בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ג

196

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים1, וצריך להבין מ"ש לאמר, דהנה בכל מקום שנאמר לאמר הכוונה היא שמשה יאמר לישראל שלא שמעו מהקב"ה, אבל בשעת מ"ת היו כל ישראל במעמד הר סיני ושמעו מהקב"ה בעצמו את הדברות, וא"כ מהו אומרו לאמר2. וגם לדעת המפרשים3 שכללות הדברות שמעו ישראל ע"י משה, הרי ב' הדברות הראשונות כולם מודים ששמעו כל ישראל מפי הגבורה, כדאיתא בגמרא4 עה"פ5 תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא תרי"א, אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום, וכיון שתיבת לאמר נכתבה קודם אנכי ולא יהי' לך, הרי זה קאי גם על ב' דברות הראשונות, ואינו מובן מהי הכוונה בתיבת לאמר, מאחר שב' הדברות הראשונות עכ"פ שמעו כל ישראל בעצמם מפי הגבורה. ואין לומר שהכוונה בתיבת לאמר היא שמשה יאמר לדורות הבאים, שהרי איתא בפרקי דר"א6 שגם כל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות עמדו עמהם בהר סיני. גם צריך להבין מהו אריכות הלשון אנכי הוי' אלקיך גו', דלכאורה לא הי' צריך לומר כל הג' לשונות אנכי הוי' אלקיך, והי' מספיק לומר אנכי אשר הוצאתיך. וגם צריך להבין אומרו מארץ מצרים מבית עבדים, מהו הצורך לומר ב' הלשונות ארץ מצרים ובית עבדים, דלכאורה מספיק שיאמר אשר הוצאתיך מבית עבדים, שהרי כללות ענין הזכרת יצי"מ הוא כמארז"ל7 על מנת כן הוצאתיך כדי שתקבל אלקותי עליך, וא"כ העיקר בזה הוא היציאה מבית עבדים, ולמאי נפק"מ אם הבית עבדים הי' בארץ מצרים או במקום אחר.

ב) והענין הוא, דהנה כתיב8 ואהי' אצלו אמון, ואמרו חז"ל9 התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, מה האומן

197

דיפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים כו' כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא10. ומזה מובן שכל הענינים שישנם בעולם ישנם תחילה בתורה, ולאחרי שישנם בתורה נמשכו גם לעולם. והנה כתיב11 זאת התורה אדם, והיינו, שהענינים שבעולם ישנם גם באדם, דכיון שהאדם הוא עולם קטן12, והעולם הוא גוף גדול13, הרי כל הענינים שישנם בעולם ישנם גם באדם. וכללות הענין הוא שכל מה שיש בעולם יש גם באדם ובתורה.

והנה כללות העולם נחלק לד' סוגים דומם צומח חי מדבר. סוג הדומם הוא שלא זו בלבד שאין בו חיות כמו סוג החי, אלא שאין בו אפילו נפש הצומח שעל ידה נעשית צמיחה מקטנות לגדלות, אלא יש בו רק נפש המהוה אותו שלאח"ז היא גם מחי' אותו, כמ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה14 בשם האריז"ל15 שגם בדומם ממש יש בחינת נפש וחיות רוחנית. למעלה מזה הוא סוג הצומח, שיש בו צמיחה מקטנות לגדלות, אבל אין בו חיות כמו בסוג החי. למעלה מזה הוא סוג החי שיש בו חיות, שהו"ע הרגש, וגם ענין שכל16, כמ"ש17 ידע שור קונהו, וכפי שמצינו בחז"ל18 שועל פקח שבחיות, היינו, שיש בהם שכל בעניניהם עכ"פ. ולמעלה מזה הוא סוג המדבר, שעיקר מעלתו היא (לא בענין השכל, שישנו גם אצל בעלי חיים, כנ"ל, אלא) שיש בו גם הבחינה שלמעלה מהשכל. וענין זה (מעלת האדם בהבחינה שלמעלה מהשכל) מתגלה (דריקט זיך אויס) בסוג הדומם דוקא.

