ספרי כ"ק אדמו"ר > תורת מנחם > ח – שנת תשי"ג – חלק שני > שיחת יום ב' דחג השבועות...

בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ג.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה, והורה לנגן ניגון שמח, באמרו, שהפתיחה צריכה להיות בניגון של שמחה.

אח"כ אמר: כיון שחג השבועות שייך לבעש"ט, להיותו יום ההילולא שלו1 – ינגנו את התנועה של הבעש"ט (וצוה לנגן הניגון שלש תנועות – של הבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן).

אח"כ צוה לנגן ניגון על תיבות של פסוק בתהלים2 [וניגנו הניגון "אך לאלקים דומי נפשי"3]

***

ב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים גו'.

***

ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לברך קודם חג השבועות: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ובכן: בשלמא בנוגע לפנימיות – יכולים לחשוב שאין הזולת יודע מה נעשה אצלו בפנימיותו; אבל בנוגע לשמחה – הרי זה צריך להיות ניכר בגילוי, בריקוד, בקול (שירה), ובקוי הפנים. ובמילא, כאשר לא רואים את השמחה בגילוי, יש צורך לעורר על זה.

ולהעיר:

בדרך כלל צריכה להיות ההנהגה באופן ש"אל תדין את חברך כו'"4, "הוי דן את כל האדם לכף זכות"5, וצריכים להזהר שלא לומר על יהודי דברים קשים ("אַ שווערן וואָרט"), ובכלל, מי עשאו שופט לפסוק על יהודי.

ועוד זאת, שיתכן שכאשר פוסק דינו של פלוני פוסק הוא את הדין

גם על עצמו – כידוע הביאור6 בדברי המשנה7 "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דין ואח"כ חשבון – דלכאורה, הול"ל חשבון ודין, שהרי ע"פ החשבון פוסקים את דינו – שאין פוסקים דינו של אדם למעלה עד שלא יפסוק בעצמו מהו העונש על ענין כזה, ולכן מזמינים לו אדם שעבר עבירה זו, וכאשר פוסק את דינו של הזולת, אזי פוסקים גם את דינו (אף שהוא בעצמו לא הי' פוסק דין על עצמו, מצד אהבת עצמו, ש"על כל פשעים תכסה אהבה"8). וזהו "דין וחשבון" – שתחילה ישנו ה"דין" שפוסק על הזולת, ואח"כ עושים עמו "חשבון", שגם הוא במצב כזה כו'.

אבל, ביחד עם זה, מובן וגם פשוט, שכאשר יהודי (ובפרט מוכיח) רואה אצל חבירו דבר לא טוב, או שחסר אצלו דבר טוב, צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר, ולא להמנע מלהוכיח אותו בגלל הלימוד זכות שבודאי בפנימיותו טוב הוא, אלא שמצד ענוה, או סיבה אחרת, לא בא הדבר לידי גילוי, וכיו"ב.

– לימוד זכות על חבירו לא יכול להיות באופן שיגרום נזק לחבירו, שבגלל הלימוד זכות ימנע מלהוכיח אותו, ובמילא ישאר חבירו במעמדו ומצבו הקודם, אלא ודאי צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר.

וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: תהיו בשמחה, ובאופן שיהי' הדבר ניכר בגילוי. תאמרו לחיים ותנגנו ניגון של שמחה.

(והוסיף בבת-שחוק:) ישנם כאלה ("עולם'שע")9 שה"עצה" שלהם להתגלות השמחה היא... צביטת הלחיים ("קנייפּן די בּאַקן") שעי"ז יהיו נראים הפנים מחייכים ושמחים. אבל תורת החסידות מציעה עבודה קלה יותר לפעול התגלות השמחה10.

***

ד. כ"ק11 מו"ח אדמו"ר אמר תורה מהבעש"ט12 אודות הענין דאהבת ישראל גם לאנשים פשוטים:

"תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי13 כעמך כישראל גוי אחד בארץ"14. והיינו, שבני ישראל הם התפילין של הקב"ה. בתפילין יש תפילין של יד ותפילין של ראש – ששניהם מצוה וחייבים בברכה [ברכה אחת, או ב' ברכות, כהדעות בזה15], והסדר הוא שהנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. וכן הוא גם בתפילין דמארי עלמא, שתפילין של יד – מארי עובדין טבין (אנשים פשוטים מקיימי מצוות), קודמים לתפילין של ראש – מארי השגה (לומדים ויודעי תורה).

תורה זו עוררה אצל יהודים רבים רגש של אהבת ישראל גם ליהודים פשוטים – מצד המעלה היתירה דמארי עובדין טבין לגבי מארי השגה, וכמבואר בריבוי מקומות שאצל אנשים פשוטים מתגלית פשיטות העצמות16.

ה. ידוע גם מה שסיפר17 הרה"צ ר' זושא לאדמו"ר הזקן מה ששמע מאחיו הרה"צ ר' אלימלך, שאצל הרב המגיד היו משמרות של תלמידים לשמשו, ופעם אחת, בעת המשמרה שלי – מספר ר' אלימלך – קרא לי הרב המגיד ואמר: שומע אתה, מֵלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע, שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור18.

ומובן, שמאמר המגיד הוא הוספה וחידוש על מאמר הבעש"ט – כי הבעש"ט דיבר רק אודות אנשים פשוטים, ואילו המגיד הוסיף שצריכים לאהוב גם רשע גמור, ויתירה מזה, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות בהשוואה כמו לצדיק גמור.

ו. ואדמו"ר הזקן אומר19 שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו "אחים ממש", שזוהי אהבה עצמית.

וזהו "ואהבת לרעך כמוך"20 – כמוך ממש: כשם שאהבת עצמו היא אהבה עצמית, שאינה מצד חשבונות,

– שלכן, "על כל פשעים תכסה אהבה"<8>, היינו, שגם כאשר האדם מכיר בפשעיו (כיון שהפשעים הם באופן כזה שאפילו מצד אהבת עצמו

אינו יכול לרמות ולהשלות את עצמו שאינם פשעים), מ"מ, "תכסה אהבה", לפי שהאהבה מגעת בעומק הנפש במקום כזה שאין הפשעים נוגעים –

כך צריכה להיות גם האהבה ל"רעך" אהבה עצמית.

– בכדי לעורר את האהבה יש אמנם צורך בהתבוננות (כדלהלן), אבל ע"י התבוננות באים לאהבה עצמית שלמעלה מהשכל.

כיצד יתכן הדבר שהאהבה להזולת תהי' אהבה עצמית כמו אהבת עצמו – הרי הלה הוא בכל זאת זולת ולא הוא עצמו?

יש בזה שתי הסברות:

א) אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' הם כולא חד21. וכשם שאצל בני ישראל אהבת ה' היא אהבה עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלקיכם"22, ובן ואב הם עצם אחד, כך גם אהבת ישראל – שבאה מצד אהבת ה', אוהב מה שהאהוב אוהב23 – היא אהבה עצמית24.

ב) בעומק יותר: כל בני ישראל הם דבר אחד. זהו עצם אחד שנמשך ובא בכל אחד מהחלקים השונים25. וא"כ, אין זו אהבה להזולת, אלא לו עצמו.

ז. ויש לומר בדרך אפשר שבמאמר אדמו"ר הזקן יש הוספה על מאמר המגיד:

מאמר המגיד שצריכים לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור – הוא עדיין מצד הבנה26 ומדידה. והראי' היא מזה גופא שמדגישים חילוקי דרגות כו', ואומרים שצריכים לאהוב כמו צדיק גמור.

אבל אהבת עצמו אינה מדודה, שהרי הוא אוהב את עצמו, את העצם שלו. ובאופן כזה היא אהבת ישראל ד"אחים ממש".

ח. עפ"ז מובנת השייכות דאהבת ישראל למתן תורה:

לקבלת התורה הוצרכה ההקדמה דאהבת ישראל – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד"27, וכמבואר במדרשי חז"ל28 שבשביל מתן תורה הוצרך להיות המספר דששים ריבוא, כולם בשוה, ללא חילוק בין אחד לחבירו.

וההסברה בזה – שע"י אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, ללא התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה, שכן, ההתחלקות שבין יהודי אחד לחבירו היא רק בהכחות פרטיים, אבל מצד עצם הנשמה שוים כולם.

  ועי"ז יכול להיות הענין דמתן תורה – שאז מקשר הקב"ה כביכול את העצם שלו, "אנכי", עם העצם של בני ישראל (שמצד העצם הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה<19>), היינו, שבני ישראל "לוקחים" כביכול את "אנא נפשי"29, העצם דהקב"ה, שמסר את עצמו – ע"י התורה ("כתבית יהבית"29) – להעצם דבני ישראל.

***

ט. מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות30, ו"הרבה טעמים נאמרו עליו"31.

וא' הטעמים למנהג זה32 – לפי שבמ"ת נצטוו על השחיטה, וכיון שלא היו יכולים לשחוט בו ביום, שהרי "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל"33, לא היו יכולים לאכול מאכלי בשר, והוכרחו להסתפק במאכלי חלב, ולזכר זה נוהגים לאכול מאכלי חלב.

ולכאורה אי אפשר לומר כן, מב' טעמים:

א) כיון שמצד החיוב דשמחת יו"ט צריכים לאכול בשר, שהרי "אין שמחה אלא בבשר"34, נמצא, שביום שקיבלו את התורה – שהוא בודאי "יומא טבא" – נתחייבו לאכול בשר. וא"כ, איך יתכן שיתן הקב"ה את התורה באופן כזה שבעת מ"ת לא יוכלו בני ישראל לקיים ציווי התורה בנוגע לחיוב השמחה?!

ב) אמרו חז"ל35 "קיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא

ניתנה", ומפורש להדיא בנוגע לשחיטה – שיצחק אמר "שא נא כליך"36, "לשון השחזה . . חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה"37. וגם להדעות38 שרק בארץ ישראל קיימו האבות את התורה, ולא בחוץ לארץ, עכצ"ל שמצות שחיטה קיימו גם בחו"ל, כפי שמצינו ביוסף בהיותו במצרים שאמר "וטבוח טבח והכן"39, "פרע להן בית השחיטה, שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל"40.

ועפ"ז נמצא שגם קודם מ"ת הי' להם בשר שחוטה, ובמילא היו יכולים שפיר לאכול בשר ביום מ"ת.

