בס"ד. ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ב

175

(הנחה בלתי מוגה)

אתם1 נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך2. ובהמשך הכתובים מבואר, דהכוונה דאתם נצבים היא לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו3, ואח"כ מוסיף הכתוב בזה, למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים4. והנה היום קאי על ראש השנה5, כדאיתא בלקו"ת6 דהיום דא ראש השנה, זה היום תחלת מעשיך7. וביום זה דראש השנה הנה אתם נצבים כולכם גו' בכדי לעברך בברית גו' למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים. וצריך להבין, מהו החידוש בהיום דראש השנה, שאז ישנו הענין שהקב"ה מקים את ישראל לו לעם והוא יהי' להם לאלקים, והרי ענין זה ישנו בכל השנה, שהרי בכל השנה מוטל על ישראל החיוב דתומ"צ, ובמילא הרי הם לו לעם והוא להם לאלקים. וא"כ מהו החידוש בראש השנה. עוד צריך להבין, מהו ענין הברית שבראש השנה, לעברך בבירת ה' אלקיך גו', וכן בתפילת ראש השנה אומרים זוכר הברית, והרי ענין הברית אינו בראש השנה דוקא, אלא ישנו תמיד בעבודת האדם. וכמובא בפסוקים שבתפילת ראש השנה גופא, שצ"ל זכרון הברית, כמו שאומרים וגם את נח באהבה זכרת וכמ"ש8 ויזכור אלקים את נח, דקאי על הכריתת ברית דנח, וכן ישנה הברית אשר כרת ה' עם אברהם, כמ"ש9 ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית גו'. ונוסף לזה ישנה הכריתת ברית דמשה דכתיב בה10 הנה אנכי כורת ברית. דג' עניני כר"ב אלה הם על ג' ענינים. הכר"ב דנח היא על קיום העולמות, כמו שמורים פשוטי הכתובים, דכתיב11 עוד כל ימי הארץ גו' ויום ולילה לא

176

ישבותו. הכר"ב דאברהם היא על נתינת הארץ, וברוחניות קאי על התורה, כמובן ממארז"ל12 למה נק' שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, שהתורה היא גילוי רצון העליון, ועוד, דארץ מורה על הביטול, שמבטל עצמו כמו אדמת ועפר הארץ, וע"י הביטול באים לפתיחת הלב בתורה, כמ"ש13 ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתיך ובמצוות תרדוף נפשי. והכר"ב דמשה היא על ענין התשובה, היינו דגם מי שחטא ופגם והעביר את הדרך, מ"מ תועיל לו תשובה, וכמ"ש14 נושא עון ופשע וחטאה ונקה, ועל זה כתיב הנה אנכי כורת ברית. ומובן מכל זה שענין הברית הוא על כמה ענינים שבעולם ובעבודת האדם. ואם כן מדוע אומרים שענין לעברך בברית הוא בראש השנה דוקא, מה ענין הברית לראש השנה.

והנה בג' עניני הכר"ב דלעיל מצינו הפרש ביניהם, דהכר"ב דנח היתה באופן שהי' על זה סימן גשמי שהיא הקשת, וכן הכר"ב דאברהם היתה ע"י אחיזה בדבר גשמי שביתרו (מ'האָט צושניטן) את העגל, והנה תנור עשן ולפיד אשר עבר בין הגזרים15, ואברהם ראה את השכינה עוברת בין הבתרים16. משא"כ בכר"ב דמשה לא הי' קשר עם דבר גשמי. ויש לבאר טעם הדבר, משום שהכר"ב דנח פעלה זיכוך כללי בעולם. דלפני המבול לא הי' העולם כדבעי, והמבול פעל טהרה בעולם, כמארז"ל17 על הפסוק18 ארץ לא מטוהרה גו' לא גושמה, דמובן שם שהמבול פעל טהרה בעולם19. ומטעם זה הי' המבול מ' יום כנגד מ' סאה דמקוה, כדי לטהר את העולם. ולפיכך היתה הקשת סימן על הכר"ב דנח, דלכאורה אינו מובן20, הרי הקשת היא דבר טבעים, דכאשר קרני השמש פוגעות (שלאגן זיך אפ) בעננים, הרי זה גורם לקשת, וכיון שהוא דבר טבעי איך הוא סימן על הכר"ב. אך הענין הוא20, דקודם המבול היו העננים והעבים גסים ועבים יותר, ובמילא גם כשאור השמש פגע בעננים לא הי' מזה אור והארה, אך אחרי המבול נעשו העננים בדקות יותר, ולכן ע"י פגיעת קרני השמש בעננים נוצרת קשת. וטעם הדבר הוא, דלפני

