בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשי"ג.

24

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ואח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויהי אומן את הדסה.

***

ב. דובר לעיל (בהמאמר1) שפורים הוא בדרגא נעלית יותר ממתן תורה, כמובן ממ"ש2 "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", היינו, שבמ"ת היתה התחלה בלבד ("החלו"), ובפורים היתה "קבלה גמורה"3, שמזה מובן שמ"ת ופורים שייכים זל"ז, שענינם אחד, אלא שפורים הוא בדרגא נעלית יותר.

ומהענינים בזה:

מ"ת ופורים – ענינם מסירת נפש: במ"ת – כמארז"ל4 "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן", ובפורים – שאף שהיתה הגזירה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", "מנער ועד זקן טף ונשים"5, מ"מ, מסרו נפשם על קידוש השם (שהרי אם רצו להמיר דתם לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים, אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה), ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו6.

אבל אעפ"כ, המס"נ דמ"ת אינה מגעת להמס"נ דפורים, כי:

המס"נ דמ"ת היא: (א) מס"נ בכח, היינו, מצד הנשמה – "פרחה נשמתם", (ב) והתעוררות המס"נ באה מצד הגילויים מלמעלה – "על כל דיבור ודיבור", וכן כללות הענין ד"כפה עליהם הר כגיגית"7, שהו"ע התגלות האהבה העליונה כו'8;

משא"כ המס"נ דפורים היא: (א) מס"נ בפועל, מצד הגוף (שהרי הגזירה "להשמיד גו'" היתה על הגופים, ובמילא, זה שלא עלה להם מחשבת חוץ הו"ע של מס"נ בפועל, מצד הגוף), (ב) והתעוררות המס"נ


1) פ"ו (לעיל ס"ע 13).

2) אסתר ט, כג.

3) תו"א מג"א צו, ג.

4) שבת פח, ב.

5) אסתר ג, יג.

6) תו"א מג"א צז, א.

7) שבת פח, א.

8) תו"א מג"א צח, ד.