י. לכאורה הי' אפשר לומר שלאחרי מ"ת לא היו יכולים לאכול בשר ששחטו לפני מ"ת, דכיון שלפני מ"ת לא היו מצווים על השחיטה, הרי הבשר ששחטו לפני מ"ת חשיב לאחר מ"ת כמו בשר שנשחט ע"י עכו"ם ששחיטתו נבלה41, לפי שאינו בר זביחה42.

אבל באמת אי אפשר לומר כן, דכיון שלפני מ"ת היתה זו שחיטה כשרה, חל על בשר זה דין בשר שחוטה, ובמילא, גם לאחרי מ"ת (שאז לא מהני שחיטה של זה שאינו בר זביחה) היו יכולים לאכול בשר זה (שנשחט לפני מ"ת) שכבר חל עליו דין בשר שחוטה.

ויש להביא דוגמא לדבר ממ"ש הצ"צ במאמר עדות43 (שכתבה בחיי אדמו"ר הזקן44 וכנראה היתה למראה עיניו) בנוגע להדעות שעדי גיטין וקידושין אין צריכים חקירה ודרישה כמו בדיני נפשות, אע"פ שאח"כ יבוא לדיני נפשות ממש, "דכיון שעכשיו אין כאן דיני נפשות אין זה כדיני נפשות ממש", וכפי שמבאר בא' מתשובותיו45, "שאין אנו דנין הדבר אלא לפי מה שהוא עתה, ולא לפי מה שיהא נמשך ממנו אח"כ", "כיון שבכאן הדין נותן כך, הנה כך הדין פסוק ע"פ תורה, יומשך מזה מה שיומשך".

ועד"ז מצינו בנוגע להכלל שב"ש לחומרא וב"ה לקולא (מלבד הענינים שהם מקולי ב"ש וחומרי ב"ה46), בהתאם לשרש נשמתם47 –

שאף שבגוף ועיקר הדין ב"ש מחמירים וב"ה מקילים, יכול להסתעף מזה קולא לב"ש וחומרא לב"ה, ואעפ"כ, אין זה בסתירה להכלל דב"ש לחומרא, בהתאם לשרש נשמתם – כיון שאנו דנין בנוגע לעיקר הדין, ולא איכפת לן מה שיסתעף מזה48.

ומזה מובן גם בנדו"ד – שבשר שנשחט לפני מ"ת חשיב לעולם בשר שחוטה (בשר שיצא מרשות ג' קליפות הטמאות לרשות קליפת נוגה, שיכולים להעלותו לקדושה), ואין אנו מתחשבים בהסתעפות הדבר לאחרי מ"ת שאז אין זו שחיטה של בר זביחה.

ויש להוסיף בזה, שענין של הסתעפות הוא כמו נולד, ומצינו לענין נדרים ש"אין פותחין בנולד" (בדבר שלא הי' בעולם בשעת נדרו ועדיין עתידין לבוא לעולם לאחר שנדר)49, ודוגמתו בנדו"ד, כיון שמ"ת הוא כמו נדר ושבועה50.

ועכצ"ל, שהמנהג דאכילת מאכלי חלב בשבועות אינו משום שלאחרי מ"ת לא היו יכולים לאכול מאכלי בשר, אלא כשאר הטעמים שנאמרו במנהג זה, כמו הטעם51 שהתורה נמשלה לחלב, כמ"ש52 "דבש וחלב תחת לשונך", וכיו"ב.

יא. בהמשך השיחה נתבאר דוגמת ענין הנ"ל בעבודת ה', שמ"ש53 "וחטאתי נגדי תמיד", ש"אף שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות כו'"54, ולגבי הדרגא היותר נעלית נשאר הפגם של החטא – אין זה ענין של הסתעפות, כיון שמלכתחילה הי' זה אצלו ענין של חטא ("חטאתי"), ועל ידו נעשה פגם בכל המדריגות, ולכן, גם לאחרי התשובה נשאר עדיין הפגם לגבי מדריגה עליונה יותר55, שכדי להתעלות אלי' צריך זיכוך גדול יותר כו'56 (משא"כ בדבר שבשעת עשייתו לא הי' נחשב אצלו לחטא כלל, הנה גם בעלייתו

לדרגא נעלית יותר לא ייחשב ענין זה לחטא) – נכלל בהשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א57, ונדפסה בלקו"ש ח"ד ע' 1197 ואילך.

***

יב. [א' המסובים הגיש לכ"ק אדמו"ר שליט"א קנקן יין, באמרו שמביא "ביכורים". ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

איתא בגמרא58 "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים". ובהבאת דורון גופא מצינו עילוי מיוחד בנוגע ליין – כדאיתא בגמרא59 "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין".

ויש לבאר השייכות דהבאת דורון לתלמיד חכם לענין הביכורים, והמעלה המיוחדת שביין דוקא.

יג. המעלה דביכורים לגבי שאר מתנות כהונה, כמו תרומות ומעשרות:

בתרומות ומעשרות יוצא הכהן אל הגרנות, ובעל השדה אינו מוכרח ליתן לכהן זה דוקא, אלא יכול ליתנו לאיזה כהן שירצה, שהרי יש לו טובת הנאה60. ולאחרי כל זה יכול לתרום כמה שרוצה, שהרי מעיקר הדין חטה אחת פוטרת את הכרי61, וגם התורם בעין רעה תרומתו תרומה62.

משא"כ ביכורים – שאין מביאים אותם אלא משדות וכרמים שהם מן המובחר63, ובשדות וכרמים המובחרים גופא הרי זה "מראשית כל פרי האדמה"64, "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה . . אומר הרי זה ביכורים"65, וצריך להביאם בעצמו לביהמ"ק אל הכהן ולומר מקרא ביכורים, והי' סדר שלם באופן הבאת הביכורים – "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב וכו' החליל מכה לפניהם וכו'"66, סדר של שמחה. וכל זה – אע"פ שלא היו מקריבים את הביכורים ע"ג המזבח,

אלא נותנים אותם לכהן, בשר ודם, שיכול להיות שמביא הביכורים חושב שגדלה מעלתו ממעלת הכהן (שהרי יש מציאות של כהן גדול עם הארץ שממזר תלמיד חכם גדול ממנו67), ואעפ"כ הי' מביא הביכורים בשמחה כו'.

ודוגמתו ב"המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים" – כי, הבאת דורון לתלמיד חכם הו"ע נתינת צדקה עבור תורה, ובמילא הרי זה ע"פ הסדר של תורה שהיא בלי גבול (כמבואר לעיל בהמאמר68), כך שגם הצדקה היא ללא חשבונות,

[שהרי יש אופן של נתינת צדקה ע"פ חשבון, ולא עוד אלא שאפילו כאשר נתינת הצדקה היא בשביל להפטר מתשלום מסים, הרי זה נחשב לצדקה, כמ"ש69 "ונוגשיך צדקה", ויתירה מזה, המאבד סלע ומצטער על אבידתו, ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי זה נחשב לצדקה70, ומקבל על זה השכר דעוה"ב, לויתן ושור הבר כו' – אלא שאין זה דומה לנתינת צדקה ללא חשבונות, בדוגמת המעלה דביכורים לגבי שאר מתנות כהונה],

וכל זה – אע"פ שהנתינה היא לתלמיד חכם שאינו אלא בשר ודם, ועד שהנותן יכול לחשוב שמעלתו גדלה יותר ממעלת הת"ח, ועוד זאת, שהנותן יודע שמצד טבעו של הת"ח ש"נוקם ונוטר כנחש"71 לא יקבל תודה עבור הדורון... שהרי הת"ח חושב שכיון ש"מאן מלכי רבנן"72 הרי כל העולם משועבד אליו ומגיע לו הכל... ואעפ"כ נותן צדקה ללא חשבונות, ונותן בשמחה.

וענין זה שפועל בעצמו ליתן צדקה עבור תורה ללא חשבונות, ומתוך שמחה, עם היותו קשור עם גוף ונפש הבהמית, עם בני ביתו וחלקו בעולם – הרי זה רק מצד עצם הנשמה שהיא מושרשת בעצמות, ולכן נעשית עבודתו כפי שנדרש מצד בעל הרצון, כיון שאינו מציאות בפני עצמו אלא הוא בתכלית הביטול לבעל הרצון.

וענין זה מרומז ב"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" – כי ענינו של יין הוא גילוי ההעלם, כמ"ש73 "נכנס יין יצא סוד", וכפי שמצינו74

ש"אגברו חמרא אדרדקי . . כיון דאיבסום פתחו ואמרו אין בן דוד בא עד וכו'" (ע"ד ש"אתו דרדקי . . ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון75 לא איתמר כוותייהו"76), שזהו מצד מעלת היין שעי"ז יצא סוד, ובנדו"ד – גילוי הסוד שבנשמה, ועד לסוד שבסוד, שזהו עצם הנשמה.

יד. ולהעיר מהסיפור77 שפעם הלכו חסידים לאדמו"ר הזקן, ובלכתם בדרך ניתוספו אליהם עוד חסידים מכו"כ מקומות, עד שהתקבצו אלפים אלפים חסידים, ולקחו שור וציפו קרניו בזהב, כהסדר דהבאת הביכורים ש"השור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב", וכך באו לאדמו"ר הזקן.

כאשר אדמו"ר הזקן ראה אותם מהחלון, נכנס לחדרו, התגלגל ("האָט זיך פאַרקייקלט") על הארץ ואמר: מה78 הם רוצים ממני?! וענתה זוגתו הרבנית: הם רוצים שתאמר להם מה ששמעת מהרבי שלך. ואמר אדמו"ר הזקן: אם כן, אומר להם עוד ועוד ("איך וועל זיי זאָגן און זאָגן"). ואז אמר אדמו"ר הזקן תורה, ופירש מש"נ בהבאת ביכורים "והחליל מכה לפניהם", ש"חליל" הוא מלשון חלל ומקום פנוי, ו"מכה" מלשון כהה ("טונקל"), וזהו "החליל מכה לפניהם", שהחלל ומקום פנוי נעשה כהה לפני מביאי הביכורים, מצד גודל העילוי דהבאת ביכורים.

והיינו, שע"י ענין דהבאת ביכורים ניתוספו ענינים חדשים בתורת החסידות.

