323

מישראל ולכל בנ"י, וכמאמר הזוהר117 "בהאי חבורא דילך כו' יפקון בי' מן גלותא (ומוסיף:) ברחמים".

יט. והנה, ע"פ האמור שהמחשבה שישנה מציאות מלבד אלקות מהוה כפירה באחדותו, ובפרט אם יודע אדם שנכשל באיסור דרבנן, או אפילו איסור חמור יותר, שזהו"ע של רוח שטות – עלול הוא לחשוב שזהו מעמד ומצב שעליו נאמר118 "ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני".

ולכן מביאים על זה את הפסוק "כי תשטה אשתו":

כשם שהאשה שנסתרה, אף שלשעה קלה אסורה לבעלה, הרי באמת אין זו טומאה, ולאחרי כן מותרת לו, ויתירה מזו: "ונזרעה זרע", וכדאיתא בגמרא119 "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים", ויש אפילו מאן דאמר ש"היתה עקרה נפקדת";

כך גם בנוגע לבנ"י, הגם שידע איניש בנפשו שיש בו שטות דלעו"ז, אין לו ליפול ברוחו. עליו לדעת שמעולם לא נטמא ח"ו, שהרי "וכבודי" – שזהו ניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל – "לאחר לא אתן". אין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל אח"כ – "ונקתה ונזרעה זרע", שיהיו לו אהבה ויראה, ובנים זכרים דוקא, דהיינו, אהבה ויראה שביגיעתו120, ויהי' אצלו הענין דיחוד הבעל ואשתו, דהיינו גילוי השכינה בנפשו, גילוי פנימיות הנשמה, שזהו"ע ביאת משיח הפרטי שבכל אחד121, שמהוה הכנה לביאת המשיח הכללי.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה].

***

כ. כאשר עושים חשבון (על יסוד המבואר בתניא) שאפילו ע"י איסור דרבנן (כולל גם הענין ד"קדש עצמך במותר לך") נעשים נפרד בתכלית מאלקות – אזי נעשה כבד על הלב ("עס ווערט זייער שווער אויפן האַרצן")...

וע"י חשבון זה – יבוא לידי עצבות, או לאידך, שיכול לבוא לידי קלות ח"ו (כמבואר בתניא122), ששניהם מופרכים בתכלית.


117) ח"ג קכד, ב. הובא בתניא אגה"ק רסכ"ו.

118) ישעי' מט, יד.

119) סוטה כו, א. רמב"ם הל' סוטה פ"ב ה"י. פ"ג הכ"ב.

120) ראה לקו"ת ויקרא ב, ב ואילך. תזריע כ, א ואילך. ובכ"מ.

121) תניא אגה"ק ס"ד.

122) בתחלתו.