177

המבול הי' העולם שלא כדבעי ולכן היו העננים בגסות ועביות, ואור השמש הי' נשקע בהם באופן שלא יצא ממנו אור חוזר. וע"י שהמבול פעל זיכוך בעולם, גרם זה זיכוך גם בעננים, שיהיו בדקות יותר, ולכן יש אור חוזר מהעננים שהיא הקשת. ולכן ישנו סימן גשמי על הכר"ב דנח, דמכיון שהכר"ב דנח היא שיהי' קיום העולם באופן דיום ולילה לא ישבותו, שזה בא מצד הזיכוך הכללי בעולם שנפעל ע"י המבול, לכן הסימן על זה הוא מדבר גשמי שבעולם, היינו שהקשת יש בה זכרון על הזיכוך כללי בעולם שנעשה ע"י המבול, שמצד זיכוך זה, הנה גם בזמן דלא אכשור דרא, מ"מ מצד הזיכוך הכללי של המבול ישנו קיום לעולם, ויום ולילה לא ישבותו.

ועד"ז יובן לענין הכר"ב דאברהם, שהיתה באופן שפעלה זיכוך בגשמיות העולם. דהנה הכר"ב דאברהם היא על נתינת הארץ, דברוחניות הו"ע התומ"צ (כנ"ל). דקיום המצוות בכלל מתייחס לארץ, היינו גם מצוות שאינן תלויות בארץ, וכמ"ש21 וזאת המצוה גו' אשר צוה ה' אלקיכם גו' לעשות בארץ, דקאי התם על כל המצוות ומייחסם לארץ דוקא, לפי שכל המצוות מתייחסים לארץ, כמ"ש הרמב"ן22. וענין התומ"צ הוא עס זאל זיין דער פאַרבונד פון נברא מיט בורא23. דהנברא מצד עצמו הוא נברא און האָט ניט קיין פאַרבונד מיט בורא, וכמ"ש24 השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. וע"י התומ"צ פועלים קישור של הנבראים עם הבורא. דבשעת מתן תורה הי' הגילוי דוירד הוי' על הר סיני25, ואל משה אמר עלה אל הוי'26. והתחלת הענין היתה אצל האבות, כמאמר27 מעשה אבות סימן לבנים, פירוש, דע"י מעשה האבות, דורך דעם וואָס די אבות האָבן דאָס אָפּגעטאָן, עי"ז הוא סימן לבנים. והיינו דמעשה האבות נותן כח לבנים, זיי זאָלן דאָס קענען מקיים זיין. וזהו מה שהתחלת שני אלפים תורה היא מאברהם אבינו28, היינו שהתחלת הקישור דנבראים עם הבורא היתה באברהם אבינו. וזהו מ"ש29 אחד הי' אברהם, שאברהם ע"י עבודתו פעל בעולם, כמ"ש30 ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם, אז די גשמיות וחומריות העולם אליין זאל שרייען

178

א-ל עולם, כידוע הדיוק בזה31, לא א-ל העולם, שאלקות ועולם הם ב' דברים, אלא א-ל עולם, שאלקות ועולם נעשים כולא חד. ודהזו ענין התומ"צ, שעל ידם נעשה קישור הנברא עם הבורא. וזהו מ"ש ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך, תורתך הוי', ובמצוותיך, מצוות הוי', תרדוף נפשי. שע"י קיום המצוות, הרי הלב והבשר הגשמי32, וכן הדברים הגשמיים שבהם מקיים את המצוות, נעשים קדושים וכלים לאלקות. ולהיות שהכר"ב דאברהם היא על ענין התורה, שענינה לפעול זיכוך בעולם, לכן גם הכר"ב דאברהם היתה לה אחיזה בגשמיות העולם (כנ"ל).

