בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול ה'תשי"ב.

144

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אני לדודי ודודי לי.

***

ב. האמור לעיל (בהמאמר) אודות כללות העבודה באופן של חיבור הנשמה והגוף דוקא, הוא גם ענין של נחמה – כלשון רבינו הזקן בתניא1: "ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושי'" – בנוגע לכללות ירידת הנשמה בגוף.

דהנה, קודם ירידתה למטה והתלבשותה בגוף, היתה הנשמה בדרגא נעלית ביותר – "חצובה מתחת כסא הכבוד" (כלשון חז"ל2).

ויתירה מזה – כפי שיודעים אלה שלמדו ספרי מוסר ובפרט ספרי חסידות שהנשמה היא למעלה מהדרגא ד"חצובה מתחת כסא הכבוד" שנתפרשה בנגלה דתורה, שכן, דרגא זו היא אינה אלא לאחרי שהנשמה נעשית כבר בבחינת "נברא", שעז"נ3 "אתה בראתה"4, ואילו בשרשה, הרי היא בבחינת "טהורה היא", דקאי על דרגת הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות5,

ולמעלה מזה – "נשמה שנתת בי", דקאי על דרגת הנשמה שלמעלה גם מבחינת "טהורה היא",

ולמעלה מזה6 – דרגת הנשמה שעלי' נאמר7 "ישראל עלו במחשבה", ובמחשבה גופא – "עלו במחשבה", במדריגה הכי נעלית שבמחשבה (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר גם במאמרי חג הפסח8 פרטי המדריגות במחשבה),

145

ועד שנשמות ישראל מושרשות בעצמות ממש, ושם גופא מושרשות נש"י בעומק יותר ("טיפער") מהתורה9.

ומדרגא נעלית זו ירדה הנשמה למטה10: תחילה היא הירידה לבחי' "אתה בראתה", ואח"כ "אתה יצרתה", ואח"כ "אתה נפחתה בי", ושם צריך להיות "ואתה משמרה בקרבי", ולאחרי כל זה אמרו חז"ל11 "הלואי שתהא יציאתך מן העולם (בלא חטא) כביאתך לעולם"!...

ובפרט כשמתבונן באופן הנהגתו למטה – שגם כאשר הנהגתו בכל הענינים דמחשבה דיבור ומעשה היא כדבעי, ע"פ שולחן-ערוך, הרי סוף-סוף רק מיעוט זמנו (או רק מיעוטא דמיעוטא) מוקדש לענינים רוחניים, ואילו במשך רוב הזמן, רוב שנותיו, עסוק הוא בענינים גשמיים, אכילה ושתי', שינה וכדומה.

וגם כאשר התעסקותו בענינים גשמיים אינה אלא כפי המוכרח ע"פ תורה, שהתורה פוסקת12 שהאדם מוכרח לישן פעם אחת בשלשה ימים... ומוכרח לאכול פעם אחת בשבעה ימים... וגם זה עושה הוא (לא כדי למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית, ואפילו לא לצורך קיום גופו, אלא) לשם שמים, כדי שבעוד שעה (וכיו"ב) יוכל להתפלל או ללמוד בכח אכילה ההיא – הרי סוף-סוף עוסק הוא בענינים גשמיים – אמנם לא ענינים חומריים, אבל עכ"פ ענינים גשמיים שהם מקליפת נוגה13 – ענינים כאלה שהנשמה מצד עצמה אינה שייכת אליהם כלל, ואילו עתה, בירידתה למטה, עוסק הוא בהם, ולא עוד אלא שנהנה מהם (שלכן חייב לברך עליהם), שכן, אף שכוונתו לשם שמים, הרי סוף-סוף מרגיש הוא (לא כו'14, אלא) את ההנאה והתענוג ("דעם געשמאַק") שבדברים הגשמיים!

ועאכו"כ אם יתכן שנכשל פעם כו'14 – אזי מונח הוא ("ליגט ער דאָך") לא רק בענינים של קליפת נוגה, אלא גם בענינים של שלש קליפות הטמאות לגמרי!...

וא"כ, כשמתבונן במעמדו ומצבו עתה ביחס למעמד ומצב נשמתו קודם ירידתה למטה – יכול ליפול רוחו בקרבו ("קען ער דאָך אַראָפּפאַלן באַ זיך").