טו. ועפ"ז יובן הקשר והשייכות דענין הביכורים לחג השבועות, שנקרא חג הביכורים79:

ביכורים80 – שנקראים "ראשית" – קאי על נשמות ישראל, כמארז"ל81 בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית, לפי שמחשבתן של

ישראל – עצם הנשמה – קדמה לכל דבר82, אפילו לתורה, ובשבילם היתה התהוות הבריאה, ובשבילם הי' הענין דמתן תורה.

וזוהי השייכות דביכורים לחג השבועות – כיון שהמשכת כתר תורה בחג השבועות83 היא מצד מעלתם של ישראל, עצם הנשמה, שזהו"ע הביכורים.

***

טז. כ"ק מו"ח אדמו"ר מבאר בא' ממאמריו84 דברי הגמרא85 "רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן ולבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא" – שקודם ההשפעה הפנימית צריך להיות קירוב חיצוני, שזהו ההכנה לההשפעה הפנימית.

והענין בזה:

מילתא דבדיחותא – היא שיחת חולין, שזהו ענין חיצוני, שכן, אע"פ שגם "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד"86, וככל שתגדל מעלתו של החכם הנה השיחת חולין שלו צריכה לימוד יותר, הרי זה בכל זאת שיחת חולין בלבד, ואם חסר אצל התלמיד ענין הביטול יכול לחשוב שזוהי שיחת חולין ממש.

ואף שגם דברי החכמה של הרב מקבל התלמיד רק לפי ערכו, הרי, גם הענינים שמקבל התלמיד לפי ערכו הם דברי חכמה, אלא שזוהי דרגא נמוכה יותר בדברי החכמה, משא"כ בשיחת חולין יכול התלמיד לטעות לגמרי ולחשוב שאין זו אלא שיחת חולין. וטעם הדבר – לפי ששיחת חולין הו"ע חיצוני.

ושיחות חולין אלו שהם קירוב חיצוני – מהווים הכנה להשפעת החכמה, שזהו השפעה פנימית.

סדר זה – שתחילה צריך להיות קירוב חיצוני ורק לאח"ז יכול להיות השפעה פנימית – הוא ברב ותלמיד שהם באופן של משפיע אמיתי ומקבל אמיתי,

היינו, שהרב הוא משפיע אמיתי, שהוא רק משפיע, ולא שייך אצלו ענין של מקבל, כיון שיודע הכל,

– כפי שמצינו בגמרא87 "רבי זירא אשכח לרבי יהודה" במעמד ומצב ד"אי בעי מיני' כל חללי דעלמא (פירוש דברים הנעשים בכל חלל העולם) הוה אמר לי'", היינו, שהי' יכול לשאול אצלו גם בנוגע להחלל ומקום פנוי שבו נתהווה כל סדר ההשתלשלות, ואכן שאל אצלו "מ"ט עיזי מסגי ברישא והדר אימרי", והשיב לו "כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא", שזהו ענין הצמצום כו'88 –

והתלמיד הוא מקבל אמיתי, היינו, שיש אצלו רק הענין דמקבל, כיון שמניח את כל עניניו ועומד בתכלית הביטול אל הרב, עד ש"שפתותיו נוטפות מור"89,

ואז – אצל רב ותלמיד שהם באופן של משפיע אמיתי ומקבל אמיתי – הסדר הוא שתחילה צריך להיות קירוב חיצוני, ואח"כ יכול להיות השפעה פנימית.

יז. וכן הוא הסדר אצל חתן וכלה90:

מנהג ישראל (תורה היא91) שתחילה ישנו ענין ה"באַדעקעניש", שהחתן מכסה את פני הכלה בצעיף, שזהו"ע של מקיף, ולאחרי כן נותן החתן לכלה טבעת, שזהו ג"כ ענין של מקיף – שזהו המקיפים הפרטיים של הכלה; ונוסף לזה ישנו ענין החופה, שזהו המקיף הכללי על החתן והכלה יחדיו. וכללות ענין המקיף – שהו"ע חיצוני – הוא הכנה להיחוד הפנימי.

וכן הוא גם למעלה – שקודם היחוד צריך להיות המשכת המקיף, שזהו מ"ש92 "כי על כל כבוד חופה", שתחילה צריך להיות ענין ה"חופה", שהו"ע המקיף, שנמשך "על כל כבוד", שהם ב' בחי' כבוד93, כבוד נברא שהוא בחי' מלכות, שבו נמשך המקיף דז"א, וכבוד נאצל שהוא בחי' בינה, שבו נמשך המקיף דחכמה, וזוהי ההכנה שיוכל להיות היחוד דמלכות עם ז"א (יחוד זו"ן), והיחוד דבינה עם חכמה (יחוד או"א).

וזהו מ"ש94 "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" – שסדר ההמשכה לכלה, דקאי על כנסת ישראל, הוא, שתחילה ישנו הענין ד"לכה דודי", שהילוך הו"ע חיצוני, והיינו, קירוב חיצוני, וזוהי ההכנה להשפעה פנימית, שהו"ע "פני שבת נקבלה"95.

יח. בחתונה שלי – טרם שפתח כ"ק מו"ח אדמו"ר באמירת המאמר לכה דודי, אמר96:

ידוע ומפורסם אשר בעת שמחת נישואין באים נשמות האבות מן העולם האמת, עד ג' דורות למפרע – הרי זה בכל ישראל, וישנם כאלה [כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שאי אפשר לומר הלשון "(אנשים) פרטיים", כיון שמשמעות הדברים שהמדובר הוא אודות (אנשים) כלליים דוקא] שאצלם באים יותר ויותר דורות למפרע.

ובתור הזמנה לנשמות הצדיקים כו' – יאמר עתה מאמר חסידות שחלק ממנו הוא מאדמו"ר הזקן, חלק מאדמו"ר האמצעי, חלק מהצמח-צדק, חלק מבנו של הצמח-צדק זקנה של הכלה97, חלק מבנו של הצמח-צדק אבי זקנו של החתן98, וחלק מאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, זקנה של הכלה.

– ובודאי הי' במאמר זה גם ענינים משלו ("זיינער – דעם רבי'נס – אַ אייגענער ענין"), אף שלא אמר זאת בפירוש.

ואע"פ שלא הי' צריך להזמין את עצמו, כיון שהי' נוכח שם, מ"מ, הסדר הוא שכל הענינים נמשכים ע"י הצינור דתורה.

יט. וכיון שהולכים אנו בהדרכותיו והנהגותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – כדאי ונכון99 אשר בכל חתונה של אנ"ש, המקושרים והשייכים כו', הנה קודם החופה יחזרו (החתן בעצמו או מישהו מהנוכחים) את המאמר לכה דודי, שיש בו חלק מכל רבותינו נשיאינו, מכ"ק מו"ח אדמו"ר ולמעלה הימנו [כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר: אינני יודע אם אפשר לומר הלשון "למעלה הימנו", כיון שזהו"ע של

"מאור" כו'; כוונתי היא לקדימה בזמן] – בתור הזמנה לנשמותיהם של רבותינו נשיאינו.

וכללות הענין בזה – ש"צדיקים דומים לבוראם"100, וכשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמאמר<29> "אנא נפשי כתבית יהבית", כך גם הצדיקים, רבותינו נשיאינו, הכניסו את עצמותם במאמרי החסידות שלהם<78>, ולכן, אמירת מאמר חסידות שיש בו מתורתם של רבותינו נשיאינו, מהוה הזמנה לנשמות שלהם.

– במקום לנסות להרכיב ("צונויפשטעלן") מאמר, חלק מאדמו"ר הזקן, חלק מאדמו"ר האמצעי וכו', בענינים שיש להם או אין להם שייכות לחתונה – מוטב לחזור את המאמר לכה דודי.

יכולים אמנם לחזור גם את המאמר שמח תשמח101, שגם בו יש חלקים מכל רבותינו נשיאינו, אבל, מאמר זה הוא ארוך ביותר, ואם יחזרוהו, אזי השומעים ירדמו... או יתפזרו וילכו להם. ולכן, מוטב לחזור את המאמר לכה דודי, שהוא מאמר קצר (שיש בו אותיות-פרקים אחדים בלבד), ויש בו חלקים מכל רבותינו נשיאינו.

ואף שישנם מאמרים נוספים שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בחתונות נוספות – הרי הוא ידע את השייכות של המאמר לכל הרביים, אבל אנו, למה לנו לחזור מאמרים אחרים, בה בשעה שישנו מאמר זה – לכה דודי – שבו בחר כ"ק מו"ח אדמו"ר בתור הזמנה. ולכן, כדאי לחזור המאמר לכה דודי, כמו שהוא, או בתוספת התחלה אחרת, אבל, מהו הצורך בהתחלה נוספת, בה בשעה שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר את המאמר בהתחלה זו.

כ. ויש להוסיף, שענין זה שייך לא רק לאנ"ש, אלא גם לכל שאר חוגי בני ישראל, גם "עולם'שע", שגם בהחתונות שלהם כדאי שיחזרו את המאמר לכה דודי, כי,

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:) אם נמצאים כאן "עולם'שע אידן", מקוה אני שלא יקפידו, אבל, גם אם יקפידו, מוכרחני לומר את הענין כפי שהוא לאמיתתו –

כל בני ישראל, יהיו מי שיהיו, המשכת חיותם היא ע"י הנשיאים,

כמבואר בתניא102 ש"יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם", כשם ש"יניקת הצפרנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש", ועד שאפילו אלה שמנגדים כו', מקבלים גם הם חיותם ע"י הנשיאים.

– האמת היא שגם אלה שמנגדים כו', הנה התנגדותם גופא מוכיחה שבאמת אוחזים הם מהרביים, כי, אילו לא היו אוחזים מהם, לא היו מנגדים אליהם, אלא כיון שגם הם אוחזים מהרביים, וחוששים שמא יתקרבו על ידם לתורה ולחסידות כו' – ודבר זה הוא בניגוד לרצונם – לכן הם מנגדים כו', אבל בפנימיות לבבם אוחזים גם הם מהרביים.