אמנם הכר"ב דמשה שהיא על ענין התשובה, וכמ"ש33 א-ל ארך אפיים, שהוא מאריך אף לא רק לצדיקים אלא גם לרשעים, וע"ז היתה הכר"ב דמשה, שהרי בהמשך לכתוב זה דא-ל ארך אפיים כתיב הנה אנכי כורת ברית. וענין התשובה הוא למעלה מן העולם, דתשובה היא מי"ג מדות הרחמים שלמעלה מגדרי העולם, וגם ענין התשובה הוא למעלה מזמן ומקום34, כידוע שהתשובה היא בשעתא חדא וביומא חדא וברגעא חדא35, למעלה מהזמן, וכן למעלה מהמקום ולמעלה מהכלים, כמארז"ל36 על ענין התשובה יש קונה עולמו בשעה אחת, דמה שבדרך כלל צריך לזה עשיית כלים הנה ע"י התשובה הוא קונה עולם זה בשעה אחת, לפי שהיא למעלה מן הכלים. ולכן היתה הכר"ב דמשה באופן שלא היתה לה אחיזה בגשמיות העולם, להיות שהכר"ב היא על ענין התשובה שלמעלה מהעולם.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה העבודה שהיא דוגמת הכר"ב דנח היא העבודה דמודה אני37, שמיד בקומו משנתו אומר מודה אני כו' רבה אמונתך38. דבשעת השינה הרי הנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים39. ומצד סילוק הנשמה למעלה הנה מה שנשאר למטה הוא רק קיסטא דחיותא40 בלבד עם הגוף ונה"ב. ומ"מ מיד בקומו משנתו, אף

179

שהוא קודם נטילת ידים וברכות השחר ורק נשמה באפו, מ"מ הוא אומר מודה אני לפניך38, שמצד זה אַז עס איז דאָך אַ גוף פון אַ אידן, שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, גופו של איש ישראל הוא שונה מהגוף של אינו יהודי41, דמשעת מ"ת פסקה זוהמתן42, ולכן גם כמו שהוא לפני נט"י וברכות השחר, הוא יכול לומר מודה אני. עס איז מער ניט שמצד השינה הנה על ראשי אצבעותיו ישנו שיור טומאה, שמצד זה אפשר שתהי' אחיזה ויניקה כו', אבל מ"מ הוא יכול לומר אז מודה אני לפניך, דאף שהיא הודאה כללית בלבד, מ"מ ה"ז הודאה כללית וואָס נעמט אים אַרום אינגאַנצן43, וע"י מודה אני הוא בא לרבה אמונתך, שפועל ריבוי בהאמונה וממשיכה בעולם. וענין זה הוא בדוגמת הכר"ב דנח שפעלה זיכוך כלל בקיום העולם. והנה אחרי הביטול דמודה אני באה עבודת התפילה, דעבודת התפילה היא בתחילת היום דוקא כמאמר אבא בנימין שתהא תפילתי סמוכה למיטתי44, ותוכן עבודת התפילה הוא כידוע שהתפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה45. ועבודה זו היא בדוגמת הכר"ב דאברהם, שהיא על ענין התורה.

וביאור הענין, הנה הביטול דמודה אני אינו בא ע"י עבודתו ויגיעתו של האדם, אלא הוא בא מלמעלה. דעי"ז שבמתן תורה בחר הקב"ה בישראל46, שזה אינו תלוי בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא שמיד בעת מתן תורה בחר הקב"ה בישראל, כמ"ש47 כי יעקב בחר לו י-ה, משום שחלק הוי' עמו48, שמצד בחירה זו הרי כל איש ישראל, וואָס פאַר אַ איד ער זאָל ניט זיין, יכול לומר מודה אני. משא"כ עבודת התפילה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ה"ז בא ע"י עבודה ויגיעה דוקא. וענין זה הוא בדוגמת הכר"ב דאברהם שהיא על התורה, כנ"ל, משום שתורה באה ע"י עבודה ויגיעה דוקא. דהתורה נמשלה ללחם49, וכשם שהלחם בא ע"י יגיעה כמ"ש50 בזיעת אפיך תאכל לחם,

180

שצריך להתייגע עד שיעשה דבר שהוא בבחי' לחם לבב אנוש יסעד51, כן הוא גם בתורה, שהתורה באה ע"י יגיעה דוקא, וכמבואר בענין תושי'52 שהתורה מתשת את כח הנפש הבהמית מחמת היגיעה שבה. ואף, שהתורה באה מלמעלה, מ"מ קבלת התורה היא ע"י יגיעה. וכן הוא גם בעבודת התפילה שהיא ע"י יגיעה. דכשם שבגשמיות הנה כדי לעלות בסולם צריך האדם להתייגע, צו קלעטערן פון איין שליבה צו דער צווייטער, כן הוא גם ברוחניות, שצריך לייגע את עצמו, עד שיגיע לבחי' וראשו מגיע השמימה, און מיטנעמען אַהינצו אויך די ארצה (דחיבור ארצה ושמימה הוא בדוגמת ענין התורה שהוא חיבור הנברא עם הבורא, כנ"ל).

