בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ב

26

(הנחה בלתי מוגה)

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל1, וצריך להבין, מהו פירוש השינוי מרישא דקרא לסיפא דקרא, דברישא כתיב לשון מנה ובסיפא לשון מספר, וכן הא דברישא נקט בתואר יעקב ובסיפא בתואר ישראל. ומשמעות הענין, דהלשון מנין שייך לתואר יעקב והלשון ספירה שייך לתואר ישראל2, וצריך להבין הענין בזה. גם צריך להבין בכללות הענין, דמכתוב זה משמע שיש מעלה גדולה בזה שישראל הם בריבוי גדול עד אין מספר, ולכאורה הרי כתיב3 לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, היינו שהמעלה היא דוקא בזה שהם מועטים, המעט מכל העמים.

ויובן זה בהקדם מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה מן המיצר גו'4, בפירוש כתוב זה5 (מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה), דכאשר האדם הוא במצב של מיצר (ומפרט בהמאמר שם כמה אופנים בזה) הנה אז הוא קורא אליו ית' בתפילה, דזהו קראתי לשון תפילה6, והתפילה היא לשם י"ה דוקא. וממשיך שם בביאור מ"ש7 בטחו בהוי' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים, דפירושו הוא שהבטחון בהוי' צריך להיות עדי עד, היינו עד בחינת מדריגת עד, וטעם הדבר הוא כי בי"ה הוי' צור עולמים. ומשמעות הענין, שבמידת הבטחון יש כמה מדריגות, אך להיות שבי"ה הוי' צור עולמים, לכן צריך להיות בטחון הנבראים בשם הוי' עד בחינת ומדריגת עד.

27

וביאור הענין הוא8, דהנה כללות ענין הבטחון בהוי' שרשו הוא האהבה דהקב"ה לישראל, כמ"ש9 אהבתי אתכם אמר הוי', ולפיכך האדם בוטח בהוי' שיוציא אותו מן המיצר ויביא אותו אל המרחב האמיתי, ויספק לו את כל צרכיו. אמנם מכיון ששרש בטחון זה הוא במדת החסד והאהבה שלמעלה, אשר מדת החסד היא רק קו אחד ואפשר שתהי' ההתנגדות לזה ממדת הגבורה, ובמילא אין זה בבירור שההשפעה שמצד מדת החסד תומשך למטה. ולפיכך הבטחון ששרשו במדריגה זו אינו בשלימות. ובכללות היינו שהבטחון ששרשו בבחינת המדות שלמעלה אי"ז בטחון בשלימות. אבל כאשר הבטחון נובע מבחי' המוחין שלמעלה, אז הבטחון הוא בתוקף יותר, משום שמצד האהבה כפי שהיא בבחי' המוחין שלמעלה, ובפרט בבחי' מוחין דגדלות, אין שייכות בזה ההתנגדות דמדת הגבורה, ועוד זאת דבכלל מוחין הם בבחי' רחמים לגבי מדות, ולכן הבטחון במדריגה זו הוא בתוקף יותר.

ויובן זה במשל ממה שאנו רואים למטה, דכאשר אדם אוהב את חבירו, הנה כאשר סיבת האהבה היא רק מצד המדות שבלב, הנה כאשר חבירו לא ימלא את רצונו, וכ"ש וק"ו אם יעשה היפך רצונו, אז לא זו בלבד שזה יגרום חלישות בהאהבה, אלא עוד זאת שיגרום להיפך האהבה. אמנם כאשר האהבה נובעת מן המוחין, הרי אז גם אם חבירו יעשה היפך רצונו, אשר אז מצד המדות שבלב אין שום מקום שיאהבהו, מ"מ מצד המוחין יכול לעשות חשבון דאל תדין את חברך עד שתגיע למקומו10, לייגט ער זיך אַריין אין יענעמס מצב ומבין את הסיבה למעשיו, ודן אותו לכף זכות. ויתר על כן, דכאשר ער שטעלט זיך אַריין אין יענעמס מצב כדבעי, הרי הוא מתמלא עליו רחמים, וזה מוסיף בהאהבה. ומזה יובן גם בנמשל למעלה, דענין אהבת הקב"ה לישראל כמו שהוא מצד בחינת המדות שלמעלה, צריך שישראל יהיו כלי לזה, והכלי לזה היא אהבת ה' דישראל, דהאהבה שלמטה היא כלי לאהבה שלמעלה. וכאשר לא ישנה האהבה שלמטה, וכ"ש וק"ו כשישנו היפך ענין אהבה, לא תומשך ההשפעה שמצד האהבה דלמעלה. אמנם במדריגת האהבה שלמעלה כמו שהיא מצד בחי' המוחין, הרי גם כאשר לא ישנה האהבה

28

שלמטה מ"מ תומשך האהבה שלמעלה. ומכל זה יובן לענין הבטחון, דכאשר הבטחון הוא מצד מדת האהבה שמצד המוחין שלמעלה אז הבטחון הוא בתוקף יותר.