ובפרט ע"פ הידוע103 שאדמו"ר הזקן רצה שתורת החסידות תהי' שייכת לא רק לאיזה מפלגה כו', אלא לכלל ישראל,

– פעם הציע לי מישהו להוציא לאור ענין חדש שיהי' מתאים עבור כל בני ישראל. ועניתי לו – בפשיטות – שתורת החסידות היא עבור כל בני ישראל –

וכיון שבודאי יתמלא רצונו ("ער וועט דאָך געוויס אויספירן") שסו"ס יהיו כל בני ישראל חסידים, שהרי "רצון יראיו יעשה"104 – הרי כל האמור לעיל שייך לכל בני ישראל.

כא. (כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר עם א' אודות מנהגי חתונה, ובין הדברים אמר:)

כ"ק מו"ח אדמו"ר צוה שביום החופה תאמר הכלה קאַפּיטלאַך מסויימים בתהלים – איזה קאַפּיטלאַך אינני יודע. ולכן הנני מציע שהכלה תאמר את כל התהלים, ובמילא יהיו כלולים גם הקאַפּיטלאַך שהורה כ"ק מו"ח אדמו"ר לאומרם105.

***

כב. האמור לעיל שייך לחג השבועות, זמן מתן תורתנו – שענינו הוא הנישואין דהקב"ה שנקרא חתן עם כנסת ישראל שנקראת כלה.

– ואף שאיתא במדרש106 "העולם הזה אירוסין היו . . לימות

המשיח יהיו נישואין", הרי, כיון שלא יהי' עוד הפעם מתן-תורה107, עכצ"ל, שכל הענינים נפעלו כבר במ"ת, אלא שלעת-עתה הם בהעלם, ולעתיד לבוא יהיו בגילוי.

ולכן, גם במ"ת ישנו הסדר דקירוב חיצוני ואח"כ השפעה פנימית:

"כפה עליהם הר כגיגית"108 – הוא דוגמת ענין החופה109. נתינת השכר עבור קיום התומ"צ, כמ"ש110 "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם" – הוא דוגמת נתינת הטבעת111.

וכל זה הוא קירוב חיצוני, שזהו ההכנה להשפעה פנימית – היחוד שע"י קיום התומ"צ.

וכמבואר בהמאמר דשאר כסות ועונה112 [התחלת המאמר הוא המגיד מראשית אחרית, אבל, כדי שלא להחליפו במאמר אחר שמתחיל כן, נקרא מאמר זה המאמר דשאר כסות ועונה], ששאר וכסות, הם בחי' הגילויים, שאר הוא בחי' ממכ"ע, וכסות הוא בחי' סוכ"ע, ועונה הו"ע המשכת העצמי.

כג. והנה, כשם שנתבאר לעיל (סט"ז-יז) שהמשכת המקיף (שזהו הקירוב החיצוני) היא הכנה להיחוד הפנימי, הן ביחוד זו"ן והן ביחוד חו"ב (או"א), כן הוא בנוגע ליחוד חו"ב ויחוד זו"ן גופא – שהעיקר הוא יחוד זו"ן, שענין זה שייך לנשמות, כידוע113 שמלאכים שייכים ליחוד חו"ב, ונשמות שייכים ליחוד זו"ן.

וכמו כן ידוע114 שהתגלות כח הא"ס הוא ע"י יחוד זו"ן דוקא, הן למעלה – שכללות ענין ההתהוות שהוא בכח הא"ס נעשה ע"י יחוד זו"ן דוקא, והן למטה – שע"י יחוד זו"ן נעשה ענין הלידה שבו מתגלה כח הא"ס (דאף שכללות ענין ההתהוות הוא בכח הא"ס, מ"מ, בענין הלידה נראה בגילוי כח הא"ס).

כד. וזהו הטעם שעיקר כוונת ההתהוות היא למטה דוקא, כמבואר

בתניא115 ש"תכלית השתלשלות העולמות . . אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון" – כיון שבעוה"ז ישנו כח העצמות116.

ובעוה"ז גופא – הנה קודם גלות מצרים לא היו יכולים לקבל את התורה, אלא דוקא ע"י כור הברזל דגלות מצרים נעשו כלים לקבלת התורה117, וכדרשת חז"ל118 שהסיבה לכך שבני ישראל קיבלו את התורה היא – לפי ש"למצרים ירדתם כו'".

ועפ"ז ישנו ביאור נוסף על מ"ש במתן-תורה "וידבר אלקים גו' לאמר"119 – דלכאורה אינו מובן תיבת "לאמר", שפירושה לאמר לאחרים, שהרי כל בני ישראל שמעו את הדברות מפי הגבורה (כמשנת"ל בהמאמר120, שהוא מיוסד על מאמרו של הצמח-צדק, וכנראה ישנו מאמר זה גם בדרושי אדמו"ר הזקן) – שצריכים להמשיך עשרת הדברות בעשרה מאמרות ("לאמר" דייקא)121, שלכן ניתנה התורה למטה, כיון שעיקר הכוונה היא עוה"ז התחתון דוקא.

כה. וזהו גם מ"ש באפרים "כי הפרני אלקים בארץ עניי"122 – שהענין דירידת הנשמה בגוף בכלל, ובזמן הגלות בפרט, אינו כדי להתייסר ("מאַטערן זיך") ח"ו, אלא יש בזה מעלה מיוחדת – שעי"ז נעשה הענין ד"הפרני", התגלות כח הא"ס שלמעלה מהשתלשלות.

וענין זה נאמר ע"י יוסף – "צדיק עליון"123 – שגדלה מעלתו ביותר:

מבואר בתורת חיים124 (ובכ"מ) הטעם שיוסף נענש על זה שעשה כלים בטבע, אף שגם יעקב עשה כן125 – כיון שמדריגתו של יעקב היתה בסדר השתלשלות, והתיירא שמא יגרום החטא126, ולכן הוצרך לעשות

כלים בטבע, משא"כ יוסף, צדיק עליון, מצד מדריגתו הנעלית לא הי' לו להתיירא משום דבר, ולא הי' זקוק לטבע.

וכמו כן מבואר שם127 – בביאור מ"ש128 "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" – החילוק בין יוסף לשאר השבטים, שהשבטים (וכן האבות) היו רועי צאן, בהבדלה מהעולם, כדי שעניני העולם לא יפריעו להם בעבודתם, משא"כ יוסף הי' במדריגה כזו, שהי' יכול להיות בעולם, "מושל בכל ארץ מצרים"129, ובאופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"130, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו131, שכל מצרי שרצה לחגור כלי זיין הוצרך לשאול רשות מיוסף132, ובהיותו עסוק בכל זה, הנה בשעת מעשה עמד בתכלית הדביקות באלקות.

ולאחרי כל זה, כיצד הגיע למעמד ומצב ד"הפרני", שנעשה אצלו תוספת אור – "בארץ עניי" דוקא.

כו. וזהו גם תוכן הענין דלידת אפרים (עליו נאמר "כי הפרני אלקים בארץ עניי") מאסנת בת פוטיפרע, ובפרט להדעה133 שאסנת היתה בת דינה שנולדה משכם – כידוע134 שענינים נעלים בכלל, ובפרט ענינים שלמעלה מהשתלשלות, באים ע"י ענין של מרמה, וכיו"ב.

וע"ד שמצינו בברכות יצחק ליעקב, "ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'"135 – שהם ברכות נעלות בענינים רוחניים, כדאיתא במדרש136 "מטל השמים זו מקרא וכו'" (שהרי הענינים הגשמיים נטל עשו137) – שהוצרכו לבוא בדרך מרמה דוקא138.

ולהעיר גם מהסיפור הידוע139 אודות אדמו"ר הזקן, שכאשר ר' אברהם המלאך למד עמו נסתר דתורה, הי' מסבב את מחוגי השעון אחורנית, כדי שהמלאך ילמד עמו משך זמן ארוך יותר, באמרו – על משך זמן זה – "מים גנובים יומתקו"140. ולכאורה אינו מובן: הן אמת שאין איסור ברמאות זו, כיון שגניבה בענינים רוחניים (עניני תורה)

מותרת, כדאיתא בזהר141 "במה דפסקא טעמא (שיש טעם פסיק בין התיבות "לא תגנוב") אסיר ושרי", אבל אעפ"כ, מהו הטעם שהוצרך להיות באופן כזה דוקא? ומהי משמעות דברי אדמו"ר הזקן "מים גנובים יומתקו"? – אלא הביאור בזה ע"פ האמור, שענינים נעלים צריכים לבוא בדרך של מרמה דוקא.

וזהו גם תוכן הענין דמעשה יהודה ותמר, שעי"ז היתה לידת זרח ופרץ, שממנו בא משיח, שלכן נאמר בהם "תולדות מלא"142.

וכללות הענין בזה – שדוקא ע"י הירידה נמשך ומתגלה אור נעלה ביותר שלמעלה גם מהאור שהי' קודם חטא עה"ד, ועד שהוא למעלה גם מהאור שהי' מאיר לפני הצמצום.

כז. וכשם שכוונת ההתהוות היא בשביל המטה דוקא, כמו כן הכוונה דמתן-תורה היא לפעול ולבטל את הענין דמצרים – לא רק מיצרים וגבולים דקדושה, אלא מצרים כפשוטו.

דהנה, הענין ד"מצרים" ישנו גם בעולמות הרוחניים, שגם שם שייך ענין של חטא, כפי שמצינו בגמרא143 ש"אפקוהו למט"ט ומחיוהו כו'", ועד שגם בעולם האצילות ישנו ענין של "מצרים", ויתירה מזה, שגם לפני הצמצום ישנו ענין של "מצרים" – כמובן מהמבואר בחסידות144 שהענין דקריעת ים סוף (שבא בהמשך ליצי"מ), "הפך ים ליבשה"145, ישנו בכל המדריגות שלמעלה, כולל גם לפני הצמצום, ומזה מוכח שגם לפני הצמצום ישנו הענין של מיצרים וגבולים, שזהו כח הגבול שבא"ס.

אמנם, הכוונה דמתן-תורה היא – לבטל את הענין דמצרים (לא ביחס להמיצרים וגבולים שלמעלה, אלא) כפי שהוא למטה בלעו"ז דוקא.

