין יודעי טוב ורע41, שהידיעה שלמעלה היא בבחי' מקיף, אבל הידיעה שבנבראים היא ידיעה פנימית, ולכן סופה לפעול על הנבראים. ולזאת אילו היו הנבראים משיגים ענין

139

התהוות יש מאין, הנה סוף סוף וואָלט דאָס זיי דורכגענומען והיו מתבטלים ממציאותם. וע"ד מ"ש בתניא42 דאילו ניתנה רשות לעין לראות את האין האלקי היו הנבראים בטלים במציאות. ועד"ז מובן לענין השגת ענין יש מאין. אבל מ"מ סיפור שבחו של מקום בענין התהוות יש מאין, אף שאין בו השגה, הוא פועל התפעלות. דזהו גם מה שפסוד"ז בפשטות ענין שירה וזמרה, שמתפעל מזה. והפעולה דפסוד"ז בנפש היא בדרך חקיקה מבחוץ. היינו שאין זו חקיקה מבפנים, משום שאין בזה השגה, אבל מ"מ מצד ההתפעלות ה"ז פועל חקיקה מבחוץ43. וזהו הפירוש הב' דפסוד"ז, שהוא מלשון44 לזמר עריצים45 היינו להכרית את החוחים והקוצים דנה"ב. דכשם שבכרם כפשוטו יש קוצים, שאין בהם תאוה וגעשמאַק אלא הם יונקים את לחלוחית האדמה ועי"ז מקלקלים את השדה והכרם, כ"ה גם בכנס"י שהם כרמו של הקב"ה, שאפשר שיהי' בהם קוצים, והם הדיבורים אשר לא לה' המה כמו ליצנות ודב"ט שאין בהם שום געשמאַק, אבל הם קוצים המונעים ומעכבים את הנה"ב מהרגשת והבנת ענין אלקי, ולכן ה"ז פועל על הנפש האלקית שלא תוכל לעלות במעלות שהי' עולה אילולי הקוצים. דהעולם חושבים דכאשר אדם מדבר דב"ט וליצנות בלי געשמאַק, אי"ז מניעה לנה"א. דבשלמא עניני תאוה, היות שע"י התאוות פועל תוס' חיות בנה"ב ה"ז מוסיף העלם והסתר על הנה"א, אבל כשמדבר דב"ט וליצנות בלי תאוה אי"ז מוסיף חיות בנה"ב, ולכאורה אין זה נוגע לנה"א. אבל באמת הם קוצים שהנה"א מסתבכת בהם ואינה יכולה להתעלות מעלה מעלה. וכשם שהוא בדיבור כ"ה גם במחשבה, דיש הרהורי עבירה הקשים מעבירה46, דהגם שאי"ז עבירה אלא הרהורי עבירה בלבד מ"מ הם קוצים לנה"א. וכן הוא גם בחושי הראי' ושמיעה, שנק' סרסורי עבירה47, שהם בחי' קוצים. והיינו דגם כאשר ההרהורים דעבירה או הראי' והשמיעה הם בלי תאוה מ"מ הם קוצים המונעים את עליית הנה"א. וזהו ענין עבודת פסוד"ז, להכרית את הקוצים, שהיא חקיקה מבחוץ, ע"י התעוררות התפעלות הנפש באלקות.