והנה באמת גם הבטחון שמצד בחי' המוחין אינו בטחון בשלימות, שהרי גם מצד המוחין אינו בהכרח שתומשך ההשפעה. וכמו במשל הנ"ל דאל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, הרי אפשר שגם אם יקיים ציווי זה מ"מ לא ימצא עליו שום זכות, ואז הנה גם מצד המוחין לא תהי' השפעה. נמצא שגם מצד המוחין אין הבטחון בשלימות ממש, כי אינו בטוח בבירור שתהי' ההשפעה. אמנם כאשר הבטחון הוא מצד מדריגה שלמעלה ממוחין ולמעלה ממדות, הנה אז דוקא הוי בטחון בשלימות, שמובטח לו ובבירור שתומשך ההשפעה.

וזהו מ"ש בטחו בהוי' עדי עד גו'. דע"פ הנ"ל מובן שבפסוק זה יש ג' פירושים. פירוש אחד דהבטחון הוא בז"א, ענין המדות. פירוש ב' דקאי על המוחין אבא ואימא. ופירוש ג' דעדי עד קאי על הכתר, בחי' רצון וכ"ש תענוג, שמצד מדריגה זו הבטחון הוא בשלימות, שבטוח בבטחון גמור, כי משם בודאי תומשך ההשפעה. וכמו אהבה דברית ושבועה דשני אוהבים הנשבעים וכורתים ברית זל"ז, שתוכן הברית והשבועה הוא, אשר גם אם יהי' מצב ואופן שלא יהי' שום מקום לאהבה, לא בהרגש הלב וגם לא בהרגש השכל, מ"מ כורתים ברית שלא תהי' שום חלישות בהאהבה11. וכן הוא אהבת ה' לישראל, דענין הברית והשבועה שלמעלה הוא שלעולם ובכל מצב ואופן שיהי' לא תהי' שום חלישות באהבת ה' לישראל, כמ"ש אהבתי אתכם אמר הוי', וכאשר הבטחון הוא מצב האהבה העצמית, אזי הבטחון הוא בשלימות.

ולהבין הענין בעבודת האדם, הנה כללות ענין היציאה מן המיצר אל המרחב שרשו ותחילתו הוא בגלות מצרים ויציאת מצרים, דהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים12, והיינו שיציאת מצרים היא השורש לכל הגאולות מן המיצר אל המרחב13. וביציאת מצרים כתיב14 קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהיציאה היתה בדרך דילוג וקפיצה, ומזה

29

מובן לענין היציאה מן המיצר אל המרחב בעבודת האדם, שיציאה זו היא בבחי' דילוג. דכללות עבודת האדם נחלקת לג' האופנים דעמידה הליכה ודילוג15, והחידוש דיציאת מצרים ויציאה מן המיצר אל המרחב הוא, שהעבודה היא בבחי' דילוג דוקא.

וביאור הענין הוא15, דהעבודה בבחי' עמידה אין משמעה שהוא עומד על מקום אחד, היינט ווי נעכטן און מאָרגן ווי היינט, ואין אצלו שום עילוי ותוספת בעבודתו, דאז לאו שמה עבודה, וגם ענין העמידה הוא מדריגה בעבודת האדם. ומזה מובן, דגם עמידה משמעה עלי' ממדריגה למדריגה, דאם הוא עומד תמיד במקום אחד אין עובד אלקים אלא הוא לא עבדו16. ומה שמדריגה זו בעבודה נק' בשם עמידה הוא משום שהעליות במדריגות הם לפי ערך זו לזו. וזהו הטעם שהמלאכים נקראים בשם עומדים, כמ"ש17 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכן גם הנשמות כמו שהן למעלה לפני ירידתן למטה נקראים עומדים, כמ"ש18 חי ה' אשר עמדתי לפניו, משום שהעליות שבמלאכים ובנשמות למעלה הם בערך זל"ז. דהגם שמחנה מיכאל עבודתו באהבה ומחנה גבריאל עבודתו ביראה19 הנה עבודה זו יש בה עליות, מ"מ העליות הם בערך זל"ז. משא"כ הליכה פירושה עלי' למדריגה שאינה בערך למדריגה הקודמת.

וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה אנו רואים שיש ב' אופנים באופן השגת השכל. אופן א' הוא שהולך מן הקל אל הכבד דבתחילה האדם לומד ענין פשוט יותר ואח"כ לומד ענין נעלה יותר, וככל שתהי' השגתו בשכל הקל טובה יותר הרי זה יועיל לכך שישיג אח"כ בטוב יותר את השכל הנעלה יותר. אך יש אופן אחר בעליות מדריגות בהשגה, כדאיתא בגמרא20 דר' זירא צם מאה תעניתא (או ארבעים תעניות21) שישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי. דמזה מובן שהעלי' מלימוד תלמוד בבלי ללימוד תלמוד ירושלמי אינה כאופן הא' הנ"ל, דאם הי' כאופן זה, הרי לא זו בלבד שלא הי' צריך לשכוח תלמוד

30

בבלי, אלא אדרבה, ידיעתו בתלמוד בבלי היתה מסייעת לו בלימוד תלמוד ירושלמי. ומזה שהי' צריך לשכוח תלמוד בבלי מוכח שזהו באופן אחר. וטעם הדבר הוא22, דהסדר דאופן הא' הנ"ל הוא רק כאשר שתי המדריגות שבשכל הם בערך זל"ז, אבל כאשר השכל הנעלה הוא שלא בערך השכל הפשוט, הנה לא זו בלבד שהשגת השכל התחתון אינה מסייעת להשגת השכל העליון אלא אדרבה השכל התחתון מבלבל, וכדי שיוכל להגיע להשגת השכל העליון צריך לשכוח את השכל התחתון. וע"ד המבואר23 בענין עליית הנשמה לגן עדן ליהנות מזיו השכינה, שתחילה היא צריכה לשכוח מחיזו דהאי עלמא. וחיזו דהאי עלמא אין הכוונה לתאוות איסור או אפילו תאוות היתר (רשות), אלא גם על הענינים הדקים ביותר שהיו אצלו בהאי עלמא גם עליהם צריכה הנשמה לשכוח כדי שתוכל ליהנות מזיו השכינה. וכן הוא בענין המושכלות שאינם בערך זה לזה, שהשכל התחתון מבלבל לשכל העליון. ולכן הוצרך ר' זירא לשכוח תחילה את מה שלמד בתלמוד בבלי בכדי שיוכל להגיע להשגת תלמוד ירושלמי. ובכל זה יובן מדוע עלי' ממדריגה למדריגה שהם בערך זל"ז מקרי עמידה. דכמו שהוא במושכלות, הרי מזה גופא שהשכל התחתון מסייע להבנת השכל העליון מובן שהשכל התחתון נמצא במדריגת השכל העליון (דאם לא הי' נמצא בו, לא זו בלבד שלא הי' מסייע להבנתו, אלא אדרבה הי' מבלבל להבנתו, כמו בהדוגמא מתלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי), וטעם הדבר הוא, דלהיות שהשכל התחתון הוא לפי ערך השכל העליון, ויש ביניהם ענין משותף, לכן הרי הוא נמצא בו. וכן יובן בנמשל בעבודת האדם, דכאשר העלי' ממדריגה למדריגה היא למדריגה שבערך המדריגה התחתונה, הרי גם במדריגה העליונה נמצאת המדריגה התחתונה. דעליות אלה שבערך זל"ז נק' בשם השתלשלות, שהם כמשל השלשלת24, שהטבעת העליונה קשורה בטבעת שלמטה הימנה, וזו קשורה בטבעת שלמטה הימנה עד לטבעת התחתונה ביותר, וכן הטבעת התחתונה קשורה עם הטבעת העליונה ביותר. ולכן כאשר הוא עולה ממדריגה למדריגה, עד שעולה למדריגה העליונה ביותר, הרי הוא עדיין בערך המדריגה התחתונה, ונמצאת בו עדיין המדריגה התחתונה. ולכן נק' זה בשם עמידה, שאחרי כל עליותיו עדיין

31

הוא נמצא במדריגה הכי תחתונה, און ער איז ניט אַוועק פון איר, אלא עדיין עומד באותה מדריגה.

