167

שעי"ז נעשה "הוי' אלקיך", היינו, ש"הוי'" שלמעלה מהשתלשלות, נעשה "אלקיך", כחך וחיותך75, בפועל ובגילוי.

***

טז. איתא ב"כוונת המקוה מהבעש"ט ז"ל" (שנדפס בסידור76) ש"הגוף הוא כלי חרס ואין לו טהרה במקוה, כי כלי חרס שבירתן זהו טהרתן . . שקודם כניסתו למקוה צריך לשבור לבו בקרבו כו'".

וצריך ביאור בענין "שבירתן זהו טהרתן" – דלכאורה, ע"י השבירה מתבטלים ממציאותם, ומהו הפירוש ש"זהו טהרתן"?

יז. ויובן על-פי המבואר בד"ה להבין שרש ענין הקללות שבתוכחה77, ש"הקללות האלה קאי הכל על בחי' הרע שבנוגה וג' קליפות הטמאות לגמרי . . שפעלו רק רע לישראל", תמורת זה שהי' להם "להתבטל ולהתכלל בקדושה מצד בחי' הטוב שבהם", ולכן "בהכרח הוא להיות להם אבדון וכליון לגמרי".

ומקדים לבאר מ"ש בתיקוני זהר78 בפירוש תיבת "בראשית" (שהרי כללות הענין דתיקוני זהר הוא "שבעין אנפין לאורייתא . . במלת בראשית"79) – "בראשית יר"א בש"ת, ווי לי' לסמא"ל כד קב"ה ייתי למפרק לשכינתא ולישראל בנהא, ותבע מני' ומע' אומין וממנן דילהון כל עאקו דעאקו לישראל בגלותא, בגין דקדם דגלו ישראל, גלי לי' [קב"ה] דהוו עתידין ישראל למהוי תחות שעבודייהו, ואחזי לי' ולשבעין ממנן דתחות ידי' אגרא דלהון אי הוו אוקרין לישראל בגלותא . . ואיהו וממנן דילי' לא עבדין להון יקרא, אלא עבדין בהון ובשכינתא קלנא . . ובגין דא קלא נפיק לגבי' כל יומא מן שמיא ואמר יר"א בש"ת יהא לך כסופא מן שכינתא כו'".

כלומר: כוונת התהוות החיצונים [שהרי גם הם מתהווים ומקבלים חיות מקדושה, והיינו, שיש בהם חיות אלקי] – היא בשביל שיהיו משמשים לקדושה, וכפי שיהי' לעתיד לבוא, כמבואר בפרטיות בהפטרה דיום הש"ק זה80, ואילו היו עושים כן, היו מקבלים שכר כו', אבל כיון שלא עשו כן, אלא אדרבה כו', לכן, בעת המשפט דלעתיד יהי' אצלם ענין הבושה כו' (ע"ד מ"ש81 "וחפרה הלבנה ובושה החמה").


75) ראה לקו"ת בלק עג, ג. פינחס פ, א. ובכ"מ.

76) עם דא"ח – שטו, א.

77) אוה"ת פרשתנו ע' תתרצב ואילך.

78) תיקון ז' (כד, א).

79) הקדמת תקו"ז בתחלתה.

80) ישעי' קאַפּיטל ס'.

81) ישעי' כד, כג.