ויובן זה מד' הסוגים דצח"מ כמו שהם באדם גופא. דהנה19, סוג הדומם באדם הוא האותיות, שלא זו בלבד שאין בהם חיות, אלא עוד זאת, שאין בהם אפילו צמיחה מקטנות לגדלות, שהרי מאות אחד לא יהיו ב' אותיות, וכמו"כ בסוגי האותיות שיש בהם אתוון רברבין אתוון בינונים ואתוון זעירין20, הנה מאתוון זעירין לא יהי' לעולם אתוון

198

בינונים ורברבין. למעלה מזה הוא סוג הצומח שבאדם, שהו"ע המדות, שיש בהם צמיחה מקטנות לגדלות. למעלה מזה הוא סוג החי באדם, שהו"ע השכל, כמ"ש21 והחכמה תחי'. והיינו, שענין המדות, אף שהם הרגש, מ"מ אין זה ענין של חיות, והוא לפי שענין המדות אינו חודר את האדם לגמרי (עס נעמט אים ניט דורך אינגאַנצן), ורק ענין השכל, כיון שהחכמה היא ראשית הכחות פנימיים, הרי זה חודר את האדם לגמרי, ולכן בשכל דוקא יש ענין החיות (פרישקייט און לעבעדיקייט). ולמעלה מזה הוא סוג המדבר שבאדם, שהוא עצם הנפש שלמעלה מהשכל. וענין זה מתגלה באותיות הדבור (סוג הדומם שבאדם), והיינו, שענין השכל מתגלה במדות, ומעלת המדבר שלמעלה מהשכל מתגלה באותיות דוקא, שהרי אותיות הדבור באים מעצם הנפש, שזהו"ע שהנפש מלאה אותיות22, אלא שבהיותם בנפש אין האותיות במציאות, ואח"כ באים במציאות, אבל שרשם ומקורם הוא מזה שהנפש מלאה אותיות. וכמ"ש בתניא23 דשינוי התנועות שבשפתים לבטא אות ב' או ו' או מ' או פ', וכמו"כ בשאר המוצאות, הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, שזהו"ע שהנפש מלאה אותיות.

ג) וביאור הענין בעבודת האדם, שיש בה ג"כ כל הסוגים הנ"ל. דהנה, סוג הדומם בעבודה הו"ע קיום המצוות בדרך מצות אנשים מלומדה24, שלא זו בלבד שאין בזה חיות, אלא עוד זאת, שאין בזה אפילו צמיחה מקטנות לגדלות, דכיון שעבודתו אינה אלא באופן דמצות אנשים מלומדה, ולא מצד ההרגש, הרי אין כאן ענין שדוחק אותו (וואָס קוועטשט אים) שבגלל זה יוסיף ויתעלה בעבודתו. למעלה מזה הוא סוג הצומח, שהו"ע קיום המצוות מצד אהוי"ר טבעיים, שיש בהם צמיחה מקטנות לגדלות, דכיון שישנו ענין של הרגש, הרי זה דוחק אותו, ומצד זה הרי הוא מתעלה בעבודתו. למעלה מזה הוא סוג החי, שהו"ע אהוי"ר שכליים (והיינו שהמדות הן בהתגברות), או ענין השכל עצמו (שהשכל הוא בהתגברות), ונקרא סוג החי, מפני שהשכל חודר אותו לגמרי. ויובן מההפרש שבין צומח וחי, שענין הצמיחה מקטנות לגדלות בצומח הוא באופן שהצמיחה היא במקומו דוקא, משא"כ חי שהולך ממקום למקום. ודוגמתו בעבודה, שאהוי"ר טבעיים שהם סוג הצומח,