והנה תכלית ירידת הנשמה בגוף היא שתהי' הנשמה בבחי' מהלך. דהנשמה לפני ירידתה היא בבחי' עמידה (כנ"ל), וע"י שיורדת למטה אז היא נעשית בבחי' מהלך. וזה נעשה כאשר היא מתקשרת ע"י הנה"ב עם הגוף, דמצד עצמה אי אפשר לנשמה להתקשר בגוף, אבל ע"י הנה"ב היא מתקשרת בגוף, ואז הרי היא מרגשת את מיצר הגוף והנה"ב, וזה גורם לה שתצא ממיצר והגבלות הגוף, וזה גורם גם שתצא מהגבלות הנה"ב, ועד שהנשמה תתעלה מההגבלות שלה, מהמיצר דעצמה. דלפני ירידתה בגוף הנה אף שהיא עצמה ג"כ במיצר והגבלה, מ"מ מכיון שזהו מיצר שלה אין היא מרגשת שהוא מיצר. אבל כאשר היא מתלבשת בנה"ב ובגוף, ומרגשת את המיצר של הגוף, וואָס דאָס איז אַ פרעמדער מיצר, הנה אז היא יוצאת מן המיצר של הגוף, ובמילא היא יוצאת גם מן המיצר שלה ונעשית בבחי' מהלך.

וביאור הענין, דהנה המיצר של הנשמה עצמה הם ההגבלות דשכל ומדות, וכאשר יוצאת מהגבלת השכל והמדות, אז היא בבחי' מהלך. דהעבודה דשכל ומדות היא עבודה שע"פ טעם ודעת, וכאשר יוצאת מהגבלת השכל והמדות, והעבודה היא למעלה מטו"ד, אז היא בבחי' מהלך. דהעבודה ע"י טעם ודעת היא בבחי' עמידה, שלכן העליות שבזה הם לפי ערך. דבזה כתיב25 רוב שנים יודיעו חכמה, היינו דמה שהגיע למדריגה מסויימת הוא ע"י שרכש לעצמו ריבוי חכמות במשך כל השנים, ונמצא שבאמת גם עתה הוא עדיין עומד במדריגותיו הקודמות, ולכן נק' זה בשם עמידה. אך העבודה דהילוך היא למעלה מטו"ד, היינו אַז ער גייט אַוועק אינגאַנצן פון טעם ודעת, ולכן נק' בשם מהלך. ועבודה זו שלמעלה מטו"ד היא תכלית ירידת הנשמה למטה, שהרי תכלית העבודה היא שיהי' בבחי' מהלך.

והנה כשם שהוא באופן העבודה, עד"ז הוא גם בהמשכות מלמעלה שנמשכות ע"י עבודת האדם. דע"י העבודה שע"פ טו"ד הוא מגיע לבחי' ז"א, זעיר אנפין, שהוא מלשון זעירות וצמצום26, היינו שההמשכות נמשכות ע"פ הצמצום דקו המדה. ובכללות הוא ענין אור

32

הממלא כל עלמין שהוא בערך העולמות, ועד שאפשר שתהי' ממנו אחיזה גם ללעו"ז. אבל ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד מגיעים בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, בחי' סובב כל עלמין.

אמנם גם העבודה שלמעלה מטו"ד, אף שנק' בשם הילוך, מ"מ יש לה איזו שייכות לטו"ד. שהרי זה גופא שמגיע לעבודה שלמעלה מטו"ד הוא משום שכך התחייב ע"י השגתו בטו"ד, משום שמשיג שצריך לצאת מטו"ד. ונמצא, שגם עבודתו שלמעלה מטו"ד היא מצד חיוב ההשגה. דהגם שהשגה זו היא השגת השלילה, מ"מ גם השגת השלילה הוי השגה, וא"כ גם בהיותו בעבודה שלמעלה מטו"ד יש לו איזו שייכות להשגה וטו"ד. ועוד זאת, דזה שהוא למעלה מטו"ד אין זה באופן שהוא מושלל לגמרי מטו"ד ואין לו שייכות להשגה, אלא להיפך, שבעצם הוא שייך להשגה, אלא שמצד חיוב ההשגה גייט ער ארויס מטו"ד. וא"כ הרי גם כמו שהוא למעלה מטו"ד אי"ז שאין לו שייכות לגמרי להשגה אלא זהו וואס ער גייט ארויס פון השגה, וא"כ יש לו שייכות לטו"ד בדרך שלילה עכ"פ. ובמילא הנה על כל עבודה ועבודה שבו הנה בעצם הוא שייך לטו"ד, וצריך לעשות חשבון לצאת מטו"ד. ונמצא, שבאמת גם עבודה שלמעלה מטו"ד, העבודה דהילוך, יש לה שייכות לטו"ד. ועוד זאת, דגם בעבודה זו גופא הנה העבודה היא בדרך מלחמה, שלוחם עם עצמו אויף ארויסגיין מטו"ד. ולפיכך אפשר שגם בעבודה זו יהי' לאום מלאום יאמץ27.