אמנם גם בעבודת התפילה, הנה אף שהאדם עולה ע"י עבודתו עד בחי' שמימה ובחי' השמימה53, מ"מ, היות שעבודתו היא ע"פ טעם ודעת, הוא מגיע עד שורש הנבראים בלבד, ואפשר שיגיע לשורש הכי נעלה של הנבראים, אך מ"מ הוא שורש הנבראים בלבד. דנבראים מצד עצמם בעבודתם אי אפשר להם להגיע למעלה משרשם. אבל בעבודה שהיא למעלה מטו"ד, שהיא עבודת התשובה שלמעלה מטו"ד, על ידה מגיע האדם למעלה משורש הנבראים. והענין הוא, דהנה תשובה היא שינוי המהות, אז ער גייט ארויס פון טעם ודעת ומשתנה מהותו. וכמו תשובה על חטא, הרי ענינה הוא שינוי המהות, כידוע54, וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר55 בפירוש מחז"ל56 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים, דשעה הוא לשון פני', דזהו ענין התשובה שפונה ומהפך עצמו מן הקצה אל הקצה, וכאו"א מישראל הנה בשעתא חדא וברגעא חדא35 יכול להפך את עצמו מן הקצה אל הקצה. וכן הוא גם בענין התשובה בעבודת האדם, שתוכנה הפני' ויציאה ממהות למהות, והיינו אַז ער גייט אַרויס פון טעם ודעת ועבודתו היא למעלה מטו"ד. ולכן ע"י עבודה זו מגיע האדם למעלה משורש הנבראים, וכמ"ש57 ויקרא הוי' הוי'

181

ופסיק טעמא בינייהו58, היינו שנמשך שם הוי' דלעילא, שאין זה רק גילוי שם הוי' שהי' במתן תורה דכתיב בי' וירד הוי' על הר סיני, שאין זה הוי' דלעילא אלא הוי' סתם, אבל מ"ש ויקרא הוי' הוי' הוא שם הוי' דלעילא שנמשך ע"י עבודת התשובה. דענין שם הוי' הנמשך ע"י העבודה דתורה, כר"ב דאברהם, הוא הוי' סתם, אמנם שם הוי' דלעילא כתיב בי' ושמי הוי' לא נודעתי להם59, ונתגלה ע"י עבודת התשובה דוקא, שהו"ע כריתת ברית דמשה.

אמנם עדיין צריך להבין, מדוע צריך לענין של כריתת ברית בכלל (בכל ג' האופנים הנ"ל). דהנה ענין הכר"ב הוא למעלה מטו"ד, וכמבואר בלקו"ת60 משל לדבר משני אוהבים שכורתים ברית ביניהם, שתוכן הברית הוא שגם כאשר לא יהי' טעם על האהבה, ועוד יותר, כשיהי' טעם על היפך האהבה, מ"מ ע"י הברית לא תהי' שום חלישות באהבה ואהבתם תהי' כמקודם. וצריך להבין, מדוע הי' צ"ל כריתת ברית דנח על קיום העולם, דמאחר שהי' זיכוך העולם בעת המבול (כנ"ל), למה הי' צריך אח"כ לכר"ב. ועד"ז בענין הכר"ב על תורה, הרי הי' מתן תורה. ועד"ז לענין כריתת ברית דמשה על ענין התשובה, הרי הי' כבר ענין המשכת י"ג מדה"ר, ולמה צריך לענין הברית שלמעלה מן הטעם.