ועפ"ז יש לבאר טענת המלאכים שהתורה תנתן להם, "תנה הודך על השמים"146, והמענה שהשיבו להם "מה כתיב בה147 אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים . . למצרים ירדתם כו'"<118> – דלכאורה, כיון ש"אלפים שנה קדמה תורה לעולם"148, בודאי ידעו המלאכים מה כתוב בה, וכיון שידעו שכתוב בה אודות יצי"מ, למה ביקשו שתנתן להם התורה? – אך הענין הוא, שהמלאכים ביקשו שתנתן להם התורה כדי

לבטל את ה"מצרים" (מיצרים וגבולים) שלהם, ועל זה הי' המענה "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם כו'", שהכוונה דמ"ת היא לבטל את הענין דמצרים כפי שהוא למטה בלעו"ז דוקא, שבזה ישנו כח נעלה ועמוק יותר.

כח. ועוד זאת, שהמענה למלאכים – "למצרים ירדתם כו'" – הוצרך להיות ע"י משה רבינו דוקא:

לכאורה אינו מובן: כיון שטענת המלאכים היתה להקב"ה – "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו . . מה אנוש כי תזכרנו149 . . תנה הודך על השמים"<118> – הי' הקב"ה צריך לענות להם "למצרים ירדתם וכו'", ולמה "אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה"<118>?

אך הענין הוא – שמענה זה הוצרך לבוא דוקא ע"י נברא מלובש בגוף דוקא, "ילוד אשה" (כלשון המלאכים).

ויובן ע"פ המבואר150 בנוגע לענין הנסיונות – דלכאורה מהו הצורך בענין הנסיון בה בשעה שהקב"ה יודע אם האדם יעמוד בנסיון – שזהו בשביל התועלת שנעשית אצל הנברא עי"ז שעומד בנסיון בפועל, והיינו, שהידיעה שלמעלה שיעמוד בנסיון אינה מספיקה, כיון שהידיעה שלמעלה היא בדרך מקיף, שלכן אינה מכרחת את הבחירה151, וכמו כן לא מספיק מה שבכחו לעמוד בנסיון, כיון שכח חסר פועל, ולכן יש צורך בעמידה בנסיון בפועל.

וכן הוא בנוגע לכללות ענין ההתהוות, כדאיתא בע"ח152 שטעם הבריאה הוא כדי לגלות שלימות כוחותיו כו' – דאע"פ שגם לפנ"ז ישנם כל הענינים בכח, מ"מ, הכוונה היא שיתגלו מן הכח אל הפועל, שכן, אע"פ שלמעלה אין כח חסר פועל153, מ"מ, כיון שהכוונה היא התהוות המטה, ולמטה כח חסר פועל, צריכים להיות כל הענינים בהתאם להמטה – שהשלימות היא כאשר הפועל הוא מחוץ להכח דוקא154.

ועפ"ז יובן מה ש"אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה" –

כי, הידיעה דלמעלה שהכוונה דמ"ת היא לפעול במצרים דלעו"ז דוקא, היא בבחי' "כח" בלבד, וכיון שלמטה כח חסר פועל, אין זה מספיק, ולכן צריך להיות המענה ע"י נברא דוקא, שזהו ה"פועל" שבענין זה.

כט. וענין זה מודגש ביותר אצל משה רבינו:

אודות משה – נאמר155 "כי מן המים משיתיהו", שנמשך מעולם התוהו156, ונאמר בו157 "כבד פה וכבד לשון", להיותו למעלה מתושבע"פ ואפילו למעלה מתושב"כ158, היינו, שהי' במדריגה נעלית יותר לא רק מתושבע"פ שנקראת "אילנא דטוב ורע"159 (לא טוב ורע ח"ו, אלא אילנא דטו"ר), לפי שיורדת ומתלבשת בענינים של טוב ורע, אלא גם למעלה מתושב"כ, שנקראת "אילנא דחיי"<154>, שהיא למעלה לגמרי מהתלבשות בענינים של טוב ורע.

וכל ענינים אלה האירו אצלו גם כאשר נשמתו נתלבשה בגופו – שזהו שנקרא בשם "משה", שגם בהיותו בגוף, אומרים עליו "מן המים משיתיהו".

וזהו גם מה שאמרו רז"ל160 ש"כשנולד נתמלא הבית כולו אורה" – ש"בית" קאי על הגוף161, שגם הוא "נתמלא אורה", זו תורה162.

ומבלי הבט על גודל מעלתו של משה – ירד למצרים, "וירא בסבלותם"163 של בני ישראל "בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה גו'"164, שזהו"ע של ירידה ברוחניות כו',

– ואף שראי' ("וירא בסבלותם") הו"ע של מקיף, מ"מ, עי"ז התקשר משה עם בני ישראל בפנימיות, שכן, אצל אדם שהוא בציור פנימי, גם ע"י הכחות המקיפים מתקשר הוא באופן פנימי, כפי שמצינו באדה"ר שעי"ז שהסתכל במקום הקליפות (ראי' שהיא בבחי' מקיף בלבד), נגרם הענין דחטא עה"ד כו'165, שממנו סובלים עד היום הזה –

והיינו, שמשה רבינו הניח הצדה את כל מעלותיו שמצד הנשמה שהאירו בו גם בהיותו בגוף, וירד למטה כו' – כדי להתקשר עם בני ישראל ולסייע להם.

ונמצא, שאצל משה מודגש ביותר ענין הירידה למטה, ומשום זה "אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה" – שדוקא משה מבאר את המעלה שבירידה למטה, "למצרים ירדתם כו'", שבזה יש מעלה פנימית ועמוקה יותר.

ל. ומצד המעלה שבענין הירידה למטה דוקא, הנה עי"ז שמשה ירד להתעסק עם בני ישראל ולפעול עליהם, ניתוסף עילוי במשה גופא, כמארז"ל166 "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל".

והענין בזה:

פעולת משה בבני ישראל היא – כמ"ש167 "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והיינו, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'. ועפ"ז מתורצת התמיהה בפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", דלכאורה, כשם שאסור לדמות אף אחד למשה רבינו168, כמו כן – ויותר מזה – אסור גם לדמות אף אחד (כולל גם משה רבינו) להקב"ה, וא"כ למה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? – אלא פירוש הפסוק הוא, שע"י האמונה במשה עבדו נעשית האמונה בה'.

– וכן הוא בדורות שלאח"ז, שדוקא ע"י האמונה ברבותינו נשיאינו, נעשית האמונה בה' ובמשה עבדו.

שאלו פעם אצל החסיד ר' אלחנן מרוזוב, ממי הוא אוחז יותר, מהרבי או ממשה רבינו? והשיב, שאוחז יותר מהרבי, כי, לולי האמונה ברבי, לא היתה אצלו גם האמונה במשה רבינו169. –

ופעולת משה על בני ישראל היתה גם (ובעיקר) על הדור שנכנסו לארץ, שהיו במדריגה פחותה יותר מדור המדבר, כידוע שדור המדבר הי' במדריגה של ראי', ולכן לא הוצרכו כ"כ לפעולתו של משה רבינו, משא"כ הדור שנכנסו לארץ שהיו רק במדריגה של שמיעה, כמ"ש170 "ועתה ישראל שמע גו'", הוצרכו ביותר לפעולתו של משה, ולכן,

הפסוק171 "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'", נאמר (לא בספר שמות, אלא) במשנה תורה דוקא, לדור שנכנסו לארץ.

וזהו ג"כ מה שמדייק אדמו"ר הזקן בתניא172 ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום כו'" – דלכאורה מאי קמ"ל בהוספת התיבות "לדור שנכנסו לארץ" – כי, הצורך בענין דק"ש, "שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו על יחודו . . כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו כו'", שייך דוקא לדור שנכנסו לארץ, משא"כ דור המדבר שהיו במדריגה נעלית יותר, בחי' ראי'.

ואף שדור המדבר הי' במדריגה נעלית יותר מהדור שנכנסו לארץ, מ"מ, עיקר הכוונה היא בהדור שנכנסו לארץ דוקא, כיון שעל ידם הי' הענין דקיום מצוות מעשיות, משא"כ דור המדבר שהיו מבחי' המחשבה או מבחי' הדיבור (כב' הדעות בספרי קבלה173), ובכל אופן, לא היו שייכים לבחי' המעשה.

ודוקא בהדור שנכנסו לארץ – שלמטה במדריגה מדור המדבר – היתה עיקר פעולתו של משה, ועי"ז נעשה אצלו עילוי גדול יותר לגבי המעלה שמצד נשמתו, כאמור, "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל", שכל זה הוא מצד המעלה שנעשית ע"י הירידה למטה דוקא.

לא. וזהו גם מה שמצינו במ"ת שאילו היו בני ישראל ששים ריבוא חסר אחד (לולי האחד) לא היתה ניתנה התורה ח"ו אפילו למשה<28>.

וכמרומז בפסוק174 "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – שעי"ז שישנם כל שש מאות אלף בני ישראל, כולל גם אלה שהם בבחי' רגלים ("רגלי"), ובעיקר הרגלים (כמבואר במק"א מעלת הרגל, קבלת עול) – ניתנה התורה שהתחלתה ב"אנכי", היינו, שנמשך בחי' "אנכי" גם למשה175.

וכמו כן כתיב176 "ואנכי תרגלתי לאפרים" – שדוקא ע"י ענין הרגל, "תרגלתי" לשון רגל, שזוהי העבודה דקבלת עול, באים לבחי' "אנכי", "אנכי מי שאנכי"177.

לב. אמנם, כדי שיוכל להיות הענין ד"אנכי תרגלתי לאפרים",

צריך להיות תחילה "קחם על זרועותיו" (כהמשך הפסוק), כמשל<84> האב שמשפיל את ידו להרים את בנו הקטן, שזהו קירוב חיצוני, ועי"ז יהי' אח"כ הקירוב הפנימי, שבזה ישנו ההמשכה והגילוי ד"אנכי".

וכמבואר לעיל (סכ"ג) שהמשכת המקיף היא הכנה להיחוד פנימי דזו"ן, שבו ועל ידו נעשה התגלות כח הא"ס בענין ההולדה,

– שלכן מבואר בתו"א178 בנוגע לענין הזיווג ש"לא כמו שמדמין העולם שזהו דבר מאוס מפני שצריך טבילה אח"ז, לא כן, כי הוא דבר גדול וגם למעלה הוא דבר גדול" –

וכפי שרואים במוחש שיש כאלה שאינם יכולים להוליד, אף שהרופא אומר שמצד טבע הגוף לא חסר שום דבר, כיון שענין ההולדה קשור עם כח הא"ס,

וזוהי המעלה ביחוד זו"ן דוקא – שעי"ז מתגלה כח הא"ס בענין ההולדה, "דור ישרים יבורך"179.