ועד"ז יובן לענין ההמשכות מלמעלה שע"י העבודה, דאף שע"י העבודה דהילוך מגיע האדם בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, אור הסוכ"ע (כנ"ל), מ"מ הרי גם כתר יש לו איזו שייכות לעולמות, דאף שהוא סובב ומקיף מ"מ הוא סובב לעלמין28. דהגם שבחינת סובב אינו בערך העולמות, מ"מ יש לו עכ"פ איזו שייכות לעולמות, דהיינו זה גופא שאינו בערך לעולמות, שהיא שייכות בדרך שלילה. וכיון שהוא שייך לעולמות הרי אפשר שתהי' מזה יניקת החיצונים. דכשם שהוא בבחינת ז"א שהוא בבחינת צמצום ע"פ קו המדה אפשר שתהי' בזה יניקה לחיצונים, עד"ז הוא בבחי' הכתר, אף שהוא שרש הנאצלים ולמעלה מצמצום, מ"מ מכיון שהוא שרש הנאצלים, דהיינו שיש בו

33

בחינת הנאצלים כמו שהם בשרשם, א"כ הרי הוא שייך לעולמות ואפשר שתהי' יניקה ממנו.

ומכל זה מובן מדוע גם העבודה בבחי' הילוך אין זה מספיק. דהגם שמצד הנשמה לבדה מספיק שיהי' בבחי' הילוך, מ"מ, מצד התלבשות הנשמה בנה"ב ובגוף, שמצד זה אפ"ל ולאום מלאום יאמץ (גם בעבודה שלמעלה מטו"ד, כנ"ל), וגם אפשר שתהי' מזה יניקה לחיצונים, ולכן צ"ל העבודה דדילוג שלמעלה גם מהעבודה דהילוך.

וביאור הענין הוא, דהנה העבודה דדילוג היא שיוצא מן הטו"ד לגמרי. והיינו שאין זה אצלו בדרך טענה, אלא הוא יוצא לגמרי מזה, כאדם הבורח מן המות אל החיים, שאי"ז בדרך טענה. והיא עבודת התשובה שהיא בדרך דילוג29. וכמ"ש הרמב"ם30 שענין התשובה הוא באופן שאמש הי' זה מובדל מה' כו' והיום הוא דבוק בשכינה. ועבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא31, משום שענינה הוא שינוי המהות. דהעבודה בדרך הילוך אי"ז שינוי המהות, דמכיון שזה שהוא למעלה מטו"ד הוא מחמת חיוב ההשגה, אי"ז שינוי המהות, אלא שכפי שהוא במהותו הוא עולה אל העבודה שלמעלה מטו"ד. משא"כ עבודת התשובה אי"ז בדרך טענה והשגה אלא בדרך בריחה, שהוא שינוי המהות. וזהו תוכן ענין הדילוג, שהוא שינוי המהות. וכמבואר בלקו"ת32 בביאור ג' אופני העבודה דעמידה הליכה ודילוג, דעמידה היא שעומד על הארץ בשתי רגליו, והליכה היא שאף שרגל אחת היא באויר מ"מ רגל אחת היא תמיד על הארץ, אבל דילוג הוא שבאותו רגע שתי רגליו הם למעלה מן הארץ33, וזהו ענין עבודת התשובה, שינוי המהות, שהוא למעלה מטו"ד לגמרי.