199

אף שיש בהם צמיחה מקטנות לגדלות, מ"מ הכל הוא במקומו, שהרי מאהבה לא יהי' יראה ומיראה לא יהי' אהבה, וכמו"כ הצמיחה מקטנות לגדלות היא באותו הערך דוקא, דכיון שאהוי"ר הם מצד הטבע, ואין בהם ענין נעלה יותר שמנהיג אותם, נשארים צומח בטבעם, משא"כ באהוי"ר שכליים שהם סוג החי, כיון שאינם מצד הטבע אלא מצד השכל, ישתנו המדות כפי שכל המנהיגם, דיש התבוננות מיוחדת לאהבה והתבוננות מיוחדת ליראה, וכפי אופן ההתבוננות תהי' המדה, ועוד זאת, שמצד שכל המנהיגם אפשר להיות הגדלת ועליית המדות שלא לפי ערכם כלל. אמנם, ג' סוגים אלה אינם תכלית העבודה, דלא מבעי שהעבודה בדרך מצות אנשים מלומדה אינה תכלית העבודה, שהרי אינו עובד עם הנפש כלל, אלא עם לבושי הנפש בלבד, אלא עוד זאת, שגם העבודה דאהוי"ר טבעיים אינה תכלית העבודה, שהרי עבודה זו היא כפי טבעו, דעם היותו בעל בחירה, שלכן מגיע לו שכר, כי הי' יכול לבחור שלא כפי טבעו והוא בוחר כטבעו, ויתרה מזה, שהרי הוא אוהב את גופו יותר בטבעו25, וצריך לנצל את האהוי"ר טבעיים נגד טבע אהבת הגוף, מ"מ, הרי סו"ס עבודתו היא כפי טבעו (ווי מ'האָט אים אויסגעשטעלט), וגם כאשר ישנה הצמיחה מקטנות לגדלות באהוי"ר הטבעיים, הרי הם נשארים תמיד בהגבלותיהם כנ"ל, והוא במעמד ומצב דיש מי שאוהב26 ויש מי שירא27. ועוד זאת, שגם האהוי"ר שכליים אינם תכלית העבודה, דאף שהאדם משתנה לגמרי שלא כפי טבעו, כי אם כפי השכל, מ"מ, הרי זה קשור בהמדידה והגבלה דשכל, ועדיין אינו יוצא ממציאותו (ער גייט נאָך ניט אַרויס פון זיך) שהוא בחינת יש מי שמשיג, ואין זה תכלית העבודה דאדם, וכפי שמצינו שמלאכים שיש להם אהוי"ר שכליים נקראים בשם בהמות וחיות28, והיינו, שאהוי"ר טבעיים אינם אפילו במדריגת בהמות וחיות, כי אם בבחינת צומח בלבד, ואהוי"ר שכליים הם בבחינת חי, אבל אין זה תכלית העבודה דאדם. ותכלית העבודה היא העבודה דבחינת המדבר, שהוא למעלה מהשכל29, שזהו"ע אדם אותיות מאד30, דאף שהוא בצירוף שונה מהצירוף דמאד, מ"מ, הרי זה אותיות מאד, שהוא בלי גבול, ומדבר הוא אותיות מִדְבָּר31 עליו נאמר32 אשר לא

200

ישב אדם שם, שהוא למעלה מהתיישבות, וענינו בעבודה הוא הביטול לבעל הרצון כפי שהוא קודם גילוי הרצון, דעבודה זו היא מעלת המדבר. והנה, ענין זה מתבטא בכך שקלות שבקלות וחמורות שבחמורות הם שוים ממש33, דבאהוי"ר טבעיים ושכליים, יש הפרש בין קלות שבקלות וחמורות שבחמורות, משא"כ בהביטול לבעל הרצון, אין הפרש כלל בין קלות שבקלות לחמורות שבחמורות, להיותו בביטול לבעל הרצון, ועבודתו בקיום המצוות היא מפני שכך צ"ל מצד בעל הרצון, ונמצא, שבעבודה זו קיום המצוות אינו מצד הרגש, אלא כמו בדרך מצות אנשים מלומדה. וכללות הענין בזה שמעלת המדבר מתגלה בסוג הדומם דוקא.