146

– הנה על זה כותב רבינו הזקן: "ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושי'".

ג. ותוכן ה"נחמה" – כמדובר לעיל (בהמאמר) שתכלית הכוונה היא שהנשמה והגוף לא יהיו נבדלים ונפרדים זמ"ז, שאז הנשמה אינה שייכת אל הגוף, כך שהנשמה יכולה להתעורר בהתפעלות לאלקות, "און צום גוף האָט דאָס קיין שייכות ניט"... אלא, צריכים לקשר ולחבר את עבודת הנשמה עם הגוף, שגם הגוף יתעלה עם הנשמה, שכן, תכלית הכוונה היא בהגוף דוקא.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שהיו אומרים אודות הנסיעה ברכבת במדינת איטליא – באותם שנים שקנתה לה "שם" בבלתי-סדר ("אַ געוואַלדיקער בלתי סדר") – שהנוסעים היו ממתינים במקומותיהם בקרונות הרכבת, והכל הי' מוכן לנסיעה, ה"קטר" ("דער פּאַראַוואָז", "לאָקאָמאָטיוו") עם הגחלים, המים, ושאר הדברים הדרושים, "עס האָט געבּרענט אַ פייער, עס האָבן געפליען פונקען, עס האָט זיך געטומלט"... אך דא עקא: ה"קטר", לא הי' מחובר אל הקרונות, כך שהקטר צפר ונסע לדרכו, ואילו הנוסעים שישבו בקרונות הרכבת, לא זזו ממקומם!... ודוגמתו בנמשל, שצריכים לקשר ולחבר ("צוטשעפּען") את עבודת הנשמה עם הגוף, שגם הגוף "יסע" ויתעלה עם הנשמה ("דער גוף זאָל אויך מיטפאָרן")15.

ונקודת הענין – שלאמיתו של דבר אין התחלקות בין הנשמה והגוף, רוחניות וגשמיות, כיון שגם מציאות הגשמיות היא אלקות, ובמילא, גם בשעה שהאדם מתעסק בדברים גשמיים, קשור הוא עם עצמות ומהות א"ס ב"ה כמו בשעה שמתעסק בענינים רוחניים.

ד. ענין זה מודגש גם בסדר התפלה16:

ובהקדמה – שהתחלת היום היא באמירת "מודה אני" מיד כשניעור משנתו17, שזוהי הודאה כללית שמקפת את הראש והרגל בשוה, אלא, שאינה שייכת להשגה וכחות פנימיים.

ולאח"ז מתחיל סדר התפלה – "הודו להוי'", פסוקי דזמרה,

147

ברכות קריאת-שמע, ק"ש, שמונה עשרה – שזה סדר העבודה ששייך לכחות פנימיים.

אמנם, עבודה זו היא באופן של השגה בלבד, והביטול אינו אלא ביטול היש בלבד.

ותכלית הכוונה – שלאחרי שהאדם עובר ("ער גייט דורך") כל סדר התפלה בכל כחות הפנימיים, יבוא לבחינת ביטול עצמי, שמקיף את הראש והרגל בשוה, – שזהו"ע דנפילת אפים (שלאחרי שמו"ע), שהוא ביטול עצמי, בדוגמת הביטול ד"מודה אני", אלא, שהביטול ד"מודה אני" הוא לפני שהאדם שייך לבחינת הפנימיות, ואילו הביטול דנפילת אפים הוא לאחרי כללות העבודה בכחות הפנימיים, שפועל בהם גופא ביטול עצמי, שמקיף את הראש והרגל בשוה (בדוגמת הביטול ד"מודה אני").

וכאשר האדם עובר ופועל ("ער טוט-דורך") את כל סדר התפלה בכל כחותיו הפנימיים, ולאח"ז מגיע לביטול עצמי שמקיף את הראש והרגל בשוה – שוב לא קיים אצלו הבדל בין רוחניות וגשמיות, כיון שרואה שגם מציאות הגשמיות היא אלקות.