אך הענין הוא, דהנה התהוות העולמות היא למעלה מטעם ושכל, והיינו שאין ההתהוות מוכרחת ע"פ שכל, וכל הבריאה היתה משום כי61 חפץ חסד הוא62, כמ"ש63 כי אמרתי עולם חסד יבנה, ומדת חסדו ית' אין בה טבע והכרח, אלא מקורה בחפץ ה', שהוא חפץ חסד64. ולכן צ"ל ענין דכר"ב דוקא, מפני שגם כשישנו זיכוך העולם שנעשה ע"י המבול, עדיין אין הכרח כלל שיהי' קיום לעולמות. דאם ההתהוות היתה מצד השכל, הנה אז כאשר ישנו זיכוך העולם ע"י המבול, במילא צ"ל קיום העולמות, אבל היות שההתהוות היא מצד כי חפץ חסד הוא, און דער חפץ חסד איז געווען אַן איינמאָליקער, הרי גם כאשר העולם הוא מזוכך אין הכרח כלל שיהי' קיום לעולמות. ולכן צ"ל ענין הכר"ב דנח, שדוקא מצד הכר"ב ישנו הענין דיום ולילה לא ישבותו.

182

ועד"ז יובן בעבודת האדם, בעבודה דמודה אני לפניך, דכדי שההודאה דמודה אני, שהיא הודאה כללית בלבד ולפני נט"י וברכות השחר, תפעול שיהי' רבה אמונתך, ריבוי באמונה והמשכה בעולם, אי"ז מצד ההודאה דמודה אני מצד עצמה, אלא דוקא מצד הכר"ב דנח. וכן הוא גם בעבודת התפילה ולימוד התורה, דכדי שיהי' הקשר וההתחברות דבורא ונברא צ"ל ענין הברית, משום שעבודת הנבראים אינה בערך כלל, וכדי שיהי' ישראל אורייתא וקב"ה כולא חד65, ממש איין זאַך, צ"ל ענין דכר"ב דוקא. וכן הוא גם בעבודת התשובה, דהגם שהיא למעלה מטו"ד, מ"מ היות שגם העבודה שלמעלה מטו"ד באה מצד הטעם, שמתבונן בטו"ד ומבין בטו"ד גופא שטו"ד הוא הגבלה וצ"ל עבודה שלמעלה מטו"ד, נמצא שגם העבודה שלמעלה מטו"ד באה מצד הטעם. ועוד, דהעבודה שלמעלה מטו"ד אינה בל"ג לגמרי, אלא שהיא למעלה מן הטעם בלבד, דבכללות יותר ה"ז עדיין בחי' גבול. וכמבואר66 בענין בכל מאדך67 מאד שלך, שמה שאצלו הוא בבחי' בל"ג, הנה אצל אחר הוי זה גבול. והיינו שהדילוג שלו, זיין שפרונג, שהוא יוצא ממהותו ומטו"ד שלו, הנה אצל מי שהוא בר דעת ומבין ומשיג וחכם גדול יותר, אצלו ה"ז בחי' גבול. והיינו שההתבוננות שהביאה את ההתפעלות, וגם ההתפעלות עצמה, היא בבחי' גבול. וכ"ש וק"ו שהוא בחי' גבול לגבי למעלה. ולכן מצד העבודה דתשובה עצמה אי אפשר שיהי' בלי גבול ממש, און אז זיין בלי גבול זאָל אַרויסרופן דעם בל"ג שלמעלה, אלא ההמשכה היא מצד הכר"ב בלבד.

אמנם כל זה הוא בכל השנה, אבל בראש השנה הנה אז כל הדברים חוזרים לקדמותם68, שהסילוק הוא למעלה מאצילות ולמעלה מהצמצום. וזהו69 מה שאומרים70 אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, דמעשה עולם הם הענינים שעד האצילות, ויצורי קדם הם למעלה מהאצילות. והיינו שהסילוק דראש השנה הוא לא רק מהרצון הפרטי דעולמות אלא גם מהרצון הכללי. ולפיכך, אף שישנה ג' הענינים הנ"ל דכריתת ברית, מ"מ מצד הסילוק דראש השנה מסתלק גם ענין הכר"ב, ולכן צ"ל כר"ב מחדש, והוא הכר"ב דראש השנה. וזהו אמרו לפני