140

והנה לאחר העבודה דפסוקי דזמרה באה העבודה דברכות ק"ש48. דבברכות ק"ש יש בזה השגה, ובזה גופא יש ב' אופני השגה. אופן א' הוא כמו השגת השרפים שמשיגים את מקורם, ומהשגה זו הם משיגים שיש מדרי' שלמעלה ממקורם, ולכן הם נשרפים מהשגתם49. דזהו מ"ש50 שרפים עומדים ממעל לו51, ממעל לשם אד', משום שע"י ההשגה במקורם שהוא שם אד' הם באים לידי השגה שיש בחי' שלמעלה מזה. ועד"ז הוא בעבודת האדם, דע"י שמשיג איזו השגה, עי"ז הוא משיג שיש מדריגה שלמעלה מזה, ואפשר שהיא למעלה מהשגה לגמרי. ואופן ב' הוא כמו עבודת האופנים51, שאין הם משיגים את מקורם, אלא יודעים ומשיגים שיש דבר שהוא מופלא, אבל אין להם שום השגה בזה. ולכן אומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו52, דלפי שאין להם שום השגה בזה, ואין יודעים וואָס ער איז און וואו איז זיין אָרט, לכן אומרים ממקומו סתם53. ולהיות שיודעים שהוא דבר מופלא שאין בו שום הגבלות דמעלה ומטה, ולכן יכול להיות נמשך גם למטה, לכן אומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו, שיומשך למטה. וכן הוא גם בעבודה, שהאדם אינו משיג כלום אבל יודע שישנו דבר מופלא.

והנה בעבודה זו דברכות ק"ש ההשגה היא בשורש הנה"ב54. אמנם למעלה מזה הוא ענין קריאת שמע, הבא לאחרי ברכות ק"ש, והו"ע ההשגה בשורש הנה"א, דזהו שמע ישראל55, שמע מלשון שמע והתבונן56, ישראל היינו שורש הנפש האלקית. אך גם זה הו"ע של השגה בלבד, אם שכל אנושי או שכל אלקי, ובנפשות הוא השגה דנה"ב או דנפש האלקית, אך בכל זאת הוא רק הביטול דהשגה שהוא ביטול היש, ועדיין לא הגיע לראש הסולם דתפילה, וראשו מגיע השמימה. אבל ענין שמו"ע הוא הביטול במציאות, שעומד כעבדא קמי' מרי'57. והיינו שהביטול משנה את כל מציאותו. דכשם שהפעולה וההמשכה דתפילה בפשטות פועלת שינוי בגשמיות, להיות רופא חולים ומברך השנים, כ"ה

141

גם בעבודה שבזה, שפועל שינוי במציאות האדם המתפלל שנעשה בטל במציאות לגמרי. אמנם באמת גם הביטול במציאות דשמו"ע אינו ביטול עצמי, דהיות שמגיע לביטול זה ע"י הקדמת המדריגות הקודמות, שהם מדריגות של השגה, מובן שאי"ז ביטול עצמי. וכמשנת"ל דהיות שעבודת התפילה היא מלמטה למעלה הנה גם במדריגה הכי נעלית שבה היא בבחי' ביטול היש בלבד ואינו ביטול עצמי. [וזהו הטעם שצ"ל אחר שמו"ע נפילת אפים שהוא ביטול עצמי58, שמקיף את הראש והרגל בשוה, כמו הביטול דמודה אני].

והנה מכל הנ"ל מובן ההפרש בין ב' אופני העבודה דתורה שהיא מלמעלה למטה ותפילה שהיא מלמטה למעלה. ויש לומר, דזה שישנם שני דרכים אלה בעבודת האדם הוא משום שענין העבודה ניתן לאדם המורכב מנשמה וגוף, שדוקא אז הוא נקרא אדם59, והרי60 הנשמה יש בה טבע העלי', כמאמר61 רוח האדם העולה היא למעלה, וטבע הגוף הוא טבע הירידה, רוח הבהמה היורדת היא למטה, ותכלית הכוונה היא שיהי' חיבור הנשמה והגוף, וזהו כאשר פועלים בכל אחד מהם שיהי' היפך טבעו, שבנשמה שהיא בטבע העלי' תהי' עבודה בדרך ירידה והמשכה ובגוף שהוא בטבע הירידה יהי' ענין דעלי'. ולכן ניתנו ב' דרכי העבודה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה שהם תפילה ותורה. והנה היות שתורה ותפילה הם כמו נשמה וגוף, לזאת הנה כשם שבתורה ותפילה צריכים להיות שניהם דוקא, און איין זאַך קען ניט פאַרנעמען דעם פּלאַץ פון דער צווייטער, וכמאמר רז"ל62 שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכן איתא63 שאבא בנימין הי' מתפלל שתהא תפילתו סמוכה למטתו, היינו שלימוד התורה שלו יהי' אחר התפילה דוקא, הנה כן הוא גם בעבודת הגוף ועבודת הנשמה, שצריך להיות במזיגה נכונה. דהנשמה שיש בה טבע העלי' צריך לפעול בה שתהי' באופן דהמשכה, והגוף שהוא בטבע הירידה צריך לפעול בו שיהי' בעלי'. וזה גופא צריך להיות במזיגה נכונה64.