***

לג. אודות תורה – אמרו חז"ל180 "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

וצריך להבין:

ענינו של משל – אפילו משל של חכם בשר ודם, ועאכו"כ משל שבתורה – שצריך להיות מכוון להסברת הנמשל181. ולכאורה, "תבלין" אינו משל מכוון לתורה, שהרי התבלין אינו מבטל את המאכל, ואילו התורה צריכה לבטל את היצה"ר, ומהו הפירוש "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"?

והביאור בזה – שהיא הנותנת – דכשם שתבלין אינו מבטל את המאכל, אלא אדרבה, מטיבו ומכשירו להיות ראוי למאכל אדם, להיות דם ובשר כבשרו, שעי"ז יתעלה המאכל למדרגת מדבר, כך גם פעולת התורה בהיצה"ר היא לא לכלות ולאבד את היצה"ר, אלא אדרבה, לבררו ולזככו, שלא זו בלבד שלא יהי' מונע לעבודת ה', אלא שגם הוא יעבוד את ה', כמ"ש182 "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך"183.

[ועפ"ז יש לפרש מה שאומרים184 "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – דלכאורה אינו מובן: הרי כל החטאים שמפרטים בהנוסח ד"על חטא" הם ע"י היצה"ר, ומהו החטא המיוחד שעליו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – שזהו מה שחוטאים בהיצה"ר גופא, שלא מבררים ומזככים אותו, אלא מכלים ומאבדים אותו, ובכך מסירים אותו מן הדרך, שאינו יכול להגיע לתכלית בריאתו – שהאדם יתגבר עליו וינצחו (כמובא בתניא185 משל הזונה שבזה"ק186), ועד שיתהפך לטוב].

וזהו גם מ"ש187 "הליכות עולם לו", ודרשו חז"ל188 "אל תקרי הליכות אלא הלכות" – שענינה של התורה היא "הליכות עולם", לברר ולזכך את העולם.

לד. ענין זה מובן גם ממארז"ל189 שלעתיד לבוא ישחוט הקב"ה את היצה"ר, שחיטה דייקא:

ובהקדמה – שאע"פ שענין זה נאמר אודות לעתיד לבוא, הרי, כל הענינים נפעלו כבר במתן-תורה, כידוע הפתגם<107> שמתן-תורה לא יהי' עוד הפעם, אלא שלעתיד לבוא יהי' הדבר בגילוי.

והענין בזה – שפעולת השחיטה אינה מבטלת את גוף הדבר הגשמי, שנשאר בשלימותו, אלא שמוציאה את הדם והחיות שבו, ואז מקריבים את החלב – שמורה על ענין התענוג – על גבי המזבח.

וזהו שאמרו חז"ל190 "אין ושחט אלא ומשך" – שע"י משיכה לא נעשה שינוי בהחפץ הנקנה, אלא שלוקח החפץ כמו שהוא ומושכו לרשותו, והיינו, שמעבירים את הדבר הגשמי – כמו שהוא – מרשות לרשות, מרשות הרבים, טורי דפרודא, לרשות היחיד (שהרי משיכה צריכה להיות ברשות היחיד דוקא191), דיחידו של עולם192.

וזהו ענין שחיטת היצה"ר – שלא מבטלים מציאותו, אלא אדרבה, מעלים ומכניסים אותו לרשות הקדושה.

לה. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע להלכות שחיטה – שיש חמשה

דברים שפוסלים את השחיטה: שהיי' דרסה חלדה הגרמה עיקור193 – כפי שהם בעבודת האדם:

שהיי': כאשר עושים חשבונות בעבודה, אם כדאי הדבר, ואם יוכל לפעול וכו', ובגלל זה משתהים באמצע העבודה, הרי זו שהיי' שפוסלת, והיינו, שהעבודה צריכה להיות ללא חשבונות, בדרך דילוג דוקא.

חלדה – כחולדה זו התחובה בחורין194: ישנם כאלה שעבודתם היא באופן של הסתר, שלא יכירו בהם. ולדוגמא: כשמדובר אודות הידור מצוה – אינו רוצה שיכירו בו, שלא יאמרו שהוא "אַ פאַרפרומטער", וכיו"ב, ולכן עושה זאת בהצנע. ובמילא, בנוגע לענינים כאלה שאי אפשר לעשותם בהצנע, כמו גידול זקן – אינו עושה אותם כלל... וצריך לידע שחלדה פוסלת, אלא צריך לעבוד עבודתו באופן גלוי, ולא יבוש מפני המלעיגים (כמבואר בסעיף הראשון דשלחן ערוך אורח חיים).

ומה שטוען שאינו רוצה לעשות זאת משום יוהרא, שלא יבוא לידי ישות – הרי195 לא מדובר כאן אודות ענינים שבהם נתפרש שאין לעשותם מפני יוהרא, כמו תפילין דר"ת196, ובזה גופא כבר נהגו החסידים לעשות זאת בגלוי197. ובמילא, צריך לידע שבטענה זו (שאינו עושה ענין פלוני כדי שלא יבוא לידי ישות) מרמה הוא את עצמו, והאמת היא שאינו רוצה לצאת ממציאותו ("ער וויל ניט אַרויסגיין פון זיך")!

– מסופר198 על חסיד של אדמו"ר האמצעי שהי' קולט מאמר חסידות וחוזר עליו בטוב, ובנסיעתו (או בלכתו) מאדמו"ר האמצעי לביתו הי' חוזר המאמר בכל הישובים שהי' עובר דרכם, שפעם התאונן בפני אדמו"ר האמצעי ב"יחידות" שניתוסף אצלו ישות מחזרת המאמרים, ולכן רוצה להפסיק לחזור המאמרים, והשיב לו אדמו"ר האמצעי: "אַ ציבעלע זאָל פון דיר ווערן אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן"<78>. כלומר: מה נוגע לו המציאות שלו, אם יתוסף אצלו ישות אם לאו. ולהעיר, שהא גופא שחושב על עצמו הרי זה ענין של ישות! כאשר

יכולים לפעול במקום מסויים ענין המתאים אל הכוונה של בעל הרצון – צריכים לעשות זאת מבלי לחשוב על עצמו.

הגרמה: כאשר פעולת השחיטה היא באופן שעוקר את הסימנים, שהו"ע ביטול המציאות לגמרי – הרי זה היפך הכוונה, כאמור לעיל שהכוונה היא שהיצה"ר עצמו יתהפך לאהבה את ה'.

ודרסה – ששוחט ע"י דחיקת הסכין – שמסגף את עצמו ע"י תעניות וכיו"ב, שענין זה פוסל. והיינו, שלא דורשים ממנו להתענות משבת לשבת, ואפילו לא בשני ובחמישי, אלא אדרבה, כתורת הבעש"ט199 על הפסוק200 "עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות עם הגוף.

וזהו גם הענין דעיקור.

***

לו. איתא בגמרא<108> שבמתן-תורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם . . מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס201).

וידועה השאלה בזה202: הדין הוא ש"תליוהו וזבין זביני' זביני"203, וא"כ, מהי ה"מודעא רבה" שקבלוה באונס, הרי גם מכירה באונס הוי מכירה?

לז. יש מתרצים204 שהדין ד"תליוהו וזבין זביני' זביני" הוא רק בנוגע להמוכר, אבל אם כופים את הלוקח לקנות, לא מהני205,

– וטעם הדבר: בבעלות יש ב' ענינים: בעלות על גוף החפץ עצמו, וענין ההשתמשות. ולמטה מזה – קנין הגוף וקנין פירות. ולכן, כאשר כופים את המוכר למכור את החפץ, הרי כיון שההשתמשות ניטלת ממנו בעל כרחו, ונשארה לו רק הבעלות על עצם החפץ (ללא השתמשות), שזוהי בעלות קלושה ביותר, יכולים להפקיעה ע"י אונס.

משא"כ כאשר כופים את הלוקח לקנות את החפץ, צריך הקנין לפעול שתהי' לו הן הבעלות על גוף החפץ והן ההשתמשות (שהרי כאשר משתמש בהחפץ מצד הכפי' אין זו השתמשות), ואין האונס יכול לפעול הקנין בב' הדברים –

וכיון שבמתן-תורה צריכים בני ישראל לקנות את התורה – לא מהני קנין באונס.

אבל באמת אין זה תירוץ מספיק, שהרי האונס דמ"ת הוא לא על קבלת התורה, אלא שישעבדו את עצמם בשעבוד הגוף לקיים את התורה, וענין זה יכול שפיר להתקיים באונס, כמו מכירה באונס.

לח. ויש תירוץ נוסף206 – שהדין ד"תליוהו וזבין זביני' זביני" הוא רק כאשר נותנים את המעות מיד, דאגב אונסי' וזוזי גמר ומקני, משא"כ אם יתנו המעות לאחר זמן, לא הוי קנין. ובנדו"ד, הרי קבלת שכר על קיום התומ"צ היא רק לאחר זמן, ולכן הוי מודעא רבה לאורייתא שקבלוה באונס.

אבל, גם תירוץ זה דורש ביאור, שהרי:

ישנם כמה מצוות – ובכללם תלמוד תורה – שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה207.

ונוסף לזה, כיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה208, הרי מצד ההבטחה על השכר כשלעצמה, "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"<110>, חשיב כאילו כבר נעשה הדבר במתן-תורה.

– ועפ"ז יש לבאר מארז"ל<108> "מאי דכתיב209 . . יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו כו'", היינו, שכל מעשה בראשית תלוי ביום הששי, והוא ו' בסיון שניתנה בו תורה. ולכאורה אינו מובן: הרי העיקר הוא שבני ישראל מקיימים את התורה, לאחרי מ"ת, ולמה תלוי הדבר בששי בסיון שבו רק "מקבלים התורה"? אלא, מצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, נמצא, שבשעת קבלת התורה כבר נעשו כל עניני התומ"צ.

וזהו גם הביאור בשייכות ב' הפירושים במ"ש<182> "ואהבת את ה'

אלקיך", לשון ציווי ולשון הבטחה210 (ועד"ז בכמה ענינים דוגמתם שע"פ לשון הקודש משמשים הן בלשון ציווי והן בלשון הבטחה), דכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, הרי הציווי עצמו חשיב כהבטחה. –

וכיון שמצד זה שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה ישנו כבר גם הענין דקבלת השכר – מהי ה"מודעא רבה לאורייתא" שקבלוה באונס, הרי אגב זוזי (קבלת השכר) גמר ומקני גם באונס?