183

מלכיות כו' שמתליכוני עליכם71, אַז עס איז גאָר ניטא קיין עם, אלא שצריך להמליך אותו ית', והיות שאין מלך בלא עם72, במילא יהי' עם, וההמלכה היא ע"י נשמות ישראל, כמאמר רז"ל73 על הפסוק74 עם המלך במלאכתו ישבו שם, במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, ועמך כולם צדיקים75, היינו שנשמות ישראל הם הממשיכים בחי' המלוכה למעלה מרצון המוחלט לרצון הכללי ולרצון הפרטי76. והם פועלים שיהי' למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים. והנה אף כשיש כבר רצון למלוכה, מ"מ צריך להזכיר לפניו ית', דזהו ענין הזכרונות, דלהיות שזהו דבר שאינו תופס מקום לפיכך צריכים להזכיר על זה. וואָרום אויף אַ קליינע זאַך דאַרף מען דערמאָנען, ואפשר שיהי' בהעלם. וכמו למטה הנה אף שלכל אחד מישראל ישנה האהבה העצמית להקב"ה, מ"מ היא אהבה מסותרת וצריך לגלותה מן ההעלם אל הגילוי, וכן הוא למעלה שצ"ל ענין הזכרונות כדי שיהי' בהתגלות. ובמה בשופר71, דכל ההמשכות דראש השנה הן ע"י השופר, דקול שופר הוא קול פשוט, ועוד שהוא שופר של בהמה, ונמצא שקול השופר הוא קול של בהמה. דהנה יש קלא פנימאה אשתמע וקלא פנימאה דלא אשתמע77, וקול השופר הוא קלא פנימאה דלא אשתמע78, ועוד שהוא קול של בהמה, והיינו שהוא בביטל לגמרי, שהוא שווה ממש עם בהמה, כמ"ש79 אדם ובהמה תושיע ה'. דהיות שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם, איז דאך קיין זאך ניטא, ובמילא הוא בביטול לגמרי, שהוא בשוה ממש עם הבהמה. דביטול זה הוא למעלה גם מעבודת התשובה שהיא למעלה מטו"ד, כי עבודת התשובה ענינה הוא שמרגיש את ההגבלה דטו"ד, ומשום זה עבודתו היא למעלה מטו"ד, אבל הביטול דשופר הוא אז ער האט גאר ניט, דלהיות שהכל חוזר לקדמותו, האָט ער דאָך גאָרניט והוא עני ואביון, וע"י הביטול דשופר שהוא ביטול מוחלט, עי"ז הוא ממשיך בחי' מלוכה.

וזהו אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך דהיום דא ראש השנה, שאז הכל חוזר לקדמותו, הנה ביום זה נצבים כולכם לפני הוי', ששם הנה ראשיכם

184

וכו' בשוה ממש עם חוטב עציך ושואב מימיך, שהם הנתינים80 שאינם ראויים לבוא בקהל81. והיות שהכל חוזר לקדמותו, אשר שם הכל בשוה ממש, לזאת צ"ל המשכת בחי' המלוכה, והוא ע"י שאתם נצבים כולכם גו'.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה כשם שישנם העשרה סוגים מראשיכם עד שואב מימיך בכללות ישראל, כן הוא בכאו"א בפרט, שיש בו עשרה סוגים82, וצ"ל אתם נצבים כולכם, הן ראשיכם שהיא העבודה דטעם ודעת, ולמעלה יותר העבודה שלמעלה מטו"ד, שהרי גם הגולגות היא בכלל הראש, וצ"ל בשוה עם חוטב עציך ושואב מימיך, דבפשטות היינו העבודה דאמירת אותיות התורה. ולכן הזהיר כ"ק מו"ח אדמו"ר83 לייקר כל רגע דראש השנה ולהרבות באותיות התורה ואותיות התפילה ובפרט באותיות דתהלים. ומעין זה צ"ל גם בימי ההכנה לראש השנה. והנה כיצד יפעול האדם בעצמו שיגיע למדריגה זו שהכל בשוה אצלו, ה"ז ע"י שמתבונן שבראש השנה הוא עומד לפני הוי', היינו למעלה גם משם הוי' דלעילא. דבשם הוי' דלעילא כתיב ויקרא הוי' הוי', דויקרא הוא לשון המשכה, אבל בראש השנה הוא בבחי' לפני הוי', דשם הכל הוא בשוה, וכמ"ש84 כולם בחכמה עשית, דחכמה דא"ק85 ועשי' גשמית שוין ממש. והיות ששם הכל הוא בשוה, הרי הוא רואה שהוא עני ואביון שאין לו כלום, שהזו לתוכן העבודה דר"ה. וכמו שאומרים בסליחות לא בחס דולא במעשים באנו לפניך כו', לך86 הוי' הצדקה ולנו בושת הפנים. דמצד זה שלנו בושת הפנים לזאת דאַרף מען אָנקומען צו לך הוי' הצדקה. דעי"ז וואָס ער דערמאָנט זיך שהכל חוזר לקדמותו והוא עני ואביון, שאי"ז בדרך התבוננות אלא בדרך זכרון בלבד, עי"ז הוא פועל את ענין הזכרונות למעלה והמשכה המלוכה.