ה. ויש להוסיף ולבאר ההוראה והבחינה לכך שגם בעת ההתעסקות בדברים גשמיים ה"ה קשור עם אלקות:

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר בשם חסידים הראשונים18, שההבדל בין גשמיות ורוחניות אינו אלא בהגשמיות שלו ("אייגענע גשמיות"), שההתעסקות בגשמיות היא מצד הנאת הגוף, ואילו ההתעסקות ברוחניות היא מצד הנשמה, אבל בנוגע לגשמיות של הזולת ("יענעם'ס גשמיות") – שבזה אין אצלו הנאת הגוף – אין חילוק בין גשמיות לרוחניות.

ומזה מובן, שכאשר יהודי מתעסק בהגשמיות של הזולת מתוך חיות, ובאותה חיות ("מיט דעם זעלבן חיות") שמתעסק עם הגשמיות (או הרוחניות) שלו – הרי זו הוכחה שגם הגשמיות שלו היא אלקות, היינו, שאין אצלו חילוק בין גשמיות לרוחניות, כיון שגם הגשמיות שלו אינה מצד הנאת הגוף, כמו הגשמיות של הזולת שבודאי אינה מצד הנאת הגוף (שהרי הגוף שלו לא נהנה מהגשמיות של הזולת), כיון שנרגש אצלו שגם הגשמיות היא אלקות.

148

ו. וזהו הטעם להנהגה שמצינו אצל רבותינו נשיאינו בכלל (ובזמן האחרון בפרט19) שהשתדלו בנוגע לעשיית טובה ליהודי בגשמיות, ותבעו מהמקושרים והשייכים אליהם שיתעסקו בהגשמיות של זולתם באותה חיות שמתעסקים בהגשמיות שלהם – כי:

ככל שהזמן הולך ונמשך ("אַלץ וואָס ווייטער") – הולכים ומתקרבים יותר לביאת המשיח, שאז לא יהי' הבדל בין גשמיות ורוחניות, כיון שיראו בגלוי שגם מציאות הגשמיות היא אלקות, כמ"ש20 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", היינו, שגם הבשר הגשמי יראה אלקות21.

ולכן, בתור הכנה לימות המשיח, השתדלו רבותינו נשיאינו בענין ההתעסקות בהגשמיות של הזולת, כאמור, שבענין זה מתבטא שלילת החילוק בין גשמיות לרוחניות.

***

ז. פרשת22 השבוע שקוראים בתורה בשבת, יש לה שייכות עם הזמן בו היא נקראת23, וכידוע24 פתגם רבינו בשם אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשולחן ערוך): צריך לחיות "לפי הזמן", כלומר, לפי תוכן פרשת השבוע.

הגם אשר לכאורה משתייכת פרשת השבוע להימים הקודמים להשבת, שכן מתחילין בקריאתה בתפלת המנחה שלפני'. אבל באמת יש לפרשת השבוע שייכות גם לימים שלאחרי השבת, באשר השפעת השבת נמשכת גם לימות השבוע שלאחרי'25.

149

השייכות שיש לשבת עם הימים שלאחרי', הנה בפרטיות, הוא עם שלשת הימים שאחרי השבת, היינו עד יום ד', שלכן מבדילין על הכוס עד יום ד'26, אם שכח ולא הבדיל מקודם. ובכללות, יש להשבת שייכות עם כל ימות השבוע שלאחרי'27.

נוסף על זה, שבת מברכים החודש, המביאה ברכה והמשכה לכל החודש28. וכן הוא בנוגע לקריאת התורה בשבת זו – שיש לה שייכות להבא, לכל החודש כולו.

ח. יש שייכות29 שהיא רק במקצת, ויש שייכות מרובה יותר, ויש שייכות שהיא – לגמרי.

בקריאת התורה בשבת זו דהאי שתא, הנה פרשת שמיטה שקראנו היום יש לה שייכות יתירה לזמננו.

בכל שנה קוראים בשבת מברכים חודש אלול (או30 ראש חודש אלול) את פרשת ראה, ובמילא גם פרשת השמיטה שבה. אבל בשנה זו יש לפרשה זו שייכות יתירה, כיון ששנה זו היא שנת השמיטה, כפסק ההלכה.

ט. כבר דובר31, עפ"י האמור בשל"ה32, אשר התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, זאת אומרת, אשר כל ענין שבתורה הוא כמו שהוא ברוחניות ובענינים רוחניים, ובדרך השתלשלות ירד ונשתלשל גם בגשמיות, בנגלה שבתורה כפשוטו.