לט. ויש לבאר זה ע"פ תורת החסידות:

מבואר בחסידות211 בפירוש דברי המשנה212 "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ש"פרס" הוא מלשון "פרוסה", היינו, שכל הגילויים אינם אלא הארה בלבד, ואילו אמיתית הענין דשכר המצוות הוא גילוי העצמות, שבזה לא שייך ענין של פרוסה, כיון שכל עצם בלתי מתחלק213.

וגילוי העצמות – אמיתית הענין דשכר מצוות – יהי' לעתיד לבוא דוקא, דאף שפועלים זאת עתה ע"י קיום המצוות, מ"מ, גילוי הדבר יהי' לעתיד לבוא דוקא.

וכיון שאמיתית הענין דשכר מצוות יהי' רק לעתיד לבוא, הרי אי אפשר לומר שישנו כבר הענין דקבלת שכר, ואגב זוזי גמר ומקני, ובמילא אתי שפיר שיש מודעא רבה לאורייתא שקבלוה באונס.

***

מ. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר214 שהי' מנהג אצל חסידים שבחג השבועות היו אומרים "מזל טוב". – פעם היו אומרים "מזל טוב" בשעת קריאת התורה, אבל אח"כ, בגלל חשש הפסק, הנהיגו לומר "מזל טוב" קודם או לאחר קריאת התורה.

וביאור השייכות ד"מזל טוב" לחג השבועות:

"מזל" – הו"ע שלמעלה מהשתלשלות, שזהו שאמרו215 "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", והיינו, שגם

כאשר חסרה ההמשכה אפילו בשורש הענינים, הרי זה נמשך מבחי' שלמעלה מהשתלשלות (ע"ד לשון חז"ל<108> "אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו").

כיצד מגיעים לבחי' שלמעלה מהשתלשלות – הרי זה ע"י העבודה דחג השבועות בענין הקדמת נעשה לנשמע, שהו"ע הביטול לבעל הרצון, היינו, שכל מציאותו היא שעל ידו נשלמת הכוונה של בעל הרצון216.

וכאשר יהודי עומד בתנועה של ביטול לבעל הרצון, אזי מקבל גם ההמשכה מלמעלה באופן כזה – במדה כנגד מדה217 (שהרי אף שמדה בטל, במדה לא בטל218) – שנמשך מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות בכל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי, ובכולם רויחי, כדי שינצל אותם לרוחניות, כמאמר אדמו"ר הזקן219 שהקב"ה נותן לבני ישראל גשמיות כדי שיעשו מזה רוחניות: בני – לגדלם ולחנכם לעסוק בתומ"צ, חיי – לנצל כל יום עבור קיום התומ"צ באופן שהימים הם יומין שלמים ולא חסרים220, ומזוני – ליתן חלק לצדקה, שעי"ז מעלה את כל השאר221.

מא. ובנוגע לפועל:

ובהקדמה – שמפורש במשנה222 (ו"טעה בדבר משנה חוזר"223) "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ובמילא, לא מבעי בנוגע להמדובר אודות ענינים גשמיים, "ונתתי גשמיכם בעתם" וכיו"ב, שהכוונה בזה היא לא המדרש אלא המעשה, דמאי קמ"ל ("דאָס דאַרף מען דאָך ניט באַוואָרענען"), אלא יש צורך להבהיר ("באַוואָרענען") שגם בהמדובר אודות ענינים רוחניים, עניני עבודה, הכוונה היא לא המדרש בלבד [שהרי יכולים ליקח את המדרש בלבד, להנות מזה שמבארים ענינים בנגלה שכמה מפרשים מתייגעים עליהם, וע"פ חסידות מובן הדבר בפשיטות], אלא המעשה, היינו, שאין זה רק ענין שנמצא בספרים, בדפוס, בקופיר או בכתב, אלא זהו ענין שצריך לבוא במעשה בפועל כפשוטו, ולא על ידי מישהו אחר, אלא על ידו ("מ'מיינט טאַקע אים אליין").

ועד"ז בהמדובר אודות הביטול לבעל הרצון הכוונה היא המעשה בפועל – שכאשר הולך ברחוב, בעסקו בעניני העולם, באכילתו ובשתייתו, ושאר צרכיו, יהי' ניכר בו הביטול לבעל הרצון, שלכן, אכילתו היא לשם שמים, כך שגם אם חסר מלח במאכל אינו מוסיף מלח, וכיו"ב בשאר הענינים.

– בחיצוניות לא צריך הדבר להיות ניכר, הוא אוכל ושותה, הולך ברחוב, ועוסק במסחר, כמו כולם, אבל, בשעת מעשה הרי בכל תנועה שלו בטל הוא לבעל הרצון ומאוחד עמו.

ואף שלכאורה יכול לטעון, שיש לו עסק עם עניני העולם, עניני מסחר, וגם אם עוסק ברבנות יש לו עסק עם ה"פרעזידענט" וכו', אשר, במקרה הטוב ביותר הרי זה באופן שהעולם שקול מחצה על מחצה224, וכיצד תובעים ממנו שלא יחשוב על שום דבר, אלא יעמוד בתנועה של ביטול לבעל הרצון?

הנה על זה אומרים לו, שמצד שורש נשמות ישראל שמושרשים בעצמות א"ס ב"ה, הרי האמת היא שמציאותו של כל יהודי היא שעל ידו נשלם הרצון של בעל הרצון, וכיון שכן הוא מצד שרשו, ביכלתו בכל רגע לגלות זאת, ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, ומבלי הבט על כך שיש לו עסק ושייכות עם עניני העולם וכו', ביכלתו ברגע אחד להעמיד את עצמו ("איבערשטעלן זיך") למעמד ומצב אחר – ביטול לבעל הרצון, ו"לא בשמים היא"225, אשר, גם אם הי' הדבר בשמים היו צריכים לעלות לשמים ולעשות זאת226, אלא שהאמת היא ש"לא בשמים היא", כיון שכן הוא מצד שרשו.

ובפרט שנוסף לכך שכן הוא מצד שרשו, הרי בעמדו עם כל בני ישראל במעמד הר סיני שמע מהקב"ה שאמר לכאו"א מישראל בלשון יחיד227 "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"<147>, וכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה<208>, הרי עי"ז סרו ונתבטלו אצל כאו"א מישראל כל המיצרים וההגבלות.

ובנוגע לפועל – הנה גם לאחרי חג השבועות, כשחוזרים לעניני העולם ומתעסקים עמהם, צריך להשאר אצלו הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, ובכח זה ישפיע גם על אלה שבא במגע עמהם, לדבר עמהם

אודות חיזוק בקיום התומ"צ, וכן אודות הוספה בקביעות שיעור בלימוד התורה בכל יום, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות.

מב. וענין זה מודגש במיוחד באסרו-חג דחג השבועות:

החילוק באסרו-חג בין חג השבועות לשאר המועדים228 – שבחג השבועות נכלל אסרו-חג (וגם הימים שלאחריו) בימי התשלומין של קרבנות החג, משא"כ בשאר המועדים שימי התשלומין הם בחול המועד, ואסרו-חג אינו אלא מדרבנן229. והיינו, שבחג השבועות ישנו חידוש מיוחד – שתשלומי הקרבנות הם (לא בחול המועד, כבשאר המועדים, אלא) ביום חול דוקא.

ולאידך גיסא, החילוק בין חג השבועות לשאר המועדים – שחג השבועות הוא יום אחד, משא"כ שאר המועדים שהם שבעה ימים, ומבואר בחסידות230 ששאר המועדים יש להם שייכות לענין הזמן, שכללותו הוא שבעת ימי השבוע, היינו, שהם בסדר השתלשלות, משא"כ חג השבועות הוא למעלה מסדר השתלשלות, שהרי בחג השבועות נמשך שער הנו"ן שלמעלה מהשתלשלות [וכידוע231 שאף שהמשכה זו היא ע"י הקדמת העבודה דמ"ט ימי הספירה שע"י נמשכים מ"ט שערי בינה, מ"מ, שער הנו"ן נמשך מעצמו, להיותו למעלה מענין של עבודה], ולכן הוא למעלה מהתחלקות הזמן, יום אחד232.

ונמצא, שבחג השבועות ואסרו-חג שלו – שבא מיד לאחריו, ללא הפסק רגע אחד ביניהם – מודגש החיבור דלמעלה מהזמן עם זמן, היינו, שהכוונה והתכלית דחג השבועות, שלמעלה מהזמן, שיומשך בגדרי הזמן, במחשבה דיבור ומעשה שבחיי היום יום, שזוהי תכלית הכוונה העליונה (כמדובר לעיל (סכ"ה) בענין "הפרני אלקים בארץ עניי").

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון של ה"שפּאָלער זיידע" – "האָפּ קאָזאַק", ואח"כ צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

***

מג. בדרושי חסידות233 ישנה קושיא למה קבעו "שמחת תורה" בשמיני-עצרת, דלכאורה, הי' ראוי לקבוע "שמחת תורה" בחג השבועות.

וע"פ הידוע שגם קושיא והוה אמינא בתורה הו"ע של תורה – אכן צריך להיות שמחת תורה (גם) בחג השבועות234.

ובמכ"ש מהשמחה שהיתה בפעם הראשונה עוד לפני קבלת התורה, שאז היו בני ישראל ישנים, ועד שהקב"ה הוצרך לבוא אליהם ולהוליכם למתן-תורה235, ואעפ"כ הי' ענין של שמחה236, ועאכו"כ לאחרי שכבר קיבלו את התורה, עלי' אומר הקב"ה "אנא נפשי כתבית יהבית" (ר"ת "אנכי")<29>, אשר, מלבד הפירוש הפשוט "אני בעצמי"237, שהקב"ה בעצמו כתב את התורה ונתנה לבני ישראל, ישנו גם הפירוש הפנימי המבואר בחסידות238 שהקב"ה כתב והכניס את עצמותו בתורה, באמרו שעל ידי התורה "אותי אתם לוקחים"239, כיון שהקב"ה אינו יכול להיות, כביכול, ללא התורה240 – הרי בודאי שצריכים להיות בשמחה.