וזהו ביאור הלשון אתם נצבים דוקא, דאף בשעה שכל העולם מתמוטט הנה אתם נצבים87, דביום ראש השנה כל העולם מתמוטט, שכל

185

דבר חוזר לקדמותו, ומ"מ אתם נצבים, דנש"י שמושרשים בעצמותו ית' הנה הם בטוחים בהמשכת המלוכה. והם ב' הענינים שבראש השנה, דאף שראש השנה הוא יום הרת עולם88, היינט ציטערט די וועלט89, מ"מ לובשים לבנים כו' שבטוחים שזוכים בדין90. דהגם שנצבים היום, אַז מ'דאַרף זיך צושטעלן בהיום דראש השנה לפני הוי', וגם השטן בתוכם91 און ער מאָנט זיין חלק, דאף אשר חוק לישראל הוא, אידן קומט דאָך, מ"מ הוא תובע, משפט לאלקי יעקב92, וואָס איז מיט דעם אלקות פון יעקב93. ומ"מ לובשים לבנים, דנש"י בטוחים, להיות שבעבודתם הם ממשיכים בחי' המלוכה, והם מושרשים בעצמותו, לכן בטוחים המה שתהי' כתיבה וחתימה טובה, בטוב הנראה והנגלה.

**********

1) לכללות המאמר – ראה ד"ה הנה אנכי כורת ברית בסה"מ תר"ל (סה"מ תר"ל ע' קב ואילך). תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' קעד ואילך). המשך תער"ב ח"א פרק רא (ס"ע תז ואילך).

2) ריש פרשתנו (נצבים כט, ט-יו"ד).

3) שם, יא.

4) שם, יב.

5) פענח רזא סוף פרשתנו. מגלה עמוקות פרשתנו ד"ה עשירי (ס, ד). וראה זוהר ח"ב לב, ב וברמ"ז שם. ח"ג רלא, א.

6) ריש פרשתנו (מד, א).

7) תפלת מוסף דר"ה (ר"ה כז, א).

8) נח ח, א.

9) לך לך טו, יח.

10) תשא לד, יו"ד.

11) נח ח, כב.

12) ב"ר פ"ה, ח.

13) "אלקי נצור" בסוף תפלת העמידה (ברכות יז, א). וראה לקו"ת במדבר טו, ריש ע"ג. תשא לד, ז.

14) תשא לד, ז.

15) לך לך טו, יז.

16) ראה רמב"ן שם.

17) זבחים קיג, א.

18) יחזקאל כב, כד.

19) ראה תו"א ר"פ נח (ח, סע"ג ואילך).

20) ראה גם מאמרי אדה"ז: על פרשיות התורה ח"א ע' נז ואילך; תקס"ד ע' קסד. אוה"ת נח ח"ג תרמח, א. סה"מ תרנ"ד ס"ע מז ואילך. ד"ה זאת אות הברית דש"פ נח תשמ"ג.

21) ואתחנן ו, א.

22) עה"פ אחרי יח, כה.

23) ראה סה"מ תרח"ץ ע' נב. וש"נ.

24) תהלים קטו, טז. וראה שמו"ר פי"ב, ג.

25) יתרו יט, כ.

26) משפטים כד, א.

27) ראה תנחומא לך ט. רמב"ן לך יב, ו. ועוד. אוה"ת ר"פ לך.

28) סנהדרין צז, א. ע"ז ט, א.

29) יחזקאל לג, כד.

30) וירא כא, לג. סוטה יו"ד, א.

31) ראה לקו"ת תבוא מב, ד. מג, ג. המשך תער"ב ח"א ע' רנז.

32) ראה סה"מ תרצ"ז ע' 215. ע' 282. ובכ"מ.

33) תשא לד, ו.

34) ראה לקו"ת אחרי כו, ג. ועוד.

35) זח"א קכט, א ואילך.

36) ע"ז יו"ד, ב.

37) ראה ד"ה אני לדודי שנה זו (לעיל ע' 137 ואילך).