ד) וכמו"כ הוא גם בתורה, שענין התורה מתייחס לדבור דוקא34, כמ"ש35 לא ימוש ספר התורה הזה מפיך דוקא. ובפרטיות יותר, לא מיבעי שתושב"כ מתייחסת לדיבור, שלכן, גם עם הארץ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מברך ברכת התורה קודם אמירת האותיות שבתורה36, ולאידך גיסא, הנה קודם ברכת התורה מותר להרהר בתורה, ורק הדיבור אסור37 [ואף שטוב יותר גם לא להרהר קודם ברכת התורה, הרי זה לחומרא בעלמא, אבל האיסור הוא רק שלא לדבר בדברי תורה קודם ברכת התורה], אלא גם בתושבע"פ שענינה השגה, שלכן אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל, מצינו שמתייחסת לדבור, כמ"ש38 חיים הם למוצאיהם, ודרשו חז"ל39 למוציאיהם בפה דוקא. ואף שעיקר המצוה דת"ת היא מצות עיון התורה, וכמ"ש רבינו הזקן בקו"א40, שמצות והגית בו יומם ולילה35, שזוהי מצות דבור התורה, נדחית מפני מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, משא"כ מצות ידיעת התורה, שזהו"ע עיון התורה, עדיפא מינה ואינה נדחית, ומזה מובן שעיקר המצוה דת"ת הוא עיון התורה, מ"מ, גם מצות עיון התורה מתייחסת לדבור, וצריכה להיות בדבור, ולכן מצינו בספרים המבארים שייכות המצוות לאברי הגוף (ובפרט בספר חרדים), שמייחסים מצות ת"ת לפה41, שהו"ע הדיבור דוקא. ולכאורה אינו מובן, שהרי תורה היא מלשון הוראה42, היינו

201

שלימוד התורה הוא בשביל לידע את המעשה אשר יעשון43, וא"כ הרי עיקר ענין התורה הוא ידיעה, הבנה והשגה, ולמה מתייחסת התורה לדבור דוקא<34>. אך הענין הוא, דהנה, ההתחדשות דמ"ת היא שנעשה הקישור דרוחניות עם גשמיות, כדאיתא במדרש44 משל למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, ובמ"ת ביטל הגזרה שהעליונים ירדו למטה ועי"ז התחתונים יעלו למעלה, והיינו, שבמ"ת נעשה הקישור דרוחניות עם גשמיות, שע"י קיום המצוות מזככים את הגשמי, ודלא כמו קודם מ"ת, שאף שהאבות קיימו את הענינים שאחרי מ"ת הם מצוות, מ"מ, קודם מ"ת לא נזדכך הגשמי עי"ז, ואחרי מ"ת הנה ע"י קיום המצוות מזככים את הדבר הגשמי45. וטעם הדבר, לפי שהאור שהמשיכו האבות הי' אור שלפי ערך הנבראים, ואור זה לא הי' יכול להיות נמשך בהגשמי לבררו ולזככו, משא"כ במ"ת נמשך האור שלא לפי ערך הנבראים, ודוקא מצד אור זה אפשר להיות זיכוך בהגשמי. והענין בזה, שבמ"ת נמשך בחינת הדיבור דתורה, שזהו"ע שהתורה ניתנה במדבר דוקא, בחינת אשר לא ישב אדם שם, שהוא בלי גבול, שלא לפי ערך הנבראים, וזהו מה שנתחדש במ"ת. דהנה, ענין התורה הי' גם קודם מ"ת, כמ"ש46 ותלך לדרוש את ה', ואמרו חז"ל47 שהלכה לבית מדרשו של שם ועבר, וכן אמרו חז"ל48 אברהם זקן ויושב בישיבה כו', וגם לפי הדעות שרק בארץ ישראל קיימו האבות את כל התורה49, ולא בחו"ל, הרי מפורש להדיא שלימוד התורה הי' גם בחו"ל, כמ"ש50 ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גשנה, ואמרו חז"ל51 לתקן לו בית תלמוד, הרי שגם בגלות מצרים שהוא חו"ל הי' לימוד התורה, ומה נתחדש במ"ת. אך הענין הוא, שקודם מ"ת הי' ענין ידיעה הבנה והשגה עיון והעמקה בתורה, שכל זה הוא בבחינת גבול, ומצד אור זה אי אפשר להיות פעולת הזיכוך בהגשמי, ובמ"ת ניתן בחינת הדיבור דתורה, שזהו אור שלא לפי ערך הנבראים (כנ"ל שהמעלה היותר עליונה מתגלה בדבור דוקא), שמצד אור זה דוקא אפשר להיות בירור וזיכוך הגשמי. וזהו שהתורה מתייחסת לדיבור, לפי שעיקר ענין מעלת התורה אינו ההבנה וההשגה דתורה,