142

וביאור הענין65, דהנה לפעמים אפשר שהאדם יתבונן באלקות, ויבוא לידי התפעלות, דההתפעלות היא מצד הנשמה, ולאחר זמן, ולפעמים אפילו בשעת מעשה, לא יוכל להתגבר על תאוות הגוף וגם על ענינים של היפך. וטעם הדבר הוא לפי שההתפעלות היא מצד הנשמה, שאין זה שייך אל הגוף, ולכן כאשר הגוף מתאוה אין הנשמה מתגברת על זה. ובפרט אם היא נשמה נעלית ביותר והגוף הוא גס ביותר, דאז אפשר שלא תהי' התחברות של הנשמה עם הגוף. ודבר זה אינו כפי הכוונה, דהכוונה היא שיהי' היפך טבע הנשמה, שהנשמה תהי' בהמשכה וירידה, וכאשר הנשמה אין לה שייכות אל הגוף אי"ז כפי הכוונה. ועד"ז כאשר הנשמה היא נעלית ביותר וגם הגוף הוא דק ביותר, דלכאורה זהו אופן נעלה ביותר, אבל באמת גם זו אינה מזיגה נכונה, דהיות שהגוף הוא גוף דק ונמשך לאלקות מצד עצמו ולא מצד הנשמה, נמצא שאינו צריך לעבודת הנשמה, דהיות שהוא גוף דק והנשמה היא גבוהה, אינו צריך לעבודה כלל, ונעשה בו מיד רצוא לאלקות. וה"ז66 ע"ד מארז"ל פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן67. דהנה כאשר הגוף הוא גס אז הוא צריך לעבודת הנשמה שתפעול בו שיהי' נמשך לאלקות, שהתבוננות זו היא התבוננות פנימית שפועלת בגוף שיהי' נמשך באלקות. אבל כשהגוף הוא גוף דק, הנה אף שגם הוא צריך להתעוררות מהנשמה, אי"ז אלא התעוררות בלבד, וההתבוננות בזה היא התבוננות כללית ובדרך מקיף, אבל אין זו עבודת הנשמה. דלהיות שהגוף הוא גוף דק ה"ה רואה אלקות גם בעניני עולם, כמו השגחה פרטית, ובמילא אי"ז כפי הכוונה. אלא הכוונה היא שהנשמה תפעול בגוף היפך טבעו, שהגוף שהוא בטבע הירידה תפעול בו הנשמה שיומשך לאלקות היפך טבעו. אבל כאשר הנשמה היא גבוהה והגוף הוא גוף דק היא רק מעוררת את הגוף שיומשך בטבעו לאלקות. וכ"ה גם כאשר הנשמה היא נמוכה והגוף הוא גוף גס, שגם אז אין הנשמה יכולה לפעול בגוף ענין העלי' היפך טבעו. והכוונה היא שתהי' מזיגה נכונה, דאז הוא התחברות הנשמה והגוף כדבעי, היינו שבכל אחד מהם יהי' היפך טבעו. והיינו שהמזיגה שתהי' הנשמה לפי ערך הגוף באה מלמעלה, וכאשר ישנה המזיגה הנכונה, אז צ"ל עבודת האדם לחבר את עבודת הנשמה עם הגוף, לפעול בכ"א מהם היפך טבעו.