38) ראה שו"ע אדה"ז או"ח מהדו"ק ס"א ס"ה. מהדו"ת ס"א ס"ו. סידור אדה"ז לפני מודה אני.

39) ב"ר פי"ד, ט.

40) ראה זח"א פג, א.

41) ראה תניא ספ"ו ובהגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לתניא שם (קיצורים והערות לתניא ע' קטו). וראה תניא פמ"ט (ע, א). סה"ש תורת שלום ע' 120. 127. ועוד.

42) שבת קמו, א.

43) ראה המשך תער"ב שם. קונטרס ענינה של תורת החסידות שם. ובכ"מ.

44) ברכות ה, ב. לקו"ת ברכה צו, ב.

45) ויצא כח, יב. זוהר ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. תקו"ז תיקון מה (פב, א).

46) ראה מג"א או"ח סימן ס סק"ב. שו"ע אדה"ז או"ח שם ס"ד.

47) תהלים קלה, ד.

48) האזינו לב, ט.

49) ראה משלי כה, כא ובפרש"י שם. סוכה נב, ב. תניא פ"ה (ט, ב).

50) בראשית ג, יט.

51) תהלים קד, טו.

52) ראה סנהדרין כו, ב. תו"א יתרו סז, ב.

53) ראה ד"ה זה היום דש"פ נצבים תרצ"ד פ"ב (סה"מ קונטרסים ח"ב שיט, א).

54) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ד. סה"מ מלוקט ח"א ע' שסח. ח"ב ס"ע קלה ואילך. ועוד.

55) ד"ה אני לדודי תרצ"ג פ"ג (נדפס בקונטרס ח"י אלול שנה זו (תשי"ב) – סה"מ קונטרסים ח"ג ע' קד).

56) אבות פ"ד מי"ז.

57) תשא לד, ו. וראה תו"א בשלח סא, סע"ד ואילך. ועוד.

58) זח"ג קלח, רע"א (באד"ר).

59) וארא ו, ג.

60) פרשתנו מד, ב.

61) ע"פ מיכה ז, יח.

62) ראה לקו"ת פרשתנו מז, ב. שה"ש יא, ד ואילך.

63) תהלים פט, ג.

64) ראה לקו"ת שה"ש שם. אוה"ת (יהל אור) לתהלים ע' שטו. ועוד.

65) ראה זח"ג עג, א.

66) ראה תו"א מקץ לט, ג ואילך. סהמ"צ להצ"צ קס, ב.

67) ואתחנן ו, ה.

68) ראה פע"ח ושער הכוונות שער ר"ה. סידור האריז"ל במקומו. ובכ"מ. לקו"ת פרשתנו נא, ב. ובכ"מ.

69) ראה המשך תער"ב שבהערה 1.

70) נוסח התפלה דמוסף ר"ה (זכרונות).

71) ר"ה טז, א. לד, ב.

72) בחיי וישב לח, ל. שם ר"פ בלק. תניא שעהיוה"א רפ"ז. לקו"ת פרשתנו מד, ד. ובכ"מ.

73) ב"ר פ"ח, ז. רות רבה פ"ב, ג.

74) דברי הימים-א ד, כג.

75) ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

76) ראה סה"מ תש"ג ע' 6 ואילך.

77) ראה זח"א נ, ב.

78) ראה לקו"ת פרשתנו מד, ב ואילך.

79) תהלים לו, ז.

80) פרש"י עה"פ.

81) רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב הכ"ב-כג.

82) לקו"ת ריש פרשתנו.

83) ראה סה"מ תרפ"ח ע' ו. תרצ"ז ע' 310. אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' קלב. ע' תטז. סה"ש תרצ"ו ע' 144. אג"ק ח"ג ע' תסח. סד"ה אתם נצבים דאשתקד (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 342).

84) תהלים קד, כד.

85) ראה ע"ח שער ג (שער סדר אצילות) פ"א. סה"מ תרע"ח ע' צז. ובכ"מ.

86) דניאל ט, ז (ושם: אדנ-י).

87) ראה תנחומא עה"פ.

88) פיוט דר"ה.

89) סה"מ תש"ב ע' 10. ובכ"מ.

90) ראה טור או"ח סו"ס תקפא.

91) ראה זח"ב שבהערה 5.

92) תהלים פא, ה.

93) ראה לקו"ת דרושים לר"ה נד, ד.