202

שהרי ענין זה הי' גם קודם מ"ת, אלא עיקר ענין התורה, שזהו מה שניתן במ"ת, הו"ע הדיבור דתורה דוקא.

ה) אמנם עדיין צריך להבין, מהו הטעם שבירור וזיכוך הגשמי צריך להיות ע"י המשכת התורה דוקא, שהו"ע המשכת האור שלא לפי ערך הנבראים דוקא, דלכאורה, הי' צריך להיות אופן הבירור בדרך מלמטה למעלה, היינו ע"י אור ששייך לנבראים. אך הענין הוא, דהנה יש ב' אופני בירורים, אופן הבירור בדרך מלמטה למעלה, שהוא בירור לאט לאט, והוא הבירור דעבודה, ואופן הבירור בדרך מלמעלה למטה ע"י המשכת אור נעלה שלא לפי ערך הנבראים כלל, שעי"ז שטעלט זיך איבער דער נברא בבת אחת, והוא הבירור דתורה. וזהו מה שאמרו חז"ל52 כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. כלה היא כנס"י, וכיצד מרקדין לפני הכלה היינו המשכת השמחה בכנס"י, הנה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, כי שמאי הוא מלשון שַמָאי, ששוקל (ער שאַצט אָפּ) כל דבר איך ומה הוא, ולכן אומרים כלה כמות שהיא, שלפי ערך מעמדו ומצבו (כמות שהיא) יומשך לו מלמעלה, שזהו הבירור בדרך מלמטה למעלה. ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, כי הלל הוא מלשון בהלו נרו53, שהו"ע גילוי אור מלמעלה למטה, ולכן אומרים כלה נאה וחסודה, שאין מתחשבים כלל עם מעמדו ומצבו, דגם במעמד ומצב דחיגרת וסומא, הנה ע"י גילוי האור מלמעלה למטה ווערט זי אויס חיגרת וסומא ונעשית כלה נאה וחסודה, דחסודה הוא שם הנפעל, דהיינו שנעשית חסודה ע"י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה (כמ"ש בלקו"ת54). וזהו אופן הבירור דתורה, שע"י המשכת אור נעלה שלא לפי ערך הנברא, נעשה זיכוך בהגשמי שלא לפי ערכו כלל.

ו) וזהו גם מ"ש55 או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, ואמרו חז"ל56 כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. והענין בזה57, דמשים שלום בפמליא של מעלה הוא ההמשכה באצילות, ומשים שלום בפמליא של מטה הוא

