בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ג.

38

בלתי מוגה

א. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון קודם דא"ח, ולפני אמירת המאמר פתח בהקדמה, שאמירת המאמר בהתחלת ההתוועדות היא כדי שהמחשבה אודות אמירת המאמר לא תבלבל את ההתוועדות, שכן, המחשבה אודות המאמר באמצע התוועדות היא בבחי' "מחשבה זרה", כדלהלן:]

ידוע לכל עד כמה מושלל הענין של מחשבה זרה – זרה דייקא, היינו, שאין הכוונה שהמחשבה מצד עצמה אינה רצוי', כי אם, שמחשבה זו היא זרה ביחס להענין שעוסקים בו עתה, שאינה שייכת אליו, ואין זה מקומה, ולכן, גם כאשר המחשבה מצד עצמה היא טובה ונעלית, הנה בהיותה שלא במקומה, לא זו בלבד שאינה מתקנת, אלא אדרבה – שיכולה לקלקל.

ב. ובהקדמה – שעיקר שלילת הבלבול דמחשבות זרות הוא לכאורה בנוגע לענין התפלה דוקא, שצריכה להיות באופן של "דע לפני מי אתה עומד"1,

משא"כ בנוגע לגמילות-חסדים, למשל, הרי מלבד החיוב הכללי על כאו"א מישראל שלא להסיח דעת ח"ו מהקב"ה (שהוא בכלל השש מצוות שחיובן בכל מקום ובכל זמן ללא הפסק2), לא ניתוסף חיוב מיוחד של "דע לפני מי אתה עומד" מצד הענין דגמ"ח כשלעצמו,

ואדרבה: בשעה שגומל חסד עם העני, אזי מחשבתו היא אודות גודל הרחמנות עליו, וכיו"ב בשאר עניני ההתבוננות שמביאות את האדם לידי נתינת צדקה – מחשבות שברובם קשורים עם מציאות העולם, נברא בעל גבול, שלכן יש בו חסרון (כבנדו"ד, החסרון של העני שזקוק לגמ"ח) – היפך מציאותו של הבורא שהוא תכלית השלימות, ונמצא, שלפי שעה אינו חושב אודות אחדות הבורא.

ואפילו בנוגע לתורה שלימודה צריך להיות קשור עם נותן התורה, ומתוך ידיעה שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה – הרי אפילו בתניא3


1) ראה ברכות כח, ב.

2) אגרת המחבר שבריש ס' החינוך (בסופה).

3) פמ"א (נח, ב).