ועד"ז יובן גם בההמשכה מלמעלה שע"י עבודה זו, שההמשכה שע"י עבודה דדילוג היא מבחי' פנימיות הכתר. דע"י העבודה דהילוך מגיעים בבחי' חיצוניות הכתר, אריך אנפין, ואילו ע"י העבודה בבחי' דילוג מגיעים בבחי' פנימיות הכתר, עתיק. דבחי' אריך אנפין, אף שהוא למעלה מן האצילות מ"מ הוא אותו הענין דז"א, אלא שז"א הוא זעיר

34

אנפין ואריך הוא אריך אנפין. וכמו ההפרש שהובא במדרש34 בין מראות קטנות למראות גדולות, שעדיין הוא באותו הסוג. ולכן גם מבחי' אריך, חיצוניות הכתר, אפשר שתהי' יניקה לחיצונים, כנ"ל. משא"כ בחי' עתיק הוא מלשון העתקה, שנעתק ומובדל לגמרי מן העולמות35, דשם אין שייך שתהא איזו אחיזה כו'.

ובזה יובן36 גם מה שיציאת מצרים היתה בדרך דילוג דוקא, דמכיון שבמצרים היו משוקעים וכו'37, לכן אם היתה ההמשכה מבחי' השייכת לעולמות, אפילו מבחי' סוכ"ע, הרי הי' אפשר שתהי' בזה איזו אחיזה כו', ולכן היתה ההמשכה מהעצמות דוקא, שהיא ע"י העבודה דדילוג, וכמאמר38 אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר, דבחי' אחר הוא שהוא מושלל מעולמות, דהיינו בחי' סוכ"ע, אבל ביציאת מצרים הי' הגילוי מבחי' אני הוא ולא אחר, גילוי העצמות שלמעלה מסוכ"ע. וכמאמר39 נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם, ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע40, דבכבודו קאי על מל' דא"ס, ובעצמו קאי על תפארת הנעלם, ולמעלה יותר עצומ"ה ית', דדוקא ע"י גילוי העצמות שאין בזה שום אחיזה הי' אפ"ל יצי"מ. וכן הוא בכל מיצר ומיצר שצ"ל גילוי העצמות דוקא שאז דוקא היא היציאה מן המיצר.

ובכל זה יובן מ"ש בטחו בהוי' עדי עד גו', שהבטחון צ"ל עד בחי' ומדריגת עד. דהנה תיבת עד בכלל מורה על הפסק, דעד כאן הוא ענין זה ומכאן ואילך מתחיל ענין נעלה יותר. אמנם בזה גופא יש ב' מדריגות, בחי' עד ועד בכלל ובחי' עד ולא עד בכלל41. דבחי' עד ועד בכלל הוא ענין סוכ"ע, דאף שהוא בבחי' עד, הפסק אור הממלא, היינו שהוא למעלה מאור הממלא, מ"מ הוא בבחי' עד ועד בכלל, שהרי גם סוכ"ע שייך לעולמות כנ"ל. אבל בחי' עד ולא עד בכלל קאי על העצמות

35

שלמעלה לגמרי מעולמות. וזהו בטחו בהוי' עדי עד, כמשנת"ל שאמיתית ענין הבטחון הוא בבחי' שלמעלה מטו"ד, בחי' ומדריגת עד. ועיקר הבטחון הוא בבחי' עד ולא עד בכלל, מצד העצמות, משום שבזה הבטחון הוא בהחלט שהרי אין שום אחיזה ותפיסה לחיצונים, והוא בטוח שתומשך ההשפעה למטה, ואז הבטחון הוא בשלימות שתהא היציאה מן המיצר אל המרחב.