203

ההמשכה בבי"ע. דהנה כתיב58 נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, בצלמנו הוא אצילות, וכדמותינו הוא בי"ע, ובשניהם צריך לעשות שלום. השלום באצילות, כי אף שבאצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד59, מ"מ, הרי זה בא ע"י הצמצומים שלא בערך כלל, עד שאצילות ועשי' שוים, ולכן צריך להמשיך מלמעלה מאצילות באצילות, שזהו"ע השלום שהוא התחברות, היינו התחברות הענינים דלמעלה מאצילות עם אצילות. וכמו"כ צ"ל השלום בבי"ע, דכיון שבבי"ע לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד59, לכן צריך להמשיך אצילות בבי"ע, שגם בבי"ע יהי' בגילוי שאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. והענין בזה, דהנה כתיב60 כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, ויש בזה ב' פירושים61, פירוש הא', שלב האדם אל האדם היינו מאדם התחתון אל אדם העליון, והו"ע ההעלאה מבי"ע לאצילות, שעי"ז נעשה ההמשכה מאצילות לבי"ע. ופירוש הב', שהו"ע ההעלאה מבחינת מלכות לז"א, מז"א לכתר, מכתר לא"ק ולמעלה יותר (כי גם בבחינת כי לא אדם הוא ישנו ענין של ציור), ההעלאה מאצילות לבחינת למעלה מאצילות, שעי"ז נעשה ההמשכה מלמעלה מאצילות באצילות. וע"י ההתחברות דלמעלה מאצילות עם אצילות וההתחברות דאצילות עם בי"ע, נעשה גם ההתחברות דלמעלה מאצילות עם בי"ע, היינו שבבי"ע מאירים ונמשכים גם הענינים שלמעלה מאצילות. וכל זה נעשה ע"י התורה, דכיון שכל ענין ההתהוות הוא ע"י התורה, לכן ע"י התורה נעשה המשכת האור. והסדר הוא שתחילה נמשך האור באצילות, והיינו, שהתורה היא ממוצע בין למעלה מאצילות ואצילות, ועז"נ62 עוטה אור כשלמה, ואח"כ נמשך האור בבי"ע, כמ"ש63 ועל תורתך שלמדתנו, תורתך באצילות שלמדתנו בבי"ע64.

והענין בעבודה, דהנה, בצלמנו וכדמותנו קאי על נפש האלקית ונפש הבהמית, דנה"א הוא בחינת צלם, שהצ' מורה על כחות פנימיים, ול' מ' מורים על כחות מקיפים65, ונה"ב הוא בחינת דמות66. ובשתי הנפשות צ"ל ענין השלום, שזהו"ע משים שלום בפמליא של

204

מעלה, דקאי על ההמשכה בנה"א, ומשים שלום בפמליא של מטה, דקאי על ההמשכה בנה"ב. ובפרטיות יותר, שלום בנה"א, דעם היות שנה"א היא בבחינת טהורה היא67, וגם כמו שהיא בבחינת אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי יש בה בחינת טהורה היא, ויתרה מזה, שיש בה בחינת ואתה משמרה בקרבי שלמעלה מבחינת טהורה היא68, ומשום זה הנה גם בשעת החטא היא באמנה אתו ית'69, מ"מ, מצד זה שנעשית בבחינת נברא70, ובפרט מצד התלבשותה בגוף ונה"ב, שייך בה ענין של חסרון האור, שהרי ענין החטא בנה"ב הוא מצד חסרון האור בנה"א, וחסרון זה הוא לפי שאינו בבחינת אלקות, דאלקות הוא שלימותא דכולא71. ולכן צריך לעשות שלום בנה"א, היינו, להמשיך בה בחינת עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות א"ס ב"ה. ושלום בנה"ב, שהרי לא זו בלבד ששייך בה חסרון, אלא עוד זאת ששייך בה גם חטא בפועל, ולכן צריך לעשות שלום בנה"ב, והסדר הוא שבתחילה צריך לפעול החיבור דנה"א עם הנה"ב, שזהו מ"ש72 ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ודרשו חז"ל73 בכל לבבך בשני יצריך, היינו, שגם נה"ב יתהפך לאהבה את הוי', ואח"כ צריך לפעול ולהמשיך בנה"ב גם מעצם הנשמה, שעי"ז לא יהי' שייך בו לא רק ענין של חטא אלא אפילו לא ענין של חסרון. וכל זה נעשה ע"י התורה, דכיון שהתורה היא בל"ג, שלא לפי ערך הנברא, לכן פועלת היא זיכוך בהנברא שלא לפי ערכו כלל.