143

והנה כשם שהוא בכללות העבודה, כ"ה גם בעבודת התשובה68, דאף שענין התשובה בכללות הוא יציאה מגדר הכלים, מ"מ צ"ל באופן שיהי' שייך אל הגשמיות. והיינו, דכאשר ההתבוננות דתשובה היא שמרגיש אשר הענינים הגשמיים הם מניעה לקיום התומ"צ, ובפרט ענינים של היפך, הנה אין דרך העבודה אַז ער זאָל אַנטלויפן מדברים הגשמיים, אלא שיפעול בדברים הגשמיים שלא יהיו מניעה לתומ"צ. וכן כאשר מרגיש את הטוב דאלקות, צריך שלא יגרום זה רק רצוא לאלקות, אלא שבגשמיות גופא ירגיש את האלקות שבזה. ובכדי שתהי' עבודת התשובה כדבעי, שלא יהי' בבחי' רצוא מן הדברים הגשמיים אלא שירגיש את האלקות שבהם, ה"ז ע"י מזיגה נכונה דנשמה וגוף שעושים מלמעלה. וכמו בעקבתא דמשיחא שהנשמות הן נמוכות ביותר, נשמות דבחי' עקביים, הנה עכשיו הגופים הם איידעלער, כדי שהנשמה והגוף יהיו בערך, דעי"ז שהם בערך ובהתחברות זע"ז, אפשר שתהי' עבודת התשובה כדבעי, שלא יהי' ברצוא מן הגשמיות.

וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, שהרועה בשושנים היא הנתינת כח מלמעלה כנ"ל, דאף שעבודת התשובה בכלל ועבודת חודש אלול בפרט היא מלמטה למעלה, מ"מ בכדי שתהי' העבודה כדבעי צ"ל מזיגת הנשמה והגוף בדרך מזיגה נכונה, שמזיגה זו באה מלמעלה, שנותנים לו גוף דק (כנ"ל). וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, שכדי שתהי' העבודה דאני לדודי ודודי לי שהיא עבודת התשובה כדבעי, ה"ז ע"י הרועה בשושנים, שהיא המזיגה הנכונה שבאה מלמעלה, שהיא נתינת כח לאני לדודי ודודי לי.

**********

1) לכללות המאמר ראה ד"ה אני לדודי תרד"ע (המשך תער"ב ח"א ע' תריז ואילך). וראה גם ד"ה הנ"ל דש"פ ראה תשט"ו (סה"מ תשט"ו ע' 336 ואילך). וראה לקמן הערה 59; 63.

2) שה"ש ו, ג.

3) פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א. שער הפסוקים שה"ש עה"פ. ראשית חכמה שער התשובה פ"ד (ד"ה עוד יש (קטו, א)). ב"ח לטור או"ח סתקפ"א. ועוד.

4) ראשית חכמה וב"ח שם. וראה אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תקמו.

5) ד"ה אני לדודי (הא') בלקו"ת פרשתנו (ראה) לב, א ואילך.

6) שה"ש ב, טז.

7) ראה אוה"ת שה"ש שם ע' תקמג. סה"מ תרכ"ז ע' קצו. וראה לקו"ש חכ"ט ע' 163. וש"נ.

8) ראה ד"ה אני לדודי (הב') בלקו"ת פרשתנו (ראה) לג, סע"ג ואילך.

9) ראה לקו"ת שם לג, א ואילך. רד"ה אני לדודי תרצ"ג (נדפס בקונטרס ח"י אלול שנה זו (תשי"ב) – סה"מ קונטרסים ח"ג ע' קא).

10) הקדמת הזוהר בתחלתה.

11) זח"ב כ, ב. עדר, א. וראה שבת ל, ב.

12) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם ע' תריח.

13) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם ע' תרכו.

14) ראה זוהר חדש ר"פ יתרו. ועוד.

15) בשלח יד, ה. וראה בארוכה תניא פל"א (מ, ב).

16) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד ס"א.

17) סוף מס' פסחים.

18) יתרו יט, כ.

19) שם כ, ב.

20) ראה תניא פ"ד (ח, ב).