כמו שהוא בכל הענינים שבתורה, כן הוא גם בהנוגע לדיני שמיטה. דינים אלו ישנם כמו שהם ברוחניות, היינו בעולמות עליונים, וגם למטה בעבודה בנפש האדם, ובדרך השתלשלות ירדו ונשתלשלו בגשמיות כפשוטם.

בכדי להבין דיני שמיטה כפי שהם ברוחניות, ובעיקר בענינים

150

הנוגעים לנו ביחוד, בעבודה בנפש האדם – הנה, אילו זכינו, היינו יודעים את הענין כמו שהוא ברוחניות, וממנו היינו למדים איך הוא בגשמיות33, אבל כיון שלא זכו, צריך ללמוד הענין כמו שהוא בגשמיות, וממנו נלמד איך הוא ברוחניות.

י. בדיני שמיטה, הנה ענינם בכללות הוא כי שנת השמיטה משמטת כל החובות. ושני דינים עקריים בזה:

א) זמן השמיטה – ששמיטת כספים היא בסוף השנה34, ברגע אחרון של השנה, ובמילא משמטת גם החובות שלוו בשנת השמיטה עצמה.

ב) המוסר שטרותיו לבית-דין אין שמיטה חלה עליהם35. וזהו יסוד תקנת פרוזבול36: כשראו חכמים שבני אדם נמנעים מלהלוות איש לרעהו מיראת הפסד החוב בשנת השמיטה, תקנו פרוזבול, אשר אז לא חלה עליו שמיטה, כיון שפרוזבול ענינו מסירת שטרותיו לבית-דין.

וכמו שהוא בגשמיות, היינו ששנת השמיטה משמטת החובות, על פי שני הפרטים העקריים הנ"ל, כן ישנם כל הענינים ברוחניות ובעבודת האדם. ויתבאר להלן.

יא. איתא במשנה אבות37: "החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה".

הבורא יתברך נותן לכל אדם מישראל כחות ואפשריות לבני חיי ומזוני רויחי – הכל בתור הלואה, "כל הרוצה ללוות יבוא וילוה". והשי"ת גובה הלואה זו, כמארז"ל38 "גבי דילי'", כי "הפנקס פתוח", והחנוני נאמן על פנקסו39.

– יש אשר, על פי היתר עסקא, גובין יותר ממה שהלוו, וכמו שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה טעמה כי טוב סחרה, ה'תש"ט40. –

151

זאת אומרת, אשר השי"ת משפיע לישראל בני חיי ומזוני רויחי מידו הרחבה, והשפעה זו נקראת הלואה – והלואה תרתי משמע:

א) מלוה להוצאה ניתנה41, שלא כשאלה. כי בשאלה חייב השואל להשיב השאלה בעין, משא"כ מלוה להוצאה ניתנה, כלומר, שכל הענינים שמשפיע השי"ת ניתנו להוצאה בפועל.

ב) מלוה צריך פרעון, שלא כמתנה. מצד זה שישראל הם בניו יחידיו של הקב"ה42, לא רצה אשר השפעתו תהי' בדרך "נהמא דכסופא"43, אלא בתור הלואה.

ופרעון החוב, צריך להיות כדוגמת וענין ההשפעה, כל השפעה לפי ענינה: כשהשי"ת משפיע בנים – הפרעון הוא מה שמחנכם בדרך התורה והמצוות, כרצון הבורא יתברך. כשהשי"ת משפיע חיים ארוכים וחיים בריאים ושלימים – צריך לזכור כי "ימים יוצרו ולא אחד בהם"44, בל יעבור יום אחד לבטלה; כל יום ויום צריך להיות מלא וגדוש תוכן המתאים לו על פי שולחן ערוך. כשהשי"ת משפיע מזוני רויחי – צריך לתת מעשר או חומש לצדקה. "מלוה ה' חונן דל"45. ובגלל זאת משפיע השי"ת ברכה בשאר ארבעת החלקים, כדי שהחלק החמישי יגדל יותר46.

יב. אבל, גלוי וידוע להשי"ת מהות הלוה, כי צריך להלוותו ולהוסיף להלוותו, ולבסוף לא תמיד יוכל הלוה לסלק את חובו,

לפיכך נתן (הקב"ה) לישראל שנת השמיטה, המשמטת כל החובות.