ז) ובזה יובן שההכנה למ"ת היתה עי"ז שהקדימו ישראל נעשה לנשמע74, דהנה, הענין דמ"ת הוא שניתן בחינת הדיבור דתורה שהוא בלי גבול, שדוקא עי"ז נעשה הזיכוך בהנברא שלא לפי ערכו כלל, כנ"ל בארוכה. וענין זה הוא בחינת כתר תורה75. ולכן ההכנה להמשכה זו היתה ע"י הקדמת נעשה לנשמע, שהוא הביטול לבעל הרצון76, שהו"ע בחינת הכתר שבנפש, שלכן כשהקדימו נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים, וע"י העבודה בבחינת הכתר שבנפש, המשיכו בחינת כתר תורה, שהו"ע הדיבור דתורה.

205

וזהו מ"ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. דהנה, הכוונה דמ"ת שניתן בחינת הדיבור דתורה היא כדי לזכך את הגשמי באופן שלא לפי ערכו, ועז"נ אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דהכוונה דמ"ת היא להסיר את המצרים והגבולים, שענין זה נעשה דוקא ע"י בחינת הדיבור דתורה שהוא בל"ג, בחינת כתר תורה. וזהו מ"ש אנכי דייקא, אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ77, ומוסיף אנכי הוי' אלקיך, היינו שאנכי נעשה אלקיך, כחך וחיותך, וכדי שאנכי יהי' אלקיך הוא ע"י הוי' שענינו צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות78, שאין זה ענין של צמצום, אלא אדרבא, שע"י בחינת הוי' נעשה אנכי אלקיך. וכמו"כ גם מש"נ כאן וידבר אלקים, אין זה ענין הגבורה והצמצום, אלא ענין התגבורת שמצד העצמות79. וענין זה שאנכי הוא אלקיך נעשה בכאו"א מישראל, דכיון שפנים בפנים דיבר הוי' עמכם80, שבכ"א מישראל יש בו בחינת שם הוי' שבנפש81, הנה ע"י בחינת שם הוי' שבנפש, נעשה אנכי אלקיך כחך וחיותך דכאו"א  מישראל. וזהו ג"כ מ"ש לאמר, דכיון שבחינת כתר תורה מתגלה בענין הדיבור דוקא (כנ"ל), לכן מדייק הכתוב תיבת לאמר, שהו"ע הדיבור, ועוד זאת, שהדיבור הוא באופן של לאמר, שפירושו נאָכזאָגן, שהו"ע תען לשוני אמרתך82 כעונה אחרי הקורא83, והיינו, שבחינת הדיבור דתורה פועל ביטול במציאות לבעל הרצון, כיון שבחינת אנכי מי שאנכי נעשה כחך וחיותך.

**********


1) יתרו כ, א-ב.

2) ראה תו"א יתרו סז, ב.

3) השיטות באופן אמירת ושמיעת עשה"ד – ראה תו"ש ליתרו (כ, א) ס"י ובמילואים שם.

4) מכות כג, סע"ב ואילך.

5) ברכה לג, ד.

6) פמ"א. וראה גם שמו"ר פכ"ח, ו. תנחומא יתרו יא.

7) שמו"ר פכ"ט, ג.

8) משלי ח, ל.

9) ב"ר בתחילתו.

10) זח"ב קסא, א-ב.

11) חוקת יט, יד.

12) תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, ב. קא, א). וראה אדר"נ ספל"א. ובכ"מ.

13) ראה מו"נ ח"א פע"ב.

14) פ"א.

15) ראה עץ חיים שער לט (שער מ"ן ומ"ד) דרוש ג.

16) ראה סה"מ תרכ"ח ע' קסו ואילך. המשך וככה תרל"ז פכ"ב.

17) ישעי' א, ג.

18) ברכות סא, ב.

19) בהבא לקמן – ראה גם לקו"ת חוקת נח, א. ברכה צה, ג. סה"מ תרצ"ו ע' 93 ואילך.

20) ראה זח"א ג, ב. ועוד.

21) קהלת ז, יב.

22) ראה לקו"ת בחוקותי מה, ד. נשא כו, ב. שה"ש ד, ב. סה"מ שם ע' 110. וש"נ.

23) אגה"ק ס"ה.

24) ישעי' כט, יג. וראה תניא פל"ט (נג, ב).