21) ראה קונטרס עץ החיים פי"א (ע' 38). סה"מ תש"ד ע' 108. וראה תניא פ"ה (ט, ריש ע"ב).

22) בשלח טז, ד.

23) יומא עה, ב. וראה תו"א פט, א. ועוד.

24) משפטים כג, כה. וראה רמב"ם ריש הל' תפלה.

25) עקב יא, יג. וראה רמב"ם שם.

26) תענית ב, א. רמב"ם שם.

27) תו"א משפטים עו, א.

28) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם ע' תריט ואילך. וראה גם תורת חיים שמות ד"ה בפסוק הוא משה ואהרן (קח, א ואילך).

29) לקו"ת בשלח ב, ב ואילך. סה"מ תרנ"ה ע' רכב ואילך. תש"ח ע' 80 ואילך.

30) ויצא כח, יב.

31) זוהר ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. תקו"ז תמ"ה (פג, א).

32) ראה שו"ע אדה"ז או"ח מהדו"ק ס"א ס"ח. מהד"ת ס"א ס"ו. סידור אדה"ז לפני מודה אני.

33) תניא רפ"ב.

34) המשך תער"ב שם ע' תרט. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) הוספות סימן רכז. וש"נ.

35) ראה גם קונטרס ענינה של תורת החסידות ס"ט ואילך.

36) ראה לקו"ת פינחס פ, ב. פרשתנו (ראה) לא, ד. וראה זח"ג רנז, ב.

37) ראה קונטרס הנ"ל סי"א ובהערות שם.

38) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם ס"ע תריט.

39) ראה ברכות לב, א. ע"ז ז, סע"ב.

40) ראה תו"א בראשית ה, ג. תו"ח שם ל, ב ואילך. ועוד.

41) בראשית ג, ה.

42) שער היחוד והאמונה רפ"ג.

43) לקו"ת בחוקותי מז, ד. וראה שערי תשובה לאדמו"ר האמצעי ח"א כה, ד ואילך. ועוד.

44) ע"פ ישעי' כה, א. וראה זח"ג רפד, א.

45) ראה לקו"ת בחוקותי שם. נצבים נא, ד. ובכ"מ.

46) יומא כט, א.

47) ראה ירושלמי ברכות פ"א ה"ה. במדב"ר פ"י, ב. ועוד.

48) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם ע' תרכ.

49) ראה לקו"ת פינחס עז, ד.

50) ישעי' ו, ב.

51) ראה לקו"ת נשא כח, ד. שלח מז, א. חוקת סב, ג. ד"ה מים רבים תשי"ז פ"ז (סה"מ מלוקט ח"א ע' נח). ובכ"מ.

52) יחזקאל ג, יב.

53) ראה גם תניא פמ"ט (סט, ב).

54) ראה לקו"ת ויקרא ב, ב. שם, ד.

55) ואתחנן ו, ד.

56) ראה תו"א בראשית א, א. לקו"ת נשא כ, ד.

57) שבת יו"ד, א.

58) ראה שערי תשובה לאדמו"ר האמצעי ח"א מד, א ואילך.

59) ראה סה"מ תרנ"ג ע' רלה. הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לד"ה פתח אליהו שבתו"א – תרנ"ח (ע' ב).

60) בהבא לקמן – ראה ד"ה כי תצא תרד"ע (המשך תער"ב שם ע' תרח ואילך).

61) קהלת ג, כא.

62) שבת יו"ד, א. לג, ב.

63) ברכות ה, ב. וראה לקו"ת ברכה צו, ב.

64) ראה ד"ה שופטים תרד"ע (המשך הנ"ל שם ע' תקצט ואילך).

65) בהבא לקמן – ראה המשך הנ"ל ע' תרי ואילך. ע' תריג ואילך.

66) ראה גם המשך הנ"ל ס"ע תקצט ואילך.

67) שבת כא, א.

68) ראה המשך הנ"ל ס"ע תרג ואילך. ס"ע תריד ואילך.