ענינה של שמיטה הוא כמו שנאמר47 "ושבתה הארץ שבת להוי'", כלומר, שביתה והפסקה מארציות וחומריות כדי להידבק בהוי', בדוגמת לעתיד לבוא – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"48.

152

הפסקה ממהותו הקודם ולהיות לאיש אחר – זהו משמט החובות הקודמים49.

יג. סוחר, יש לו זמנים קבועים לעשות בהם חשבונותיו, כדי לדעת מצב עסקיו. אם יעסוק בחשבונות תמיד לא יבוא לידי מסחר. אלא – בגמר היום עושה סך הכל ממסחריו שבו ביום, בסוף השבוע, בסוף החודש – עושה חשבון מעסקיו שבאותו זמן. ובסוף השנה – חשבון כללי ממסחרו במשך כל השנה50.

כן הוא גם ברוחניות. בכל יום51 צריך לעשות חשבון הנפש בקריאת שמע שעל המטה על מעשי היום; בערב שבת52 – על השבוע; בערב ראש חודש – על החודש. כל זה הוא חשבון פרטי, חודש אלול הוא חודש החשבון, בו עושים חשבון כללי, מכללות מעמדו ומצבו במשך כל השנה כולה50.

– חשבונו של חודש אלול עצמו, הוא, כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר53: י"ב יום אשר מיום ח"י אלול עד ראש השנה צריך לעשות בהם חשבון השנה העברה, יום לחודש יום לחודש, ובערב ראש השנה הוא יום חשבון חודש אלול –

כשעושה חשבון הכללי ורואה אשר לוה ולוה ואפילו בשנת השמיטה, לא די שלא סילק חובותיו של שנים הקודמות, אלא עוד הוסיף חובות בשנה זו – הרי נופל הוא ברוחו ואומר נואש ח"ו.

לפיכך באה התורה ופוסקת: שביעית משמטת בסופה, ברגע אחרון שלה. ויש לו עוד פנאי להשתדל לשמט חובותיו מהשנים הראשונות ומשנת השמיטה גופא.

ברם רוצים חכמינו ז"ל, וכל אדם עליו להתאמץ לעשות כן – לסלק חובותיו, ולא לסמוך על השמיטה לשמטם, וכמאמר המשנה54: "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו". אבל, לכל הפחות צריך להשתדל, אם אין לו במה לשלם, אשר שביעית תשמט חובותיו55.

153

יד. בכדי ששביעית תשמט החובות, צריך להוציאם מהבית דין של מעלה, כי, כנ"ל, המוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמטת אותם. עליו להשתדל אשר יבואו עניניו לפני ה"יחיד" – הבורא יתברך, יחידו של עולם.

עליו להשתדל אשר לא יתנהגו עמו מלמעלה על פי דין, אלא לצאת מהגבלות מידת הדין, אשר אז אין לו דין ודברים עם הבית-דין של מעלה, אלא עם הבורא יתברך עצמו, ובמילא יושמטו כל חובותיו.

וזהו ג"כ אחד מהענינים במה שאומרים אנו בתחלת סליחות: "לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים גו'56 ולא במעשים באנו לפניך" – כיון ש"לנו בושת הפנים", הרי מוכרח להיות "לך ה' הצדקה", שלא יתנהגו עמנו על פי שורת הדין של בית דין של מעלה, אלא השי"ת ישתמש במדת הצדקה שלו, ומלפניו – יחידו של עולם – יצא משפטנו57.

טו. מדותיו של הקב"ה הן מדה כנגד מדה58, ולכן, כדי לפעול שיתנהגו עמו שלא על פי דין, שלא ימצאו עניניו בבית דין של מעלה, אלא יתנהגו עמו לפנים משורת הדין, ומלפניך59, דוקא, משפטו יצא, מלפני יחידו של עולם – צריך גם הוא, בחייו ובהנהגותיו, לצאת ממדת הדין וההגבלה, מסדר ההשתלשלות שלו, ולייחד כל עניניו עם יחידו של עולם.