25) ראה תניא פט"ז.

26) ראה תו"א קיד, ד.

27) ראה המשך תער"ב ח"א ע' שסב.

28) ראה תניא פל"ט.

29) ראה סה"מ תרכ"ח והמשך וככה שם. ספר השיחות תורת שלום ע' 245.

30) ראה ב"ר פ"ח, ה. זח"ג רמו, ב. עץ חיים שער ג (שער סדר אצילות) פ"ב. תו"א ויחי מו, ד. ובכ"מ.

31) ראה תו"א יתרו סז, ריש ע"ד. סה"מ תרנ"ה ע' צד.

32) ירמי' ב, ו. וראה לקו"ת במדבר ד, ג.

33) ראה דב"ר פ"ו, ב.

34) בהבא לקמן – ראה הוספות לתו"א ר"פ יתרו (קח, סע"ג ואילך). אוה"ת יתרו ע' תתסו ואילך.

35) יהושע א, ח.

36) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סי"ב.

37) ראה טושו"ע או"ח סמ"ז ס"ד. שו"ע אדה"ז שם ס"ב. הל' ת"ת שם.

38) משלי ד, כב.

39) עירובין נד, א.

40) הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ג.

41) ראה אוה"ת שם. וש"נ.

42) ראה זח"ג נג, ב.

43) לשון הכתוב – יתרו יח, כ.

44) שמו"ר פי"ב, ג.

45) ראה סה"מ תרע"ח ע' קסד ואילך. לקו"ש חט"ו ע' 75 ואילך.

46) תולדות כה, כב.

47) ב"ר פס"ג, ו.

48) יומא כח, ב.

49) ראה רמב"ן תולדות כו, ה.

50) ויגש מו, יח.

51) ראה ב"ר פצ"ה, ג. ועוד.

52) כתובות טז, סע"ב ואילך. וראה לקו"ת שה"ש מח, ב ואילך.

53) איוב כט, ג.

54) שה"ש שם.

55) ישעי' כז, ה.

56) סנהדרין צט, ב.

57) ראה תו"א יתרו קט, א. אוה"ת שם ע' תתסח ואילך.

58) בראשית א, כו.

59) תקו"ז בהקדמה (ג, ב).

60) משלי כז, יט. וראה תניא פמ"ו.

61) ראה גם מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ד ע' צד ואילך. אוה"ת בשלח ע' תעז ואילך. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקסד ואילך.

62) תהלים קד, ב. וראה אוה"ת (יהל אור) עה"פ. סה"מ ה'ש"ת ע' 67.

63) ברכה שני' דברכת המזון.

64) ראה לקו"ת עקב יז, ב. סה"מ תרצ"ו ע' 10. וש"נ.

65) ראה לקו"ת תצא לו, ד.

66) ראה לקו"ת שם לח, א.

67) ברכת "אלקי נשמה" בברכות השחר.

68) ראה לקו"ת שה"ש ל, ג.

69) ראה תניא ספכ"ד.

70) ראה ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי קיד, ד ואילך. ולאדמו"ר הצ"צ ח"א ע' תקמו ואילך. ועוד.

71) תקו"ז בהקדמה (יז, ב). ובכ"מ.

72) ואתחנן ו, ה.

73) ברכות נד, א.

74) משפטים כד, ז. שבת פח, א.

75) ראה תו"א ואוה"ת שבהערה 57.

76) ראה לקו"ת שה"ש כב, א.

77) ראה לקו"ת פינחס פ, ב. פ' ראה לא, ד. ובכ"מ.

78) ראה לקו"ת בשלח א, א. ובכ"מ.

79) ראה סה"מ עטר"ת ע' תמח ואילך.

80) ואתחנן ה, ד.

81) ראה לקו"ת ר"פ ראה (יח, א ואילך). וראה גם ד"ה ראה דש"פ ראה, מבה"ח אלול שנה זו (תשי"ג).

82) תהלים קיט, קעב.

83) ראה תו"א יתרו סז, ב. קט, א. לקו"ת שה"ש מד, ב.