וזהו מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל42, דענין ומספר את רובע ישראל פירושו שהם בלי מספר (מי מנה את מספרם), אבל מ"מ הם בגדר מספר, אלא שאין מי שיספור אותם. וקאי על ההמשכה דסוכ"ע, דאף שהוא למעלה מעולמות מ"מ יש לו שייכות לעולמות כנ"ל. ולפיכך המשכה זו היא בבחי' ישראל, אותיות לי ראש43, שהראש כולל גם את הגולגולת שהיא בבחי' מקיף על המוחין, דהגם שהוא בחי' מקיף ה"ה מקיף על המוחין, בדוגמת אור הסובב, דהגם שהוא סובב מ"מ הוא סובב לעלמין. וזהו גם ענין רובע ישראל, דרובע יש בו ב' פירושים44, פירוש א' שהוא מלשון ארבעה, או שהוא חלק רביעי. דמספר ד' קאי על ד' עולמות אבי"ע, משום שאור הסוכ"ע יש לו שייכות לעולמות. אבל בבחי' יעקב כתיב מי מנה עפר יעקב, דיעקב הוא אותיות יו"ד עקב45, דמעלת העקב היא בענין המס"נ, דאף שענין המס"נ ישנו בכל הגוף, מ"מ ברגל בכלל ובעקב שברגל בפרט הוא בתוקף יותר46. וזהו ענין יעקב שהיא העבודה דמס"נ וקבלת עול שלמעלה מטו"ד. ועי"ז הוא עפר יעקב, דעפר הוא גוש אחד, שלמעלה מגרגירים בלי מספר, דגרגירים בלי מספר הנה הגם שאין להן מספר מ"מ הם מיוחדים ומחולקים זמ"ז, אבל העפר הוא גוש אחד. ורומז על האחדות דכולנו כאחד באופן שאין בו התחלקות כלל. וזה אפ"ל דוקא ע"י העבודה דקב"ע שלמעלה מטו"ד. ואף שעפר הוא למטה מכל היסודות47, מ"מ הכל הי' מן העפר48, והיינו שע"י הקב"ע מגיעים לכל המדריגות. ולכן בבחי' זו כתיב מי מנה (ולא נזכר ענין

36

המספר), דאיתא בזוהר49 שמנה הוא לשון מתנה, המשכת העצמות שהיא בדרך מתנה דוקא. והיינו שע"י העבודה דקב"ע ומס"נ, בחי' דילוג, ממשיכים את העצמות.

וזהו מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, דע"י המיצר דוקא אז הוא קראתי י"ה, דקאי על הכחות חו"ב שבעצם הנפש50, ועי"ז ענני במרחב, בחי' מרחב העצמי51, כי ע"י העבודה דדילוג הבאה מן המיצר (כנ"ל) ממשיכים את העצמות. ולכן במצרים כשהיו ישראל במיצר, היתה אצלם העבודה דדילוג, שעי"ז היתה המשכת העצמות שלמעלה מגדר שייכות לעולמות, וכנ"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני ולא אחר38, דמלאך שרף שליח ואחר הם ד' עולמות אבי"ע52, אבל ביציאת מצרים הנה ע"י העבודה דדילוג מן המיצר היתה המשכת אני שלמעלה מגדר שייכות לעולמות.

וכן יהי' גם בגאולה העתידה, שהגאולה תהי' מצד העצמות דוקא, שגילוי זה בא ע"י העבודה דדילוג, הבאה מן המיצר דוקא. וענין זה האָבן נשיאי ישראל גענומען אויף זיך, שהי' בהם ענין המיצר דיסורי הגוף ויסורי הנפש, שע"י מיצר זה יהי' ענני במרחב, גילוי העצמות, שעי"ז תהי' הגאולה העתידה שהיא גאולה שלימה שאין אחרי' גלות53. דמכיון שהגילוי הוא מן העצמות שאין שייך בזה שום אחיזה כו', לכן תהי' גאולה שאין אחרי' גלות. ואילו זכינו היתה גם גאולת מצרים באופן כזה54, אבל להיות אשר [לא זכינו], לכן הי' אחרי' גלות, משא"כ בגאולה העתידה כו'55.

**********

1) פרשתנו (בלק) כג, יו"ד.

2) ראה רד"ה מי מנה תרל"ג (סה"מ תרל"ג ח"ב ע' שע). עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' תקיט).

3) ואתחנן ז, ז.

4) דשנת תרפ"ז – יצא לאור בקונטרס יב-יג תמוז שנה זו (תשי"ב) – נדפס לאח"ז בסה"מ קונטרסים ח"ג ע' צא ואילך. סה"מ תרפ"ז ס"ע קפט ואילך.

5) תהלים קיח, ה.

6) ראה דב"ר פ"ב, א. יל"ש ואתחנן רמז תתיא. ועוד.

7) ישעי' כו, ד.

8) בהבא לקמן – ראה ביאורי הזוהר פ' וארא לאדמו"ר האמצעי לז, ד ואילך. לאדמו"ר הצ"צ ח"א ע' קפח ואילך. ע' קצ ואילך. ד"ה זהר פ' וארא ר"א פתח בטחו בה' דש"פ במדבר תרי"ד (הנחת הר"ה מפּאַריטש). וראה גם פלח הרמון וירא נח, ג ואילך.

9) מלאכי א, ב.

10) אבות פ"ב מ"ד. וראה תניא פ"ל.

