123

מעלה מיוחדת בעבודה שבבחי' עקב דעקב דוקא. וכידוע שעיקר המעלה היא לא ביחוד או"א, אלא ביחוד זו"ן דוקא.

וזהו גם שמצינו בנוגע לכללות ענין החורבן – שעיקר החורבן הוא בתשעה באב, שבו נחרב בית המקדש:

על הפסוק123 "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – דרשו חז"ל124 "ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש". וכנגדם הם ב' הענינים דשבעה עשר בתמוז ותשעה באב: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ושרף אפוסטמוס את התורה – כנגד "יום חתונתו זה מתן תורה", ובתשעה באב חרב ביהמ"ק – כנגד "יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש".

ועיקר החורבן הוא – לא החורבן דשבעה עשר בתמוז, אלא החורבן דתשעה באב דוקא, שבו חרב בית המקדש125.

וזהו גם מה שאמרו חז"ל126 נשבע הקב"ה שלא יבוא בירושלים של מעלה עד שיבוא בירושלים של מטה – שירושלים של מעלה הו"ע יחוד או"א, וירושלים של מטה הו"ע יחוד זו"ן127 – כיון שהעיקר הוא יחוד זו"ן דוקא.

ומזה מובן גם מעלת העבודה שבבחי' עקב דוקא. וכידוע128 גם המשל דהקזת דם, שכאשר יש חולי בראש, אזי מקיזים דם ברגל, ועי"ז מתרפא הראש, ונמשך ממנו גם לרגל כו'.

ומצד מעלת העבודה שבבחי' עקב דוקא, צריכים אנו לשמוח שזכינו להיות בדור זה, לאחרי שכל הענינים נשלמו כבר בדורות שלפנינו, ולנו נשארה העבודה שבבחי' עקב, שהיא העיקר, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה129.

כד. ומכל זה מובן שעתה יכול להיות ענין השיר "ליום שכולו שבת", על שם להבא – כי, נוסף על האמור לעיל ששבת הוא למעלה מהתחלקות של עבר ועתיד, הרי עתה נמצאים אנו כבר בערב שבת אחר חצות, שאז מתחילים כבר הענינים דיום שכולו שבת, השבתת המזיקים וכו'.


123) שה"ש ג, יא.

124) תענית כו, ב (במשנה).

125) כיון שהעיקר הוא לא יחוד או"א, אלא יחוד זו"ן (?).

126) תענית ה, א. זח"ג טו, ב.

127) ראה ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך ירושלים ע' א'שפז ואילך. וש"נ.

128) ראה לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

129) תנחומא פרשתנו ו. הובא בפרש"י פרשתנו ח, א.