שלשה עמודי עולם הם. על שלשה דברים העולם – העולם הגדול, והעולם הקטן זה האדם60 – עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים61. צריך איפוא להשתדל לייחד כל שלשת הענינים ישר עם יחידו של עולם:

צדקה – קו דגמילות חסדים – ליתן לפנים משורת הדין, מבלי להתחשב עם חשבונות של מעשר וחומש שעל פי דין62; צריך לעזור לבן ישראל או בת ישראל הנצרכים בלי הגבלות. ובפרט מצד ההתאחדות של יחידה שבנפשו הוא עם יחידה שבנפש הזולת63.

תפלה – קו העבודה – יתפלל לא על צרכיו הגשמיים מצד

154

עצמם, אלא64 שתנתן לו מנוחה מדאגות וטרדות בכדי שיוכל לקיים ציווי יחידו של עולם, ולמלא השליחות של ירידת נשמתו למטה.

תורה – ילמד לא כדי להראות שתורתו מרובה משל חברו, גם לא לרוות תשוקתו לשכל וחכמה, שהרי התורה "היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים"65, ואפילו לא כדי לידע את המעשה אשר יעשה, כי, כל זה הוא מדידה וסדר השתלשלות66, לימוד לשם תכלית, לוּ יהי תכלית נעלה ביותר,

אלא לימודו יהי' לקיים מצות הוי' אחד אשר נתן לנו תורה אחת.

אם ככה יעשה, יוצא הוא מגדר מדידה וסדר השתלשלות, אינו עומד עוד בבית דין של מעלה. "חבוקה ודבוקה בך כו' יחידה ליחדך"67, ברשות יחידו של עולם.

ואז נשמטים כל חובותיו.

ומכיון שאין עליו עוד חובות – שוב נאמן הוא, ונותנים לו מכאן ולהבא הלואה בכל המצטרך.

טז. הבחורים הלומדים או נואמים בבתי כנסיות, גם הרבנים שובי"ם וסתם בעלי-בתים – עליהם למסור הענין הנ"ל ברבים בבתי הכנסת.

אשתקד נמסר ענין ערי מקלט68, ותקותי שנקלטו הדברים והביאו תועלת. עתה בשנת השמיטה ימסרו ענין שמיטה, ובטח גם זה יביא תועלת.

אין להרבות בדברים; ימסרו בקיצור נקודות אלו:

א) השי"ת משפיע לכל אדם בישראל, מידו הרחבה, בני חיי ומזוני רויחי, והשפעה זו היא בתורת הלואה, זאת אומרת, שצריך לפרוע הלואה (השפעה) זו על ידי: חינוך כשר של הבנים והבנות, סדר חיים מתאים לתורה ומצוות, צדקה מההכנסה כרצון הבורא יתברך.

ב) כל מי שלא שילם חובו – נותן השי"ת שנת השמיטה שהיא

155

משמטת החובות, הן החובות מהשנים הקודמות, הן החובות משנת השמיטה גופא.

ג) אבל, בכדי אשר השביעית תהא משמטת, צריך להוציא עניניו מרשותו של בית דין של מעלה, ולמסור כל החובות להשי"ת בעצמו, יחידו של עולם.

ד) את זה יפעול על ידי שיתנהג בעצמו לפנים משורת הדין בכל שלשת הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, בכוונה יחידה – שיזכה למלא רצון יחידו של עולם.

ה) מי שעדיין לא הגיע לכך, לא יתייאש ח"ו, באשר רגע אחרון של שמיטה הוא המשמט. בשעתא חדא ברגעא חדא69 יכול לעשות תשובה, "ושבת70 עד ה' אלקיך"71, אשר הוא יתברך דוקא משמט כל החובות, והוא דוקא72 הנותן לשנה הבאה בני חיי ומזוני רויחי, כתיבה וחתימה טובה, בטוב הנראה והנגלה.

**********

1) פל"ה (מד, א).

2) ראה זח"ג כט, רע"ב, ובהנסמן בנצו"ז לזח"א קיג, א.

3) נוסח ברכת אלקי נשמה כו' (מברכות ס, ב. רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ג. ועוד).

4) כ"ה בזכרון אחדים (המו"ל).

5) לקו"ת פ' ראה כח, סע"ג. המשך תרס"ו ע' תעב. תפה ואילך. ובכ"מ.