11) ראה גם לקו"ת נצבים מד, ב.

12) משנה פסחים קטז, ב.

13) ראה גם סה"מ תש"ח ע' 164.

14) שה"ש ב, ח. שהש"ר עה"פ. וראה לקו"ת שה"ש יד, סע"ב ואילך.

15) בהבא לקמן – ראה סה"מ אעת"ר ע' סט ואילך.

16) ראה תניא פט"ו.

17) זכרי' ג, ז. וראה תו"א וישב ל, סע"א ואילך. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב ע' תרסז ואילך. ובכ"מ.

18) מלכים-ב ה, טז.

19) ראה לקו"ת במדבר יו"ד, א ואילך. יא, ב ואילך. סה"מ תרצ"ו ס"ע 121.

20) ב"מ פה, א.

21) ע"פ גירסת הרש"ל שם.

22) ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי דרושי חתונה ח"ב ע' תקיד ואילך. המשך תרס"ו ע' יג ואילך. ע' יח. ועוד.

23) ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי שם. המשך הנ"ל ע' יב ואילך.

24) ראה לקו"ת ברכה צה, ב. שה"ש מב, ב. ועוד.

25) איוב לב, ז.

26) ראה גם אוה"ת משפטים ע' א'שט ואילך.

27) תולדות כה, כג ובפרש"י.

28) ראה תו"א מגילת אסתר צח, ב. תו"ח ויחי צט, ד. סה"מ עטר"ת ע' שעא. תרפ"ט ע' 40. תרצ"ז ע' 192.

29) ראה לקו"ת דרושים לשבת שובה סה, א. ועוד.

30) הל' תשובה פ"ז ה"ז.

31) זח"א קכט, סע"א ואילך.

32) שה"ש טו, ב. מב, ב.

33) ראה אהלות פ"ח מ"ה וברע"ב ופיה"מ להרמב"ם שם. ירושלמי ביצה פ"ב ה"ב. – הובאו בלקו"ת שה"ש שם.

34) ב"ר פ"ד, ד. וראה לקו"ת קרח נג, ב.

35) לקו"ת אמור לא, ד ואילך. ד"ה באתי לגני תשמ"ח פ"ז ואילך (סה"מ מלוקט ח"ב ע' רנח ואילך). ובכ"מ.

36) בהבא לקמן – ראה סה"מ אעת"ר ע' עה ואילך.

37) ראה זוהר חדש ר"פ יתרו. ועוד.

38) הגדה של פסח פיסקא ויוציאנו.

39) שם פיסקא מצה זו (ולפנ"ז) פיסקא ויוציאנו.

40) סה"מ אעת"ר שם. וראה גם המשך תער"ב ח"ב ס"ע תתקכד.

41) ראה לקו"ת פקודי ז, ב ואילך. וראה ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי שם לח, סע"א ואילך. לאדמו"ר הצ"צ שם ע' קצב ואילך.

42) ראה סד"ה מי מנה בלקו"ת פרשתנו (בלק) ע, א ואילך.

43) שער הפסוקים להאריז"ל וישלח לב, כט. לקו"ת שלח מח, ב ואילך. סהמ"צ להצ"צ טו, ב – בשם הזוהר. ועוד.

44) לקו"ת פרשתנו שם סז, סע"א. ע, ב.

45) פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו. עץ חיים שער ג (שער סדר האצילות). פ"ב.

46) ראה סה"מ תרמ"ח ע' קפז ואילך. תרפ"ה ע' רס ואילך. ובכ"מ.

47) ראה במדב"ר פי"ד, יב. ועוד.

48) קהלת ג, כ.

49) פרשתנו (בלק) רד, א. וראה גם אוה"ת בלק ס"ע תתקיז. ס"ע תתקנא ואילך. ס"ע תתקנז.

50) ראה סד"ה מן המיצר הנ"ל (סה"מ קונטרסים שם ע' צו. תרפ"ז ע' קצה).

51) ראה ד"ה מן המיצר אעת"ר (סה"מ אעת"ר ע' א ואילך). תרצ"ז (סה"מ תרצ"ז ע' 154 ואילך).

52) ראה סה"מ תש"ה ע' 150. וראה לקו"ת צו יב, ג. סה"מ אעת"ר שם (ע' עה). ועוד.

53) ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

54) ראה לקו"ש ח"כ ע' 230.

55) חסר סיום המאמר (המו"ל).