ויש להוסיף, שגם בחג השבועות ישנו הענין דשמחת תורה כפי שהוא בשמיני-עצרת:

המעלה דשמח"ת (בשמע"צ) לגבי חג השבועות היא241 – שהשמחה היא לאחרי הכפרה על חטא העגל באופן ד"סלחתי כדברך"242 ונתינת לוחות שניות ביום הכיפורים243, שבזה ישנה המעלה דבעלי תשובה אפילו לגבי צדיקים גמורים.

אמנם, מעלה זו היא רק לגבי חג השבועות בפעם הראשונה, קודם חטא העגל, התשובה ונתינת לוחות שניות, אבל לאחרי שניתנו לוחות שניות, אזי גם בחג השבועות ישנה המעלה דשמחת תורה, מעלת התשובה.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "זאָגט אַ פריילעכן ניגון".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו", ואח"כ ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (ולכפול בבא הד' – ג"פ)].

***

מד. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לברך שתהי' קבלת התורה בשמחה ובפנימיות (כנ"ל ס"ג). וכיון שישנו הענין דמתן-תורה – ובמילא גם קבלת התורה – בכל יום, כנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה244, ועאכו"כ בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – הרי צריכים להיות בשמחה.

ויש להוסיף עוד ענין בנוגע להשמחה בחג השבועות – מצד היותו יום ההילולא של הבעש"ט, וכידוע245 שאדמו"ר הזקן הי' עורך ("פלעגט פּראַווען") את היאצ"ט של הבעש"ט, והרי הסדר אצל חסידים – שיטת הבעש"ט – שעורכים יארצייט בשמחה.

ואע"פ שכאשר עושים חשבון מהמעמד ומצב אזי כו'246, מ"מ, ידוע פתגם הבעש"ט247 שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, והרי הרצון דכאו"א מישראל הוא כדבעי, ובפרט שבשעת מ"ת הקדימו כל ישראל נעשה לנשמע, וכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה הרי זה כמו שכבר נעשה בפועל (כנ"ל סמ"א), ועד שגם הענינים דלעתיד לבוא נעשים בפועל עתה, ע"י קיום התומ"צ, ורק התגלותם תהי' לעתיד לבוא.

וכיון שכן, לא צריך להתפעל משום דבר, ולילך בדרך שהורו לנו רבותינו נשיאינו – והרי הרצון על זה ישנו אצל כאו"א,

– כולל ובמיוחד בנוגע לשמירת התקנה דכ"ק מו"ח אדמו"ר אודות לימוד השיעורים דחומש תהלים ותניא: ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י, ביום ראשון – מהתחלת הפרשה עד שני, ביום שני – משני עד שלישי, וכן הלאה; לומר בכל יום אחר התפלה שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש [בנוגע לאמירת תהלים קודם התפלה, אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר248 שענין זה שייך לעבודה דתרומת הדשן

(עבודת הלילה), ואילו שיעור תהלים השייך לעבודת היום הוא לאחר התפלה דוקא]; וללמוד בכל יום שיעור תניא כפי שנחלק ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר לימי השנה,

ומובן גודל המעלה שבדבר – שהרי בנוגע לתורה בכלל אומר הקב"ה "אנא נפשי כתבית יהבית", שהכניס את עצמותו בתורה (כנ"ל סמ"ג), ונמצא, שע"י כל פסוק חומש, פסוק תהלים, ושורה בתניא, "נעמט מען עצמות"...

ונוסף לזה ישנה המעלה המיוחדת באמירת תהלים, ספרו של דוד המלך – שחג השבועות הוא יום ההילולא שלו249 – כידוע250 מה שאמר הצמח-צדק שספר תהלים הוא כוס של ברכה של דוד, "כוס ישועות אשא"251, שמגבי' טפח כו',

ועוד זאת, שג' השיעורים בחומש תהלים ותניא, הם ר"ת "חת"ת", שעז"נ252 "ויהי חתת אלקים על הערים וגו'" –

וכאשר הולכים בדרך שהורו וסללו לנו רבותינו נשיאינו – אין להתפעל משום דבר, ויודעים בוודאות שסוף-סוף מגיעים להתכלית והמטרה.

וזהו גם תוכן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי . . מי דאַיעדים דאַ קראַטשאַמקע טאַם אי וואָדקאַ בודיעט" – שכאשר רק יוצאים ללכת בדרך ("אַז מען וועט זיך נאָר לאָזן גיין אויפן וועג"), הרי סוף-סוף מגיעים ("מ'וועט דערפאָרן") להמכוון – "טאַם אי וואָדקאַ בודיעט" – יין, שענינו סוד (כנ"ל סי"ג), היינו, שיהי' גילוי הסוד והסוד שבסוד, שזהו עצם הנשמה שמושרשת בהעצמות.

[ניגנו הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וכ"ק אדמו"ר שליט"א רמז שירקדו, ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו].

***

מה. ישנם253 כאלה הטוענים שתורת החסידות הו"ע של נסתר – ולא צריכים ללמדה ח"ו.

והמענה על זה:

בשעת מתן תורה ניתנה כל התורה כולה, הן נגלה והן נסתר דתורה. ואדרבה: נגלה דתורה הי' אז בנסתר, כידוע254 שבעשרת הדברות ישנם תר"ך אותיות, שבהם מרומזים תר"ך מצוות: תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, וא"כ, היו כל המצוות בעשרת הדברות – רק ברמז ובנסתר.

משא"כ נסתר דתורה – הי' בנגלה, שהרי כל בני ישראל255 ראו אז מעשה מרכבה256 (כמרומז גם בפסוק257: "אלפי שנאן גו' סיני בקודש", "שנאן" ר"ת שור נשר ארי', והנו"ן הוא פני אדם258), ומעשה מרכבה הוא פנימיות התורה.

מו. ומזה מובן שצריך להיות גם לימוד פנימיות התורה – שהרי גם פנימיות התורה ניתנה במ"ת, ואדרבה, דוקא פנימיות התורה היתה בגילוי, וזהו היסוד שעליו עומדת התורה כולה, ובפרט בדורות האחרונים שדוקא ע"י לימוד פנימיות התורה יכול להיות קיום התומ"צ כדבעי.

ואף שישנם כאלה שאינם לומדים פנימיות התורה ואעפ"כ שלמים הם בקיום התומ"צ – אין זו ראי' ללמוד מהם הוראת דרך, מב' טעמים: (א) ענין זה הוא בדרך נס אצלם, ולכתחילה אין לסמוך על הנס. (ב) מי שאינו יודע אודות תורת החסידות, הוא כמו העיור שצריך למשש דרכו בעזרת מקל, וכיון שאין לו ברירה אחרת, מסייעים לו מלמעלה. ובודאי לא יעלה על דעתו של מי שיכול לראות – לעצום את עיניו ולילך כמו עור...

וכיון שלא ידח ממנו נדח259 – שענין זה אינו רק באופן שהתורה על הרוב תדבר260, אלא קאי על כל בני ישראל וכאו"א מישראל בפרט – הרי בודאי שסוף כל סוף ילמדו כל בני ישראל תורת החסידות,

ובפרט ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר<103> שרבינו הזקן רצה שתורת החסידות תהי' לא רק עבור איזה מפלגה שהיא, אלא עבור כל בני ישראל, והרי בודאי ש"רצון יראיו יעשה"<104>.

***

מז. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין", ולפנ"ז אמר:]

בנוגע לניגונים – מחבבים את הניגונים של הרביים, דהיינו, ניגונים שהרביים חיברו בעצמם או שבחרו בהם וחבבום.

ואעפ"כ, בודאי יש חביבות מיוחדת גם לניגון זה ("אני מאמין") – ניגון שניגנו יהודים בשעה שהלכו למסור נפשם בפועל ממש על קידוש השם, שכן, להיותם בני אברהם יצחק ויעקב יש בהם כח המסירת נפש שמצד נקודת היהדות, ועד כדי כך, שאף שידעו היטב להיכן מוליכים אותם, הלכו בתוקף ומתוך ניגון!

וכשם שמצינו שחטה אחת פוטרת את הכרי<61>, היינו, שהחטה נעשית קודש והיא בבחינת "שליח ציבור" עבור כל הכרי<246>, כן הוא גם בנדו"ד – שעי"ז שיהודים הלכו למסור נפשם על קידוש השם עם ניגון זה, נתקדש הניגון, ולא עוד אלא שעי"ז פעלו שכל אלו שינגנו ניגון זה, יתוסף אצלם כח וחוזק בענין המס"נ, וע"פ המבואר בתניא<172> ש"קיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'" – הרי ניגון זה נותן כח וחיזוק בקיום התומ"צ.

[ניגנו הניגון "אני מאמין"].

מח. [בסיום ההתועדות היו אחדים שחטפו "שיריים", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

כאן מדברים שהעולם הוא שקול261, ובמילא, כל פעולה נוגעת ביותר, ובשעת מעשה מונחים בענין של "שיריים", שזהו"ע של חיצוניות262, כידוע שהתקשרות פנימית היא ע"י לימוד התורה דוקא.

אלה שנותנים להם – הרי זה מפני שהרבי הי' נותן, ו"מילתא אלבישייהו יקירא"263, אבל לולי זאת, הרי זה ענין של חיצוניות, אלא שאעפ"כ, מצד ענין האמונה יש בזה תועלת, כפי שאומרים בשם הבעש"ט [לא שמעתי זאת מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ולכן אינני יודע עד כמה מדוייק הדבר] שבכח האמונה יכול יהודי לפרוס מטפחת ("אַ פאַטשיילע") בים ולעבור את הים...

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון על הכוס. ולאחרי תפלת

מעריב והבדלה, נתן בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה". וטרם צאתו אמר:]

שתהי' המשכת השמחה על כל השנה, שמחה הקשורה עם ענין של תומ"צ, שאז יהי' קיום להשמחה. ויהי' ענין השלום שהוא ה"כלי" לברכתו של הקב"ה264, שהיא בלי גבול, למעלה מסדר השתלשלות ולמעלה מהטבע, ונמשכת בטבע, בענינים גשמיים, שעושים מהם עניני תומ"צ, ועי"ז נמשך לכאו"א בכל המצטרך לו בבני חיי ומזוני רויחי, בגשמיות וברוחניות.

**********

---