6) בזכרון אחדים: "שזוהי" (במקום "ולמעלה מזה") – המו"ל.

7) ב"ר פ"א, ד.

8) כנראה הכוונה לד"ה מה רב טובך וד"ה וירא ישראל תרצ"ב שי"ל בקונטרס ב ניסן וחג הפסח שנה זו – פ"ה ואילך; פט"ו (סה"מ קונטרסים ח"ג ע' לט ואילך; ע' סא ואילך). וראה גם סה"מ תרפ"א ע' קפד. ה'ש"ת ע' 17. תש"ח ע' 111 (המו"ל).

9) ראה סה"מ תש"ה ע' 121 ואילך. סה"מ מלוקט ח"ג ע' קנה ואילך.

10) בקטעים דלהלן – בכה כ"ק אדמו"ר שליט"א מאד (המו"ל).

11) ב"מ קז, סע"א. אבות דר"נ רפל"ט.

12) ראה רמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"כ.

13) ראה תניא פ"ז.

14) כמה תיבות חסרות (המו"ל).

15) ראה גם אגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ריש ע' שכח.

16) בהבא לקמן – ראה לעיל בהמאמר. וש"נ.

17) שו"ע אדה"ז או"ח ס"א ס"ה (ובמהדו"ת – שם ס"ו). סידור אדה"ז בתחלתו.

18) ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר

שליט"א חי"ב ע' תנה. חי"ג ע' קיב. חי"ד ע' כג. חט"ו ע' כא.

19) בזכרון אחדים: ונשיאי דורות האחרונים בפרט (המו"ל).

20) ישעי' מ, ה.

21) ראה שער האמונה פכ"ה. המשך תער"ב ח"ב ע' תקלו.

22) מכאן ואילך – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א באידית (ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ב ס"ע 626 ואילך). וגם בלה"ק. – כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שהתלמידים יחזרו תוכנה של שיחה זו בבתי-כנסיות (כדלקמן סט"ז). כמו כן שלח העתקה משיחה זו לכו"כ ע"מ לפרסמה במקומותיהם (ראה לדוגמא: אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ו ע' רצב; רצה; רצז; שלו; שלט; שמא; שמח. חכ"א ע' קסט).

במהדורא זו ניתוספו בהערות כמה פרטים (מלבד ציוני מ"מ) – מרשימה בלתי מוגה.

23) ראה גם של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א), וז"ל: "המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן כי הכל מיד ה' השכיל".

24) ראה קונטרס ביקור שיקאגא ע' 7 (סה"ש תש"ב ע' 29). – נעתק ב"היום יום" ב חשון.

25) ויש להביא ראי' לדבר – ע"פ הידוע שששת ימי בראשית הם כנגד ששה מדות ויום השבת הוא כנגד מדת המלכות, וגם לפני ששת ימי בראשית הי' ענין של שבת – כנגד מוחין, שמהם נמשכים המדות, ששת ימי בראשית (מהנחה בלתי מוגה).

26) טושו"ע או"ח (ואדה"ז) סרצ"ט ס"ו (ס"ח).

27) ראה זח"ב סג, ב. פח, א.

28) כי, "ראש חודש" כולל את כל ימי החודש (ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, סע"א. ובכ"מ), וכיון שיום השבת כולל את כל ימי השבוע שביניהם גם ר"ח, נמצא שכל ימי החודש, הכלולים בר"ח, כלולים ביום השבת (מהנחה בלתי מוגה).

29) מתאים לזה שלכל דבר יש ראש, תוך, סוף – סת"ר. ראה פרדס ש"ב פ"א.

30) בשנים שיום א' דחג הפסח חל בשבת.

31) שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב ס"ג (לעיל ס"ע 94 ואילך. לקו"ש ח"ב ע' 363).

32) יג, ב ואילך. וראה גם קסא, א ואילך.

33) ראה תניא אגה"ק סכ"ו בסופו. ביאוה"ז לאדהאמ"צ וישלח (יט, סע"ד ואילך).

34) ערכין כח, ב.

35) שביעית פ"י מ"ב.

36) שם מ"ג-ד.

37) פ"ג מט"ז.

38) ראה ירושלמי תענית פ"ב סוף ה"א. ד"ה כל המרחם ה'תש"ט פ"ד (סה"מ תש"ט ע' 11).

39) ראה שבועות רפ"ז. רמב"ם הל' מלוה ולוה פט"ז ה"ה ואילך.

40) סה"מ תש"ט ע' 27 ואילך.

41) כתובות פד, א. קידושין מז, א.

42) ראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) הוספות סקס"ז. וש"נ.

43) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, ריש ע"ד. ובכ"מ.

44) תהלים קלט, טז. וראה זח"א רכד, א. וראה גם לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.

45) משלי יט, יז.

46) ויש להוסיף, שפרעון החוב צ"ל לא רק עבור ההשפעות שנמשכו למטה בפועל, אלא גם עבור ההשפעות שלא נמשכו למטה באשמת האדם שע"י הנהגתו קלקל את צינורות ההשפעה, כי, מצדו של הקב"ה נמשכה כבר ההשפעה ומוכנה עבורו בכל שעה, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו – "כל הרוצה ללוות יבוא וילוה" – לתקן את צינורות ההשפעה, ואז יקבל את ההשפעה למטה, וכיון שכן, צריך הוא לפרוע גם עבור השפעות אלו שעדיין לא נמשכו למטה (מהנחה בלתי מוגה).

47) בהר כה, ב.

48) תמיד בסופה. וראה רבנו בחיי ר"פ בהר. סהמ"צ להצ"צ מצות קדושת שנת השביעית (דרמ"צ לה, סע"א ואילך).

49) ובפרטיות יותר: בשמיטה ישנם ב' ענינים: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים. ושייכותם זל"ז בעבודת האדם – שע"י שמיטת קרקעות, שהאדם משתחרר מענינים ארציים, אזי נעשית שמיטת כספים, השמטת החובות (מהנחה בלתי מוגה).

50) ראה גם שיחת ש"פ ראה ה'שי"ת ס"ב (תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 175).

51) ראה קונטרס התפלה פי"א.

52) ראה תניא אגה"ת פ"י.

53) קונטרס ח"י אלול ה'תש"ג ע' 42; 44 (סה"ש תש"ג ע' 177; 179).

54) שביעית פ"י מ"ט.

55) ובפרטיות יותר: בנוגע לסילוק החוב – תהי' ההשתדלות ("דורכשפּאַרן") בעשרת ימי תשובה, אבל העבודה דחודש אלול היא – שהשביעית תשמט החובות (מהנחה בלתי מוגה).

56) דניאל ט, ז.

57) פיוט "אל תבוא במשפט עמנו" (סליחות לערב ר"ה).

58) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

59) ראה קונטרס "בד קודש" פ"ז.

60) תנחומא פקודי ג. זח"ג לג, ב. ועוד.

61) אבות פ"א מ"ב.

62) ראה תניא אגה"ת פ"ג. אגה"ק ס"י.

63) ראה תניא פרק לב בתחלתו.

64) ראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ט. טושו"ע או"ח סרל"א.

65) ואתחנן ד, ו.

66) ראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' עג-עד. וש"נ.

67) נוסח הושענות דיום ג' דחה"ס.

68) שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול דאשתקד (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 285 ואילך. לקו"ש ח"ב ע' 263 ואילך).

69) ראה זח"א קכט, א-ב. קידושין מט, ב. ע"ז יו"ד, ב.

70) נצבים ל, ב.

71) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ו-ז. לקו"ת דברים כז, א. ד"ה אמר רשב"נ ה'תר"ץ (סה"מ קונטרסים ח"א קיח, א ואילך). ובכ"מ.

72) כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא (בבית דין של מעלה) תליא אלא במזלא (התלוי ברצון השי"ת עצמו) תליא (מו"ק כח, א. זח"א מג, ב. שם רנז, ב. ובכ"מ). – ולכן מתפללים על בני חיי ומזוני, הגם שלאו בזכותא תליא, כי ע"י תפלה להשי"ת בעצמו, על ידי תשובה וטל תורה, יכולים לשנות המזל (תוספות שבת קנו, א. ראה ג"כ תענית כה, א. ביאוה"ז (לאדהאמ"צ) פ' וירא (יא, ג ואילך). המשך מים רבים תרל"ו פקע"ד. קונטרס "חנוך לנער" בסופו (ע' 48). עיי"ש).